סוקרטס אקספרס

פרולוג

יציאה לדרך

אנחנו רעבים. אנחנו אוכלים ואוכלים עוד, אבל עדיין נשארים רעבים. ככל שאנחנו אוכלים יותר גוברת בנו תחושת הרעב.

לפעמים הרעב הוא תחושה מעורפלת. לפעמים, כשהעולם מתהפך והפחד דוהר ללא רסן, הרעב מתגבר ומאיים לבלוע אותנו.

אנחנו שולחים את ידנו אל הסמארטפון. איזה מכשיר מופלא. הוא מקנה לנו גישה, בהחלקת אצבע, לכל הידע האנושי: ממצרים העתיקה ועד לפיזיקה קוואנטית. אנחנו בולעים את המידע אבל נשארים רעבים.

מהו הרעב הזה שאין דרך להשביעו? אנחנו לא רוצים את מה שאנחנו חושבים שאנחנו רוצים. נדמה לנו שאנחנו רוצים מידע וידע. זה לא נכון. אנחנו רוצים חוכמה. יש הבדל בין הדברים. מידע הוא ערמה של עוּבדות; ידע הוא ערמה מאורגנת יותר. חוכמה מתירה את סבך העובדות, מקנה להן פשר, וחשוב מכול — מצביעה על הדרך הטובה ביותר להשתמש בהן. כפי שאמר המוזיקאי הבריטי מיילס קינגטון (Kington): "לדעת שעגבנייה היא פרי — זה ידע. לא להכניס אותה לסלט פירות — זאת חוכמה".¹ הידע יודע. החוכמה רואה.

ההבדל בין ידע לחוכמה הוא לא הבדל של דרגה או מידה אלא של סוג. ידע רב לא מיתרגם בהכרח לחוכמה רבה יותר, ולאמיתו של דבר הוא יכול אפילו לפגום בחוכמתנו. אפשר לדעת יותר מדי, ואפשר גם להחזיק בידע לא נכון.

ידע הוא דבר שמחזיקים בו. חוכמה היא דבר שעושים. חוכמה היא מיומנות, וכמו כל המיומנויות, אפשר ללמוד אותה. אבל זה דורש מאמץ. ציפייה לרכוש חוכמה סתם במקרה, דומה לציפייה ללמוד לנגן בכינור סתם במקרה.

אלא שזה בעצם מה שאנחנו עושים. אנחנו מתקדמים בשבילֵי החיים באקראי, בלי לדעת מה מצפה לנו, בתקווה למצוא פה ושם קצת חוכמה. ותוך כדי כך אנחנו שרויים בבלבול. אנחנו חושבים בטעות את מה שדחוף לחשוּב, את מה שנאמר במילים רבות למושכל, את מה שמקובל לטוב. כפי שאמר פילוסוף בן ימינו: אנחנו לא "חיים נכון".²

☆☆☆

גם אני רעב — ואני חושד שיותר מרוב האנשים, בגלל מלנכוליה חסרת מנוח שבצלה אני חי מאז שאני זוכר את עצמי. במהלך השנים ניסיתי להשביע את הרעב הזה באמצעים שונים: דת, טיפול פסיכולוגי, ספרי עזרה עצמית, נסיעות וטיולים, והתנסות קצרה ולא מוצלחת בפטריות הזיה. כל אחת מהשיטות האלה שיככה את הרעב, אבל אף פעם לא לגמרי, ואף פעם לא לאורך זמן.

ואז, ביום ראשון אחד, ירדתי אל מתחת לפני האדמה, אל מרתף ביתי, שבו אני מחזיק ספרים שאינם ראויים לעמוד על המדפים בסלון. שם, קבור בין כותרים כמו "גזים במערכת העיכול" ו"התנהלות פיננסית לאובדי עצות", מצאתי את הספר "סיפורה של הפילוסופיה" מאת ויל דוּראנט (Durant) משנת 1926. זה היה כרך עבה וכבד, וכשפתחתי אותו התעופף ממנו ענן של אבק. ניקיתי את הכריכה והדפים והתחלתי לקרוא.

המילים של דוראנט לא הכו בי כרעם ביום בהיר ולא הובילו להתגלות ששינתה את חיי, כמו החיזיון שנגלה לפאולוס בדרך לדמשק. אבל משהו בכל זאת גרם לי להמשיך לקרוא — לאו דווקא הרעיונות אלא התשוקה שניכרה בהצגתם. היה ברור לי שדוראנט הוא אדם מאוהב. אבל במי? במה?

