אחוזת חצות 2 - הרכוש שלו

פרק 1

רפסודי

לא ככה דמיינתי את יום החתונה שלי.

חשבתי שאתחתן עם גבר שאני אוהבת. שאסתכל על עצמי במראה ואתחיל לדמוע כשאלבש את ההינומה שלי כי זה יהיה היום הכי מאושר בחיי. האמנתי שעצביי לא יהיו מרוטים או שאצטרך להירגע מהסיבה הפשוטה שאהיה בטוחה בהחלטתי וארצה לקפוץ אל הלא נודע בדרך אל האושר שלי.

אבל במקום זאת, אני עומדת לבד לגמרי בחדר מעופש בכנסייה, בוהה בהשתקפות שלי ונאבקת להצמיד את ההינומה למקומה. עבר הרבה זמן עד שהצלחתי לארגן את שערי הבלונדיני והארוך בתסרוקת, ואין לי שום כוונה לפרק את כל העבודה הקשה הזו.

ייתכן שאליסטר הוא לא הנשמה התאומה שלי, אבל אני כן אוהבת אותו כאדם וכחבר, ולמרות העובדה שאני לא מאוהבת בו בטירוף, הוא מייצג משהו שאני מעריכה יותר מהאהבה. חופש.

כשהוא הציע לי נישואים, הייתי כנה ואמרתי לו שאני לא מאוהבת בו עד מעל הראש, אבל הוא התעקש שזה בסדר. הוא אמר שבבוא הזמן אלמד לאהוב אותו ושהיו לי את האיכויות שהוא רצה באישה מכבדת, תומכת ומסורה.

אם הוא היה יודע את האמת, שההגעה שלי לכנסייה הייתה הדרך להכריח את אימא שלי לאפשר לי לצאת מהדירה ולזכות בחיים כלשהם, אני לא חושבת שהוא היה מרגיש ככה. ואם הוא היה יודע אילו מחשבות השתוללו במוחי מאוחר בלילה כשהייתי לבד במיטה, הוא בוודאות לא היה מרגיש ככה.

ובדיוק בגלל זה אני מרגישה כאילו בקרוב אקיא על השמלה הלבנה והפשוטה שלי.

ואם לא אהיה מה שהוא רוצה אחרי שנתחתן? ואם הניסיון שלי להפוך למה שהוא רוצה יהיה מחניק יותר מחיים תחת שלטונה המדכא של אימא שלי?

עיניי נעצמות בחוזקה. אני בת נוראה. איך אני מעיזה לחשוב דברים כאלה אחרי שהיא ויתרה על כל כך הרבה למעני? אני נושמת עמוק ופוקחת את עיניי.

לא. אסור לי לחשוב ככה. נורמלי לפחד ביום החתונה. כולם מדברים על רגליים קרות, וזה בדיוק מה שקורה עכשיו, מה שאנשים חווים לפני שהם מתחייבים למישהו לכל החיים.

אז למה אני לא מפחדת?

לא. גם על זה אסור לי לחשוב, בעיקר אם אני רוצה לעבור את היום הזה בשלום.

היום אתחתן עם גבר ישר והגון שלעולם לא יפגע בי. שלעולם לא ישקר לי. החיים שהוא יעניק לי הם יותר משיכולתי לקוות לו, ואני אמורה להיות אסירת תודה.

"תני לי לעשות את זה."

אני נבהלת, מרימה את מבטי אל המראה וקולטת את אימא שלי עומדת בדלת.

בשנייה שאני מסתובבת אליה, תחושת האשמה שאני מרגישה מאז שהסכמתי להצעת הנישואים של אליסטר מכה בי.

עיניה החומות־כהות בוחנות אותי בתוכחה ובמעט בוז.

"תודה," אני לוחשת ומושיטה לה את ההינומה. כשגבי מופנה אליה שוב, אני צופה בה מחברת אותה לשיער שלי.

"יש עדיין זמן, את יכולה לשנות את דעתך," היא אומרת.

כתפיי נשמטות בתסכול.

לא שוב.

"אימא," אני מסתובבת אליה ואוחזת בידיה. דמעות עולות בעיניה ומבטה מתמלא בייאוש. "אליסטר יהיה טוב אליי. הוא גבר טוב."

העצב שלה הופך לכעס, והיא מגלגלת את עיניה. "אין לך מושג מה גברים מסוגלים לעשות. תראי מה – "

"אני לא רוצה לדבר על זה. לא היום." אני קוטעת אותה במהירות, דבר שאני לא נוטה לעשות.

