אמארי 3 - אמארי והפלאים המתועבים

1

כשקווינטון אמר לנו שנסתתר במקום סודי ביותר, דמיינתי לעצמי בונקר תת־קרקעי מרוחק באזור פראי. משהו מבודד ומנותק לגמרי, כולו היי־טקי - דברים כמו סורקים של טביעות אצבעות ומצלמות מעקב חבויות בעצים. אולי אפילו איש זאב או שניים שאפשר לסמוך עליהם שיבריחו כל אחד - או כל דבר - שיתקרבו יותר מדי.

זאת ההגנה שאפשר לצפות לה מהסוכן המיוחד הכי מפורסם בעולם העל־טבעי.

בִּמקום זה אני יושבת ברגליים משוכלות על הרצפה בין ג'יידן ואלזי, בחדר מוטל מיושן. טָפֶּט עם פסים ורודים ואדומים מכסה כמעט את כל הקירות, ויש גם מיטות זוגיות קשות כל כך שנוח יותר כאן למטה על השטיח.

אחי נמצא בחוץ ועושה מי יודע מה ושלושתנו כאן, מצטופפים סביב המחשב הנייד של אלזי. על המסך נראה מלון ונדרבילט בוער, להבות זוהרות ועשן שחור מתפשטים ומעמעמים את אור הכוכבים בשמיים. כבאיות ואמבולנסים דוהרים לשם בלוויית סירנות מחרישות אוזניים.

אני לא מסוגלת להסיט את המבט, ותערובת של אשמה ואימה מתערבלת לי בבטן. זאת אשמתי.

מילים חולפות בתחתית המסך.

 

מבזק חדשות: קוסמים תוקפים לשכה אמריקאית!

 

כשהקטע המצולם מסתיים, מופיע שדרן ומשמיע פרשנות.

"הצתת מלון ונדרבילט, המשמש מסווה ללשכה לעניינים על­־טבעיים באטלנטה, שלחה אמש עשרות מבני העולם המוכר לבתי חולים סמוכים. העולם העל־טבעי כולו עוצר את נשימתו, ורבים חוששים שהתקרית עלולה להצית עימות רחב יותר והרסני לא פחות מהמלחמה העתיקה.

"במצב העכשווי שבו ראש הממשלה מֶרְלִין וקונגרס העל־טבעי העולמי עדיין קפואים בזמן, ראש הממשלה המכהנת החדשה, איליין הארלו, היא זו שתצטרך להגיב. הארלו החליפה בתפקיד את סגן ראש הממשלה בּיֵין, שנעלם בלי שום התראה כמה שעות לאחר המתקפה. אין תקדים לעלייה המטאורית של הארלו, תחילה בדרגות הלשכה ועכשיו בממשלת העולם העל־טבעי.

"לפני קיפאון הזמן סברו עובדי ציבור רבים שאיום הקוסמים בן מאות השנים הוסר סוף־סוף אחרי מותו של רָאוּל מוֹרוֹ, אח הלילה האחרון שנותר. אבל עכשיו הופיע קוסם אחר, דילן ואן הלסינג, וסומן כפושע המסוכן ביותר בעולם. על פי דיווחים מדאיגים - גם אם לא מאומתים - עומדים מאחוריו מאות קוסמים שלא היו מוכרים עד כה -"

אני וג'יידן קופצים כשהמחשב נסגר בטריקה.

"מספיק עם החדשות להיום," אומרת אלזי ומביטה בי בדאגה. "את לא חושבת?"

ג'יידן מהנהן. "כן, זה באמת נהיה קצת מדכא."

"אנחנו תקועים כאן בחדר במלון עד שקווינטון יחזור," אני אומרת. "אז לכל הפחות אנחנו יכולים לעקוב אחרי מה שקורה."

"ברור..." אומרת אלזי. "אבל זה כל מה שעשינו מאז שהגענו לכאן הבוקר. באחרת־נט יש רק דיווחים מדכאים. בואו ננסה לחשוב קצת על משהו אחר."