המילה "פילוסוף", הלקוחה מהמילה היוונית "פילוֹסוֹפוֹס", פירושה "אוהב חוכמה". ההגדרה הזאת לא אומרת דבר על הדרך להשיג חוכמה, כפי שהכרזת העצמאות האמריקאית (המכריזה שזכותו של כל אדם לחתור לאושר) לא אומרת דבר על הדרכים להשיג אותו. אפשר לאהוב משהו שלא מחזיקים בו ושלעולם לא נשיג. החתירה אליו היא מה שחשוב.

☆☆☆

אני כותב את המילים האלה ברכבת, איפשהו בקרוליינה הצפונית, או אולי הדרומית, אני לא יודע בדיוק היכן. ברכבת קל להפסיק לשים לב היכן נמצאים. קל גם להפסיק לשים לב לזמן.

אני אוהב רכבות. אם לדייק, אני אוהב לנסוע ברכבות. אני לא מחובבי הרכבות שיכולים להזיל ריר למראה קטר דיזל־חשמלי מדגם SD45 או משהו כזה. אני לא מוצא עניין בקיבולת המטען או ברוחב המסילה. אני אוהב את חוויית הנסיעה עצמה: את השילוב הנדיר של מרחבים ותחושת חמימות ביתית שיש רק ברכבת.

פנים הרכבת הוא קצת כמו רחם. הטמפרטורה הנעימה, האור החמים. רכבות מעבירות אותי למצב קדם־תודעתי מאושר יותר. לתקופה שבה לא צריך היה להגיש טופסי מס, לחסוך כסף לשכר לימוד, לעבור טיפולי שיניים ולנוע בכבישים. לתקופה שקדמה למשפחת קרדשיאן.

אמה של אשתי סובלת ממחלת פרקינסון במצב מתקדם. זאת מחלה אכזרית ששוללת ממנה את יכולותיה ואת זיכרונותיה. היא שכחה הרבה. אבל בכל זאת נותרו לה זיכרונות חיים מנסיעות רכבת בשנות ילדותה באפסטייט ניו יורק. מאולבני לקורנינג, משם לרוצ'סטר — ובחזרה לאולבני. המראות והקולות והריחות מציפים אותה כיום, כאילו היו רק אתמול. יש ברכבת משהו שנשאר איתנו.

רכבות מתאימות לפילוסופיה. ברכבת אני יכול לחשוב. באוטובוס — אני לא יכול. אפילו לא קצת. אני חושב שזה קשור לתחושות השונוֹת שמתעוררות בעקבות נסיעה בכל אחד מהם, או שאולי זה עניין של אסוציאציות. אוטובוסים מזכירים לי נסיעות מהילדוּת, לְבית הספר או למחנה קיץ, אל מקומות שלא רציתי לנסוע אליהם; רכבות לוקחות אותי למקומות שאני רוצה להגיע אליהם, והן נעות במהירות הבזק כמו המחשבות.

אולם הן בפילוסופיה והן ברכבות יש משהו מיושן, טחוב: הרגשה של משהו שמילא בעבר תפקיד חיוני בחיינו אבל הפך לאנכרוניסטי. כיום מעטים נוסעים ברכבת אם יש להם אפשרויות אחרות, ואף אחד שלהוריו יש עליו השפעה כלשהי לא לומד פילוסופיה. פילוסופיה, כמו נסיעה ברכבת, היא משהו שאנשים עשו לפני שלמדו מה יועיל להם בחיים.

אני מנוי של כתב עת בשם "פילוסופיה עכשיו". הוא מגיע כל חודשיים במעטפת נייר חומה, כמו חוברת פורנוגרפית. על אחד מגיליונותיו האחרונים התנוססה לא מזמן כותרת: "האם העולם הוא אשליה?" כותרת אחרת בגיליון שאלה: "האם האמיתי זהה לאמת?" כשהקראתי את שתי הכותרות לאשתי, היא פלבלה בעיניה. לדעתה, כמו לדעת הרבה אנשים, מאמרים כאלה מבטאים בדיוק את הבעיה בפילוסופיה: היא שואלת שאלות אבסורדיות שאי־אפשר להשיב להן. רק במילון של השפה האנגלית המילים philosophy ו־practical ("פילוסופיה" ו"מעשי") לא רחוקות זו מזו.