"ברור שלא. כי אז תצטרכי לשקול את זה שאת לא יודעת הכול, ושהכנסת את עצמך למצב מסוכן בעבר."

"אליסטר שונה. הוא – "

אימא זוקרת גבה. "איש ירא שמיים? את לא יודעת שחלק מהטורפים הכי גרועים מסתתרים מאחורי חזות של דת? העולם הוא מקום מסוכן, רפ... ליליאן, בדרכים שאת לא מסוגלת לדמיין. כל מה שעשיתי בחיי היה לנסות להגן עלייך מהאכזריות של העולם הזה, ומה אני מקבלת בתמורה על כך ששמרתי עלייך?"

החזה שלי מתכווץ והגרון שלי נחסם.

לא, לא, לא. לא עכשיו.

אני נושמת עמוק ומחזיקה את האוויר בריאותיי במשך כמה שניות לפני שהאוויר משתחרר מפי לאט. לאחר מכן, אני חוזרת על הפעולה עוד כמה פעמים.

"תסתכלי על עצמך, מתוקה. רואים שהלחץ מהחתונה הזו משפיע עלייך. איך תסתדרי עם נישואים? גם במערכות יחסים הכי מאושרות יש קשיים ומתחים," היא לוחצת את ידיי ומניחה את כף ידה הקרירה על הלחי שלי.

"אני בסדר. אהיה בסדר."

"אין משהו שלא אעשה בשבילך. את יודעת את זה, נכון?"

אני מהנהנת. אימא שלי ויתרה על כל כך הרבה דברים למעני במשך השנים. עצם זה שהיא הביאה אותי לעולם היה קורבן נפשי שתמיד אהיה אסירת תודה עליו.

לעולם לא אשכח את היום ההוא, כשהייתי קטנה יותר ודפדפתי באלבומי התמונות. שאלתי אותה למה אין תמונות שלה בהיריון איתי, והיא גילתה לי שנוצרתי כתוצאה מתקיפה מינית. הגבר שאנס אותה לא נתפס מעולם, וכשהתגלה שהיא הייתה בהיריון, לא היה לה מושג מה לעשות. היא סיפרה לי שמשהו בתוכה אמר לה שאני מיוחדת, אז היא החליטה ללדת אותי.

היא תמיד מתעקשת שבשנייה שהיא ראתה אותי, היא התאהבה בי מייד בלי קשר לדרך שבה נוצרתי, אבל עדיין יש חלק קטן ופקפקן בתוכי, חלק שמוסתר בקופסה ותחוב בפינה חשוכה במוחי. וכשאני מורידה את מכסה הקופסה הזו מדי פעם, אני תוהה עד כמה המילים שלה אמיתיות. בכל פעם שאני פותחת את הקופסה ההיא, בושה, אשמה וגועל מזנקים עליי, ואני צריכה להיאבק בהם כדי לסגור את המכסה שוב ולנסות להמשיך בחיי.

אז כן, אני יודעת אילו קורבנות אימא שלי הקריבה למעני במשך השנים, נוסף לכך שהיא נאלצה לארוז את חייה ולעבור לצד השני של המדינה בגלל טעות רצינית שעשיתי לפני ארבע שנים. ייתכן שהיא מגוננת עליי באופן מוגזם, אבל איך אוכל להאשים אותה אחרי מה שקרה לה? אני תמיד מרגישה כפוית טובה ואנוכית כשאני חושבת עליה באופן שלילי, אז אני מדחיקה את המחשבות האלה ככל יכולתי.

"אני יודעת, אימא." אני מניחה את ידי על היד שמונחת לי על הלחי לפני שהיא מושכת אותה ממני.

"את תתחתני עם אליסטר ופשוט תשכחי ממני." עיניה מתמלאות בדמעות והיא מסובבת את גבה אליי.

"לעולם לא אעשה דבר כזה," אני מזדעפת. אין לי מושג איך לגרום לה להבין שרק משום שאני מתחתנת, זה לא אומר שאנטוש אותה. "אליסטר לא רוצה שאעבוד, אז אהיה בבית כל הזמן בדיוק כמו עכשיו. תוכלי לבוא אליי מתי שתרצי, ואני אגיע לבקר אותך."

אצטרך להוציא רישיון נהיגה, אחרת אהיה תלויה באוטובוסים של סיאטל. זה מלחיץ אותי קצת כי מעולם לא נסעתי בהם.

היא מושכת באפה ומשפילה את סנטרה לחזה שלה. "זה לא אותו הדבר."

