1
עקרון המדינה האחת קם לתחייה
פונדמנטליסטים אסלאמים פלסטינים, המשתייכים לארגוני חמאס, הגִ'האד האסלאמי ודומיהם, דגלו מאז ומעולם בחיסולה של ישראל ובפתרון של מדינה אחת לבעיית ישראל/פלסטין: מדינה ערבית מוסלמית. אולם בשנים האחרונות החלו אינטלקטואלים פלסטינים היושבים במערב וקשורים עם פת"ח, מפלגת הזרם המרכזי בזירה הפלסטינית, לדבר גם הם בפומבי על פתרון של מדינה אחת - מדינה אחת בין נהר הירדן והים התיכון, מאוכלסת בערבים וביהודים כאחד - כדבר רצוי או לפחות בלתי נמנע. התבטאויות אלה מעידות על הינתקותם, ולו גם באופן שטחי, מדבקות בפתרון שתי המדינות אשר דגלו בו בשנות התשעים של המאה העשרים, ועל חזרתם למדיניות הגלויה והמוצהרת של פת"ח ואש"ף משנות השישים והשבעים. מדיניות זו באה לידי ביטוי מובהק באמנה הלאומית הפלסטינית, הקוראת לחסל את המדינה היהודית ולכונן תחתיה מדינה נשלטת בידי ערבים, שתשתרע על פני שטחי מדינת ישראל והגדה המערבית ורצועת עזה הכבושות למחצה (כיום).
לגבי רבים מפלסטינים "מערביים" אלה יש בכך לא יותר מ"יציאה מהארון". למעשה, שוחרי מדינה אחת אלה מעולם לא הזדהו ממש עם גישתו המוצהרת של פת"ח בשנות התשעים בעד פתרון של שתי מדינות - ארץ ישראל מחולקת לשתי מדינות, אחת יהודית ואחת ערבית, המתקיימות זו בצד זו בדו־קיום של שלום. הללו, כאחיהם הן בישראל, בגדה המערבית וברצועת עזה, הן בריכוזיה העיקריים של הפזורה הפלסטינית - בירדן, לבנון וסוריה - תמיד גרסו, וממשיכים לגרוס, כי כל ארץ ישראל שייכת להם, לערבים הפלסטינים; כי קיום מדינה יהודית בחלק כלשהו של ארץ זו אינו לגיטימי ואינו מוצדק מוסרית; וכי בבוא היום תהיה הארץ כולה מדינה ערבית ריבונית. אולם מנטרת "שתי המדינות" של ממשלות ארצות הברית ומדינות אירופה - שאומצה לכאורה בידי אש"ף בשלהי שנות השמונים ובתחילת התשעים, דחקה אותם אל מתחת לפני השטח, או אילצה אותם להפגין כלפי חוץ תמיכה דו־פרצופית בנוסחת שתי המדינות, או השלמה מסויגת עמה.
תומכי מדינה אחת ערבים אלה - שוחרי "פלסטין כולה שלנו" - מגיחים כיום שנית אל השיח ומכריזים בקולניות על אמת אמונתם ועל צדקתם. דומה כי הפעילה הפלסטינית־בריטית ע'אדה כארמי בישרה מגמה זאת במאמרה "מדינה חילונית דמוקרטית בפלסטין ההיסטורית - רעיון שהגיע זמנו?", שראה אור ב־2002 בערבית. סימן השאלה מטעה. המאמר מדבר באופן נחרץ למדי על אי־קבילותה של מתכונת שתי המדינות מבחינתם של הפלסטינים, ולמעשה על מותה, ועל פתרון המדינה האחת כבלתי נמנע. כארמי גורסת כי פתרון זה עשוי להתחיל ב"מדיניות רשמית של דו־לאומיות", אשר "בסופו של דבר ייתכן שאף תסלול את הדרך למדינה החילונית הדמוקרטית בפלסטין ההיסטורית" (לנוסחת "מדינה חילונית דמוקרטית" אדרש להלן).
חשובה עוד יותר היא ההצגה הזהירה, אך החד־משמעית בסופו של דבר, של העמדה התומכת במדינה אחת בידי ההיסטוריון הפלסטיני־אמריקני רשיד ח'אלדי בספרו The Iron Cage (כלוב הברזל) (2006), ובו הוא גורס כי טיעונו אינו "בבחינת סנגוריה". אולם קורא בעל יכולת אבחנה מינימלית יעמוד על נטיית לבו ועל כיוון מחשבתו.
הוא כותב:
בקרב משקיפים מסוימים [...] מתחזקת זה שנים ההכרה כי תוצאה סופית זאת (פתרון שתי המדינות) נעשית בלתי־סבירה יותר ויותר. הכרה זאת התגבשה בלי קשר ליתרונותיו או חסרונותיו העקרוניים של פתרון שתי המדינות למרות שאיפתם רבת־השנים של מרבית הפלסטינים והישראלים למדינה משלהם, ואף שכל אחד מן העמים מוכן להסכים (תכופות באי־רצון ואגב הסתייגות) לקבל את מדינתו של האחר [...] לפי ראייה זו, היאחזותה הנחושה של ישראל בגדה המערבית הכבושה ובמזרח ירושלים מרוקנת מתוכן את אפשרות ההקמה של מה שאפשר להגדיר באורח לגיטימי כמדינה פלסטינית [בצד ישראל] [...] כך הדבר אם משמעה של "מדינה פלסטינית" הוא מדינה עצמאית, רציפה ובת קיימה ב־22 האחוז של שטח פלסטין המנדטורית, הכלולים בשטחים הפלסטיניים שנכבשו בידי ישראל ביוני 1967.
הכרה זאת, גורס ח'אלדי, "עוררה עיון מחודש ברעיון הישן של פתרון של מדינה אחת כיעד האידאלי, או כבררת המחדל הסבירה ביותר לבעיית פלסטין/ישראל". לדברי ח'אלדי, יש הרואים בסוף מעשה המדינה האחת
תוצאה בלתי נמנעת של התפתחות המגמות הנוכחיות בעתיד המידי [...] [מגמות אלה, שפירושן] סיפוח זוחל דה־פקטו של הגדה המערבית ומזרח ירושלים [בידי ישראל] [...] יולידו, למעשה, ישות מדינית ריבונית יחידה ברחבי הארץ בשליטת ישראל, שיתקיים בה שוויון דמוגרפי, פחות או יותר, בין ערבים ליהודים או, ודבר זה סביר יותר, ייווצר בה רוב ערבי במרוצת הזמן. יש גורסים כי מכוח התפתחות זו יתברר, במשך הזמן, כי אי אפשר לקיים הפרדה בין שני העמים בארץ זעירה אחת, או לקיים בה את השלטון היהודי, כפי שלא היה אפשר לקיים לאורך ימים את דרום אפריקה בשליטת הלבנים.[1]
ח'אלדי מוסיף:
בקרב הדוגלים בתפיסה זאת [תפיסת המדינה האחת] של המבנה החוקתי העתידי, או של ההסדרים הפוליטיים בין שני העמים, לא ניכרת חשיבה מעמיקה [...] באורח דומה, מעטה ההתייחסות לשאלה איך יהיה אפשר להתגבר במדינה יחידה כזאת על רצון כל אחד משני העמים במדינה עצמאית, או על החשד העמוק והמתמשך של כל קיבוץ כלפי משנהו.