הטכנולוגיה מפתה אותנו להאמין שהפילוסופיה איבדה את חשיבותה. מי צריך את אריסטו כשיש לנו אלגוריתמים? מכיוון שהטכנולוגיה הדיגיטלית מיטיבה לתת תשובות לשאלות הקטנות של החיים — איפה אפשר לאכול בוריטו בעיר בויזי? מהי הדרך הכי מהירה לעבודה? — אנחנו מניחים שהיא יכולה גם להשיב לשאלות הגדולות של החיים. זאת הנחה שגויה. סירי יכולה לאתר בהצלחה מזללת בוריטו, אבל אם תשאלו אותה מהי הדרך הטובה ביותר ליהנות מבוריטו היא לא תדע מה להשיב.

או חשבו על נסיעה ברכבת. הטכנולוגיה — או המדע המושל בה — יכולים ללמד אותנו על מהירות הרכבת, על משקלה ועל המסה שלה, ועל הסיבות שבעטיין הרשת האלחוטית בתוכה מתנתקת שוב ושוב. אבל המדע לא יכול לומר לנו אם לנסוע ברכבת לפגישת המחזור של בית הספר התיכון, או לבקר את הדוד קארל שתמיד היה מעצבן אבל חלה לאחרונה במחלה קשה. למדע אין תשובה לשאלה אם מוסרי לפגוע גופנית בילד הצעקני שבועט במושב שלכם מאחור. המדע לא יכול לקבוע אם הנוף שמחוץ לחלון הרכבת יפה או נדוש. גם הפילוסופיה לא יכולה להשיב לשאלות האלה, לא באופן חד־משמעי, אבל היא יכולה לעזור לראות את העולם מבעד לעדשה אחרת, ויש לכך ערך עצום.

בחנות הספרים שליד ביתי שמתי לב שקרוב למדף המסומן ב"פילוסופיה" נמצא מדף של ספרי "התפתחות אישית". בחנויות הספרים של אתונה העתיקה לא היתה הבחנה כזאת. פילוסופיה היתה התפתחות אישית. פילוסופיה היתה מעשית. פילוסופיה היתה תרפיה. רפואה לנפש.

פילוסופיה היא תרפויטית, אבל לא כמו עיסוי באבנים חמות. הפילוסופיה לא קלה. היא לא נחמדה. לא מיועדת לשפר את ההרגשה. היא פחות כמו ספא ויותר כמו חדר כושר.

☆☆☆

הפילוסוף הצרפתי מוריס מרלו־פונטי (Merleau-Ponty) כינה את הפילוסופיה "הרהור רדיקלי".³ מוצא חן בעיני שהוא מזכיר את ההעזה ואת ניחוח הסכנה שנכון לייחס לפילוסופיה. בעבר, פילוסופים שבו את דמיונם של בני אדם בכל רחבי העולם. הם היו דמויות הירואיות. הם היו נכונים למות למען הפילוסופיה, וחלקם, כמו סוקרטס, אכן מתו למענה. כיום ההיבט ההירואי היחיד בפילוסופיה הוא החתירה האפית לקביעוּת באקדמיה.

ברוב בתי הספר לא לומדים כיום פילוסופיה. לומדים בהם על תורות פילוסופיות, אבל לא כיצד לעשות פילוסופיה. הפילוסופיה שונה ממקצועות אחרים. היא אינה גוף ידע אלא דרך חשיבה — דרך להיות בעולם. היא אינה "מה" או "מדוע" אלא "כיצד".

כיצד. בימינו זאת לא מילה שזוכה להרבה כבוד. בעולם הספרותי, ספרי הדרכה שמסבירים כיצד לעשות דברים הם מקור למבוכה; קרובי משפחה מצליחים אבל גסים. סופרים רציניים לא כותבים ספרי הדרכה, וקוראים רציניים לא קוראים אותם (או לפחות לא מודים שהם קוראים אותם). אבל רובנו לא נשארים ערים בלילות בגלל שאלות כמו "מהו טבע הממשות?" או "מדוע יש דבר־מה ולא לא־כלום?" שאלת ה"כיצד" — כיצד לחיות? — היא זו שמטרידה אותנו ולא נותנת לנו מנוח.

