איך לחיות

 חלק ראשון

1
הציפור התעייפה מהצעקות השחורות שלה. היום כבר אינו תובע ממך דבר. החשמל עוטף אותך באורו. זהו הרגע שבו מתחילה הספירה לאחור. ספירה לאחור פירושה הליכה אחורה, להיות שוב, להפוך לחלום. חלום הוא אוויר שחור הנחצה בצרחה ואין אחריו מאום. הוא הבֵּין-לבין שרוצים להאריך בו כמה שיותר. הוא ההפקר המוגדר כמצב נחשק, שאין בו לא שמחה ולא עצב. לצלול אל האישיות שאינה גברית ואינה נשית אלא הפשרה המתבקשת. לנשום את הרגע הזה במלואו – שלווה שקילפו ממנה את הזמן. כולך זיכרון. זיכרון וחלומות. היומיומי הולך ומתמעט. הזיכרון השתלט על הכול, אפילו על הגעגועים.

2
לא מהפְּנים ולא מהחוץ, לא מהחלום ולא מהמציאות, לא מהזכירה ולא מהשיכחה, אלא מצירוף של קולות הנשמעים לא ביום ולא בלילה, כשהזיכרון מגיח מהחושך שהיה אל האור שיהיה. בקולות הבוקר הנולד, המתגלה, אני שומע את הזמן רומז על אֵינוּתו. על היעדרותו מהפלגה זו או אחרת, מרגע זה או אחר. אני מאמין לקולות האלה יותר מאשר לכל קול. הטוהר שלהם אינו מוטל בספק. כך זה נשמע כשהנשמה עוזבת את הזמן, וצלוּלה היא נקווית בבריכת הנצח.

3
כמו תזכורת לתעלומה בולענית בקעו לפתע מן האַין האל-זמני שפתיו הקטיפתיות האפלות של אירוס הארגמן. הלב רגוע כל עוד הלילה שולט בו, אי השקט מתחיל עם הסימנים הראשונים של היום, כשהחיים מתחילים להתמלא ואתה חש את מלוא תוקפּם: עד כמה אתה מסתיר מעצמך את האמת. עד כמה אתה מאוים, ואיך האור מרמה.
אימת ההתרקמות וההתרוקנות. סוד ההתהווּת. המִלה מתמעטת, מתעטפת, מפכּה כתפילה. צריך להשאיר בחיים רק את הרצון הצלול ביותר ולזנוח את יתר הציפיות. זה צעד מפחיד, הימור חמור, הליכה מתוך בחירה לארץ לא זרועה. מה שעבר אַין, והעיקר מכאן ולהבא. בשעה הזאת קיים רק פחד. אבל שיניתָ תנוחה והוא חלף. שינוי התנוחה, ההקלה ללא סיבה, המהפך הפתאומי, המקריות הלא-מקרית, הם-הם החיים.
מתהפכים מצד אל צד וזהו.

4
התמונה ריקה, לבנה, כמו הרִיק לעתיד לבוא. בבת אחת מתברר שאתה הרבה פחות מַמשי מהשירה הברורה של ציפור הבוקר. התרוקנות? אולי טעות היא להצמיד למֵי המנוחות האלה את התיאור "התרוקנות". אם חלה התרוקנות היא היתה רק לטובה: החיים התרוקנו מתזזיתם. חייו של יוהנס ברהמס, למשל, היו כמעט נעולים כשהיה בגילי; רוב יצירותיו כבר היו ארוזות בתרמילו לקראת החידלון. האם הריקנות שאני חש היא ריקנותו של אדם שהתמלאו כל משאלותיו? לא ייתכן, מאחר שאני עדיין נאלץ להוכיח, לשכנע, כמו בן שלושים. איזה דיסוננס בין הגיל לבין הנסיבות; איזה מזל!
הסבל רק מתעצם כשהוא פורץ מתוככי האושר, כמו צווחה עורבנית הקורעת את המסווה מעֶרב קֵיצי. מותר להתבלבל בין אושר לבין סבל, ולא להאמין לא לזה ולא לזה. המהות תספר את הסיפור שלה מעצמה, מתוך העומק העצמי שלה. ככל שהסיפור יתארך, כך התִרגול יהיה מועיל יותר – התִרגול להרפות מיֶתר הרצונות ולהישאר עם האושר. להקשיב לסוד, לשאוף אותו לקִרבך באיטיות בלתי נראית, כמו ביקיצה אל הבלתי נודע.