"אני לא רוצה לחשוב על שום דבר אחר," אני אומרת ומנידה את הראש לשלילה. "מלון ונדרבילט נשרף כי אני נתתי לדילן לנצח במשחק הגדול. אנשים הגיעו לבית החולים כי הוא נושא את כתר הרוזן ולדימיר במקומי. אם הוא פוגע באחרים, אני חייבת לדעת."

אני מושיטה יד לפתוח מחדש את המחשב הנייד, אבל ג'יידן מקדים אותי ומרחיק אותו ממני. אני מזדעפת אבל הוא מסתכל על אלזי. נראה שהם מנהלים שיחה שלמה רק עם העיניים. בסוף ג'יידן מהנהן אל אלזי בעידוד.

החברה הכי טובה שלי נושמת עמוק ואז פונה אליי שוב. "ג'יידן ואני דיברנו ו... אנחנו דואגים לך."

היינו יחד כל היום - איך הם הספיקו לדבר בלי ששמתי לב? ומה בדיוק הם אמרו עליי?

"את היית באמבטיה -" אלזי מתחילה להסביר אבל משתתקת מייד. "זה לא משנה. ההילה שלך הייתה כחולה רוב אחר הצהריים, וזה רק מחמיר. אני - לא, אנחנו חושבים שאולי את כועסת מדי על עצמך."

אין טעם להכחיש. אלזי היא ילדת־דרקון, ויכולה לדעת בדיוק איך אני מרגישה לפי צבע ההילה שהרגשות שלי מפיקים. אז אני מושכת בכתפיים ואומרת, "באמת הייתי קצת מדוכדכת, אבל אני בסדר. אני חייבת להיות בסדר אם אנחנו רוצים לתקן את הטעויות שלי."

"אבל זה בדיוק העניין," אומרת אלזי. "מה שקורה הוא לא באשמתך. אף אחד לא היה יכול לדעת שהמנהלת הארלו השתמשה ביכולת העל־טבעית שלה כדי לשלוט גם בלשכה וגם בראש הממשלה. וזה לא שהמשחק הגדול היה הוגן - הרי קוזמו הכריח אותך לוותר באתגר האחרון. הוא זה שנתן לדילן את השליטה בליגת הקוסמים. אם הארלו ודילן יוצאים עכשיו למלחמה זה בזה, זאת לא אשמתך."

"את עשית את כל מה שיכולת," מוסיף ג'יידן. "אי אפשר לבקש יותר."

אני אסירת תודה לחבריי שמנסים לשפר את ההרגשה שלי, אבל האמת היא שאני לא בטוחה שאני ראויה לזה. "כל מה שיכולתי לא הספיק. לא הצלחתי להשלים שום דבר מכל מה שלקחתי על עצמי לעשות הקיץ."

ג'יידן מניד את הראש לשלילה. "לא -"

"כן!" אני קוטעת אותו והתסכול שלי מתפרץ עכשיו. "מרלין וקונגרס העל־טבעי העולמי עדיין קפואים. וכשהמנהלת הארלו באה כדי לשמוח לאיד, כל מה שעשיתי היה לברוח. אלז, השארנו את לארה מאחור שתדאג לעצמה..." אני משתתקת, מתאמצת לכבוש פרץ של רגשות. "ומה עם כל האחרים בלשכה? אף אחד מהם לא מוגן מפני השליטה של הארלו במחשבות. אולי אתם צודקים שלא אני גרמתי למה שקורה עכשיו בחוץ, אבל הייתה לי הזדמנות לעצור את מה שקורה - ונכשלתי. אתם לא יכולים להכחיש את זה."

שקט משתרר, וברור שהחברים שלי לא יודעים מה להגיד. אני שונאת להרים את הקול ככה. זה גורם לי להרגיש עוד יותר רע.

"מצטערת." אני נאנחת. "זאת לא אשמתכם. אחרי אתמול בלילה אני רק רוצה עוד הזדמנות לתקן את המצב. אבל בינתיים אנחנו רק יושבים ומחכים בחדר הזה."

"לקווינטון הייתה סיבה טובה להביא אותנו הנה," אלזי מצדדת מייד באחי, כמו שידעתי שהיא תעשה.