הפילוסופיה, בשונה מהמדע, לא רק מתארת את העולם כפי שהִנו אלא גם כפי שהוא יכול להיות. היא פוקחת את עינינו לאפשרויות. הסופר דניאל קליין (Klein) אמר על הפילוסוף היווני אפיקורוס דבר שאפשר לומר על כל הפילוסופים הטובים: יש לקרוא אותם פחות כפילוסופיה ויותר כ"שירה המעצימה את החיים".⁴

השנים האחרונות עברו עלי בספיגה של השירה הזאת, לאט־לאט, בקצב המחשבה, כשאני מצונף על מושבי ליד חלון רכבת. נסעתי ברכבות בכל הזדמנות אפשרית. נסעתי למקומות שבהם חשבו כמה מההוגים הגדולים בהיסטוריה, למקומות שבהם חיו ומתו. צלחתי מחנה סטואי בוויומינג ואת הבירוקרטיה של מערכת הרכבות ההודית בדלהי. נסעתי בקו F בעיר ניו יורק, יותר מכפי שנחוץ לכל אדם. הנסיעות האלה היו עבורי אתנחתות, הזדמנויות למתוח את הרגליים ואת המוח, בין מערכה פילוסופית אחת לאחרת. הן גרמו לי להשתהות, במובן הטוב ביותר של המילה.

☆☆☆

אם תחפשו את המונח "פילוסופים" בגוגל, תמצאו מאות, אולי אלפי תוצאות. אני בחרתי בארבעה־עשר פילוסופים. כיצד בחרתי אותם? מתוך הרבה תשומת לב ומחשבה. כולם אנשים חכמים, אבל בדרכים שונות. לכולם טעמים שונים של חוכמה. הם מפוזרים בזמן — סוקרטס חי במאה החמישית לפני הספירה, סימון דה בובואר במאה העשרים — וגם במרחב: מיוון עד סין, מגרמניה עד הודו. כל הארבעה־עשר כבר מתים, אבל זה לא משנה. פילוסופים טובים אף פעם לא מתים ממש. הם ממשיכים לחיות במחשבותיהם של אחרים. חוכמה היא ניידת. היא אינה כבולה למקום ולזמן, ולעולם אינה מפסיקה להיות רלוונטית.

ברשימה שלי יש אירופים רבים, אבל לא כל הפילוסופים בה הם אירופים. למערב אין מונופול על החוכמה. כמה מהפילוסופים שלי, כמו ניטשה, כתבו המון. אחרים, כמו סוקרטס ואפיקטטוּס, לא כתבו אפילו מילה אחת (למזלנו, תלמידיהם כתבו את דבריהם). חלקם נודעו לתהילה עוד בימי חייהם. אחרים מתו אלמונים. את חלקם תזהו כפילוסופים. אחרים הם אנשים שוודאי לא חשבתם עליהם כעל פילוסופים. מהאטמה גנדי, למשל. ייתכן שכמה מהשמות, כמו אשת החצר היפנית והסופרת סיי שוֹנגוֹן, יהיו חדשים לכם. זה בסדר. הקריטריון שהנחה אותי היה השאלה הבאה: האם ההוגים האלה אוהבים חוכמה, והאם האהבה הזאת שלהם מידבקת?

כשאנחנו חושבים על פילוסופים, בדרך כלל אנחנו חושבים על רעיונות ללא גוף. כל זה לא נכון לגבי החבורה הזאת. הם היו אנשים בשר ודם, דמויות פעילות שהלכו ברגל ורכבו על סוסים. הם נלחמו במלחמות ושתו יין ועשו אהבה. והם היו, כל אחד ואחת מהם, פילוסופים מעשיים. מה שעניין אותם לא היה משמעות החיים אלא איך לחיות חיים עם משמעות.

הם לא היו מושלמים. לכולם היו חולשות וכשלים. סוקרטס שקע בטרנסים שנמשכו לפעמים שעות. רוסו חשף את אחוריו בציבור יותר מפעם אחת. שופנהאואר דיבר עם הפודל שלו. (ולא כדאי לכם לשאול אותי על ניטשה.) זה לא משנה. נדיר שהחוכמה לובשת חליפות מפוארות, אבל אולי גם זה יכול לקרות.