5
שמעתי על עושה נפלאות, שאחרי פגישות אחדות שינה את חייה של המטופלת שלו – כך לפחות היא טענה. בהתחלה חשבתי, מה לי ולזה, לאיזה שינוי אני כבר יכול לייחל. אבל מהר מאוד הסתבר, שיותר ויותר אני מהרהר במטפל הפלאי ובניסים שחולל אצל המטופלת הזאת. מרגע לרגע התַפנית הדמיונית הצטיירה כאפשרית, ולשעה חטופה שינו חיי את מסלולם: חדרו האפל של המטפל הפך לנמל שמשי קורן – וכבר הייתי מוכן להפליג ממנו אל הפרק האחרון שלי, המרתק מכולם. זה אפילו לא חייב להיות פרק, מספיק רק דף. הפלגה אל הדף האחרון, שיהיה עולם שלם. עולם שבו הזמן לא שוקע, עם הרים וים, ורחש עצים שנשמע כמו אִוושת גלים. כל מה שנותר לי לעשות הוא לטלפן, לקבוע, והשער ייפתח.

6
וגם קראתי על מלחין איטלקי בן המאה השבע-עשרה, שהוזמן ללמד מוזיקה בחצרו של קיסר סיני, ועשר שנים חלפו משעה שיצא למסע ועד שהגיע למחוז חפצו. סערות טילטלו את האונייה שבה הפליג, הוא נקלע לצ'ילה ולגואטמלה, רק הדמיון יכול לחטט בסיבות שהסיטו אותו מדרכו. אפשר להניח, שבהגיעו סוף-סוף לפקינג המעטירה אמרו לו החכמים המקומיים: אל תצטער על האיחור, העַכּבה היתה לטובה. זה אמר, התכלית כולה טובה, וזה אמר, הסבל תלוי בך. נציגי שתי האסכולות ששלטו שם בכיפה האמינו בעצימת עיניים, בהתבוננות הפנימית, בהסתכלות על אור התכלית, בהיפוך הרע לטוב: סבל שיהפוך לאושר בכוח הראייה. אין שום רע בעולם, עיקר הצער שיש לאדם נובע מאי יכולתו להסתכל על התכלית, שכולה טוב. כשיש לו דעת, ומסתכל על התכלית, אינו מרגיש כלל את הייסורים.

7
העולם נראָה שונה לרגע, כשמצאתי את עצמי שותה מאותה כוס עם אשה מצודדת למראה. ההצעה שלה להתחלק בכוס החד-פעמית באה במפתיע, תוך כדי שירה בציבור מסביב למדורה, והכוס שהתמלאה ביין אדום עברה מיָדה לידי, משׂפתַי לשפתיה, כאילו בהיסח הדעת. קרוב לוודאי שלא היתה שום משמעות או כוונה במעשה, ושכנראה, כדרכי, אני מגזים. אף על פי כן, צריך לפחות למצוא חן זה בעיני זה כדי להתחלק בכוס עם אדם זר; צריכה להיות מידה מסוימת של אמון, וצריך להביא בחשבון שהמחווה עלולה להתפרש לא כפשוטהּ. כך או כך, הרגשתי פתאום שהמציאות נראית אחרת ממה שדימיינתי. השתייה מאותה כוס עם אשה זרה, הקירבה שנוצרה יש מאין, הוציאה אותי לרגע מהסבך שבו הייתי נתון. היא הפכה אותי ליותר אופטימי. הרגשתי שמשהו השתנה. כאילו מה שעבר מיד ליד לא היה הכוס החד-פעמית אלא העולם, שלא שיערתי שבמהירות כזאת הוא מסוגל לשנות צורה.