לשיטתו של ח'אלדי, קיימת קבוצה נוספת של שוחרי המדינה האחת, שעמדתם אינה אלא
חזרה לרעיון הפלסטיני הישן של מדינת פלסטין יחידה ומאוחדת [...] [אם] במונחי התפיסה הקודמת של אש"ף בדבר מדינה חילונית ודמוקרטית בכל פלסטין עם זכויות שוות לכול [...] [ואם] במונחי מדינה אסלאמית, אשר לא־מוסלמים יהיו בה מיעוטים נסבלים.
קבוצה נוספת של תומכי המדינה האחת, על פי הגדרותיו של ח'אלדי, היא זו של הדוגלים ב"גישה דו־לאומית [...] [אשר] תתחשב [...] במציאותם של שני הלאומים במסגרת מדינה אחת". ח'אלדי מודה כי כל העמדות המחייבות מדינה אחת אינן נותנות דעתן ממש על "חומת האבן" של הישראלים והאמריקנים, השוללים כל רעיון בדבר פירוק המדינה היהודית, וכי עמדות אלה עומדות בסתירה לערובה הבין־לאומית ללגיטימיות של מדינה יהודית (ושל ומדינה ערבית פלסטינית), המגולמת בהחלטת החלוקה (מספר 181) של העצרת הכללית של האו"ם מ־29 בנובמבר 1947.[2]
שלושה הם גורמיה של הכנות החדשה הזאת בדבר היות מדינה אחת בין הים התיכון לנהר הירדן פתרון רצוי או בלתי נמנע (ולעתים קרובות, הנחת ה"אי־נמנעות" אינה אלא מסווה לקידום הרעיון כ"רצוי"): שלילתו של יושב ראש אש"ף יאסר ערפאת את פתרון שתי המדינות שהוצע ביולי 2000, ושוב בדצמבר אותה שנה, בידי ראש ממשלת ישראל אהוד ברק ונשיא ארצות הברית ביל קלינטון, שלילה שהעניקה תנופה פוליטית ומחסה לערעור העקרוני על רעיון שתי המדינות; נסיקתו של ארגון חמאס השוללני והתומך בעליל בפתרון המדינה האחת לעמדת שליטה בזירה הפוליטית הפלסטינית, שהשתקפה בניצחונו בבחירות הכלליות בינואר 2006 ובהשתלטותו האלימה על רצועת עזה ביוני 2007; ואחרון־אחרון - תמיכתה של חבורה של אינטלקטואלים מערביים לא ערבים בפתרון של מדינה אחת, ובראשם טוני ג'אד, מי שהיה עד מותו לא מכבר פרופסור מוערך להיסטוריה של אירופה המודרנית באוניברסיטת ניו־יורק, נוכח האנתפאדה השנייה, ובאורח רלוונטי אף יותר - התקפת העולם האסלאמי את המערב שהתגלמה בפיגועי 11 בספטמבר (והמשתרעת, גאוגרפית, מדרום הפיליפינים ודרום תאילנד, דרך הודו, אפגניסטן, נִיגֶרְיה והמזרח התיכון ועד מדריד ולונדון). אתמקד כעת בגורם השלישי.
ב־2003 פרסם ג'אד, שמימיו לא עסק מחקרית במזרח התיכון, את המאמר "ישראל: האלטרנטיבה" ב-New York Review of Books. במאמר זה אפשר לראות, בעת ובעונה אחת, מבשר וניצן ראשון של תפיסת המדינה האחת המחודשת בקרב זרמים מסוימים של האינטליגנציה המערבית. לתומכי המדינה האחת הפלסטינים זה היה ניצחון בחזית יחסי ציבור. ג'אד הציג בלהט ניכר את רעיון המדינה האחת, "אידאל" לדעתו, שלמעשה נקבר ושקע מאז שלהי שנות הארבעים, בראש סדר היום הבין־לאומי.
טיעוניו של ג'אד היו פשוטים למדי: עצם הרעיון של תקומת ישראל, כמוהו כרעיון הלאומיות האתנית בכלל, נתערער ואיבד את אחיזתו - בין השאר נוכח המלחמות היוגוסלביות בשנות התשעים - ושוב אין די בו כדי לאשש את המשך קיומה של מדינה יהודית ואת התמיכה בה. אנו חיים בעידן השולל את רעיון קיומה של מדינה ובה "קהילה אחת - יהודים - מדורגת מעל לאחרות". המדינה היהודית, לדידו, נוסדה "מאוחר מדי"; היא "מיזם בדלני ואופייני לשלהי המאה התשע עשרה", שנכפה על "עולם שהתקדם הלאה, עולם של זכויות יחיד, של גבולות פתוחים ושל חוק בין־לאומי". ג'אד הבהיר כי מבחינה אינטלקטואלית, לפחות, מדינת הלאום גוועה, וכי
עצם רעיון "מדינה יהודית" [...] המושרש בזמן ובמקום אחרים [...] הוא אנכרוניזם [...] [ב]עולם ובו מדינות ועמים מתערבבים ומתחתנים זה בזה באורח גובר והולך [...] ובו מחסומים תרבותיים ולאומיים בולמי תקשורת כמעט קרסו; ובו לרבים מאתנו יש זהויות מרובות מתוך בחירה [...] בעולם שכזה ישראל היא באמת [...] [אנכרוניזם] שאינו יכול לתפקד.
לטיעון עקרוני וכוללני זה הוסיף ג'אד טיעון שני, מעשי יותר: תהליך השלום הישראלי־פלסטיני של אוסלו משנות התשעים, שהושתת על הנחה כי תוצאתו הסופית תהיה שתי מדינות, גווע בעיקר משום שהישראלים הכשילו אותו, ושוב לא יהיה אפשר להחיותו. אין כל חלוקה של פלסטין/ישראל לשתי מדינות, ולא תהיה חלוקה כזו. והעובדות הדמוגרפיות בשטח, בהתחשב בשיעור הילודה של הערבים, הגבוה לאין שיעור מזה של היהודים, בנוסף למציאות הדמוגרפית העכשווית: אוכלוסייה יהודית של 5.7 מיליון ואוכלוסייה ערבית של 1.3 מיליון נפש בישראל, ואוכלוסייה כוללת של 3-3.8 מיליון ערבים בגדה המערבית וברצועת עזה (המספר המדויק שנוי במחלוקת) משמען כי לאורך ימים לא תוכל ישראל להישאר גם יהודית וגם דמוקרטית.