אלזי היא המעריצה הכי גדולה ביקום של המרטשים. סוכנים מיוחדים הם גיבורי­־העל של העולם העל־טבעי, ואף אחד לא עולה על המרטשים - הידועים גם בשם הצוות של קווינטון ומריה ואן הלסינג. אם אחי היה עם השותפה שלו במקום עם אחותו, אולי הוא לא היה מוצא את עצמו לגמרי לבדו שם בחוץ. אבל הארלו החליטה לאסור את מריה בלי שום הצדקה.

"אסור לנו לעשות עכשיו שום דבר, כי זה מסוכן מדי," ממשיכה אלזי. "כבר שכחת שהארלו רצתה לשלוח אותנו לתהום העיוורון? או שדילן ניסה לשרוף את שתינו לפני שהצית את מלון ונדרבילט?"

"קווינטון אמר לי להמשיך להילחם," אני אומרת. "שאסור לי פשוט לוותר ולהיכנע. אבל ברור שאם הוא באמת היה מתכוון לזה, הוא היה לוקח אותי איתו."

רק כשג'יידן מרים גבה, אני קולטת שאמרתי את החלק האחרון בקול.

"אה, אז בגלל זה את עצבנית כל כך," הוא אומר. "כי את מרגישה שהוא מתייחס אלייך כמו אל ילדה, ואת חשבת שתהיו שותפים."

אני מחמיצה פנים. "אולי?" אני מודה.

"זה עוד יכול לקרות," אומרת אלזי. "עוד לא עבר אפילו יום אחד מאז שהכול התפוצץ. כבר תכננו מספיק תוכניות בעבר כדי לדעת שזה לוקח זמן. בייחוד כשצריך להחליט מי אמור לעשות מה. נראה לי שהוא רק רוצה שנהיה בטוחים בזמן שהוא חושב על הצעד הבא." היא מחייכת. "אבל אני לגמרי מבינה אותך - בכל פעם שניסוי שלי נכשל, הדבר הראשון שאני רוצה לעשות הוא לנסות שוב."

אני משעינה את הסנטר על כף היד ונאנחת. "אני יודעת שאתם צודקים, זה פשוט קשה לי. אני מתנצלת שוב שאני חמוצה כל כך."

ג'יידן רק מושך בכתפיים.

אלזי מנידה את הראש לשלילה. "אין צורך להתנצל. דברי עם אחיך כשיחזור. אני בטוחה שהייתה לו סיבה טובה להשאיר אותך פה."

הכיס שלי מזמזם ואני מושיטה יד להוציא את הטלפון המתקפל המשעמם שקווינטון נתן לכל אחד מאיתנו. עדיין חבל לי שנאלצתי לוותר על האפליקציות בסמארטפון שלי, אבל הטלפון המתקפל אמור למנוע מעקב.

 

הודעה מ־ק':

אני בדרך חזרה

 

"נראה לי שבקרוב תהיה לי הזדמנות לעשות את זה," אני אומרת, ומראה לג'יידן ולאלזי את ההודעה.

"תשאלי אם הוא מביא אוכל," אומר ג'יידן. "כי אני מת מרעב."

אני מסתכלת על שקיות הצ'יפס הריקות שמגובבות על המיטה. "אתה מכרסם דוריטוס מאז שהגענו לכאן."

הוא נאנח. "חטיפים זה טוב, אבל המבורגרים עדיפים - בהרבה."

"המבורגר באמת נשמע טוב," אלזי מסכימה איתו.

לפני שאני מספיקה לשלוח בקשה לאוכל, הטלפון שלי מזמזם שוב.

 

הודעה חדשה מ־ק':

לתשומת ליבך: מאמא מתכוונת לקפוץ אחרי העבודה.

 

מאמא מתכוונת לבוא הנה, למלון? כבר אחרי עשר בלילה. ומה יהיה אם יעקבו אחריה לכאן?