יבבות מפלחות את גופה הקטן, ואני נעמדת מולה במהירות ומניחה את ידיי על כתפיה. ליבי נשבר.

"אימא, מה אני יכולה לעשות?"

ידעתי שהיום הזה יהיה קשה בגלל הרבה מאוד סיבות, אבל לראות את האישה שתמיד שמרה והגנה עליי מתפרקת לרסיסים מולי פשוט הורג אותי.

היא מרימה את ראשה, ומבטה הדומע פוגש את מבטי. ניצוץ של תקווה מבזיק בעיניה החומות־כהות.

"אולי תציעי לאליסטר שאעבור לגור איתכם. אוכל לשמור עלייך כשהוא בעבודה, וכשיהיו לכם ילדים, אוכל לעזור לך."

משהו בתוכי נובל בגלל ההצעה שלה, וייתכן שזו התקווה שהייתה לי ליצור לעצמי חיים נפרדים ממנה.

אבל אז אני מסתכלת עליה ומרגישה כמו האדם הכי נורא בעולם. המחשבות על כמה קשה היא עבדה כדי לגדל אותי לבד, ועל כך שהדבר היחיד שהיא אי פעם רצתה היה את הטוב ביותר עבורי רצות במוחי ואני לא יכולה לסרב לה.

"בטח," אני מהנהנת ואומרת בצרידות. "אדבר איתו על זה הערב אחרי החתונה."

הבעת פנים מרוצה מחליפה לרגע את העצב, ודמעותיה מתייבשות.

"נפלא. אני יודעת שתגרמי לו להבין שזה עדיף לכולם." היא מנשקת את לחיי במהירות. "אלך להתרענן. גרמת לי לבכות, אז הפנים שלי בוודאי קצת נפוחות."

היא חולפת על פניי, יוצאת מהדלת וסוגרת אותה מאחוריה.

אני נאנחת ונעמדת שוב מול המראה. הלחץ שהרגשתי התחלף באכזבה.

לא. אני לא מתכוונת להרוס את יום החתונה שלי.

אני מחליקה את ידיי על קדמת שמלתי, זוקרת את הסנטר ומדחיקה את כל השליליות. גם אם אימא תעבור לגור איתנו, עדיין ארגיש חופשייה יותר. אחיה יותר משאי פעם חייתי כשגרתי לבד איתה. זה עדיין שיפור. נוסף לכך, אזכה לבלות את שארית חיי עם אליסטר. גבר כן, אמין וצפוי. הכול יהיה בסדר. הכול יסתדר.

הדלת נפתחת שוב בחריקה. אני מביטה במראה ומתכוננת לראות שוב את אימא שלי, אבל אז החיוך נעלם משפתיי.

זאת לא היא.

זה הוא.

הגבר, שלמרות מיטב מאמציי, לא יוצא לי מהראש אף פעם.

הגבר שנראה מסוכן כמו קעקוע האריה שמכסה את זרועו השמאלית שכרגע מכוסה בז’קט החליפה היקרה שלו.

הגבר שמסתכל עליי כאילו הוא מוכן לרצוח אותי.

אני פותחת את הפה, אבל הוא מצמצם את המרחק בינינו לפני שאני מספיקה לצרוח. כף ידו החמה והחלקה לוחצת על שפתיי. אני משתוללת בזרועותיו, אבל זה חסר תועלת. הוא גדול מדי. חזק מדי.

שפתיו נצמדות לאוזני. "שלום, רפסודי. או שאני צריך לקרוא לך ליליאן?"

לא שמעתי את קולו המחוספס כבר ארבע שנים ארוכות. עיניי הירוקות פוגשות את עיניו בצבע הקרמל במראה, ואני מפסיקה לזוז בגלל השנאה שאני רואה בתוכן.

"סוף־סוף, מצאתי אותך." שפתיו מתעקלות בחיוך ערמומי.

היום הגיע.

העבר שלי מצא אותי.

דווקא היום מכל הימים.

פרק 2

קול

שבועיים לפני כן.

ליבי הולם כמו פטיש אוויר בזמן שאני בוהה בתמונה במכשיר הנייד שלי.

זאת היא.

במשך שנים רבות היו יותר מדי אזעקות שווא, אז כשהחוקר הפרטי החדש שלי, שהופנה אליי על ידי מר סמית, הודיע לי שהוא מצא את רפסודי, לא הייתה בי יותר מדי תקווה. הנחתי שזו עוד טעות בזיהוי.

