אדיקטד 8 - לתדלק את הלהבות

פרולוג

קונור

"שם?" מאחורי שולחן הקבלה, האישה עלעלה בערמה של תגיות לבנות ששרוכים אדומים נקשרו אליהן.

"ריצ'רד קונור קובלט," השבתי בחיוך ידידותי.

היא מצאה את תגית השם המתאימה. "ברוך הבא למודל האו"ם של השנה, ריצ'רד. מזל טוב."

המשפט האחרון, שנועד להיות משפט פרידה מנומס ותו לא, חדר לראשי ונגע בעצב חשוף בתוכי. מזל טוב. נהניתי משליטה בגורל שלי. אם יש לי מזל, אין לי שליטה. אצטרך לאפשר למישהו נחות ממני לחרוץ את העתיד שלי. ידעתי שכמה מהשופטים לא אובייקטיבים, ושהייתי חכם יותר מרובם, אבל המומחיות שלי היא בניצול אנשים. לא שיחקתי נגד מכונת מזל או מחשב. אנשים היו נוחים להשפעה. אנשים היו צפויים.

אני אביס את השופטים. אני אנצח.

במקום להפגין כעס השבתי בחיוך נינוח וכרכתי את השרוך סביב צווארי. היא הביטה בי כאילו הייתי נער שמנסה להעמיד פנים שהוא אדם בוגר. המבט הזה נכנס מתחת לעורי. ההבעה שלה ביטאה את רגשותיה, שאני קטן ולא ראוי כי הייתי רק בן חמש־עשרה. "כדאי לך לזכור את השם שלי," אמרתי.

היא השיבה בצחוק מהוסס. "אשתדל, אבל יש הרבה מכם."

"ובכל זאת, אני היחיד שיזכה מדי שנה."

נראה שאי־הוודאות שהיא הרגישה התגברה כי היא הביטה בי במבט שאומר 'שמעתי אותך נכון? אמרת את מה שחשבתי שאמרת?'. העפתי מבט בסיכה שענדה והחוויתי בידי לערמת התגיות. "התג העשרים ושבעה לא במקום הנכון. השם 'רוז' מגיע לפני רולנד." חייכתי שוב. "אני מאחל לך מזל טוב, אריאן. את תזדקקי לזה."

הייתי אידיוט. שמוק. בן־זונה יהיר ומתנשא, אבל עבורי הדבר המתסכל והמרגיז ביותר היה כשחשבו שאני בלתי ראוי רק כי הייתי צעיר יותר מזה שעמד מולי. לרוב המבוגרים לא היה אכפת מהמחשבות ומהרעיונות שלי. היה כמעט בלתי אפשרי למצוא מישהו שיקשיב לי ויראה בי שווה ערך אליו. הייתי סתם ילד, ילד אינטליגנטי, אבל המחשבות שלי לא היו שוות התייחסות, ובטח שלא חשובות יותר מהמחשבות של המבוגרים. גם אם הייתי מדבר לפעוט, לא הייתי מדבר אליו בזלזול שבו דיברו אליי כשהייתי בן חמש־עשרה.

ידעתי שכשאתבגר יכבדו אותי. הייתי צריך לחכות להתקדמות ציר הזמן האבסורדי שיצרה החברה. בולשיט. החיים היו בולשיט והדרך היחידה שלי להסתדר עם החיים הייתה לשתף פעולה. כך תמיד עשיתי.

היא הביטה בי בבלבול. נופפתי לה לשלום וחייכתי כשפסעתי לאורך המסדרון, תרמיל העור שלי על כתפי. התקדמתי למעליות. המלון שריין כמה חדרים למתחרים. בקומה השישית ישנו תלמידים מפנימיית 'פאוסט' לנערים, לצד כמה מכינות לקולג'. נערים בני ארבע־עשרה עד שמונה־עשרה כבר עלו וירדו במעליות הזכוכית. חלקם מתוך שיעמום, וחלקם כי היו להם מקומות ללכת אליהם, כמוני.

ליד המעליות עמדה חבורה של נערים בבלייזרים כתומים. נכנסתי למעלית ולחצתי על הכפתור לקומה השישית. התפתיתי גם ללחוץ על הכפתור שסוגר את הדלת, אבל חיכיתי לשתי נערות שייכנסו. לגבוהה ביניהן היה שיער חום ועיניים רושפות שנראו לי זדוניות. היא נעה בעצבנות בזמן שדיברה. לא יכולתי לשמוע אותה. האנשים סביב עשו יותר מדי רעש.