8
הרבה לפני סוף הנשף הכוסות התנפצו. התאווה היחידה שטרם נכחדה מתרכזת בצירוף הרסיסים לתמונת נוף אחרונה בלתי נשכחת. אפשר, ורצוי, לכתוב במילים הכי פשוטות, ולוּ רק כדי לזכור מה היה, איך קרה. להניח לרוח הפורטת על הענפים, לעזוב את האִוושה הנשמעת לא רק כתנועה של עץ אלא גם כנגינה על מערכת עדינה של כלי הקשה; להשאיר בצד את הנופים הסמליים של החלומות, את המחשבות המסובכות של המוח, ולתאר רק רגשות בסיסיים, טבעיים, המשותפים לכל בעלי החיים: התשוקה לחיות, לשׂבּוע, להוליד. ואולי להוסיף עוד תשוקה אחת או שתיים, מאלה הקשורות לסדר היום האנושי: אי הסתפקות, תאווה לעוד, ליותר.
נמאס לקלס את היש. היש הוא זמני ומייאש. חובת הלבבות היא להתרגל להיעלמות, להלל את האַין והאפס, את החלל שאליו אנו הולכים ושאותו נשאיר אחרינו, שבהשוואה אליו אד או עננה הם התגלמות הגשמיות.

9
עקבתי אחרי אשה, שהיה נדמה לי שכמוני היא משוטטת לאורך החומה ללא מטרה. לא ברור מה רציתי ממנה, מה קיוויתי להשיג. שמרתי על קשר עין איתה לאורך כל הדרך משער שכם לשער הפרחים. היא היתה גבוהה, לא צעירה ולא מבוגרת, לא מצודדת במיוחד, אבל היה בה צד זהוב ונוכרי, ונוצר רושם – אולי מוטעה – שהיא מוכנה לקחת חלק במשחק ולראות מה יקרה. שנינו היינו זרים בעיר ערבית, זה היה גורם מאחד. אבל כמה זמן יכול משחק כזה להימשך בלי תכלית? מהר מאוד אתה חושב, מה הלאה, מה אני יכול להציע, מה אני רוצה לקבל – ומגיע למסקנה העצובה, שכלום. נניח אפילו שהיא תיפול לידַי כפרי בשל – אני כבר לא בנוי לגשמיות הזאת; אני ניזון רק מרעיונות ומדמיונות. אני מחכה למשהו שאיני יודע מהו.

10
במרכז מסחרי סתמי ואנונימי באמצע הארץ, אחרי שקיעת השמש וערב שהשתלט לפתע, נטרפתי בדידות מטורפת. בדידותם של אלה שחתרו כל חייהם לעבר מטרה לא מסומנת, שלפתע התבהרה. מטרה הנחשפת בעירומהּ העלוב. בדידותם של המאוהבים בכאב. הרגשתי שאין לי סיכוי, שחיי ירדו לטמיון וכבר לא תהיה לי הזדמנות לתקן. הרשיתי לעצמי לטעות יותר מדי זמן. יותר מדי זמן הרשיתי לַפּחד להכתיב את חיי. יותר מדי זמן פחדתי.
אנשים סביבי חיים בשלמות: חיים שלמים, קולניים. מהקיום-במשׂוּרה שאני חוֹוה, מהשיכחה והפֵּאה של חביוני הנפש שעליהם אני חי – אפילו צעקנות גסה נראית עדיפה.
"אִם כמידתה כשֵרה לחצאין. ואם חִסֵר אחת מכל סממניה חייב מיתה", נאמר בפרשת הקטורת, ואני ירא מהפסוק הזה, כאילו הוא מכוּון אלי ולמעללי. כאילו הכוונה היא לחיים החצאיים שאני חי; לחצִי-חיים האלה, שאני מחסר ומחסר מהם ללא בושה.
מה שאחרים עשו כל הזמן נזכרתי רק עכשיו לעשות; איפה הייתי ומה עשיתי. האם הפחד משיעמום היה כה גדול שלא הייתי מוכן אף פעם לשקול השלמה עם החיים "כמו שהם"? לא עם החיים המעוקמים שאותם חייתי, אלא עם החיים המשעממים שאותם חיו אחרים. אתה חי עד שלפתע ליבך נבקע והאדמה בולעת את חייך. חיי הם חצי הכוס הריקה, וחיֵי אחרים הם החצי המלא.

