הגשר הצר

מבוא

הספר העומד לפניכם הוא פירוש לסידור התפילה. ליתר דיוק, ניתן לכנותו לקט כוונות אישיות לדברי הסידור. הספר נכתב על ידי יהודי האוהב את התפילה המסורתית, ולתפילה זו אכן פונה בכל יום. את נוסח התפילה למדתי בילדותי בבית הכנסת של סבי, מעין פינת מזרח אירופה שנשתלה מחדש במדינת ניו ג'רזי שבארצות הברית, לא רחוק מניו יורק. למעלה משבעים שנה עברו מאז התחלתי ללכת עם סבי לאותו בית כנסת ועד עתה, ואני עדיין מוצא את לשון הסידור תקפה עבורי ומזינה את צורכי נפשי. עברתי במשך שנים אלה עליות ומורדות רבות במידת שמירת המצוות שלי, אבל כיום אני שוב יהודי המתפלל בכל יום ומוצא בכך נחת רוח רבה מאוד. זכות גדולה היא לי וברכה לחיי להיות מסוגל להביע את אשר בלבבי באמצעות השפה העשירה ועתיקת היומין של מסורת עמנו.

מצד אחר, ספר זה הוא גם פירוש לסידור התפילה של יהודי שטיב אמונתו מצוי רחוק למדי מזה של אותם דורות שבהם חיברו את התפילות שלפנינו. אמונתי היא זו של מוניסט, המאמין שאין ״כאן״ או ״שם״ או בכל מקום שהוא - אלא אחד. לא רק אל אחד ולא רבים, אלא יהו"ה אחד, היינו הוויה אחת. אותו אחד, המוכר היטב למיסטיקנים בכל דתות העולם, המחבק, סובב וממלא את כל היקום, על צורות החיים הרב־גוניים לאין־סוף שבו, אלה שהיו, שישנן, ושעתידות להתקיים. לכן נקרא שמו יהו"ה, שם הנגזר מן הפועל היה-הווה-יהיה.

זאת היא האמת שעליה אני מעיד בכל יום בקוראי "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד". "ה' אחד" פירושו שאין חוץ ממנו, שאין אחר. ההתנסות היום־יומית שלנו בזהות מגוונת ונפרדת ובניכור של היחיד מזולתו יוצרת תמונת מציאות חלקית ובסופו של דבר שגויה. "אתה הוא עד שלא נברא העולם, אתה הוא משנברא העולם"¹ - האחד הזה הנו בלתי משתנה ונצחי; הקיום החומרי, הארצי והיחסי מכסה על פני ממשותה של אמת עמוקה יותר. התודעה האנושית בנויה כך שהיא מאפשרת לקרני אורה של אמת זו לזהור בנתיב דק לתוכה. והנה, לרגע אחד, אנו חווים את הישות המסתורית האחת, המסתתרת בתוככי כל ישות וישות, בלב כל יצור וברייה.

מסיבות שאיננו אף מתחילים להבינן, הלבישה ישות מסתורית זו את עצמה ב"כתונת הפסים" הצבעונית שלפנינו, הנקראת "יקום", וכאן, על פלנטה זו, יצאה היא בריקוד אין־סופי של מגוון וריבוי, אותו אנו מכנים אבולוציה. ישות זו נוכחת בתוך כל צורת קיום ייחודית שבאה לעולם, ועדיין אחת היא, נסתרת בתוך כל צורות הקיום הללו ומזריחה את אורה מבעדן.

הבלחה זו של ראיית עולם מוניסטית (או פנֶנתאיסטית) רואה את אלוהים בכול, את ה"אחד" כמתגלה בכל פרט ופרט. אמנם אמת זו שוכנת תחת מעטה עב בתוככי היהדות (כמו גם בתוככי הנצרות והאסלאם). בעלי הקבלה והחסידות שהייתה להם אמונה כזאת שמרו אותה כמסתורין הקיים מאחורי מסכת האל אותה ירשו מדורות קדומים יותר. אותו אל בעל דמות אנושית שברא את העולם הזה בכמעין אקט של רצון פרסונלי, דמות האל כמי ששולט בהיסטוריה, מנחה את גורלו של כל יחיד ומבטיח גאולה.