אני מנסה להרגיע את עצמי. קווינטון לא היה מרשה לה להתקרב למלון אם הוא היה יודע שמסוכן פה. אבל אז עוברת לי בראש מחשבה עוד יותר מלחיצה. אתמול בערב ניהלנו דילן ואני מאבק קשה כדי להכריע את האתגר הסופי של המשחק הגדול. ולא רק שהפסדתי, גם הגעתי הביתה ונראיתי כמו מישהי שהפסידה. מזל שמאמא לא הייתה בבית ולא ראתה אותי ככה.

בינתיים כבר החלפתי את מדי הסוכנת הצעירה שהיו קרועים ובלויים, וחפפתי את השיער כדי להיפטר מהלכלוך והעשב. אפילו מרחתי ג'ל ריפוי־מהיר מעֶרְכּת העזרה הראשונה על השריטות והחתכים שהיו לי בידיים ובזרועות.

אבל עדיין נשארה לי שריטה עמוקה לאורך הסנטר. הג'ל לא ממש פעל עליה - לפי התווית שעל הבקבוק לחתכים עמוקים, לוקח לפעמים עד שתים־עשרה שעות להתרפא.

"את בסדר?" שואל ג'יידן ונועץ בי מבט חוקר.

אני מצביעה על השריטה. "מאמא בדרך לכאן, והיא תשתגע כשתראה את זה."

הוא נרתע. "כן, גברת פ' לא צוחקת בקשר אלייך."

אני ניגשת לארון, לוקחת את הבקבוק של ג'ל הריפוי־המהיר והולכת לחדר האמבטיה.

אלזי הולכת אחריי. "באזהרה על הבקבוק כתוב לא להגזים בשימוש."

"לא שרדתי את המשחק הגדול רק כדי שמאמא תהרוג אותי." אני נכנסת לחדר האמבטיה וסוגרת את הדלת מאחוריי.

"רק תיזהרי," קוראת אלזי.

"בסדר," אני אומרת.

המראה כאן בפנים מטונפת, והנורה מפיקה אור עמום. לא השילוב הכי מוצלח, ובכל זאת אני מסתכלת על עצמי הרבה זמן. בכל זווית שאני מפנה את הפרצוף שלי, השריטה בולטת ומושכת תשומת לב.

אם האשליות עדיין היו ברשותי, לא הייתה לי בעיה לשנות את המראֶה שלי. הייתי צריכה רק להקיש באצבעות, ולהיראות איך שאני רק רוצה. אבל ההפסד במשחק הגדול עלה לי לא רק בכתר - דילן לקח ממני גם את הקסם שלי. כשאני חושבת על זה אני מתמלאת בהרגשה איומה שאני לא שלמה.

אני מסובבת את הבקבוק וקוראת שוב את האזהרה.

 

אזהרה: שימוש יתר עלול לגרום לתופעות לוואי בלתי צפויות.

 

אני מתלבטת אם למרוח עוד ג'ל... אבל אז אני מסתכלת שוב על הסנטר שלי. מאמא מגוננת אפילו יותר מקווינטון. אם היא תחשוב שנפגעתי, היא עוד יכולה להגיד לאחי לנעול אותי מחוץ לטווח הסכנה. וכבר נמאס לי לשבת ולא לעשות כלום - אני חייבת לצאת מכאן ולעשות דברים שיש להם משמעות.

אני מטה את הבקבוק וטופחת עליו קלות כדי להוציא קצת ג'ל על האצבע שלי, אבל פתאום תוקפת אותי סחרחורת. אני ממצמצת והכול מטושטש לי מול העיניים, ואני חייבת לאחוז בכיור כדי לא ליפול.

ואז אני שומעת קול. הוא שקט - בקושי לחישה. "את תיענשי על מה שעשית."

אני מפנה את הראש ובוחנת כל סנטימטר בחדר האמבטיה הזעיר. אריחים סדוקים על הקירות. וילון מקלחת קרוע. אסלה עם שטף מים דליל.

אני לבדי כאן.

אבל למרות הידיעה הזאת, הלב שלי רועם בתוך החזה.

כי אני מכירה את הקול הזה. הייתי מזהה אותו בכל מקום.

דילן ואן הלסינג.