11
יש צעדים שחייבים לעשות, אבל פשוט לא עומדים בהם, ואז אתה חצי חי: החלק החלש חי, מנסה להתקיים בפני עצמו, בנכותו, בלי שירגישו שזו נכות, בלי שירגישו שזה חצי חיים. רק אתה יודע, משלה את עצמך שאוֹטוֹטוֹ זה יתוקן, שתבוא גאולה, יהיה תיקון. אבל איפה – עם חלוף השנים ברור שחיית באשליה, שחיית למחצה, שאין שום סיכוי שתחיה אחרת.
הלב נקרע כשחושבים על הבזבוז, על ההחמצה שבאי התיקון, על זה שלא חייתי חיים שלמים, שלם עם עצמי; על זה שפחדתי (תמיד הִשתפַנתי) להתחזק בדרך היחידה שבה אפשר להתחזק – דרך ההתגברות על החולשה. כל היתר מילים; תלונות וקיטורים על מר גורלי. זה לא שווה כלום אם מסתפקים בזה ולא מתגברים על החולשה. על החולשה שהִכתיבה את צעדי; החולשה שמנעה ממני את התיקון; החולשה שלא איפשרה לי לחיות בשלמוּת, שלם עם עצמי. החולשה שבגללה בחרתי בדרך הקלה, שלא מובילה לשום מקום. מחכה לניסים שלא מתרחשים, לדברים שיִקרו מעצמם. פחדתי שאם אעמיד במבחן אמיתי את חולשתי, זה יהיה הסוף שלי. עד הרגע הנוכחי אני מאמין שזה מה שהיה קורה. אבל מאחר שאני לא בטוח במאה אחוז – באמת לא ממש בטוח – אני עדיין בוכה על ההחמצה, מאשים את עצמי, לא יכול לסלוח לעצמי.

12
חייתי לא כמו שרציתי. חייתי כמו שהנפש רצתה. הנפש, זו שמקצצת את כנפיךָ כמו אשה חולה שחיי הבעל מרותקים אליה, הנפש המתחסרת ומתמלאת כמו ירח ממאיר. כל לילה הנפש רומזת לי, שולחת מסרים, מזהירה, מפצירה. אבל אני, גם אם אני לא מתעלם, איני עושה כלום. מותיר אותה בפִרפּוריה. משאיר אותה להתענות. איך אפשר אחרת כששנינו מפרפרים באותה סירה.
אתה שוכח אותי, קובלת הנפש, אתה שוכח את החלום שלך. כאילו שאת המפתח לתא שבו הנפש כלואה אפשר למצוא רק בתוככֵי הכלא עצמו.

13
עכשיו אתה נזכר שרצית יותר? עכשיו אתה נזכר שרצית משהו אחר? עכשיו אתה מעז להיזכר? חשבת שהזמן שעובר עליך הוא בספירה אחרת? איפה היה המחסום, מי היה זה שקבע שהמלה עדיפה על הממשות, על החיים? כל חיי הייתי דתי. עבדתי במקביל את האֵלָה ואת אלוהים. את אלוהים ביראה, את האלה בזעם. נוכחותם של החיים היתה חיוורת; עבודת הקודש הפכה אותם למשניים. לא האמנתי בהם, כמו שלא האמנתי בעצמי – בכוחי לעבור אותם ללא האל והאלה.
זה מה שקורה כשאתה דורש מהחיים יותר ממה שהם מסוגלים לתת. יותר מלחם, מיין, יותר מאהבה וילדים, יותר מבריאות ונוחיות, יותר מבילוי ובידור. יותר. מה זה היותר הזה? זמן, עוד זמן. נצח. המלחמה היא על הדרך להרוויח זמן. להאריך ככל האפשר את המסע אל עולם המתים; אותם מתים החיים אצלי כל הזמן, המקפידים לפקוד אותי מדי לילה, פוקדים ומתאדים. לא ברור מי מפיח חיים במי, אני בהם או הם בי. מנת הכאב שאני מזריק לעצמי מספיקה גם להם. כאב הוא כוח אדיר; המתייסרים הגדולים גילו את סגולותיו משכבר הימים. הכאב הנאמן והמסור גואל גם אותי מהמוות היומיומי שלי, כמו שהיה יכול – בעידן שבו עוד התחוללו ניסים – להקים לתחייה מתים אמיתיים. אז איך לא אהיה מאוהב בו.