תמיד נחוצה לנו חוכמה, אבל בשלבים שונים של החיים אנחנו זקוקים לסוגים שונים של חוכמה. שאלות ה"כיצד" שחשובות לבני החמש־עשרה אינן השאלות שחשובות לבני שלושים וחמש או שבעים וחמש. לפילוסופיה יש דברים חשובים לומר על כל שלב ושלב בחיים.

וניסיוני מלמד אותי שהשלבים האלה מתחלפים במהירות. אנשים רבּים מדי בינינו פשוט זורמים עם החיים, ממלאים את המוח בפרטים טריוויאליים ומטופשים, כאילו עומד לרשותם כל הזמן שבעולם. אבל הזמן שעומד לרשותנו מוגבל. הזמן שעומד לרשותי מוגבל. אני אוהב לחשוב על עצמי כעל מי שנמצא באמצע החיים. בתי, נערה מוכשרת במתמטיקה, ציינה לא מזמן שטכנית, אני כבר לא באמצע החיים, אלא אם כן אחיה עד גיל 110.

אם כן, אף על פי שאני כותב את המילים האלה ברכבת שנוסעת לאטה, העט שלי זז מכוחה של תודעת דחיפוּת. זו הדחיפוּת שחש אדם שלא רוצה למות בטרם יחיה. החיים אינם בעיה עבורי, עדיין לא, אבל אני חש בנשיפתו החמה של הזמן בעורפי, ובכל יום היא קצת יותר חזקה. אני רוצה — לא, אני צריך — לדעת מה חשוב ומה לא חשוב, לפני שיהיה מאוחר מדי.

"במוקדם או במאוחר החיים עושים מכולנו פילוסופים", אמר ההוגה הצרפתי מוריס ריזלינג.⁵

כשנתקלתי במילים האלה בפעם הראשונה, לפני כמה שנים, העולם היה מקום שמח יותר. מגפות עולמיות היו נחלתם של ספרי היסטוריה ותסריטים הוליוודיים. אבל מילותיו של ריזלינג נגעו בי, מפני שכבר אז כרסם בי החשד שאני לא חי נכון.

לפתע התעוררה בי מחשבה אימפולסיבית ולא אופיינית לי: "מדוע לחכות?" מדוע לחכות עד שהחיים יהפכו עבורי לבעיה? מדוע לא לאפשר לחיים להפוך אותי לפילוסוף עוד היום, כשעוד יש לי זמן?

חלק ראשון

בוקר

פרק 1

איך לצאת מהמיטה כמו מרקוס אורליוס

07:07. אי־שם בדקוטה הצפונית, ברכבת "אמפייר בילדינג" של אמטרק, בדרך משיקגו לפורטלנד, אורגון.

אור הבוקר חודר במלוכסן מבעד לחלון התא שלי. הייתי רוצה לומר שהוא מעיר אותי בעדינות, אבל האמת היא שאני כבר מזמן לא ישן. אני מרגיש כאילו הראש שלי היה במייבש כביסה. כאב עמום מקרין מהרקות לשאר הגוף. מוחי לוט בערפל סמיך ורעיל. גופי שרוי במנוחה, אבל לא כזאת שמשרה רעננות.

במה שנוגע לשינה, יש שני סוגי בני אדם. אנשים מהסוג הראשון רואים בשינה הפרעה מטרידה לחיים, אי־נוחות. עבור אנשים מהסוג השני השינה היא אחד התענוגות הצרופים שיש לנו בחיים. אני שייך לסוג השני. אין לי אמנם הרבה כללים שאסור בשום פנים ואופן להפר, אבל אחד מהכללים המעטים האלה הוא הכלל הבא: אל תיגעו בשינה שלי. חברת הרכבות אמטרק עשתה את זה, וזה לא מוצא חן בעיני.

הקשר בין נסיעה ברכבת לבין שינה, כמו רוב הַקשרים, הוא עניין מסובך. נכון, הטלטלות הרכות השרו עלי תרדמה, אך עד מהרה נוספו להן תחושות קינטיות אחרות — בין השאר טלטלות צדיות, זעזועים פתאומיים וקפיצות גליות (המוכרות בכינוי "הנחשול") — שהעירו אותי שוב ושוב במשך הלילה.