2

אני שומעת דפיקה פתאומית על דלת חדר האמבטיה, וכמעט קופצת במקום. "מ-מי שם?"

"אמממ, החברה הכי טובה שלך?" אלזי אומרת מאחורי הדלת. "את מסיימת? אני צריכה להראות לך משהו."

זאת רק אלז. אני עוצמת עיניים ומנסה להירגע. "תיכנסי."

אלזי מתפרצת פנימה וצונחת על שפת האמבטיה. "סליחה שאני מפריעה, אבל את חייבת לראות את זה." היא מותחת את היד ואני רואה שהזרוע שלה מכוסה בקשקשים כהים, במקום עור. קשקשי דרקון. "התאמנתי..." המילים שלה מתפוגגות כשהעיניים שלנו נפגשות. "אמארי - ההילה שלך בצבע צהוב זרחני."

הייתי עם אלזי מספיק זמן כדי לדעת שככל שההילה זוהרת יותר, כך הרגש עז יותר. היא רואה כמה אני נסערת.

אני מנסה להסיח את דעתה. "זה לא חשוב. ספרי לי על החלפת הצורה שלך."

"משהו מטריד אותך," היא עונה. "תוציאי את זה."

אני רוצה להעמיד פנים ששום דבר לא קרה. אבל בסוף תמיד מתברר שלא כדאי להסתיר סודות מאלזי. אז אני נושמת עמוק ואומרת, "חשבתי ששמעתי משהו לפני שנכנסת. קול - הקול שלו."

אלזי נראית מבולבלת לרגע, ואז היא פוערת עיניים. "של דילן?"

אני בולעת רוק ומהנהנת. "מוזר, נכון?"

"מפחיד." אלזי מצטמררת. "את בטוחה? מה הוא אמר?"

"שאני איענש. מה שלא נשמע כל כך הגיוני כי הוא כבר ניסה להרוג אותי כמה וכמה פעמים." העיניים שלי פונות במהירות אל הבקבוק השבור עם ג'ל הריפוי־המהיר שבכיור. הוא כנראה נפל לי. "התחרפנתי לגמרי."

"כן, רואים." אלזי עוקבת במבטה אחרי המבט שלי שנעוץ בכיור. "יכול להיות שיש לזה הסבר." היא מתחילה להקיש במהירות על המחשב שלה ורוכנת קרוב למסך. "ידעתי. נכנסתי לאתר החבְרָה." היא מתחילה לקרוא. "נא להשתמש בג'ל הריפוי־המהיר אך ורק לפי ההוראות. אזהרה: שימוש יתר עלול לגרום לתופעות לוואי לא צפויות, לרבות קמטים עמוקים, טלאים של פרוות ארנבים, הזיות..."

"אבל לא השתמשתי בג'ל," אני אומרת. "הייתה לי סחרחורת חזקה מדי."

אלזי מקמטת את המצח. "דילן שלח לך פעם הודעות כאלה לתוך הראש?"

אני מנידה את הראש לשלילה. "לא, זה תמיד היה בטכנו־קסם - הודעות טקסט, או שהוא היה מופיע על מסך הטלוויזיה, דברים כאלה."

"אז או שהוא מצא דרך חדשה לתקשר איתך, או..."

"או מה?" אני שואלת.

"או שהיה לך התקף חרדה," היא אומרת. "היית עצבנית מאוד כל היום."

"את רוצה להגיד שהכול היה בראש שלי?" אני שואלת.

היא מושכת בכתפיים. "את האדם הכי חזק שאני מכירה, אבל עם כמה שאת מלחיצה את עצמך... ונוסף על העובדה שכמעט מתנו אתמול בלילה. זה בסדר לא להיות בסדר."

אני לא בדיוק יודעת מה להגיד אז אני פשוט אומרת, "אין לי זמן להתקף חרדה."

"אני לא בטוחה שזה עובד ככה," אלזי אומרת. "נראה לי שאנחנו צריכות לספר לקווינטון כשהוא יחזור."