בתוך דור או שניים, המשיך ג'אד, ישבו בין הירדן לים התיכון יותר ערבים מיהודים (אכן, ארנון סופר, גאוגרף באוניברסיטת חיפה, טוען כי עד 2020 תהיה האוכלוסייה הכוללת בין הירדן לים התיכון 15.5 מיליון נפש, 6.4 מיליון בלבד מהם יהודים, כנגד רוב של 8.8 מיליון ערבים, ולפיכך תיווצר בשטח זה מציאות דו־לאומית ובה רוב ערבי ניכר.[3] שיעור הילודה בקרב הפלסטינים הוא הגבוה בעולם. הגידול הטבעי השנתי בקרב פלסטינים מוסלמים מוערך בשלושה אחוזים בשנה; בקרב המיעוט הערבי בישראל והאוכלוסייה הפלסטינית בגדה המערבית הוא 3.1 אחוזים; בקרב האוכלוסייה הבדואית בדרום ישראל הוא 4.5-5 אחוזים; ובקרב הערבים ברצועת עזה הוא 3.5-4 אחוזים. בהשוואה, ב־2006 היה הגידול השנתי באוכלוסיית מצרים כשני אחוזים, בטורקיה 1.3 אחוזים ובאיראן 1.2 אחוזים. הגידול הטבעי הכולל בישראל ב־2007 היה 1.5 אחוזים)[4]. אם ישראל - היהודים - עדיין ישלטו בכל ארץ ישראל, יהיה עליהם לגרש את כל הערבים (או את רובם) כדי להבטיח את הרוב היהודי ואת אופייה היהודי של המדינה, או להנהיג משטר אפרטהייד של שליטה יהודית ברוב ערבי נטול זכויות, מצב שקרוב לוודאי יהיה לצנינים בעיני החברה היהודית בישראל. אף לא אחת מחלופות אלה, המכוונות לשימור אופייה היהודי של המדינה, היא מציאותית, טען ג'אד.
החלופה היחידה היא להיסוג מהשטחים הכבושים ולאפשר הקמת מדינה פלסטינית בגדה המערבית וברצועת עזה, ובאופן זה לאפשר לישראל להישאר (בעיקר) יהודית וגם דמוקרטית. אלא שדבר זה, אמר ג'אד, לא יכול להתממש וגם לא יתממש; כבר "מאוחר מדי"; יש "יותר מדי התנחלויות [ו]יותר מדי מתנחלים יהודים". 400 אלף המתנחלים הישראלים, היושבים בשטחים הכבושים מאז 1967, לא יסכימו לחיות במדינה ערבית פלסטינית, ושום מנהיג ישראלי לא ירהיב עוז או יגייס כוח פוליטי לעוקרם, להפקירם או למוטטם בכוח, כפי שמוטט דוד בן־גוריון ב־1948 את אצ"ל ולח"י, ארגוני המחתרת הימניים הפורשים מימרות לאומית. ישראל לא תוכל לעמוד בזעזועים הפוליטיים, האידאולוגיים והכלכליים שתחולל עקירה כזאת, העלולה אף לחולל מלחמת אזרחים יהודית. על כן היא לא תתרחש.
מהו הפתרון אפוא? לדברי ג'אד, הפתרון הוא "מדינה יחידה, משולבת, דו־לאומית, של יהודים וערבים, ישראלים ופלסטינים". ולתפיסתו התאורטית, פתרון זה אינו רק "סביר ביותר" אלא גם "תוצאה רצויה, למעשה". בסופו של דבר, כך טען, "מרבית קוראי מאמרי זה חיים במדינות פלורליסטיות, שהפכו מכבר לרב־תרבותיות ולרב־אתניות". הוא הביא את "לונדון, פריז, וז'נווה" כדוגמאות יחידות פלורליסטיות שכאלה.
ג'אד עצמו, יהודי בן התפוצות, הודה כי אחד ממניעי טיעוניו הוא:
יהודים לא־ישראלים חשים עצמם חשופים שוב לחצי ביקורת ופגיעים לתקיפה על לא עוול בכפם [בגין התנהלות ישראל בשטחים הכבושים], אך הפעם מדינה יהודית, לא מדינה נוצרית, היא הגוזרת עליהם להיות בני ערובה בשל מעשיה-היא.
"האמת המדכדכת", אמר ג'אד לקוראיו, "היא שכיום ישראל רעה ליהודים".
הסוגיות המעשיות הכרוכות בהפיכת ישראל/פלסטין למדינה דו־לאומית לא הטרידו את ג'אד יתר על המידה. זה "לא יהיה קל, אם כי לא בלתי אפשרי כל כך כפי שזה נשמע", גרס. וארצות הברית והקהילה הבין־לאומית יוכלו לעזור. "כוח בין־לאומי" יוכל לערוב ל"ביטחונם של יהודים וערבים כאחד", ובכל מקרה, "למדינה דו־לאומית, שתוקם באורח לגיטימי, נקל יותר יהיה לפקח על מיליטנטים למיניהם בתוך גבולותיה".
מאמרו של ג'אד עורר נחשול תגובות, מרביתן שוללניות. אחת התגובות החריגות היתה תגובתו של ההיסטוריון והעיתונאי הישראלי המנוח עמוס אילון, שבשנותיו האחרונות התגורר בטוסקנה. אילון פתח בכמה פסקאות תמיכה ("יש לברך את ג'אד", כתב), אך הוסיף בסגנון נחרץ כי אם תתממש מדינה דו־לאומית בעלת רוב ערבי, "התוצאה הסופית תהיה דומה לזימבבואה יותר מאשר לדרום אפריקה שלאחר האפרטהייד".
אבל מרבית התגובות למאמרו של ג'אד, שפרסם New York Review of Books, היו ביקורתיות באורח קיצוני, שלא לומר מוחץ. עומר ברטוב, היסטוריון יליד ישראל המלמד באוניברסיטת בראון, כתב כי המחבר "שוגה באורח תמוה" ונראה כמי שכותב מנקודת מבט של "בית קפה בפריז או בלונדון". לעומת איזו מדינת לאום ישראל היא אנכרוניזם? שאל ברטוב, בהשוואה לסוריה, לערב הסעודית או לאיראן? ואם ההשוואה היא לאירופה המודרנית, כי אז לבטח פולין וסרביה אנכרוניסטיות באותה מידה, שהרי גם הן "מושתתות על אחדות [...] של מדינה ולאום". דומה כי ג'אד מעדיף בשביל ישראל/פלסטין את הדגם של פולין שבין שתי מלחמות עולם על אוכלוסייתה המגוונת, ה"משופעת קונפליקטים אתניים ואנטישמיות", או את דגם יוגוסלביה, "ש[באחרונה] התפרקה בים של דם". נראה, כתב ברטוב, שבעיני ג'אד עדיפים דגמים רב־אתניים (כושלים) אלה על פני מדינות לאום חד־אתניות (שלוות).