14
רק בחלום אתה יכול להיפגש עם המוות לפני שהגיע זמנך למות. רק בחלום בשורת המוות מקדימה את זמנה. התהום פעורה מתחת, אבל הגשר מעליה עוד מחזיק מעמד. החלום הוא המקום היחיד והזמן היחיד שבו החיים נפגשים עם המתים; שבו כל הכוכבים שווים, אלה שעדיין מאירים ואלה הנחשבים כבויים. המתים כאילו לא מתו, החיים כאילו כבר מתים. הזכרונות שנשארו מהמתים (הרגעים המתים, התקופות המתות, האנשים שמתו) מרוכזים עכשיו במטרה אחת: לשחזר את המניע. זכרונות הם העטיפה שצריך לקלֵף מהדבר עצמו.
אנחנו משאירים את העולם מאחורינו, ריק מאיתנו. עולם אילם, חי לעצמו. איננו יודעים איך הוא חי בלעדינו. הצללים מרווים את האפלולית גם כשהחדר מתרוקן. כשהעולם מתרוקן מאיתנו, התאווה לחיים מרווה אותו. זו תמציתו של התעלול: הקטורת ממשיכה למלא את האיברים היצריים המכילים את האין-גבול.

15
הדבר הגדול ביותר מאז התגלגלותו של אדם באל הוא להיות לא אני, כלומר להשתנות. להרגיש את הלב מתרחב, כמו איברים סרבניים המתעוררים בעקבות התעמלות מסורה. אנשים מתפעלים ממילים. הם לא מבינים שיהלומנות מילולית רק מאבנת את הלב, נותנת לו תירוץ להתכווץ. אנשים מסרבים, משום מה, להודות שמילים לא מועילות. כמו חלום שרצית לגאול מחשכתו ולהגיע אל מטמוניו, וברגע שניסית להצמיד לו מילים, שכחת אותו.
אל המטמונים מגיעים בכוח האמונה. אבל הדרך אל האמונה נפתלת, חמקמקה, רחוקה – כמו האשה שהשתוקקת כל חייך להשיג. גם אם נדמה לפעמים שהאמונה מוציאה את האדם מהסמטאות שבהן הוא משוטט ללא תכלית – היא המותרות הכי גדולים שאדם מרשה לעצמו. באמונה יש מי שמחבק, יש מי ששומר, יש מי שממתיק את השינה. היש לעומת האין. אמונה היא דבש שמֵימי. כמו אשה, גם היא נלחמת מלחמה נואשת עם הנפש. מצירוף של אמונה ואי אמונה מגיעים לתגלית, דהיינו לאלוהים. אלוהים יכול להיות צירוף של אמונה ואי אמונה. היפוכים הם אלה המוליכים לתשובה הנכונה.

16
החיים הם הסתרה של האל. רק ספרים מסוימים אינם מסתירים, או לפחות מנסים לגלות היכן האל מסתתר. לכן אני מבלה במחיצתם של הספרים האלה כמה שיותר. האמת מסתתרת מאחורי שקר, שאותו יכול לבטל רק נשק אחד ושמו אשמה. רק האשמה העירומה, הקטלנית, יכולה לחשוף את האמת. כי רק האשמה אכזרית יותר ממנה. אשמה היא חוֹמה. חומה שאותה אי אפשר לעקוף בשום דרך. הראש נעול, הלב נעול, הגוף נעול. מצור נצחי. לאשמה יש רק כיוון אחד, שאינו ניתן לשינוי: היא חייבת לשלוט בתסריט, היא לא תיתן למקרה לאלתֵר. לא, שום אִלתורים אינם באים בחשבון, שום וריאציות מלבד מה שהכאב מכתיב.
מה שלא מושג בכאב הוא משעמם, לא-שווה, בדומה לאהבת אמת שהיא אהבה משעממת, חוזרת על עצמה, מרדימה, ולעומתה אהבה ממעמקי השורש, שנועדה לפצוֹע, מחזיקה אותך ער.