אבל אי אפשר להכחיש שזו היא.

השיער הבלונדיני הארוך ועיני האזמרגד האלה מופיעים שוב ושוב בסיוטים שלי. הבעת פניה עדיין תמימה וכמעט ילדותית, כאילו הכול בעולם נוצץ וחדש.

אני מעביר את האגודל על המסך, על הפנים שלה.

חיפשתי אותה במשך שלוש שנים ארוכות. שנה שלמה עברה לפני שנכנעתי וניסיתי למצוא אותה כדי לנקום. שנה שבה שקעתי עמוק יותר ויותר לתהומות השחיתות שלי. המרדף אחריה נתן לי תכלית, מקום לפרוק בו את האנרגיה הכלואה שלי, להרגיע את החלק בתוכי שהיה נחוש לגרום לה לשלם.

לאחר שאני מתאושש מההלם, אני מרים את מבטי אל שולחן האוכל ובוהה לרגע באחי, סיד, שיושב מולי. אם שלושת האחים שלי היו כאן, הוא היה יושב לידי, אבל נירו והארוסה שלו, מוד, עדיין במיטה, ואחי הבכור, אשר, ואשתו יחזרו מירח הדבש שלהם רק בערב, אז יהיה מוזר לשבת ליד סיד בזמן שרק שנינו אוכלים.

אני מקליד הודעה חזרה.

אני: מה הכתובת? איפה היא גרה?

התשובה מיידית.

חוקר: סיאטל.

אני: מה עוד?

חוקר: קוראים לה ליליאן האריס עכשיו.

אני מזדעף.

"מישהו העליב אותך באופן אישי?" סיד שואל מצידו השני של השולחן.

ראשי עולה אליו במהירות, ואני פוגש את מבטו.

"זה כלום." אני מניח את הנייד על השולחן עם המסך למטה וממשיך לאכול את ארוחת הבוקר.

אבל סיד לא טיפש.

"אתה מתכוון לספר לי מה כתוב בהודעה, או שאצטרך להרביץ לך כדי לקחת את הנייד ממך?"

"הייתי רוצה לראות אותך מנסה." אני דוחף חתיכת פרי לתוך הפה ומצמצם לעברו את עיניי.

שנינו יודעים שהודות להכשרה שעברתי בכוחות המיוחדים, אשכיב אותו על הרצפה בתוך שניות. אבל יהיה טיפשי מצידי לזלזל בסיד. ייתכן שהוא האח הכי מקסים במשפחת ווס, אבל יש בו יותר מאשר החזות הנקייה שהוא מפגין כלפי חוץ. למען האמת, הוא עשוי להיות המסוכן ביותר מבין כולנו כי הוא טוב כל כך בהסתרת ה’אני’ האמיתי שלו. קעקוע הזאב שמציץ מתוך צווארון חולצת הכפתורים הלבנה, היקרה והמושלמת שלו שיש בו יותר מאשר דמות עורך הדין הרציני שהוא מגלם.

סיד מושך בכתפיו. "לא אמרתי שאצליח. אבל אהיה אח מחורבן אם לא אנסה."

"זה לא משהו שצריך להדאיג אותך," אני לוגם מהקפה שלי ושומר על הבעת פנים ריקה.

"אני חושב שאתה משקר. לא ראיתי את המבט הזה בעיניים שלך מאז..." כשהוא מפסיק לדבר, אני מישיר אליו מבט. עיניו הכמעט שחורות פעורות. "אלוהים אדירים, באמת?"

אני לא רוצה לדבר איתו על רפסודי. הכיסא נופל לאחור כשאני קם בכעס ומתרחק מהשולחן, אבל אני מספיק לתפוס אותו ויוצא מהחדר.

"מצאת אותה?" סיד קורא אחריי. צעדיו מהדהדים במסדרון הרחב כשאני מתקדם מהאזור המשותף בבית לעבר האגף הצפוני. האזור הפרטי שלי. "איפה היא?"

"תניח לזה," אני לא מאט את הקצב או טורח להסתכל עליו מעבר לכתפי.

"קול," הוא אוחז במרפק שלי כדי לנסות לעצור אותי. בתוך שניות, אני מצמיד אותו לקיר ומניח את זרועי על צווארו. אם הוא לא היה אחי, הייתי לוחץ וצופה בו מת.

"אמרתי שתניח לזה."

הוא נועץ בי מבט ומצמצם את עיניו. "לפחות תגיד לי מה אתה מתכנן לעשות."