השמש משדלת אותי לצאת מהמיטה בעדינות של רס"ר. השדים שלנו לא רודפים אותנו בלילות; הם תוקפים בבוקר. רגעי ההתעוררות מהשינה הם הרגעים שבהם אנחנו פגיעים יותר מכול, מפני שאלה הרגעים שבהם אנחנו נזכרים מחדש מי אנחנו ואיך הגענו לכאן.

אני מתהפך ומתכסה היטב בשמיכה התכולה של אמטרק. כן, אני יכול לצאת מהמיטה — באמת שאני יכול — אבל למה לטרוח?

☆☆☆

"בוקר טוב לכולם!"

שוב נמנמתי קצת אבל עכשיו אני ער. מה שהעיר אותי לא היה טלטלה צדית וגם לא קפיצה גלית, אלא קול אנושי. קול צלול ועליז.

של מי הקול הזה?

"שמי מיס אוליבר, האחראית על קרון הקפה. הקרון פתוח ופועל עכשיו. אבל מי שרוצה לקבל שירות ממיס אוליבר חייב תמיד לנעול נעליים, ללבוש חולצה — ולהיות נחמד!"

אלוהים אדירים. עכשיו אין שום סיכוי שאצליח לחזור לישון. אני שולח יד אל תוך תרמיל הגב, מחפש ספר ונזהר שלא להסיר מעלי את השמיכה של אמטרק. הנה. "מחשבות לעצמי". כרך דק. לא יותר ממאה וחמישים עמודים עם שוליים רחבים. על העטיפה תמונת תבליט של גבר מזוקן ושרירי על גב סוס. בעיניו יש עוצמה שקטה של אדם שלא צריך להוכיח שום דבר.

מרקוס אורליוס, קיסר רומא, פיקד על צבא של כמעט חצי מיליון אנשים ושלט על אימפריה שתושביה היו כחמישית מאוכלוסיית העולם, מאנגליה עד מצרים, ומחופי האוקיינוס האטלנטי עד גדות נהר החידקל. אבל מרקוס (אנחנו מספיק קרובים כדי להשתמש בשמות פרטיים) לא היה טיפוס של בוקר. הוא נהג להשתהות במיטה ועשה את רוב עבודתו בשעות אחר הצהריים, אחרי הסייסטה. השגרה הזאת לא הסתדרה עם סדר היום של רומאים אחרים. רובם נהגו לקום לפני הזריחה. ברחובות של רומא צעדו בחשכת השחר ילדים טרוטי עיניים בדרכם לבית הספר. מרקוס, בזכות השתייכותו למעמד הגבוה, התחנך בבית. הוא היה יכול אפוא להרשות לעצמו לישון עד שעה מאוחרת. והמנהג הזה נמשך כל חייו.

לא נראה שיש למרקוס ולי הרבה מהמשותף. מאות שנים מפרידות בינינו, שלא לדבר על פער לא־בלתי־משמעותי מבחינת הכוח. מרקוס שלט באימפריה ששטחה היה בערך כמחצית משטחה של ארצות הברית הקונטיננטלית. גודל השטח שעליו אני שולט הוא בערך כמחצית משטח שולחן הכתיבה שלי, וגם זה — אם להודות על האמת — כרוך במאמץ. אני הודף ללא הרף פלישות של כרטיסי ביקור סוררים, של הודעות על חידוש המינוי למגזינים, של שערות חתול, של שיירים של כריכי טונה בני שלושה ימים, של החתול עצמו, של פסלונים בודהיסטיים, של ספלי קפה, של גיליונות עבר של "פילוסופיה עכשיו", של הכלב, של טופסי מס, שוב של החתול, ומסיבה כלשהי שאינה ברורה דיה — בהינתן מאות הקילומטרים המפרידים בין ביתי לבין חוף האוקיינוס — אפילו של חול ים.

אף על פי כן, כשאני קורא את מרקוס אורליוס, ההבדלים האלה מתפוגגים. אנחנו אחים, מרקוס ואני. הוא מנהל אימפריה ונאבק בשדים שבתוכו; ואני מאכיל את החתול ונאבק בשדים שבתוכי. יש לנו אויב משותף — הבקרים.⁶

הבקרים קובעים איך ייראה המשך היום. בעקבות בקרים רעים באים ימים רעים. לא תמיד, אבל לא פעם זה כך. מתחת לשמיכות ביום שני קר ואפרורי, אין חשיבות לדרגה ולזכויות יתר. גם לא לעושר, המועיל כל כך בהיבטים אחרים של החיים; העושר והשמיכה רק קושרים ביניהם קשר לעכב אותנו במצבנו האופקי.