לנערות לא היו תגי שם, אז הן עדיין לא נרשמו בקבלה. שתיהן לבשו חצאיות משובצות בכחול כהה ובתוכן היו תחובות חולצות מכופרות לבנות. ראיתי את הסמל שנרקם על כיסי החזה שלהן. אקדמיית 'דלטון'.

לא היו לי דעות קדומות על בית הספר הפרטי הזה. בשנה שעברה ניצחנו אותם, וגם בשנה לפני כן. הנחתי שהשנה הזאת תהיה אותו הדבר.

"לא, אני לא מרפה מזה. זה בולשיט, לידיה," רטנה הנערה הגבוהה יותר. הן נכנסו למעלית והנערה כעסה כל־כך, ששכחה שהיא צריכה ללחוץ על כפתור, והייתי סקרן מכדי להפריע לה.

"אני יכולה להבין את מנהל המלון," אמרה לידיה בתבוסתנות. היא הייתה רזה ומנומשת, ושערה האדום היה קלוע לצמה ארוכה. הנערה האחרת הניחה את ידיה על מותניה, רותחת מזעם. בכל פעם ששאפה בכבדות, שאבה את האוויר מהמעלית.

בחנתי אותה מכף רגל ועד ראש: נעלי עקב שחורות, שפתון אדום כהה, שיער חום מסודר ואסוף ועיניים צהובות־ירוקות שנעצו מבט רושף במראה. עמדתי במעלית עם סערה חשמלית וסירבתי לחפש מפניה מחסה. תמיד רציתי להיקלע לתוהו ובוהו, אפילו לרגע אחד, כדי לברוח מהרגעים היום־יומיים והשגרתיים של הקיום שלי.

"הוא טען ששלוש בנות יכולות לחלוק מיטה זוגית אחת, אבל שלושה בנים לא יכולים, אז אנחנו צריכות לישון בחדר הנחות כי ההנהלה הזמינה את אותה הסוויטה פעמיים. זה לא מגוחך בעינייך?"

"אבל זה נכון, הבנים גדולים יותר מאיתנו." לידיה משכה בכתפיה. דלתות המעלית נסגרו והתחלנו לעלות.

"אנחנו נישן בסוויטה שהזמינו לנו," הנערה התווכחה. "הם יכולים לישון בחדר הקטן יותר."

"הם לא יסכימו לזה," אמרה לידיה.

"את פשוט לא רוצה להתווכח איתם על זה," היא השיבה. "אם את רוצה לשתוק על זה, זה בסדר, אבל אני לא יכולה לתת לנערים מ'פאוסט' לנצח. חצי מהם חושבים שהם משתינים זהב, והחצי השני מתהלך כאילו הוא ברא את השמיים ואת הארץ."

הנמכתי את הראש כדי להסוות את החיוך. אני השתייכתי לקבוצה השנייה.

היא המשיכה לדבר והזדקפה, "האגו שלהם כזה נפוח, שאני אריע אם מישהו יערוף להם את הראשים."

בקושי הצלחתי להתאפק ולא לצחוק. בהיתי בתקרה וחייכתי. מעולם לא שמעתי מישהי כמוה. נחשפתי לרוב הפרטים שנזקקתי להם כדי להבין את מהלך האירועים. המלון הזמין את אותה הסוויטה ל'דלטון' ול'פאוסט', ועכשיו ביקשו מהן לעבור חדר.

לידיה המשיכה לדבר בקול שקט יותר. "יש סיבה שבגללה הנערים מ'פאוסט' מאיימים עלינו. סבסטיאן אמר שהם מנצחים בתואר 'הקבוצה היוצאת מן הכלל' מדי שנה."

"בכל שנה שבה אנחנו לא התחרינו," התווכחה הנערה האחרת.

זה עורר בי דחף להגיב. "אני לא חושב שנפגשנו." הסתובבתי אליהן, והבנות שינו את התנוחה שלהן, לראשונה מכירות בנוכחותו של אדם נוסף במעלית. שתיהן בחנו את הגזרה הגבוהה שלי. בגיל חמש־עשרה כבר הייתי מטר שמונים ושלוש, ועדיין גבהתי. שערי היה מעוצב לשלמות. לבשתי בלייזר שחור וענבתי עניבה אדומה, המדים של 'פאוסט'.