"בשום אופן לא," אני אומרת. ולפני שהיא מספיקה למחות, אני מוסיפה, "אם זה יקרה שוב, אני אספר לו מייד. אני פשוט לא רוצה שהוא יסתכל עליי אחרת בגלל משהו מקרי. נוכל לשמור על זה בינתיים בינינו, בבקשה?"

"זה לא משהו שצריך להתבייש בו," אלזי אומרת.

"בבקשה," אני אומרת שוב.

"טוב," אלזי אומרת. "אבל בתנאי שתעמדי בהבטחה שלך."

"בסדר."

 

שוב נשמעת דפיקה בדלת, ואני פונה לאחור ורואה את ג'יידן משרבב את הראש בפתח.

"קווינטון חזר. אומר שהוא רוצה לדבר איתנו ממש דחוף - לפני שגברת פ' תגיע לפה." העיניים שלו נעות אחורה וקדימה בינינו. "הכול בסדר?"

אלזי משפילה מבט.

"אנחנו בסדר," אני ממהרת לענות. "לגמרי בסדר."

"יופי," הוא אומר. "לא נראה שהצלחת במיוחד עם השריטה הזאת."

"כן." אני נאנחת.

"אבל את עדיין חמודה," הוא מוסיף.

הלחיים שלי בוערות וג'יידן קופא ונראה כאילו היה מעדיף להיות לא משנה איפה, רק לא פה. הוא מגמגם: "אאאה... התכוונתי להגיד... בצורה כללית. את יודעת, כאילו וואו, העץ הזה ממש חמוד. קולטת מה אני רוצה להגיד?"

אני מרימה גבה. הוא השווה אותי כרגע לעץ?

אלזי מתאמצת לחייך. "בואו נלך לבדוק מה קווינטון רוצה."

אחי רוכן מעל שני מחשבים ניידים על השולחן הקטן בחדר שלנו במוטל. אף על פי שאני עדיין כועסת עליו כי הוא השאיר אותי מאחור, אני לא מצליחה לכבוש חיוך. אחרי שנתיים של שינה בגלל קללה נבזית, אחי ער וערני לגמרי.

אבל הוא לא נראה מרוצה במיוחד.

אני מכחכחת בגרון. "עוד חדשות רעות?"

קווינטון מהנהן בלי להרים את המבט מהמחשב.

"תמונה מהמתקפה של אתמול במלון ונדרבילט הופיעה און ליין. לא רק באחרת־נט - היא מופיעה גם ברשתות החברתיות בעולם המוּכּר. מישהו, כנראה צופה, הצליח לצלם תמונה טובה של דילן מייד אחרי שהצית את האש."

"רגע, זה מופיע גם ברשתות החברתיות הרגילות?" אני שואלת. הסיבה המרכזית לקיומה של הלשכה היא הצורך לשמור את העולם העל־טבעי בסוד. בני אנוש פשוט לא מגיבים טוב לדברים שהם לא מבינים. ולכן הצופים האלה מסוכנים כל כך - הם יכולים להיות אנשים רגילים, אבל הם יודעים מספיק כדי לחשוד שקסם והעל־טבעי הם אמיתיים, והם מעבירים את חייהם בניסיון להוכיח את זה. רוב הציבור חושב כנראה שהשרפה הייתה פשוט תאונה נוראה, אבל אני בטוחה שהמיקום משך את תשומת ליבו של כל צופה באטלנטה.

"הלשכה מורידה את התצלום ברגע שהוא עולה," אומר קווינטון, "ומפיצה שמועה שזאת תמונה מסרט חדש ולא משהו אמיתי. אבל גם אם הם מצליחים לשכנע את העולם המוכּר שמדובר בזיוף, כל על־טבעי מכיר את הפנים של דילן. והם יהיו סקרנים לדעת מי הם האחרים בתצלום."

"האחרים?" אלזי שואלת.

קווינטון מנופף לנו להתקרב ומפנה אלינו את אחד המחשבים הניידים.