בקרים מעוררים רגשות עזים וסותרים. מצד אחד יש לבוקר ניחוח של תקווה. כל שחר הוא לידה מחדש. סיסמת הבחירות שבחר לעצמו רונלד רייגן לא היתה, "אחר צהריים באמריקה", אלא הבטיחה "בוקר באמריקה", ועל כנפי ההבטחה הזאת הוא נישא אל הבית הלבן. רעיונות טובים לא נמוגים בנו כמו קרני השמש האחרונות בערב אלא צצים בנו כמו קרני אור ראשונות בבוקר.

אבל יש בינינו מי שעבורם ניחוח הבוקר הוא ריח של ייאוש מהביל. קרוב לוודאי שאנשים שלא אוהבים את חייהם אינם אוהבים את הבקרים בחייהם. בחיים אומללים, הבקרים הם כמו סצנת הפתיחה של הסרט "הנגאובר 3: חוזרים לווגאס" — הם מספקים לנו טעימה מהזוועה שצפויה לנו בהמשך.

בקרים הם רגעי מעבר, והמעברים אף פעם לא קלים. אנחנו עוזבים מצב תודעה אחד, של שינה, ונכנסים למצב תודעה אחר, של ערות. או אם לדבר במונחים גיאוגרפיים, הבקרים הם עיירות גבול בארץ התודעה; מין טיחואנה של הנפש; סביבה המקשה את ההתמצאות ושטומנת בחובה סכנה מרומזת.

פילוסופים חלוקים בדעותיהם לגבי הבקרים כמו לגבי כל דבר אחר. ניטשה התעורר עם שחר, רחץ את פניו במים קרים, שתה כוס חלב חם, ואז עבד עד השעה אחת־עשרה בבוקר. והוא נראה טיפוס עצל בהשוואה לעמנואל קאנט, שנהג להתעורר בחמש בבוקר, כאשר שמי העיר קניגסברג עדיין שחורים כדיו, לשתות כוס תה חלש, לעשן מקטרת — רק אחת, אף פעם לא יותר — ואז לגשת לעבודה. סימון דה בובואר, שתבורך, לא התעוררה לפני עשר בבוקר ואז לקחה את הזמן כדי לשתות את האספרסו שלה. למרבה הצער, מרקוס לא נהנה ממותרות כאלה. הוא נולד 1,200 שנה לפני המצאת הקפה.

☆☆☆

ההתאבדות, אמר האקזיסטנציאליסט הצרפתי אלבר קאמי, היא "הבעיה הפילוסופית הרצינית היחידה".⁷ האם כדאי לחיות או לא? כל השאר — פטפוטים מטפיזיים ותו לא. במילים פשוטות, בהיעדר פילוסוף אין פילוסופיה.

הרעיון של קאמי הגיוני מאוד, אך לדעתי הוא אינו שלם. אחרי שמתחבטים בשאלה של קאמי, ומגיעים למסקנה שכן, כדאי לחיות (לעת עתה; מסקנות אקזיסטנציאליות הן תמיד קונטינגנטיות), עולה שאלה נוספת ומטרידה אפילו יותר: האם לקום מהמיטה? אני מאמין שהשאלה הזאת היא הבעיה הפילוסופית הרצינית היחידה. אם פילוסופיה לא יכולה לגרור אותנו אל מחוץ למיטה, מה הטעם בה?

שאלת המיטה הגדולה, כמו כל השאלות הגדולות, מורכבת לאמיתו של דבר משאלות רבות אשר רק מסתוות לשאלה אחת יחידה. בואו נסיט את השמיכה ונבחן אותה. ברובד אחד, אנו שואלים, האם אנחנו יכולים לקום מהמיטה? למעט אצל אנשים עם נכות גופנית, התשובה היא כן, אנחנו יכולים. הדברים מתחילים להסתבך כאשר אנחנו שואלים גם, האם יועיל לנו לקום מהמיטה? ובייחוד, האם יהיה נכון לקום מהמיטה?