הנחיריים של הנערה התרחבו כשהיא המשיכה לבהות בתגית השם שלי. היה כתוב עליה 'פנימיית 'פאוסט' לנערים' ומתחתיה באותיות קטנות נכתב שמי.

לידיה החווירה. הושטתי לה את ידי ראשונה. "נעים להכיר."

היא לחצה אותה. כף ידה הייתה מיוזעת ולחיצת ידה הייתה חלשה. כשפניתי לנערה האחרת, היא שילבה את זרועותיה ורקעה בעקב שלה שוב ושוב. חיכיתי שתציג את עצמה. רציתי לדעת את שמה נואשות. "את התחרות הכי גדולה שלי," אמרתי. קיוויתי שהמחמאה תרכך אותה. היא נשארה מתוחה. הדלתות נפתחו כשהגענו לקומה השישית, הקומה שלי. היא חלפה על פניי כדי לצאת.

לידיה רצה אחריה כדי להשיג אותה. "רוז!" היא קראה.

יצאתי למסדרון בחיוך רחב ורוז העיפה מבט רצחני מעבר לכתפה כי לידיה חשפה בפניי את מה שהיא רצתה להסתיר. לא הייתי צריך לבדוק באיזה חדר אני. הייתי בחדר 643, אחת הסוויטות עם המרפסות שהשקיפו על בית הקפה ועל הפטיו במרכז המלון.

חשבתי לשבריר שנייה שאולי החדר שלי היה החדר שהוזמן פעמיים. הסיכוי היה קלוש, אבל הוא היה קיים. ברגע שראיתי את דילון ואת הנרי מחכים ליד חדר 643 עם נערה אחרת מ'דלטון', הבנתי שגם אני צד במריבה הזאת.

"הנהלת המלון נתנו לכם חדר חדש," רוז שיקרה לדילון והעבירה את המפתח לנער הבלונדיני. ברגע שהתקרבתי היא קימטה את הגבות שלה בבלבול.

"אחי," דילון אמר, "הם הזמינו את אותו החדר לבנות מ'דלטון'."

לא הסרתי את המבט מרוז. "כך שמעתי." לקחתי מדילון את המפתח והחזרתי אותו לרוז. פניה השתנו כשההבנה הכתה בה. זאת גם הסוויטה שלי, ואף אחד מעולם לא לקח את מה שהיה שלי. רק על מה שוויתרתי עליו מרצון, ולא הייתי מוכן לתת לה את החדר הזה. לא רציתי להידחס באותה מיטה עם דילון ועם הנרי. רציתי את הסלון, את שולחן העבודה, את המרחב השקט ללמוד בו. גם רוז רצתה את כל אלה.

"פשוט תתחלפו איתנו," רוז ניסתה דרך אחרת, "זה הדבר המנומס לעשות."

"למה? כי את בת?"

היא כיווצה את העיניים. "ריצ'רד."

"רוז."

היא השמיעה נהמה קטנה. "מה אתה רוצה בתמורה לחדר?"

הרמתי את הגבות. תיזהרי, רוז. זאת הייתה המחשבה הראשונה שלי. ידעתי שהיא בת ארבע־עשרה כי זאת הייתה הפעם הראשונה שהיא התחרתה, ואולי היא הייתה מוכנה לעשות הכול כדי לזכות. אולי היא הייתה בדיוק כמוני. "בואי נשחק משחק," אמרתי, מפיל את התרמיל שלי על הקרקע. "המנצח יזכה בסוויטה והמפסיד יקבל את החדר הקטן."

"חדר קטן?" הנרי התרעם מאחוריי.

"איזה סוג של משחק?" הקול שלה היה קר כקרח.

"טריוויה." במשך עשר דקות קבענו את הכללים. שלושתנו כתבנו קטגוריות על פתקים ושמנו אותם בכובע של דילון. רק רוז ואני נתחרה. דילון והנרי ידעו שמנת המשכל שלי גבוהה יותר משלהם ושתי הבנות, לידיה ואנה, מייד נידבו את רוז. עדיין לא ידעתי אם הן פחדו להתחרות נגדי או אם היא הייתה חכמה יותר מהן.

"מי ראשון?" שאל דילון והחזיק את הכובע.