ברם, הערוּת לנוכחות הרוחנית הזו, החודרת עולם ומלואו, מעולם לא נעדרה לחלוטין ממסורת ישראל. "הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ, מַשְׁגִּיחַ מִן הַחַלֹּנוֹת, מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים" (שיר השירים ב, ט). האחד מציץ תמיד מבין חרכיה של מסכת הריבוי שמאחוריה הוא עומד, וכך מהווה הזמנה עבורנו להציץ אליו מעבר למסכה כפי שהוא מציץ לעברנו.

באופן דומה כינו חז"ל את אלוהים "מקומו של עולם", כלומר שאין מקום פנוי מן השכינה, היינו מנוכחותו של אלוהים; שהעולם קיים בתוך האחד.² מעתה המילה "אלוהים" (שימו לב לצורת הרבים) מציינת ישות מופשטת וחמקמקה הקודמת לכל הקיום ומונחת ביסודו, והמשתקפת מתוך כל ברייה ויצור, עבור אלו שעיניהם פקוחות לראות זאת.

היהדות זקוקה בדחיפות לתחייה על יסוד חידושה של תובנה זו. בעידן זה רעיונות ודמויות שהיו מקובלים במשך מאות רבות של שנים בדבר אלוהים, אמונה וחיי דת, כשלו בכוחם לעורר את ליבם של אנשים רבים, רוב גדול בקרב עם ישראל. הגיע זמנה של קריאה מוניסטית של היהדות לצאת מהארון. הדיכוטומיה הפשטנית של או-או בין כפירה לבין אמונה באל פרסונלי (האם אתה מאמין באלוהים, היינו באותו סבא בעל זקן לבן, היושב בשמים, או לא?), מסתיימת לעתים קרובות בחוסר יכולתם של יהודים רבים עד מאוד להוציא מפיהם את המילים "ברוך אתה ה'". דיכוטומיה זו היוותה מחסום שהותיר שניים ואף שלושה דורות של מבקשי דרך רציניים מחוץ ל־ד' אמותיה של המסורת שלנו ושלחה אותם לרעות בשדות אחרים. האמירה "אני לא מאמין באלוהים" של יהודים כה רבים (ושל בני אדם בכלל) לעתים קרובות אינה אלא ביטוי לאמירה העמוקה יותר "אני לא מאמין באלוהי הפנטזיה שלי מימי ילדותי, ולא הוצעה לי אמונה או הבנה אחרת שעשויה לתפוס את מקומו".

סידור התפילה המסורתי, אם קוראים ומבינים אותו באופן מילולי מדי, עלול להוות מכשול בפני אלה המבקשים גישה מחודשת לאמונה יהודית. ייעודו של הפירוש הזה שלפניכם הוא להוות גשר בין הטקסט העתיק והיקר הזה ובין דור חדש של מבקשי דרך בימינו החותרים אחר אמונה עמוקה בנוכחות אלוהית בלתי מוגבלת ומצויה בכול.

עבודת השם לאור מיסטיקה יהודית

המסע הרוחני שלי החל בעודי אדם צעיר. לאחר תקופה של דתיות מופרזת בשנות העשרֵה ומרד חזק נגדה שבא בעקבותיהן, הבנתי בגיל עשרים שאיני יכול לתאר את עצמי כמאמין בשום סוג של אמונה יהודית מסורתית שהכרתי, ושהנה בכל זאת נשארתי הן יהודי והן אדם דתי. הווה אומר ששאלותיי נותרו שאלות דתיות, שאלות הנצח, אפילו אם כפרתי בכל התשובות להן שהיו ידועות לי. עדיין שאלתי את עצמי: מה אני עושה בעולם הזה, למה אני חי בכלל, מדוע אמות יום אחד, ומה אני אמור לעשות בהרף־העין הזה שבין הלידה והמוות? האם יש מי או מה שהביאני לעולם הזה לשם תכלית כלשהי? באופן אינסטינקטיבי הבנתי שהתשובה לשאלות אלה חייבת לכלול סוג של שירות ונתינה מצדי, לשרת בני אדם אחרים, את העולם, ואולי אף את הכוח היוצר עצמו. שירות שכזה יהפוך, כך הבנתי, את החיים שלי למשמעותיים, שהרי ללא משמעות אולי לא כדאי היה להמשיך בהם. מצד אחד ראיתי שירות זה כתחליף לעבודת השם שאבדה לי, אך הבנתי גם שטיפוח החיים הפנימיים חייב להיות חלק מן המסע. בסופו של עניין החזירני מסע זה לתפוס את חיי כסוג ייחודי - כמו אצל כל אדם - של עבודת הקודש.