אלזי המומה, והיידן מטלטל את הראש. אני מצטמררת, הלב שלי פועם במהירות. על המסך רואים את דילן מרחף מעל הלהבות, פניו הזועפות זוהרות באור האש. אבל הוא לא היחיד שם. באוויר משני צדדיו יש עשרות קוסמים בגלימות בצבע אדום עז. מליגת הקוסמים - גברים ונשים, כולם בהנהגתו של דילן עכשיו, אחרי שניצח במשחק הגדול וזכה בכתר של ולדימיר.

"הם אפילו לא מנסים להסתתר," אומרת אלזי. "הם רוצים שכולם ידעו מי הצית את האש."

"דילן מכריז מלחמה," אני אומרת בשקט. "זאת המלחמה שהוא תמיד רצה."

ג'יידן משלב את הזרועות. "נראה לי שאנחנו לא הבעיה הכי גדולה של הארלו."

קווינטון מהנהן. "התצלום כבר מושך תשומת לב ביורג, ועד אחר הצהריים זה כבר יהיה הסיפור הכי גדול בעולם העל־טבעי. דילן מוביל צבא של קוסמים. אין שום דבר יותר מפחיד מזה. והעובדה שהוא היה נועז מספיק לתקוף את הלשכה עצמה בלי לחשוש שזה יחשוף את העולם שלנו אומרת שראש הממשלה והלשכה יהיו חייבים להגיב. אבל האמת היא שזה עוזר לנו, כי ג'יידן צודק. דילן וליגת הקוסמים ימשכו את כל תשומת הלב של הארלו."

"אז מה אנחנו עושים עכשיו?" אני שואלת.

"עוברים מהר ככל האפשר למיקום בטוח יותר," אומר קווינטון. "לאיזה מקום שהלשכה לא תעלה על דעתה לחפש אותנו בו. פניתי לכמה חברים ותיקים, אבל זאת התראה קצרה מאוד ואני לא רוצה שהלשכה תגלה שאני ער. אם הארלו נקמנית כמו שאתם אומרים, אני לא רוצה לתת לה עוד סיבה להשתמש במריה נגדנו. אז יכול להיות שנצטרך להסתפק במקום פחות מושלם. ברגע שנגיע לשם נוכל לתכנן איך לשחרר את הלשכה מהשליטה של הארלו."

"ומה עם ליגת הקוסמים?" אני שואלת. "הם לא איום גדול יותר? עד כמה שאני שונאת את הארלו, היא לפחות לא מעלה בניינים באש."

"בנסיבות אחרות הייתי מסכים איתך," אומר קווינטון. "אבל אנחנו רק ארבעה, ואין לנו הרבה סיכוי מול כל הליגה - מאות קוסמים. מצד שני, בשביל לשחרר את הלשכה צריך רק לעצור את הארלו. ברגע שהלשכה תהיה משוחררת משליטתה, נוכל לשים קץ לקיפאון הזמן ולהחזיר את מרלין, ראש הממשלה האמיתי. בהנהגתו יהיה לנו צבא משלנו ונוכל להתמודד עם הליגה."

ההסבר שלו נשמע הגיוני. כבר ראיתי בעבר איזה כוח עצום יש למרלין, אז אני יודעת שבאמת יהיה הבדל גדול מאוד אם הוא יילחם איתנו. אבל אנשים עלולים להיפגע בזמן שננסה ללכוד את הארלו. בייחוד אם לדילן לא אכפת שהפעולות שלו ייחשפו בפני העולם המוכר.

"אמממ, חברים?" אלזי אומרת. "כדאי לכם לראות את זה."

"את מה?" שואל קווינטון.

"ההודעות שלי ביורג התחילו פתאום להשתגע. נראה לי שתייגו אותי בְּפוסט של שמועות ולחישות ה... אמממ... מגזין הרכילות הזה. קווינטון, אני - אני חושבת שמישהו כבר יודע שאתה ער."

אני מציצה מעבר לכתף שלה כדי לעקוב אחרי מה שהיא קוראת בקול.

 

שמועות ולחישות

פורסם לפני 1 דקה

פסססט, תקשיבו... יש תצלום מסוים שמסתובב

ומעורר סערה בכל העולם העל־טבעי.

דילן ואן הלסינג? קוסמים לא מוכרים?