בכל מקרה, על פי ברטוב, הדגם הדו־לאומי בעבור ישראל/פלסטין "אבסורדי", שכן הן היהודים הישראליים והן הערבים־פלסטינים שוללים אותו. שתי הקבוצות שואפות כל אחת לחיות במדינה המאוכלסת ונשלטת בידי בניה־היא. בצד הערבי, הפונדמנטליסטים האסלאמיים רואים בחלוקת השלטון עם היהודים "דבר תועבה", והמתונים יודעים ש"מדינה דו־לאומית [...] משמעה מלחמת אזרחים ושפיכות דמים בקנה מידה שטרם נראה כמוהו". רעיון שתי המדינות, ולו גם מופרדות זו מזו בחומת ביטחון מכוערת, הוא רעיון טוב הרבה יותר, סיכם ברטוב.
מיכאל וולצר, הוגה דעות פוליטי וחבר המכון ללימודים מתקדמים באוניברסיטת פרינסטון, תפס את השור האידאולוגי בקרניו:
העברת מדינת הלאום מן העולם הוא רעיון מעניין, אם כי לא חדש. אבל מדוע להתחיל בישראל? מדוע לא בצרפת? [...] הצרפתים סללו את הדרך אל מבנה פוליטי צר אופקים זה, שהעניק זכויות יתר לעם מסוים, להיסטוריה מסוימת ולשפה מסוימת אגב הפרת כל כללי המחשבה המתקדמת [...] או מדוע לא להתחיל בגרמנים, בשוודים או בבולגרים [...] שכולם זכו ל"זכויות יתר" שכאלה זמן רב יותר מן היהודים?
אבל "הבעיה האמתית" שמעוררות הצעותיו של ג'אד, כתב וולצר, היא שהן אינן מוליכות כלל אל פתרון המדינה הדו־לאומית, אלא פשוט "ממירות מדינת לאום אחת באחרת", שהרי בתוך "עשור או יותר" יהיו יותר ערבים מיהודים בין הירדן לים התיכון, כך שהמדינה ה"דו־לאומית" של ג'אד לא תהיה לבסוף אלא עוד מדינת לאום ערבית אחת. "זוהי המטרה המוצהרת של הלאומנים הפלסטינים, וההיסטוריה של התנועה בשנים האחרונות רחוקה מללמד שהם נטשוה".
וולצר כתב עוד כי ג'אד רוצה שאזרחי המדינה הדו־לאומית שלו יסמכו לביטחונם על "כוחות בין־לאומיים". אבל אילו עמים יסמכו בדעה צלולה על כוחות שכאלה? אדרבה, "האמת היא כי היהודים", או לפחות אלה שיוכלו לעשות זאת, ייטשו במהירות את המדינה הדמיונית הבתר־לאומית של ג'אד, שתדמה ל"רומניה הבתר־הבסבורגית" (ג'אד השווה במאמרו את ישראל בת זמננו לרומניה בשנות העשרים). "אני חושד", הוסיף וולצר, "כי רומניה היא השוואה 'גבוהה' מדי".
עוד תגובה ראויה לציון לטיעוני ג'אד פורסמה מחוץ ל־New York Review of Books. ליאון ויזלטיר, העורך הספרותי של כתב העת New Republic, כתב כי ג'אד ("ועורכיו") "חצו את הקווים" בעוברם מ"ביקורת על מדיניות ישראל לביקורת על קיומה של ישראל"; ג'אד לא הציע "חלופה למדיניות ישראל", אלא "חלופה למדינת ישראל". ויזלטיר הטעים כי ג'אד נמנע מתיאור אופייה של המדינה הרצויה לו, אך ברי כי זו תהפוך עד מהרה למדינה בעלת רוב ערבי, שתושביה היהודים יהיו מיעוט קטן והולך. זאת תהיה, לדבריו של ויזלטיר, מדינת טרור, לא דמוקרטיה (ראו את המדינות הערביות האחרות, ראו את עזה), מדינה שבה טיהור אתני של יהודים יהיה יותר מסביר. "מדוע עדיפה פלסטין השלמה מישראל?" שאל.
המשמעות המוסרית של הצעתו של ג'אד מעוררת תמיהה [...] האומנם החזרת היהודים למעמד של חסרי בית, והצדקתה של רדיקליות פלסטינית, עדיפות מהקמת שתי מדינות לשני עמים? זאת רק אם אנשים שוחרי טוב, אנשים מיושבים בדעתם, ליברלים, מאבדים את עשתונותיהם. אכן, ימינו אלה הם ימים טורפי שכל.
תגובתו של ג'אד לדברי ביקורת אלה היתה פרובוקטיבית וכנועה כאחת. הוא פתח בטענה: "הפתרון למשבר במזרח התיכון נמצא בוושינגטון. על כך יש הסכמה נרחבת" (הייתי אומר כי ההפך הוא הנכון - ועל כך אכן יש "הסכמה נרחבת" לפחות בקרב מי שיודעים כהוא זה על המזרח התיכון. לארצות הברית אין כל יכולת לחולל שינוי בעמדה הסרבנית של חמאס והגִ'האד האסלאמי, ושל הרוב הפלסטיני התומך בהם, ויש לה השפעה מזערית בלבד על מדיניות ישראל בסוגיות יסוד. קיצוץ הסיוע האמריקני [והאירופי] בשנתיים האחרונות לא הותיר כל רושם על מדיניות הפונדמנטליסטים המוסלמים, ולהתפנוּת ישראל מרצועת עזה בקיץ 2005 לא היה ולא כלום כמעט עם לחץ אמריקני; צעד זה נבע כולו מאופיו ומשיקוליו של ראש הממשלה אריאל שרון ומהאינטרסים העצמיים של ישראל).
אבל אל נסטה מהנושא. לאחר ששלל רבות מן הביקורות כ"היסטריות", הסתייג ג'אד עצמו, לפחות כרונולוגית, מן היסוד הדו־לאומי שבטיעוניו. האנושות, הסכים עם וולצר, טרם הגיעה ל"גן עדן הבתר־לאומי, העל־תרבותי, הגלובלי, אשר המדינה תיעשה בו מיותרת. כאשר שאלתי 'אז מה אם לא יהיה כל מקום למדינה יהודית?' הצבתי שאלה, לא 'הכתבתי' [...] חלופה דו־לאומית". והוא המשיך: "כתבתי על דו־לאומיות [...] לא כפתרון למחר [...] בהווה [...] דו־לאומיות היא [...] אוטופיה". אולם עמים, טען, משתנים (ראו יחסי צרפת־גרמניה), כשם שמשתנות גם דעותיהם בשאלה מה בגדר האפשר.