באותה תקופה נחשפתי ליהדות אחרת, זו של תורת הקבלה והחסידות, גילוי שבאמת הציל עבורי את המסורת. התחלתי להבין כי בדורות רבים חיו יהודים שביקשו למצוא משמעות עמוקה יותר במקורות ובמנהגים שירשו מן העבר, עומק המצוי הרחק מעבר לפני השטח. עצם בקשה זו הביע בלא אומר ודברים מפורשים שרובד הפשט וההלכה לא היה בהם סיפק להזין את חייהם הרוחניים של אנשים אלו, ועל כן חייבים היו לחפש - וליצור - הלאה. אפילו אם הקשיים של דורות אחרים עם הפשט שונים מאלו שלי, התחלתי להרגיש שאני ניצב בתוך שלשלת ארוכה של יהודים המבקשים אמת עמוקה ומזינה יותר בתורתם ובמעשיהם כיהודים, הכוללים גם את הבנת מעשה התפילה וניסוח מילותיה. היכולת לפרש מחדש היא סם החיים של מסורת ישראל, ובעלי הקבלה ודרשני החסידות היו מיומנים בה ביותר. פירוש זה הוא ניסיוני הזעיר ללכת בעקבותיהם.

הקוראים בדבריי, במיוחד אלו מביניהם שהתפילה תופסת מקום חשוב בחייהם, ודאי ישאלו את עצמם במקום כלשהו במהלך הקריאה בכתביי: איך אפשר להתפלל לאל שכזה? מה פירושה של אמונה כזו לחיי תפילה, אם בסופו של עניין אלוהים אינו "האחר", ואנחנו חלק משלמות ההוויה שנקראת יהו"ה, מהו, אם כן, מקומה של התפילה? הרי מצד אחד יש כאן תפיסה די מופשטת של האלוהות, יהו"ה בתור היה-הווה-יהיה הכולל את הכול. מאידך גיסא, יהודי זה נשאר אדם המבקש להתפלל מתוך אהבה ויראה, יהודי שרוצה לעבוד את השם. תפילה שכזו היא אישית מאוד, הדברים חייבים לבוא מן הלב. אבל האם אפשר להיחשף באופן אישי בפני אל שבעצם אינו איש, שממש אין לו דמות או שהוא כולל את כל הדמויות כולן? כמה רחוק נראה אל שכזה מ"אבינו מלכנו" המצוי בכל עמוד בסידור! ואיך אפשר לומר "אתה" לאחד שאני מבין כי גם אני חלק ממנו וכלול בתוכו?

פירוש זה נכתב עבור קוראים הנושאים בקרבם את השאלות האלה ואחרות, וגם עבורכם, קוראים יקרים. גם לכם אני רוצה לומר "אתה" או "את", במלוא מובנה הבובריאני של מילה זו. ספר זה הוא ניסיוני להראות לכם (ובוודאי גם לעצמי) כיצד סידור התפילה עדיין "עובד" בשבילי, למרות הפער בין אמונתי ובין פשוטם של הטקסטים אשר בו. זהו הספר האישי ביותר שכתבתי, שכן ייעודו הוא לחשוף בפניכם את תהליך חיי הפנימיים ואת האופן שבו אני מגיב לדברי התורה והתפילה בעתות בהן אני שומע אותם קוראים אליי. אני נוטה לראות בכך מעין גשר בין המחשבות שבליבי ובין המילים העומדות על הדף לפניי, שעדיין יש בהן כוח לעורר את ליבי לתפילה. חיי הרוחניים זה עשורים רבים מתקיימים על הגשר הצר הזה. תקוותי היא שאתה, או את, העומדים כל אחד ואחת על הגשר שלכם, תמצאו בדבריי עזר.

הרשות בפניכם אם לקרוא את העמודים הבאים, הכתובים בשפה אישית מאוד, או לדלג עליהם ולגשת מיד לפירוש. אינכם חייבים להסכים עם הדעות שלי כאן כדי ליהנות מספר זה. אם אכן תיהנו, אולי תשובו ותקראו עוד מן המבוא.