17
הגשם היכה שעה ארוכה, עד שגם הסכך הצפוף של העץ לא היה מסוגל לשמש מחסה. בכל זאת לא מַשנו מהמקום, המשכנו לשבת מתחת לענפים הבוכים ולקרֵב את הלבבות – אולי כדי לחרוט בזיכרון את התמונה של סתיו שהקדים, עם כרם ומטע מחשיכים, מתערפלים ומִזדהרים חליפות – כי מי יודע כמה ראשי-שנה כאלה עוד יהיו לנו.
כשאנחנו תוקעים בשופר בראש השנה אנחנו אוספים את כל מה שאיבדנו, מאמינים החסידים. כל מה שאיבדתי חוזר אלי. גם אם ביזבזתי את זמני במשך מאה שנה? שואל הספקן. כן, אומר המאמין, גם אם ביזבזת מאה שנים, בורא עולם יכול להחזיר לך אותן בדקה אחת. הדקה הזאת היא עצם העולם, החוט התופר את המציאות לחלום ואת הסיוט לשפיות. רגע של הפוגה במלחמה הנואשת עם הנפש. זירת ההתגוששות האנושית בעפעוף אחד: הרף עין של טירוף ושל תקווה. בדקה הזאת צריך יהיה להתחזות, לעטות חזוּת שונה, לקשור את הגורל לדמות אחרת. רק אז האמונה בהתחוללות השינוי תהיה אפשרית.
החופש להאמין הוא החופש להתחזוֹת. אני מתחזה למתפלל, מתחזה למאושר, מתחזה לבריא, מתחזה לסובל, מתחזה לעצמי. שאלמלא כן רובצת לפתחי סכנה של נפילה אל הרִיק; ואולי לריק הזה, תקוות האַין, קוראים דיכאון. אולי התרופה היחידה – כמו לדיכאון – היא ההפתעה. משהו מנחם שקורה, מגיע לגמרי במפתיע. אחרת החוף נראה ריק, אינסופי, רצועת חוף שוממה שזכרונות נסחפים אליה וענני זמן מרחפים מעליה – והים קוצף, מתערבל, אינחוֹפי.

18
לאמונה נחוצה קפיצה: קפוץ ותאמין. אבל לא באלוהים, כמו שממליץ קירקגור, אלא ראשית כול בעצמך, בעצמך ובשרך – את זה עוד לא ניסיתי. להאמין בגוף ההמוּם מחום, בנפש המתגוננת מקור, בשכל המתפתל, ברוח החפֵצה, בלב המסרב – כל החיילים הטובים והנאמנים שלא בטחתי בהם, שלא זכו ממני ליחס הוגן; שהייתי יכול להגיע איתם רחוק. אבל במקום זה נתתי כבוד לפחד.

19
כשהייתי סטודנט כתבתי מפי המרצה לפילוסופיה יוונית את הציטוט המפעים "הכול מלא אלים", משפט שהוא היפוכו של "האל מלא הכול".
כל חיי רציתי לתאר את העולם, אבל מרוב שרציתי לתאר אותו לא הגעתי אליו.
שוב ושוב היש ניצנץ באינותו.
אני יודע שאת התשובה אמצא בתוכי, ובכל זאת אני מצפה להתגלוּת חיצונית, מחוץ לעצמי – לתשובת המחץ שתופיע לפתע. איך אפשר לצפות מהעצמי, מהישות המתרוצצת לכל הכיוונים בְּעולם רצוץ ומאוים, מהאני המסוגל לאהוב רק את אלוהים (או את מי שאין בכוחו להרוס אותי) – איך אפשר לצפות ממנו שסוף-סוף הוא יאמין בעצמו, ושמתוכו תבוא הגאולה. אבל אני חושב דבר אחד ועושה את ההפך. מתכנן את המהפך ולא עושה כלום בנידון. ממשיך לטווֹת עלילות נפתלות, כאילו לעתיד אין סוף.
אתה זקוק להארה, לנס, להתגלוּת – זו הכוונה? שאל אותי איש צעיר המתבודד על שפת מעיין. לא די לך באינסוף התגלויות וניסים שהעולם מלא בהם? כל מה שהעין נתקלת בו במציאות שמסביב הוא נס. הנוף הזה מסביבנו הוא נס, התגלות, ערסל הנפש. זה כמו לחיות עם אהובה ולבקש ממנה כל הזמן עוד ועוד הוכחות לאהבתה. כאילו חייה לצידך אינם הוכחה. כאילו עצם אהבתה אינו הוכחה, ואתה זקוק כל הזמן לאותות ולמופתים.
ככל שאבטל יותר את עצמי, ככל שאיעלם יותר, כך אמצא את התשובה לכל שאלה שתעלה בדעתי. ביטול האני, הוקעת השאיפות המזויפות, יהפכו אותי לישות המזכירה כלי מוזיקלי – כזה המסוגל לרטוט ולהרטיט בקצב הפעימות השולטות בטבע, ביקום, באינסופי, בקצב הטהור האחד והיחיד.