הפילוסוף הסקוטי דיוויד יוּם הרבה לחשוב על שאלות מהסוג הזה, גם אם נדיר שחשב עליהן בשוכבו במיטה.⁸ הוא חילק כל חקירה לשני חלקים: ה"מצוי" וה"ראוי". ה"מצוי" הוא עניין של מה שאנחנו מוצאים סביבנו. אנחנו מתבוננים, ללא שיפוט, ביתרונות האמפיריים של היציאה מהמיטה: זרימת דם משופרת, למשל, והזדמנויות להתפרנס.

החלק שעניינו ה"ראוי" מכיל שיפוט מוסרי. הוא לא נוגע ליתרונות שיש בקימה מהמיטה אלא בטעמים שבעטיים ראוי לקום ממנה. יוּם חשב שאנחנו נחפזים לקפוץ מה"מצוי" אל ה"ראוי". שיפוט מוסרי לגבי מה שראוי אף פעם לא נובע ישירות מעובדה כלשהי לגבי מה שמצוי. ("בעיית המצוי והראוי" מכונה גם "הגיליוטינה של יוּם", מפני שהיא מפרידה את ה"מצוי" מה"ראוי" ודורשת שיישמר ביניהם מרחק.) עובדה לגבי המצוי היא שגנבת כסף מהמעסיק שלכם צפויה להוביל לתוצאות שליליות; לכן ראוי להימנע מגנבת הכסף.

לא בהכרח, טוען יוּם. אי־אפשר לעבור מקביעת עובדה לקביעה מוסרית. אולי בריא ומועיל כלכלית לצאת מהמיטה, אבל לא נובע מכך ש"ראוי" שנעשה זאת. אולי אנחנו דווקא לא רוצים זרימת דם משופרת והזדמנויות להתפרנס. אולי דווקא המצב הנוכחי — להישאר מתחת לשמיכה — הוא מה שאנחנו רוצים. אני חושב שה"ראוי" המציק הזה מבהיר את הבעיה שבה אנחנו לכודים. אנחנו מרגישים שראוי לצאת מהמיטה, ואם איננו יוצאים ממנה — אנחנו חושבים שמשהו לא בסדר איתנו.

לקום או לא לקום? בחמימות הנעימה שמתחת לשמיכה מתנהל קרב איתנים בין דחפים מתחרים, שעוצמתו משתווה לזו של דיאלוג סוקרטי או של מהדורת חדשות בטלוויזיה. למחנה ההישארות במיטה יש טיעון חזק. במיטה חמים ובטוח. לא כמו ברחם, אבל לא כל כך רחוק מזה. החיים טובים, והרי אריסטו בכבודו ובעצמו, פילוסוף בעל שיעור קומה, אמר שהחיים הטובים (תמיד ב־ה הידיעה) הם הדבר החשוב היחיד. בחוץ, לעומת זאת, קר. בחוץ קורים דברים רעים. מלחמות. מגפות. מוזיקת מעליות.

נדמה שהטענה הזאת היא נקודה מכריעה לטובת מחנה ההישארות במיטה. אלא שבפילוסופיה שום מחלוקת לא נפתרת באופן סופי ומוחלט. תמיד יש "אבל". שיטות פילוסופיות שלמות, מבני־על קוגניטיביים, מגדלי מחשבה נישאים — רבים מהם נבנו על המילה הקטנה הזאת, "אבל".

אבל החיים שמחוץ למיטה קוראים לנו. הזמן שנותר לנו על פני האדמה מוגבל. האם אנחנו באמת רוצים להעביר אותו במצב אופקי? לא, ודאי שלא. כוח החיים הפועם בעורקינו העייפים הרי חזק דיו כדי להרים מהמיטה גבר בגיל העמידה, קצת שמן אבל לא באופן לא בריא. לא?

השיחה הזאת, בצורה זו או אחרת, מתנהלת מתחת לשמיכות מאז שקיימים בעולם שמיכות ואנשים שמסתתרים מתחתיהן. התקדמנו בתחומים רבים מאז ימי האימפריה הרומית, אבל שאלת המיטה הגדולה נותרה בעינה. נשיאים ואיכרים, שפים ידועים או עובדים ליד מכונות הקפה בסטארבקס, קיסרים רומאים או סופרים נוירוטיים — בכולנו שולטים אותם חוקי אינרציה. כולנו גופים השרויים במנוחה ומחכים לכוח מן החוץ שיפעל עלינו.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*