מהי התפילה עבורי?

ה' מצוי עימי תמיד, בין שאני מכיר בנוכחות הזו ובין שלא. "לית אתר פנוי מיניה" - אין מקום פנוי מן השכינה. כשאני אומר שאני אדם דתי לזאת כוונתי. אבל מיד נתקלת התפילה בפרדוקס. להתפלל פירושו לבוא לנוכחותו של אלוהים, נוכחות שאני מודע לכך שהיא עימי בכל מקום ובכל שעה. חיי כאדם דתי פירושם שאני חותר לחיות תמיד בתוך הנוכחות הזו, להכיר בה ולהגיב אליה בכל פעולה מפעולותיי. מה זאת אומרת אם כך לבוא אל הנוכחות הזו, אם היא נמצאת תמיד?³ להתפלל פירושו לבחור בזמן ובמקום מסוימים כדי להבחין בנוכחות הזו ולהקדיש לה תשומת לב. מעמד התפילה מתרחש כשאני מפסיק את כל מה שאני עושה, כשאני משאיר מאחוריי את כל המולת הפעילות, הטובה והרעה, שממלאת את חיי, ניצב בפני ה' ואומר: הנני.

הנני. לא שכחתי. אני חי בעולם כקרן של אורך הבוהק, כטיפה ממעיינך. רוב הזמן אני נתון כולי לקצב החיים הקדחתני, ממהר ממקום אחד לזה שאחריו, מפעילות אחת לזו שאחריה במהירות כזו שאני שוכח מי ומה אני באמת, מה אני באמת עושה כאן. סחר החליפין של סחורות, של שירותים ושל מידע ממלא את כל זמני: אני נותן ולוקח, משלם וצורך, לומד ומלמד. זהו מצעד אחד גדול של נתינה ולקיחה, משא ומתן שאין לו סוף. כשאני בוחן את עצמי ללא משוא פנים, אני יודע שמערבולת העשייה הזו היא סוג של בריחה, תחליף גרוע לחיי אמת המלא אמנם בהתעסקות אבל ריק ממהות. חיי אמת פירושם לזכור מי אני, להרשות לליבי להתמלא אהבה כלפי כל ההוויה באותה קלות וחופשיות שבה מתמלאות ריאותיי באוויר. פירושם להקדיש זמן כדי לעמוד בהשתאות אל מול תפארתם של החיים ולהתפעם מנפש האדם אשר נתת בי ומהיכולת האנושית לאהוב את התפארת הזו ולאמצה, וכן לחלוק אהבת חיים זו עם אחרים, בעיקר על ידי מעשים.

אבל כעת אני עוצר. אני משאיר מאחוריי את כל ההמולה. אין לי צורך אלא להיות איתך. כן, אתה. אני יודע שאתה גם נושא האהבה האין־סופית הזו וגם מושאה. או, בפרפרזה על דברי הרמב"ם,⁴ אתה הוא האוהב, האהוב והאהבה עצמה. אתה הלב העמוק ביותר של ליבי, האחד שמצוי בתוככי תוכי. כשהכול מוּסר ממני, אתה הוא זה שנותר. אבל אני יודע היטב שאינך רק אני או רק שלי; אהבתי אליך היא ההפך הגמור מאהבה לעצמי. אתה קורא לי להתעלות מעל לאני ואתה קושר ומחבר אותי לכל האחרים, למציאות כולה. אתה הוא האחד שמצוי בכל לב ולב, בכל יצור ובכל ברייה, וכן בלב הגדול הכולל את כולם: "יִשְׂמַח לֵב מְבַקְשֵׁי ה'" (תהילים קה, ג) אומר המשורר - "לב" בלשון יחיד. בך אני מאוחד עם כל אחד מהם ועם המסתורין שמעבר להם. אתה מתנפל עליי וקורא לי שוב לאהבה וליראה, שתיהן יחד בעת ובעונה אחת.