20
התכלית היא להכיר את המקור. כדי להגיע למקור אין מנוס מלוותר. לוויתור, כך נדמה, אין סוף: מוותרים ומוותרים, עד שמגלים שלא הרצון הוא המקור (כפי שטען שופנהאואר), אלא להפך – הוויתור. בקצה הדרך מתברר, שהתכלית שלשמה באנו לעולם היא לדעת לוותר עליו. זו התורה כולה על רגל אחת.
אבל מהו אותו "עולם" שאליו אני מתכוון? האם כשאני חושב עליו אני רואה בעיני רוחי את נופיו? את האנשים שאני מכיר? אותו בלעדַי? אותי בתוכו? האם הוא יניח לי להיעצם ולהיפטר בנחת מתופעותיו – או שהוא יניח עלי את כף-הנמר שלו וינעץ בי בבת אחת את כל טפריו, מכלה את זעמו בהתגרות החצופה שלי.
"אתה יותר מדי זקוק לעולם," אמרה לי אֵם המנזר שבו מצאתי בזמנו מקלט, בתקופת המעבר מהשפֵלה להר. היא התכוונה לכך שאינני נזיר. לא הכחשתי, הייתי מביא את אהובתי לשם בכל הזדמנות. כיבוש היצר לא עמד כלל על הפרק. שום ויתור על חיי הגוף; נהפוך הוא, עשיתי כל שביכולתי כדי לחשק את הכישוף שהוטל בי. נפש, או נשמה, זקוקה לציר כדי להתגלגל; אדם זקוק לעלילה כדי לדחוף את עגלת חייו קדימה.

21
כמה מוזר להיקלע השכם בבוקר לבית קברות צחיח וחשוף, מופקר לשמש הקופחת מול ים אפור עתיק. כמה מוזר, ועוד ביום ההולדת שלי – ועם זאת כמה נכון ומדויק לראות תכף ליקיצה את היעד, לאן אני הולך. משם נשאו אותי רגלי למסגד הגדול, שבחצרו הפרחונית הססגונית הצטלמתי פעם בשחור-לבן (כראוי למציאות הילדותית) עם הדקל המתנוסס, הנוטה באותה זווית בדיוק כמו לפני חצי מאה. התפללתי, אבל לא היה נושא לתפילה שלי. גם היא היתה חשופה ומופשטת, מופקרת לחסדי האל.

22
כשאין לי מילים אין לי אלוהים. אני מתפתל עם הלילה כמו שליח עם משיחו. הדרך מרוצפת במילים יפות, אבל הבשורה במלוא הדרה אינה מילולית. אלוהים, כמו שראיתי אותו בגליל, היה מוקף שרביטי קוצים סגולים, חומדי לצון בפריחתם. רוחו עוד ריחפה בין שרידי העמודים והאבנים של בית הכנסת העתיק, כמו במקדשים יווניים. הוא היה אהוב וקרוב, שותף לנשף החיים, מתעלם כמו כולנו משכנותו הנשכנית של המוות.
אם מוציאים מהתמונה את האמונה, כי אז אמיתי ושקרי, טוב ורע, הם עניין של הגדרה. במקרים חמורים אין ברירה אלא להיאחז במלה כתרופה למחלה. רק המחלה המשוועת לריפוי קוראת באמת לעבודת הבורא. או ליציאה לטבע. הטבע הוא המקום היחיד שבו אני חוזר להיות מה שהייתי; המקום שבו אני מקווה להיפגש עם האני עתיק היומין, הנחבא בצמחייה המסועפת של הנפש.