למרות התגובות הנחרצות שהופיעו בעקבותיו, מאמרו של ג'אד הוליד שפעת מאמרים וספרים הדוגלים בפתרון המדינה האחת. ניכר בעליל שהמאמר פרץ סכרים והתחבר אל זרם עז בעולם הערבי, וגם בשמאל ובימין המערבי, של מי שחותרים בבירור לא לשינויים בישראל ובמדיניותה, אלא להיעלמותה של ישראל, אם גם במוסווה ובמשתמע. כצפוי, פרסומים אלה נכתבו רובם בידי אנטי־ציונים, שלא לומר אנטישמים - ערבים ואישים במערב התומכים בהם - אם כי חלקם התיימרו לפעול גם למען יהודי ישראל.
בשבחו את "הטאבו [ש]החל להתפוגג סוף־סוף" - כמבקש לומר שבעשורים האחרונים לא פקפק איש בזכות ישראל להתקיים, או לא מתח ביקורת חריפה על המדינה היהודית - טען דניאל לזר, חוקר קונסטיטוציוני ועיתונאי, בכתב העת האמריקני The Nation בנובמבר 2003, כי שלא כבחזונו המכונן של הרצל, ישראל היא ארץ עתירת מלחמות; ארץ "שרק מעט דמוקרטיה נותרה בה", ארץ "חריגה במידה גוברת והולכת" במחנה המדינות הדמוקרטיות, הנעשות רב־אתניות יותר ויותר; ארץ המאבדת מאוכלוסייתה היהודית מכוח הגירה מתוכה בעוד יהדות הגולה פורחת; ארץ שהיא "אחד המקומות המסוכנים בעולם לקיומו של יהודי" (זאת, ככל הנראה, נוכח פעולותיהם וכוונותיהם של חמאס, חזבאללה ואיראן). ה"שאלה היהודית" בעולם, טען לזר, רק הוחמרה בידי ישראל, שהרי האנטישמיות גואה בעולם האסלאמי, ודומה כי גם באירופה ובארצות הברית, בתגובה לפעולותיה של ישראל. לזר מעדיף מדינה דו־לאומית "מושתתת על בין־לאומיות, חילוניות, ודמוקרטיה". כיצד בדיוק ישוכנעו ערביי פלסטין, שכאחיהם בעולם הערבי אינם אמונים על "בין־לאומיות, חילוניות, ודמוקרטיה", לאמץ ערכים אלה - דבר זה לא הוסבר.
ניתוח מתחוכם, מחושב ואקדמאי הרבה יותר, שביקש להמחיש כי פתרון של מדינה אחת נעשה בלתי נמנע יותר ויותר עקב ההתרחבות המתמשכת של ההתנחלויות הישראליות וייאושם הגובר של הפלסטינים בהיעדר התקדמות לקראת פתרון של שתי מדינות, נעשה ב־2004 בידי גרי זוסמן מאוניברסיטת תל אביב (ב־Middle East Report). במאמרו "אתגר פתרון שתי המדינות" סקר זוסמן מגמות אחרונות בחשיבתם של ישראלים ופלסטינים, וטען:
הלגיטימיות והבסיס של ההפרדה בין שני העמים, והתמיכה בה, מתכרסמים דרך קבע בעיקר בגין פעולות ישראליות חד־צדדיות. להלכה אפשר להפוך תהליך זה, אבל בינתיים נראה שאין בנמצא מנהיג ישראלי, פלסטיני או בין־לאומי שיש לאל ידו לשנות את המגמה [...] המדינה הדו־לאומית [...] בוא תבוא, כי ההפרדה מאבדת מסבירותה ונעשית בלתי אפשרית.
זמן־מה לפני הופעת מאמרו של זוסמן פרסם עומר ברגותי, חוקר ודוקטורנט פלסטיני עצמאי, מאמר שכותרתו "הומניות יחסית: המחסום הבסיסי לפתרון של מדינה אחת בפלסטין ההיסטורית" (ב־Dissidnet Voice, ינואר 2004). ברגותי טען שם: "פתרון שתי המדינות שבק חיים וחסל. השבח לאל! [...] אנו עדים לגוויעתה המהירה של הציונות ואי אפשר עוד לעשות דבר להצלתה". מה שנותר אפוא הוא פתרון של מדינה אחת או, לדבריו, "מדינה חילונית דמוקרטית בין הירדן לים התיכון, מושתתת על הומניות שוויונית, ולפיכך על זכויות שוות". אולם ברגותי מיהר והוסיף הסתייגות מתוצאה ורדרדה זאת: "פלסטין החדשה" חייבת "בראש ובראשונה לעשות לשיבתם של [...] כל הפליטים הפלסטינים".[5] כך, באחת, הבטיח כי המדינה "הדו־לאומית" שהציע תיהפך לאלתר למדינה בעלת רוב ערבי מוחץ.
וירג'יניה טילי, בעבר חוקרת במרכז ללימודי מדיניות ביוהנסבורג, כיום מרצה במכללת במכללות הובַּארְט וּויליאם סמית בארצות הברית, צעדה בעקבות מאמרו המקורי של ג'אד במאמר משלה, "פתרון המדינה האחת", שפורסם ב־London Review of Books. מאמר זה פתח במוטו של אדוארד סעיד: "הרעיון של מדינה מצרית למצרים, [ו]מדינה יהודית ליהודים, פשוט מתנגש בחומת המציאות. אנו נדרשים לחשיבה מחדש על ההווה במונחי דו־קיום וגבולות שאינם רציפים". המחברת ממשיכה אותו קו היגיון. "פתרון שתי המדינות [...] הוא רעיון ואפשרות שעבר זמנם", וזאת משום שמפעל ההתנחלות הבלתי נלאה של ישראל עושה את הפרדתה של פלסטין/ישראל לשתי מדינות לבלתי מעשית: "אי אפשר לגולל לאחור את מדיניות ההתנחלות" כשם שאי אפשר לגרש את האוכלוסייה הערבית של ארץ ישראל. כך אפוא נותר על כנו רק פתרון של מדינה אחת, בה יִתקיים דו־קיום ערבי־יהודי.