אני כאן כדי להיות אוהב; הגדולה שבמתנותיך לי היא היכולת לאהוב, לחיות עם לב פתוח ככל האפשר. חיים שכאלה עלולים לכאוב, אבל הוויתור עליהם הוא אפשרות שאינני יכול אפילו להעלות על הדעת. כל שעליי לעשות הוא לוודא שהשער יישאר פתוח וייפתח עם הזמן עוד ועוד, ללא פחד. כשאני עושה זאת אני מגלה שלתת פירושו לקבל, שבך יש לי את כל הגמול שאני זקוק לו, ואף יותר מכך.⁵

כשאני משאיר מאחור את כל מגננותיי ותחפושותיי, אני מופיע לפניך ערום, לבדי, פגיע לאין שיעור. הלב הפתוח, זה שמאפשר לי לאהוב, גורם לי גם לרעוד. ההר חרד (שמות יט, יח) - ונשמתי חרדה איתו. אני פותח את מוחי ואת ליבי לתפארתו של הקיום ולפלאיותו: יקום עצום ועתיק, שגודלו ושגילו הם הרבה מעבר ליכולתי לתפוס, שבו אפילו הביטוי "קטן שבקטנים" אינו מתקרב לתאר את המקום הזעיר ואת הֶרֶף־העין שבהם אני קיים. אני מוצף ברגשות פליאה ומתגמד בתחושות יראה והשתאות. איך אני מעז אפילו לחשוב שאני קיים בכלל, בהרף העין הזה שבו אני מצוי כאן?

כעת פועל בי אותו אינסטינקט שהניע אותנו בעומדנו למרגלות הר סיני - אני רוצה ליצור פסל, משהו שיגרום לי תחושת ביטחון, שיגן עליי מהפחד של הרגע החשוף הזה. אני רוצה אל שיבטיח לי שחיי ושמאבקיי הם בעלי משמעות למרות הכול, שהשנים הרבות בהן שהיתי על כדור הארץ, שהיו מלאות כרימון ברגעים של שמחה ושל כאב, לא היו לשווא. ועם זאת אני גם יודע שאינני רוצה פסל, אינני רוצה אל שיענה לי על כל שאלותיי ויפסיק את רעידתו של ההר ואת רעידת נשמתי. אני רוצה לעמוד מולך במלוא כוחך כה', שלם ולא מוסווה, כשגם אהבתי וגם יראתי עולים על גדותיהם, ואין לי דבר מלבדם. אני מביא עימי אי־שקט רב בדבר העמדות הפנים הרבות של חיי, המסכות שאני עוטה, מגננותיי השונות והמרובות, הקליפות שאינני מצליח להשיל, אפילו ברגעים כאלה. כדי שאוכל לעמוד לפניך באמת, עליי לפשוט מעליי הרבה, הרבה יותר.

למה אני כאן? מה אני מבקש ממך? או, אם אתה הוא זה שגררת אותי לכאן למרגלות ההר, מהו הדבר שאתה רוצה ממני? למה איננו יכולים לעזוב זה את זה במנוחה? אני אלך לי ואהיה אינטלקטואל. לך אתה ושמור על עולמך. די! נמאס לי!!!

לא, זה לא יעבוד. כבר ניסיתי. אני יודע שאני תקוע איתך, ואני מצטער לומר לך, ריבון העולמים, שלפחות למשך מרווח הזמן הקצרצר הזה, גם אתה תקוע פה איתי.

מכיוון שכך - הנני. לבד ובמערומיי, כן, ועם זאת הבאתי את הכול איתי. זהו הפרדוקס השני של התפילה. אני מגיע לרגע הזה כבן אדם שלם. כל צרכיי מצויים כאן, כל אהבותיי, פחדיי, שמחותיי וחגיגותיי, גאוותי הפצועה, ניצחונותיי והפסדיי הקטנים במהלך חיי היום־יום, יופיי וכיעורי, כל הדברים שאליהם אני קשור - אני מביא את כולם לפניך ומניח אותם לרגליך. הנני, עליך אני משליך את יהבי, עם כל שברי המטען שלי. עשה בהם משהו! עזור לי לאסוף את השברים ולהחזיר את החבילה לשלמותה. תן לי משהו לחבוש בו את פצעיי, כדי שאוכל לעבור עוד יום של מעידות, ואולי אעשה זאת טוב יותר - קצת יותר שלם, עם מעט פחות כאב, בבקשה! - מאשר עשיתי זאת אתמול.