"אני לא יודע," אני אומר את האמת. עדיין לא עיכלתי את העובדה שמצאתי אותה.

חלק ממני רוצה להסתער בפזיזות, אבל ההכשרה הצבאית שלי לימדה אותי לא לפעול מתוך רגש בלי תוכנית מסודרת.

סיד בוחן אותי לרגע ואז מהנהן. נראה שהוא מאמין לי. "אתה זקוק לעזרה שלי?"

זרועי מתרחקת מגרונו ונשמטת לצד גופי, והוא נושם כמה נשימות עמוקות. "לא."

"אם תזדקק, תגיד לי?" הוא פוגש את מבטי ואני מהנהן.

כשהיינו ילדים, סיד היה האח הכי קרוב אליי מבין שאר האחים שלי.

אשר, הבכור, תמיד ניסה להגן על כולנו מזעמו של אבא עד שהוא נסע ללמוד בפנימייה כנער. אני לא מאשים אותו על כך שהוא עזב. עשיתי את אותו הדבר כשהתגייסתי לצבא בגיל שמונה־עשרה, על אף שאבא שלי מת שנתיים לפני כן.

נירו תמיד היה התינוק של המשפחה, דבר שאפשר לסיד ולי להתחבר כי היינו תקועים בין האח הבכור והאח הכי קטן.

"בהצלחה," בלי לומר מילה נוספת, סיד חוזר אל חדר האוכל.

אני צועד דרך האחוזה האפלולית לעבר האגף שלי כדי לארוז תיק, ושולח הודעה לטייס המטוס הפרטי שלי שאני רוצה להמריא בתוך שעה.

אתכנן מה לעשות כשנהיה באוויר.

* * *

אחרי הנחיתה בסיאטל, אני קונה מיניוואן רגיל במזומן מאיזה בחור בפאתי העיר. הרכב מתמזג עם הסביבה וצורח ‘אבא כדורגל לארבעה ילדים מהפרוורים’, ולא מיליארדר שמוכן לנקום.

הבחור של מר סמית שלח לי את כל המידע שהוא הצליח למצוא על ליליאן האריס ועל אימא שלה, וירג’יניה האריס, ששמה מופיע על חוזה השכירות של דירת שני החדרים העלובה שבה הן גרות.

גם בלי לראות את וירג’יניה, אני יודע שמדובר באימא של רפסודי ולא באיזו דודה, אחיינית, או אחות. בדיקת הרקע המהירה שביצעתי על רפסודי אחרי שנפגשנו לראשונה לפני ארבע שנים לא גילתה שום קרובי משפחה חיים, ורפסודי סיפרה לי שיש לה רק את אימא שלה.

אני חונה מחוץ לדירה, והמראה שלה שוב מרוקן לי את כל האוויר מהגוף כאילו חטפתי אגרוף לבטן. מעצבן אותי להודות שהיא יפהפייה יותר מאי פעם. שערה הבלונדיני והארוך מגיע עד מותניה. הוא מעוצב בגלים ומתנדנד מצד לצד כשהיא צועדת לעבר רכב שחונה ליד המדרכה.

הבחנתי בבחור כשהוא החנה – שיער חום בהיר, מסופר ומסודר, באמצע עד סוף שנות השלושים לחייו.

ברגע שהרכב עצר, הוא לקח את הנייד שלו מהקונסולה. בהתחלה, לא היה בו משהו שמשך את תשומת ליבי, אבל עכשיו שרפסודי צועדת לעברו, עיניי ממוקדות בו.

אני מקיש את מספר הרישוי שלו באפליקציית פתקיות בטלפון שלי וקולט אותה מחייכת כשהיא רואה אותו, ופותחת את הדלת בצד הנוסע.

איזה מין גבר לא יוצא מהרכב ואוסף את הבחורה מדלת ביתה, או לכל הפחות מוציא את התחת שלו מהרכב ופותח את הדלת בשבילה?

רפסודי לבושה במכנסיים שחורים אלגנטיים ורחבים, וחולצה סגולה בהירה ומכופתרת ללא שרוולים. הבגד שלה לא חושפני בכלל, ובכל זאת, הזין שלי זז כשאני מבחין בקימור שדיה מתחת לבד הדק. ידי מתהדקת יותר סביב הטלפון, וכעסי הולך וגובר על עצמי ועל הזין שלי.

כשהיא רוכנת מעל הקונסולה ונותנת לו נשיקה חסודה, ידי אוחזת בידית הדלת ואני מתאפק לא לצאת מהרכב המחורבן, לגרור את האידיוט הזה החוצה ולהציג בפניו את עקב המגף שלי.