אבל טילי הודתה כי מבחינת היהודים "המכשולים" שבפני הפיכת ארצם לישות דו־לאומית "אדירים בעליל [...] [ו]איתנים ביותר". יתר על כן, נראה כי פלסטינים רבים יתקשו להשלים עם "מדינה חילונית דמוקרטית". ככלות הכול, "רבים מעדיפים עכשיו מדינה אתנו־דתית, מושתתת על עקרונות של ערביות ו/או אסלאמיות ילידית ממין זה שמשתרש בעזה" (ניסוח מנומס לתיאור משטר פונדמנטליסטי וטוטליטרי ערבי מוסלמי). אף על פי כן, אין מנוס מפתרון של מדינה אחת עקב פעולות ההתפשטות והגזענות של ישראל, שהיא בלתי הפיכה. התפנותה המוחלטת והמוצלחת של ישראל מרצועת עזה בקיץ 2005 על אף התנגדותה העיקשת של תנועת ההתנחלות הישראלית - שהמחישה באורח ברור ובולט כי את מפעל ההתנחלות אפשר להסיג לאחור - בוודאי הכתה את טילי בהלם עז.
טילי הרחיבה משיכות מכחול אלה ביתר שאת בספרה פתרון המדינה האחת: פריצת דרך לשלום במבוי הסתום הישראלי/פלסטיני (2005) - כרך של 276 עמודים הקורא ל"דמוקרטיה אמתית באמצעות גישור בין העמים ותולדותיהם. דבר זה נעשה במקומות אחרים על אף מכשולים אדירים [כלומר בדרום אפריקה], ואפשר לעשותו כאן". פתרון של מדינה אחת אפשרי והכרחי. שוב, מערך ההתנחלויות הישראלי והאידאולוגיה והכוחות הפוליטיים שמאחוריו הם־הם המכשול לשלום המושתת על פתרון של שתי מדינות. "לשום מעצמה", כתבה טילי, "אין יכולת פוליטית לחולל פינוי נרחב כלשהו" של הגושים העירוניים של מפעל ההתנחלות. בעטיפה האחורית של הספר הגדירוֹ ג'אד כבעל "חשיבות עצומה", ואילו טילי קשרה בספרה שבחים לג'אד על "חדשנותו בפוליטיקה הפנימית בארצות הברית".[6]
עד מהרה, בעקבות הצעת המדינה האחת של טילי, "הפורצת דרך" לדעתה־היא, התווספה פריצת דרך "נועזת" בספר ארץ אחת: הצעה נועזת לסיום הקיפאון הישראלי/פלסטיני, פרי עטו של עלי אבונימה, פלסטיני אמריקני ממייסדי אתרי האינטרנט "האנתפאדה האלקטרונית", "עיראק האלקטרונית" ו"לבנון האלקטרונית". בספר זה, שראה אור בארצות הברית ב־2006, העלה גם מחבר זה את פתרון המדינה האחת.
אבונימה טוען, אגב סילופים מרחיקי לכת של עובדות היסטוריות רבות, המושתתים לכאורה על זיכרונותיהם של סביו והוריו הפליטים, כי שרר "דו־קיום בשלום בין יהודים לערבים בפלסטין לפני קום מדינת ישראל" וכי אם אנשים ונשים שוחרי טוב יעשו יד אחת, יהיה אפשר לשקם דו־קיום זה.[7]
הזיכרון האידילי שמציג אבונימה שקרי להדהים. אין ספק, במישור אישי היו פה ושם ערבים ויהודים - בירושלים, בחיפה, אולי ביפו - שקשרו זה עם זה קשרים מסחריים, אולי אף קשרים חברתיים, בקנה מידה מוגבל. אבל ארץ ישראל של ימי המנדט הבריטי בין 1918 ל־1948 התאפיינה, כללית, בשתי חברות נפרדות שלא נרקמו ביניהן יחסים טובים או שיתוּף כלשהם, אם כי חבריהן נשמו אותו אוויר והלינו על אותם פקידים בריטים (או אחרים).
האמת היא שמשלהי המאה התשע עשרה, פלסטינים רצחו יהודים שוב ושוב בשל מניעים אתניים או מעין־לאומיים. המון ערבי תקף יהודים ב־1920, 1921, 1929, ו־1939-1936 בשכונות עירוניות וביישובים כפריים בסדרת פרעות ("מאורעות" בלשון התקופה), כל אחת נרחבת מקודמתה. אין ספק, לולא רוסנו פרצי אלימות אלה בידי הצבא הבריטי, היו הללו שכיחים, גדולי ממדים וקטלניים יותר.
במקום אחד בספרו מזכיר אבונימה כבדרך אגב אירוע בעייתי אחד - הטבח שטבח "המון ערבי" ב־67 יהודים דתיים חסרי ישע בחברון ב־1929, ללא התגרות קודמת מצדם. אולם בהמשך הוא מבטל את משמעות האירוע, וטוען כי מאז ואילך נדרשים לו הישראלים במידה חריגה; מוטב, הוא אומר, שיתמקדו בעובדה ש"רוב חברי הקהילה היהודית החברונית, שהיו בה כ־700 נפש, ניצלו בזכות שכנים מוסלמים שגוננו עליהם".[8] למעשה, רובם ניצלו בזכות התערבות המשטרה הבריטית ובזכות כך שרבים מהם הדפו את תוקפיהם במשך שעות ארוכות, אף שאכן שכנים ערבים הצילו כמה משפחות מידי הפורעים.
אבונימה, כמו תומכי המדינה האחת שצוטטו לעיל, מטיל את אשמת התפוגגות רעיון שתי המדינות לפתחם של הישראלים. האשָם מוטח שוב במפעל ההתנחלויות. "אין זה סביר", הוא טוען, "שחברה תשקיע מיליארדי דולר בסלילת כבישים ובבניית מגורים אם כוונתה באמת לוותר עליהם".[9] מכאן, שהתמיכה הישראלית בפתרון של שתי מדינות, כבקמפ דיוויד בשנת 2000, לא היתה כנה; למעשה, הישראלים רצו ורוצים את ארץ ישראל כולה לעצמם.
כך אפוא, טוען אבונימה, רק רעיון אחד בלבד נותר ישים: פתרון המדינה האחת. לטעמו, ישראלים, ערבים ואמריקנים רבים יותר ויותר מכירים בכך. והוא מסכם:
התעקשות [ישראל] על קיום אופייה היהודי הבדלני, אף שבמציאות פלסטין/ישראל היא ארץ רב־תרבותית ורב־דתית וכך היה תמיד, משקפת מגמה שוביניסטית הפורטת על מיתרי שבטיות אתנית, שאין לה כל סיכוי לשרוד בתחרות מול עקרונות דמוקרטיים אוניברסליים.[10]
מאמרו של ג'אד העלה תרומה חיובית בעוררו דיון במשתנים האפשריים של פתרון הבעיה הישראלית/פלסטינית. משתנים אלה, כפי שהדגישו כמה ממבקריו, עלו על סדר היום (וירדו ממנו) במשך עשורים רבים - למעשה, כמעט מתחילת הסכסוך ולבטח מאז 1917, כאשר הבריטים, בהצהרת בלפור, הסכימו להקמת "בית לאומי" יהודי בארץ ישראל.