ריבון העולמים! אינני מאמין בך! אתה, בוראנו ואדוננו שכולו טוב, אתה, זה שמביט ומאזין (האם אתה גם טועם, מריח וממשמש בנו?), היודע־כול ופועל רק לטובה, אתה, ה"סוֹמֵךְ נוֹפְלִים, וְרוֹפֵא חוֹלִים, וּמַתִּיר אֲסוּרִים וּמְקַיֵּם אֱמוּנָתוֹ לִישֵׁנֵי עָפָר" - איך יכול אדם להאמין בך? ראיתי וטעמתי עפר רב מדי. אני קורא את הכותרות מדי יום: מלחמות, הרס, טייפונים, צונאמי, רעידות אדמה. העזתי לאהוב וראיתי איך אהוביי מתים. אלה שפתאים הם עד כדי לאהוב אותי, יראו גם את מותי בעוד זמן קצר. למה? במה אפשר להאמין? קהלת כבר אמר את הכול: "הֲלֹא אֶל מָקוֹם אֶחָד הַכֹּל הוֹלֵךְ" (קהלת ו, ו). בעולם גדוש, הן ברוע אנושי והן באדישות הטבע כלפינו, איך אני אמור להרגיש כלפיך?

אבל עם מי מלבדך אוכל לחלוק את הכאב של אי־אמונתי בך? בפני מי אזעק אם לא בפניך, השלמות שהיא הכול, אבן היסוד של ביתי, הצור שעליו אני ניצב, תהום הנשייה שלתוכה אני נופל כאשר הנשייה הופכת להיות מנת חלקי? האם אני חלש מכדי שאוכל לחיות בלעדיך, בלי מישהו שבאוזניו אוכל לזעוק, כך שעליי להמציא אותך, צעצוע נורא של דמיוני? או, כפי שאני חושב בימים טובים יותר, האם אני חכם דיי לראות מעבר לאופקי השכל היום־יומי שלי, עמוק דיי כדי לראות את האמת לאמיתה, את החוף העומד מנגד, מעבר לתהום הריקות (ה"חלל הפנוי" בלשונו של ר' נחמן), לחלץ משם אמת שמעבר למציאות, מעבר למילים? האמת הזו מכירה במשהו שאני יכול בקושי לפנות אליו כאל "אתה", אבל ודאי שאינני יכול לכנות אותו "זה". אתה הוא תקוותו וחלומו של המקום ההוא, מעבר לתהום שאינה אלא חלל בליבי השבור. אתה מעניק לי חיים, מאפשר לי להמשיך, יום אחר יום.

אינני מאמין בך. אבל חיי נגאלים כי אינני מאמין גם ב"להאמין". המילה "להאמין" נותנת תחושה של טענה אינטלקטואלית שאינה ניתנת להוכחה ולכן היא בגדר אמונה בלבד. אבל אתה מצוי בקצה השני של ספקטרום הספק, האמונה והביטחון. אינני רק מאמין בך; אני יודע אותך, ידיעה שנושאת בחובה תמיד את הידיעה הראשונה המוזכרת בתנ"ך: "וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ" (בראשית ד, א). אני יודע אותך באינטימיות שעולה אפילו על זו של ידיעה במובן המיני. אני יודע אותך כשם שאני יודע את עצמי, כי האני האינדיווידואלי האנושי הזה הוא באופן כה ברור חלק קטנטן מהאני האוניברסלי שאני מכנה "אתה", חלק מהאחד שמצוי בבסיס הכול ועוטף את הכול ועוקב ומקיף וממלא הכול וצוחק ובוכה מתוך כל מה שהיה/הווה/יהיה. זוהי יותר מאשר אמונה; זהו ידע, הבא משורש נשמתי, אשר לא פעם ניסיתי בכל כוחי להימלט ממנו, אבל הוא זה שאליו אני תמיד חוזר.