במקום זה, אני צופה בהם נוסעים ועוקב אחריהם ממרחק שלא יעורר חשד. כשהם פונים לחניון של כנסייה, אני ממשיך לנסוע, חולף על פני הכניסה ומסתובב חזרה כשהם נכנסים פנימה לאחר כמה דקות.

מה היא עושה בכנסייה, לעזאזל?

אני חונה בפינה הרחוקה ביותר בחניון, רחוק מהרכב שלהם, ומחכה כמה דקות כדי לוודא שהם לא יוצאים שוב. כשאין שום זכר מהם, אני חובש את כובע הבייסבול שזרוק במושב הנוסע, מרכיב את משקפי השמש שלי, יוצא מהמיניוואן, נכנס לכנסייה וסוגר את הדלתות מאחוריי כדי לא להרעיש.

כמה אנשים יושבים על הספסלים, אבל אף אחד מהם הוא לא רפסודי או הבחור המסתורי. נראה לי שהמקום ההגיוני שהם יהיו בו הוא בפגישה עם אדם כלשהו או עם קבוצה. בשקט, כדי לא למשוך אליי תשומת לב, אני יוצא מאולם התפילה בכנסייה ומתחיל לחפש אותם.

בפנייה השמאלית אני מוצא רק כמה דלתות נעולות וחדרי שירותים, אז אני צועד חזרה לכיוון השני.

דלת מאחוריי חורקת, אז אני נכנס במהירות למסדרון צר שמוביל לארון אחסון, מתחבא בצללים ונזהר לא להוציא הגה כשצליל עקבים נוקשים על הרצפה הולך ומתקרב.

רפסודי חולפת במסדרון ולא טורחת להסתכל לכיווני. היא מסדרת את חגורת המותניים במכנסיה ומהדקת את שפתיה כאילו היא לחוצה.

לאחר שנקישות העקבים שלה כמעט נעלמות, אני מציץ מעבר לפינה ורואה אותה נכנסת לחדר אחר בקצה המסדרון. הדלת לא נסגרת לגמרי מאחוריה, אז אני מתקדם לשם בזהירות ושומע קולות של שני גברים נוסף לקולה של רפסודי. דלת העץ הכבדה מונעת ממני לשמוע גם דרך החריץ בדלת.

פה ושם אני קולט מילים כמו ‘הכול מוכן’, ‘טקס’, ‘מתרגשים’.

הקולות משתתקים, ואני חוזר במהירות למסדרון שהסתתרתי בו קודם. שתי דקות לאחר מכן, רפסודי ואיש המסתורין חולפים על פניי מלווים בגבר שאני מניח שהוא הכומר.

אני מחכה חמש דקות כדי לוודא שהם אינם, ואז צועד חזרה לחדר שהם היו בו.

הדלת נפתחת, ולאחר סקירה מהירה של החלל, אני נכנס.

המשרד של הכומר מלא בכרכים ישנים על מדפי הספרים שמכסים כל קיר. שני כיסאות ניצבים בצייתנות מול שולחן העבודה.

שיערתי שאיאלץ לפרוץ למערכת במחשב, אבל העובדה שאין כאן בכלל מחשב מגלה לי שהגבר הזה מתנגד לטכנולוגיה מודרנית, או שמישהו אחר בכנסייה מטפל בנושאים האלה.

אני ניגש לשולחן, דואג להישאר קשוב למשמע צעדים ורואה את הכול פרוש מולי. הסיבה לכך שרפסודי הייתה פה עם איש המסתורין.

רישיון נישואין.

החמצן מתרוקן לי מהריאות ואני נחנק בניסיון להכניס לתוכי עוד אוויר. עיניי מצטמצמות וידיי נסגרות לאגרופים בצידי גופי. זעם רותח לי בבטן כמו קדרה מבעבעת.

מבטי עובר ליומן פגישות מעור שניצב בפינת השולחן, ואני מושיט יד לעברו מתוך ביטחון מלא שהיום הגדול של רפסודי יופיע בתוכו משום שאין לכומר הזה מחשב, ובלוח השנה מסומנים כל מיני תאריכים.

הנה זה.

האישה שנעלמה ביום החתונה שלנו בלי הסבר מתחתנת עם גבר אחר.

בעוד שבועיים מהיום.

בשבת.

תתכונני, רפסודי. הגיע הזמן שתשלמי על החטאים שלך.