במישור מסוים אחד מתמקד הדיון רק בדבר אחד - האם על ישראל להיות או לחדול? זוהי שאלה מוסרית ומעשית כאחת. החלק הראשון, המוסרי, אפשר לחלקו לשתיים: ההיה נכון מלכתחילה להקים מדינה יהודית? ועכשיו, משבאה לעולם - כאשר היא בת שישים שנה ובה כ־5.7 מיליון אזרחים יהודים - היש למסמסה או לאיינה, יהיה המחיר אשר יהיה (מחיר שתחילה ישלמוהו היהודים בישראל והעם היהודי, ואחר כך כל היתר)?
אשר להקמת המדינה ב־1949-1947, רכיב בולט במשוואה המוסרית יהיה, באורח בלתי נמנע, מחיר המיזם הזה במונחי העקירה והסבל הפלסטיני. לכך יש להוסיף רכיב משני: מי אשם בעקירה ובסבל אלה - התנועה הציונית והיהודים, ערביי ארץ ישראל עצמם או שילוב כלשהו של השניים?
השאלות המוסריות הנשאלות הן בדבר צדקת מה שהתרחש ב־1949-1947, הן בדבר ההצעה לאיין את המדינה היהודית בימינו, מורכבות ובסופו של דבר בלתי פתירות; וה"תשובות" יהיו, באורח בלתי נמנע, סובייקטיביות ביותר. אולם בנסיבות הנוכחיות נמצא כי בעיית פלסטין/ישראל ופתרונה הן גם שאלה מעשית בתחום מדעי המדינה, הנדרשת לארגון האפשרי המיטבי של חברה אנושית, או של שתי חברות אנושיות, במרחב נתון אגב התחשבות בנתונים דמוגרפיים, גאוגרפיים ומדיניים, בשיקולים כלכליים ובהיבטים תרבותיים וכיוצא באלה. השאלה מתמצה במציאת המיזוג האפשרי הטוב ביותר של דמוגרפיה ופוליטיקה למענם של העמים היושבים בין הירדן לים התיכון.
בקווים גסים, יש שתי חלופות לעתידה של ישראל/פלסטין: מדינה אחת או, לאחר חלוקה, שתי מדינות. אמנם עשויה להתגשם גם חלוקה משולשת: לישראל ולשתי מדינות פלסטיניות נפרדות, אחת בגדה המערבית ואחת ברצועת עזה, אך קרוב לוודאי שחלוקה זאת, המיוסדת על ההפרדה הפוליטית הנוכחית בין רצועת עזה הנשלטת בידי חמאס ובין הגדה המערבית הנשלטת בידי הרשות הלאומית הפלסטינית/פת"ח, לא תצא לפועל מפני שהתושבים הערבים בשני חבלי ארץ אלה הם עם אחד מכל בחינה שהיא; לאורך ימים אין זה סביר ששני החבלים יתרחקו וילכו בכיוונים מדיניים שונים. בנוסף, נוכח ממדיה הזעירים של רצועת עזה (כ־360 קמ"ר, כארבעים קילומטר אורך מצפון לדרום ו־6.5 עד 12 קילומטר רוחב ממזרח למערב) קשה עד מאוד לראותה כבת קיימה במסגרת מדינית נפרדת. אף שההיסטוריה, כידוע, משופעת הפתעות, אין זה סביר כי זו תהיה אחת מהן.
מדובר אפוא במדינה אחת בכל שטחה של ארץ ישראל המנדטורית בין הירדן לים התיכון (כ־25,900 קמ"ר) או בשתי מדינות, כלומר שטחה של מדינת ישראל שלפני 1967 (כ־21,700 קמ"ר) ליהודים - ומרבית הגדה המערבית ורצועת עזה (כ־5,080 קמ"ר) לערבים. בדבר שתי חלופות אלה הועלו כמה גרסות אפשריות. נבחן תחילה את מגוון פתרונות המדינה האחת שהוצעו בעבר ומוצעים בימינו אלה.
אפשרות אחת, שאפשר לזנוח אותה כמעט מיד, היא שהשליטה על ישראל/פלסטין כישות מדינית אחת לא תהיה בידי אחת מהקבוצות הלאומיות היושבות בשטחה, אלא בידי צד שלישי, חיצון - האו"ם או אחת המעצמות, או שילוב של כמה מעצמות. רעיון זה, נוכח הפער שאי אפשר לגשר עליו הקיים בעליל בין העמדות המדיניות הבסיסיות של שני הצדדים, אינו הזוי לגמרי כפי שהוא נשמע. כמה וכמה ארצות נשלטו בידי מעצמות מכוח מנדטים שהעניק חבר הלאומים בין שתי מלחמות העולם. בשלב מאוחר יותר נשלטו - זמנית - גרמניה, יפן, חלקים של קונגו הבלגית לשעבר ומזרח טימור הפורטוגלית/אינדונזית לשעבר בידי מעצמות או בידי האו"ם. ארץ ישראל נשלטה בין 1918-1917 לאמצע 1948 בידי בריטניה מכוח מנדט מטעם חבר הלאומים. לפני כן נשלטה ארץ ישראל בידי האימפריה העות'מאנית, אבל פרשה אחרונה זו אינה מענייננו, שכן בעשוריה האחרונים של האימפריה העות'מאנית השוקעת לא היתה בארץ אוכלוסייה יהודית בעלת משקל (ב־1881 היו בארץ ישראל כ־25 אלף יהודים ו־450 אלף ערבים, וב־1914 - בין שישים אלף ל־85 אלף יהודים ו־650 אלף ערבים). באותם ימים לא ניכר עימות "לאומי" של ממש בין יהודים לערבים, מה גם שהארץ לא נשלטה כישות מדינית או מִנהלית אחת, אלא ככמה מחוזות משנה שנשלטו מהבירות האזוריות דמשק ובירות, ואילו מחוז ירושלים נשלט ישירות מאיסטנבול. אבל המנדט הבריטי כשל מאחר שקצרו ידיה של לונדון ממצוא, או מאכוף, פתרון לעימות הציוני־ערבי, או להכשיר את אוכלוסיית הארץ לשלטון עצמי מאוחד ומשותף.
נוכח צמיחתן של ההכרה הלאומית של ערביי ארץ ישראל ושל התנועה הלאומית הפלסטינית מאז התמורות שחוללו מלחמת העולם הראשונה מזה והגידול במספר הציונים ובעוצמתם מזה, לא היה סביר כלל ועיקר שאחת משתי הקהילות הללו תסכים להדחיק לתמיד את שאיפותיה הלאומיות ותשלים עם שלטון בין־לאומי של קבע. גם לא היה ספק כי האלימות, שקרוב לוודאי תפרוץ אם ייכפה שלטון בין־לאומי כזה, תערער כליל, במוקדם או במאוחר, את רצונו של מִנהל בין־לאומי כלשהו להתמיד במילוי משימתו. שלטון בין־לאומי זמני - אפשרי, אך בלתי סביר בעליל - היה מותיר אותנו באותו מקום שעמדנו בו קודם - מחפשים פתרון בטווח הבינוני והרחוק לבעיה הקשה של העימות הציוני־ערבי. שלטון חיצוני, זר, על הארץ כישות מדינית אחת, רחוק עד מאוד מלשמש פתרון כזה.