הנה מעשייה של ר' נחמן מברסלב הנראית כגרסה של הסיפור "הנסיך הקטן":

וְזֶה הַבֶּן מֶלֶךְ הָיָה חָכָם, וְהָיָה אוֹהֵב חָכְמָה מְאֹד וְהָיוּ אֶצְלוֹ חֲכָמִים גְּדוֹלִים [היום היינו ודאי מכנים אותם אינטלקטואלים - א.י.ג.]. וְכָל מִי שֶׁהָיָה בָּא אֶצְלוֹ עִם אֵיזֶה דְּבַר חָכְמָה, הָיָה אֶצְלוֹ בַּחֲשִׁיבוּת גָּדוֹל מְאֹד. וְהָיָה נוֹתֵן לָהֶם כָּבוֹד וַעֲשִׁירוּת בִּשְׁבִיל הַחָכְמָה, לְכָל אֶחָד כְּפִי רְצוֹנוֹ... וְהַחֲכָמִים שֶׁבְּאוֹתָהּ הַמְּדִינָה הָיוּ חֲכָמִים מֻפְלָגִים גְּדוֹלִים מְאֹד. וּמֵחֲמַת הַחָכְמוֹת נִתְפַּקְּרוּ הַחֲכָמִים שֶׁל אוֹתָהּ הַמְּדִינָה. וּמָשְׁכוּ גַּם אֶת הַבֶּן מֶלֶךְ הַנַּ"ל לְדַעְתָּם, וְנִתְפַּקֵּר גַּם־כֵּן... וְהַבֶּן מֶלֶךְ, מֵחֲמַת שֶׁהָיָה בּוֹ טוֹב כִּי נוֹלַד עִם טוֹב, וְהָיוּ לוֹ מִדּוֹת טוֹבוֹת וִישָׁרוֹת, הָיָה נִזְכָּר לִפְעָמִים: הֵיכָן הוּא בָּעוֹלָם, וּמַה הוּא עוֹשֶׂה וְכוּ'. וְהָיָה גּוֹנֵחַ וּמִתְאַנֵּחַ עַל זֶה עַל שֶׁנָּפַל לִמְבוּכוֹת כָּאֵלּוּ וְנִתְעָה כָּל־כָּךְ. וְהָיָה מִתְאַנֵּחַ מְאֹד. אֲבָל תֵּכֶף כְּשֶׁהָיָה מַתְחִיל לְהִשְׁתַּמֵּשׁ עִם הַשֵּׂכֶל, חָזַר וְנִתְחַזֵּק אֶצְלוֹ הַחָכְמוֹת שֶׁל אֶפִּיקוֹרְסִית הַנַּ"ל. וְכֵן הָיָה כַּמָּה פְּעָמִים שֶׁהָיָה נִזְכָּר כַּנַּ"ל וְהָיָה גּוֹנֵחַ וּמִתְאַנֵּחַ, וְתֵכֶף כְּשֶׁהִתְחִיל לְהִשְׁתַּמֵּשׁ עִם הַשֵּׂכֶל, חָזַר וְנִתְחַזֵּק אֶצְלוֹ הָאֶפִּיקוֹרְסוּת כַּנַּ"ל.

בזכות דברים אלה ר' נחמן מברסלב הוא הרבי שלי. הוא אמנם כתב זאת לפני יותר ממאתיים שנה, אבל הוא הכיר אותי ותיאר אותי טוב יותר מאשר אני מסוגל לתאר את עצמי. דברים אלה הם האנחה שלי.

חיי התפילה שלי

ליבת חיי האמונה שלי היא החוויה של מלאות, של נוכחות עילאית מציפה וחובקת כול. בלשון התורה, זהו הרגע שבו משה מסיים את הקמת אוהל מועד, המקום שבו שוכן אלוהים. לפתע, ברגע שהמשכן שלם, משה מגלה כי "כְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן" (שמות מ, לד) במידה כזו שלא נותר אפילו מקום עבורו להיכנס (שמות מ, לד-לה). נתברכתי בכך שידעתי רגעים כאלה יותר מפעם בחיי. התפילה מחזירה אותי לרגעים אלה, ובשעותיה הטובות ביותר היא מאפשרת לי טעימה מהם.

העולם כה מלא באלוהים, כה טעון באנרגיה אלוהית, עד שלא נותר מקום עבורי. האני הקטן הזה, מול האני של היקום כולו? האגו הזעיר הזה, על כל פצעיו וצרכיו? אבל אז, מתוך האַיִן הקוסמי, עולה קול וקורא אליי את שלוש המילים הנוגעות האלה, מתוך סיפור שהותו של משה במעלה ההר: "הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי" (שמות לג, כא) - יש מקום עבורך בעולמי. אני אזוז קמעא, אצמצם, כביכול, את נוכחותי הממלאת־כול כדי ליצור מקום עבורך.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*