רוז פתחה את התיק האדום שהיה תלוי על זרועה והוציאה משם מטבע. "נטיל מטבע."

היא אמרה 'עץ', והפסדתי. המזל ניצח, וזה היה הניצחון היחיד שהייתי מוכן לקבל.

היא הוציאה פיסת נייר מהכובע. "מיתולוגיה מצרית."

לפי החוקים שלנו, היינו צריכים להמציא שאלות בלי להיעזר בחומרים חיצוניים. תהיתי אם היא תוכל לעמוד בחלק הזה.

"אל החוכמה והלמידה," היא שאלה.

חייכתי. "תות'." היא ידעה שצדקתי, אבל עדיין עמדה זקוף. היא לא ויתרה.

"הוא צודק?" דילון שאל את הנרי, שישב כשהמחשב שלו פתוח.

"כן," הנרי אמר והשמיע צחוק מופתע.

דילון טפח על כתפי. "עבודה טובה, קובלט. תמשיך ככה."

באותה קטגוריה, שאלתי אותה, "אשתו של אחנתון?" צפיתי בה בזמן שהיא הרהרה. יכולתי לעצור כאן, לרמוס אותה עם עוד שאלה ולסיים את המשחק מהר. או שיכולתי לבחון אותה, לראות באמת כמה היא יודעת. רציתי למתוח את זה, אז הוספתי, "אימו החורגת של תות ענח' אמון, שניסתה לשנות את הדת הפוליתאיסטית למונו — "

"נפרטיטי," היא קטעה אותי.

היא צדקה. זה היה תורי לבחור קטגוריה. הקראתי את הפתק בקול רם. "מונחים רפואיים." החזה שלה עלה וירד במהירות. לא יכולתי להסתיר את החיוך הרחב שלי. "עלייה בקצב הנשימה," אתגרתי אותה.

"טכיפנאה," היא השיבה. "תפסיק לחייך."

"עכשיו היא לא אוהבת חיוכים."

"רק סוג מסוים של חיוכים."

"רק את החיוכים שלי, אם ככה?"

"בעיקר את החיוכים שלך."

שפשפתי את השפתיים וניסיתי לא לצחוק. "איך החיוך שלי נראה?"

היא נעצה בי מבט. "כאילו כבר ניצחת אותי. כאילו הכנסת את הידיים לחצאית שלי. כאילו אתה השליט של האומה החופשית ושל האנשים החופשיים. להמשיך?"

"בבקשה, תמשיכי." היא שעשעה אותי. "אני תוהה במה עוד אני שולט. גם בכל החיות החופשיות? או רק באלה שבגני החיות?" אנשים התכנסו סביבנו. עוד תלמידים, לא רק מ'פאוסט' או מ'דלטון', אלא מבתי ספר אחרים. הם מילאו את המרפסת ואת המסדרון. נאלצנו להצטופף בזמן שהמשכנו במשחק שלנו.

היא התעלמה ממני ואתגרה, "גדילה חריגה של רקמות שנגרמת מהתחלקות בלתי מבוקרת של תאים."

"גידול."

"או הגדרה נוספת: אתה," היא עקצה. הקהל שוב הריע. צחקתי בקול רם והצחוק שלי רק הרגיז אותה עוד יותר. כמעט יכולתי לקרוא את העיניים הזועמות שלה שאמרו 'תשתוק'. חלפו חמש־עשרה דקות והשאלות שלנו נהיו קשות יותר. איכשהו התקרבנו זה לזה כשירינו שאלות ותשובות. שאלנו על מערכות הכוכבים, על מלחינים, על תיאוריות אמנותיות, על פילוסופיה ועל היסטוריה אמריקאית. היא הייתה הרבה יותר חכמה משחשבתי בהתחלה. אולי אפילו המתחרה החכמה ביותר שפגשתי. היא אהבה עובדות וטריוויה, בדיוק כמוני.

"תורך, ריצ'רד," היא אמרה בזעם, מחדירה ארס לכל אות. לא רציתי לתקן אותה, להגיד לה שכולם קוראים לי קונור. התשוקה שלה הדהימה אותי, אז לא עצרתי אותה.

הבטתי בפתק שלי, ובכתב היפה והמחובר שהיה כתוב עליו. זה בטח היה הכתב שלה. "דמויות ממחזות של שייקספיר."