שלוש נוסחות בסיסיות ומציאותיות מוצעות לפתרון המדינה האחת: מדינה בריבונות ערבית־יהודית משותפת, מושתתת על חלוקה מסוימת של שלטון בין שתי הקבוצות האתניות (כמו "הסכם יום שישי הטוב" בצפון אירלנד), או על זכויות יחיד ללא הכרה בישויות ובזכויות אתניות קיבוציות כלשהן (כבדרום אפריקה שלאחר האפרטהייד) - שתי אפשרויות שאפשר להגדירן דו־לאומיות; מדינה נשלטת בידי יהודים, עם או בלי מיעוט ערבי גדול או קטן; ומדינה נשלטת בידי ערבים מוסלמים, עם או בלי מיעוט יהודי גדול או קטן. אני גורס "ערבים מוסלמים", מפני ששיעור הנוצרים בקרב ערביי פלסטין פוחת בהתמדה מאז 1947, כאשר היו הנוצרים קרוב לעשרה אחוזים מן האוכלוסייה, ואילו כיום הם פחות מחמישה אחוזים מן הערבים הפלסטינים ומספרם מתמעט והולך בשל הגירה למערב (בעיקר מהגדה המערבית; בית לחם היא כיום עיר בעלת רוב מוסלמי). אחוז הנוצרים בקרב אזרחי ישראל הערבים גבוה יותר, אבל גם כאן הוא פוחת והולך נוכח שיעורי הילודה הגבוהים הרבה יותר של המוסלמים ובשל הגירת הנוצרים. המגזר הנוצרי בישראל/פלסטין זניח וחסר משמעות מבחינה פוליטית.
פעילים פלסטינים, אנשי פת"ח וחמאס כאחד, מרבים לדבר על "המוסלמים והנוצרים" הפלסטינים כאשר הם משווקים את טיעוניהם במערב, אך אין זה אלא אמצעי תעמולה, חף מכל ממשות וכנות (למעשה, הסיבה העיקרית שבגינה עוזבים ערבים נוצרים את ארץ הקודש היא פחד מפני המוסלמים ומפני צעדי קיצוניים מוסלמים לעתיד לבוא; זו גם הסיבה שבגינה גם הנוצרים בעיראק נוטשים את ארצם וייתכן שאלוּ של מצרים ילכו עכשיו בעקבותיהם). ערבים נוצרים רבים בארץ ישראל בשנות המנדט היו מברכים על שלטון בריטי מתמשך לעד, וייתכן שחלקם העדיפו שלטון יהודי ממוסלמי לאחר קץ המנדט הבריטי.
להלן אבחן סוגיה זאת ביתר הרחבה, אך בינתיים אציין כי שתי הגרסות הפשוטות וההגיוניות ביותר של פתרון המדינה האחת הן מדינה ערבית ללא יהודים טורדניים, ומדינה יהודית ללא ערבים טורדניים. פה מדובר, חד וחלק, בגירוש אוכלוסיות. הרעיון של פלסטין מטוהרת אתנית הועלה בעקביות בידי דוברי התנועה הלאומית הפלסטינית משנות העשרים ועד סוף שנות הארבעים, ויש יסוד סביר להניח כי זאת היתה אחת ממטרות המתקפה הערבית על היישוב בין 1947 ל־1948 (או, לפחות, זאת היתה התוצאה אילו היו התוקפים קוצרים הצלחה). מהעבר האחר, רעיון הגירוש החלקי או המלא של ערביי ארץ ישראל בידי היהודים נדון ונתמך בידי רבים בהנהגה הציונית בסוף שנות השלושים ובשנות הארבעים על רקע המרד הערבי ב־1939-1936 והשואה. חשיבה זאת תרמה במידת־מה להיווצרות בעיית הפליטים הערבים ב־1948.
עד כאן, בינתיים, בדבר פתרונות אפשריים של מדינה אחת. נפנה עתה לפתרונות של שתי מדינות. אחד מהם, המעלה בזיכרון את הסכם הסוכנות היהודית־עבר הירדן מ־1947-1946, גורס חלוקת ארץ ישראל בין היהודים ובין ממלכת ירדן, שתביא להקמת מדינה יהודית־ישראלית במערב ארץ ישראל ולמדינת "ירדן גדולה", שתכלול את הגדה המערבית ותישלט מעמאן.[11] חלוקה זאת - שהוצעה גם ב"תוכנית אלון" משלהי שנות השישים - מציגה פתרון שתי מדינות פרי חלוקת הארץ בין ישראל לירדן, שפירושו כי לא תקום מדינה פלסטינית ריבונית וכי רוב הפלסטינים יימצאו בחלקה הירדני של ארץ ישראל.
אולם נוכח עוצמתה וחיוניותה של הלאומיות הפלסטינית, אין לפי שעה שחר לחזוּת שתי מדינות כזו, אף שכמה הוגי־דעות פלסטינים מדברים עמומות על פדרציה, או על קונפדרציה פלסטינית־ירדנית, שתקום כמה שנים לאחר ייסודה של מדינה פלסטינית נפרדת בצד ישראל.
החשיבה על פתרון שתי מדינות מושתתת בעיקרה, מאז 1937, על רעיון חלוקת ארץ ישראל, או פלשתינה ההיסטורית, בין שני עמיה - היהודים והפלסטינים. מאז ייסודה של מדינת ישראל ב־1949-1948, וביתר שאת מאז שלהי שנות השמונים, מתמקדת החשיבה על אודות חלוקה כזו באפשרות של דו־קיום בין מדינה יהודית - ישראל כפי שהוגדרה טריטוריאלית בהסכמי שביתת הנשק הישראליים־ערביים ב־1949 - ובין מדינה פלסטינית שתקום במרבית שטחי הגדה המערבית ורצועת עזה.[12] פתרון כזה נתמך בידי הקהילה הבין־לאומית בראשות ארצות הברית, ולמימושו חותרת המדיניות הרשמית הן של ממשלת ישראל והן של הרשות הלאומית הפלסטינית בראשות הנשיא מחמוד עבאס (אבו מאזן). ההיה הסדר כזה רצוי, או האם עדיין הוא רצוי לעם הפלסטיני ולאוכלוסייתה היהודית של ישראל? זו שאלה נפרדת, ואדון בה בפרקים הבאים.