שרפה במלון ונדרבילט? רבים מאיתנו התעוררו הבוקר

וגילו שייתכן שהמשפחות של כולנו לא בטוחות.

מי יודע מה תהיה המטרה הבאה? בזמנים כאלה דרושים גיבורים... ולגמרי במקרה חזר הגיבור הקווינטי המושלם

כדי לרטש את האיוּם. ברור שלא שמעתם את זה מאיתנו...

 

קווינטון מניד את הראש. "לא אמורים לדעת שאני ער. הייתי זהיר מאוד."

"אבל נראה ברור לגמרי שהם מדברים עליך," אומרת אלזי. "אחרת למה הם משתמשים במילה 'לרטש'?"

"ברור שזה לגמרי בכוונה," אני מסכימה איתה. "והם אפילו עשו את זה ממש חמוד. תראו איך הם הדגישו את ה'קווינטי' ב'הגיבור הקווינטי המושלם'." אני מעבירה את המבט מאלזי לאחי. "אולי מישהו ראה אותך?"

"שיגרתי את עצמי כל הזמן ממקום למקום, ואין סיכוי שסוכני הקשר שלי פלטו משהו לאיזה מגזין רכילות."

אלזי ניגשת לווילונות ומציצה החוצה. "אלא אם כן מישהו עוקב אחרינו."

קווינטון מסובב את המחשב הנייד השני. המסך מכוסה בצילומים של מצלמות מעקב שחושפות כל זווית במוטל, אפילו במגרש החניה. "אם מישהו היה מתקרב לחדר הזה, היו נשמעות עשר אזעקות והיינו משגרים את עצמנו מייד מכאן."

"יכול להיות שהם התגנבו פנימה," אומר ג'יידן. "עכברים תמיד מצליחים להיכנס לדירה שלי, לא משנה מה אני עושה. הם קטנים כל כך שהם יכולים להיכנס לכל מקום." הוא מושך בכתפיים. "ויש על־טבעיים בכל הגדלים."

לכמה שניות משתררת שתיקה ואנחנו מתחילים להביט סביבנו.

"הפוסט הזה עלה לפני כמה דקות," אומרת אלזי. "אם מישהו באמת התגנב פנימה, יכול להיות שהוא עדיין כאן."

ברגע שאלזי אומרת את המילים האלה, נשמעות חריקה וחבטה מתחת לאחת המיטות. קווינטון ניגש לשם, אבל התנועות שלו עדיין איטיות וקצת נוקשות. הוא אמנם נראה בסדר, אבל ברור שהגוף שלו עוד לא התאושש לגמרי מהשינה שנמשכה כל כך הרבה זמן.

ג'יידן מגיע למיטה לפניו וזוחל מתחתיה. "כלום."

אלזי משתרעת גם היא על הרצפה. "יש חור בקיר!"

זה מזכיר לי את אימוני השדה עם הסוכן מַגְנֶס, ורעיון צץ לי בראש. "פיות שלא מעופפות חיות במוטלים?"

אחי מהנהן. "בכל בניין גדול, למעשה. מוטלים, דירות, בתי ספר..." אני מזהה את הרגע שבו הוא מבין מה באמת אני שואלת. "מאחורי המשרד הראשי יש חדר תחזוקה. זאת כנראה נקודת הכניסה הראשית -"

אני כבר דוהרת אל מחוץ לחדר ובמורד המדרגות. אני לא עוצרת עד שאני מגיעה לחדר התחזוקה, שלמזלי הדלת שלו פתוחה, וידית של מטאטא מחזיקה אותו. גם האור שם דולק.

ברגע שאני נכנסת, יוצא מחוץ לפתח פיון מנצנץ שטלפון סלולרי גבוה כמוהו קשור ברצועה אל הגב שלו. הוא הולך ברגליים כושלות ונראה כמו בלש מסרט ישן - לבוש במעיל גשם חום ולראשו כובע לבד זעיר תואם. והוא נראה מאוד מרוצה מעצמו.

עד שהוא מבחין בי.

"אוי, לעזאזל." הוא גונח.

"כן," אני אומרת. "תפסתי אותך על חם."