היא ניסתה להסוות את החיוך. היא אהבה את שייקספיר, אם ככה. "סר ג'ון פלסטאף," אמרתי, והיא הייתה צריכה לציין את המחזה שבו כיכבה הדמות.

"נשות וינדזור העליזות והנרי החמישי, חלק אחת וחלק שתיים," היא ענתה בלי להסס, וירתה שאלה. "אריאל?"

"הסערה." הנחתי שזה היה המחזה האהוב עליה. היא בחרה את הפתק הבא.

"מקום היווצרותן של הציוויליזציות העתיקות."

אני הייתי זה שכתב את הקטגוריה הזאת. היא נשמה עמוק והביטה בתקרה. "מסופוטמיה... אלף שמונה מאות עד אלף שש מאות שמונים ושש לפני הספירה." הקול שלה היה שקט יותר, פחות חדור ביטחון מכפי שהיה בקטגוריות הקודמות.

"בבלית ישנה," אמרתי. במשך הדקה הזאת הרגשתי כאילו אנחנו היחידים במסדרון. העיניים שלנו נפגשו וראיתי בעיניה את התבוסה לפני ששאלתי שאלה. בקטגוריה הזאת לא היה לה ביטחון בכלל. חיכיתי לה שתשאל משהו. עבר רגע ארוך של דממה. הקול היחיד שנשמע בקע מהאצבעות של הנרי שהקלידו במרץ על המחשב.

"הוא צודק," אמר הנרי.

נערי 'פאוסט' הריעו. הבנות והבנים של 'דלטון' התלחששו וניסו להרעיף על רוז שבחים. לא רציתי לרמוס אותה, רציתי לבנות אותה, אבל גם אהבתי לנצח ולא רציתי להפסיד במשחק הזה. "כרתים, שלושת אלפים עד אלף ומאה לפני הספירה."

אחרי דקה אחת היא הזעיפה פנים והנידה בראשה. "אני לא יודעת."

זה כמעט נשמע פסול, לשמוע את המילים האלה בוקעות ממנה. "התרבות המינואית," הצהרתי.

כולם נאנקו מאחוריה. כולם הריעו מאחוריי. ניסיתי להתעלם מהם, להשאיר רק אותה ואותי, אבל רציתי עוד זמן, אולי עוד זמן לבד איתה. רציתי לדבר איתה. לחקור אותה.

"ברכותיי!" היא אמרה. היא הייתה צריכה להרים את הקול כדי שישמעו אותה מבעד לתרועות השמחה והאנחות המאוכזבות. היא דחפה את הפתקים לחזה שלי. חשבתי שהיא תילחם בי. הייתי מנסה דרך אחרת, תוכנית חלופית, כדי להשיג את מה שרציתי.

"זה הכול?" שאלתי.

"ניצחת אותי בכבוד, אבל השבוע אתה תפסיד לי בכבוד."

היא לא הייתה מוכנה לעשות עסקה, לתת לי עוד משהו. היא לא ויתרה, היא פשוט צייתה לחוקים, בעוד אני תמיד חיפשתי מעקפים. הבנתי שרוז לא הייתה בדיוק כמוני. היא הייתה אדם אחר לחלוטין. "את תראי אותי עוד הרבה," אמרתי, וההבנה הכתה בי. כיוון שהיא הייתה חכמה, הנחתי שאמשיך לראות אותה במעגלים האקדמאיים. הייתי רואה אותה אפילו יותר אם הייתי מציע לה לצאת, אבל זה נשמע משמעותית מפתה פחות מלהיות היריב שלה.

"תצטרך לקנות לי שקיות הקאה."

היא בחנה אותי מכף רגל ועד ראש. תמיד הייתי בכושר, והבגדים שלי תאמו את הזהות שלי. אמיד, מתורבת, מחונך, עשיר. שמוק מצוי מפנימייה פרטית. "את תמיד מקיאה על בחורים שמוצאים חן בעינייך, או רק עליי?"

"ככל שאתה ממשיך לדוג מחמאות, ככה אני רוצה יותר להקיא עליך."

"אז רק עליי." היא נעצה בי מבט זועם. חייכתי. קבוצות החברים שלנו החלו למשוך אותנו לחדרי המלון השונים.

מעולם לא הבנתי כמה החיים שיעממו אותי, כמה משמימה הסביבה שלי הייתה וכמה שום דבר לא אתגר אותי, עד שפגשתי אותה.