23
השאיפה המקורית היתה להשתקע בטבע, אבל המסלול בפועל היה הפוך: רוב חיי מצאתי את עצמי משוטט במסדרונות עירוניים. כאילו הפתרון חייב להימצא במָקום שבו נוצרה הבעיה. זהו העיקרון שהִנחה אותי תמיד: לחזור בכל מחיר אל מקום הפשע. אבל לאן לחזור? לחדרים הפרוצים הזקוקים לשיפוץ, עם השטיחים המרופטים והריח המעופש? כאילו יש לְמה לצפות מהם. אפילו פרטיות שארבעה קירות מעניקים לא אקבל. אפילו לא מנוחת אחר-צהריים חמקנית. לא תעלומה ולא שִברהּ, רק לפצוע ולהיפצע.
הרבה יותר נעים, ומֵקל, להתכרבל בחיק הטבע, לעקוב אחרי מה שהוא מכיל (עץ עם רימוני בוסר, שיחים מאובקים עמוסי פטל שחור חמוץ, מערות מסתור קדומות), לתהות על קנקנו, הכול כל כך מוּכר ויקר, כאילו הנוף הזה הוא מראָה המשַקפת אותך, צל שהולך איתך, מעֵין כפיל. העולם הוא מסווה. כל החיים האנושיים הרוחשים בעולם הם הסוואה למה שמסתתר מתחת לעור. מתחת לעור מסתתרים הסיוטים – הדבר האמיתי. מאחר שהעולם הוא מסווה, ההווה אינו קיים.

24
המעיין הוא האני, הים הוא העולם. הטבילה במעיין ממזגת אותך עם האני, הים מאחד אותך עם העולם. רציתי להגיע למעיין, לטבול בו את הגוף ואת הנפש. היה עוד חם, אבל רוחות כבר הריצו את העננים מצד אל צד והאור היה אפרפר, אות לנוכחותו של הסתיו. חמור בודד רעה בשדה, מכרסם קש. הבריכה המתנוצצת דרך קבע מאחורי הסבך מרוּקנת. נדהם ניצבתי מעליה. במקום להגיע למקווה מים הגעתי לקבר. כל הוכחה להתרוקנות, להתכלוּת, למחזוריות של הטבע, תופסת אותי לא מוכן. עם ההתרוקנות פג תוקפו של הגורל. לאט-לאט אתה חש את הִתרפות הלפיתה שלו. הוא מנער את חוצנו ממך.
איך היתל בי הנחל כשניגן לי את הזמן, ואיך היתלה בי האבן כששתקה את האין-זמן. לא ידעתי לבחור בין הזרימה לדממה, כאילו הבחירה היא בידי. הזמן הוא זהב טהור בהינשאו עלֵי אור, הרחק מהישג ידנו. הזמן הוא העלילה המבהילה של החיים האלוהיים. רק בחלום הלילה הזמן מגלה את פניו. רק אז מתברר שהוא מזדחל בתוכֵנו. בחיינו הנסתרים אנחנו יודעים, שהזמן יביא אותנו למחוז חפצנו האמיתי.
עדיין מוקדם לקבוע אם נוכחותו של אלוהים הולכת ונעלמת, או שמא להפך – אם נוכחותו הולכת וממלאת את העולם. גם הנוכחות האלוהית היא מחזורית; נוכחות הפכפכה, שבה טעם החיים וטעם המוות, התענוג והכאב, מתקיימים בבת אחת. איש-איש מתפלא בחשכתו על המקרים הטובים והרעים שהאל מזמן לו, על הערבוביה של הטוב והרע. אבל הפליאה הגדולה ביותר היא על כוחו ההרסני של האני.

25
לסכם את החיים, לחקור את תופעותיהם, כאילו החיים הם ארץ שאתה מבקר בה, ועוד מעט תעזוב אותה ותעבור לארץ אחרת. במצב כזה החוויות כבר לא חשובות. פתאום נפסק לגמרי המרוץ אחריהן. איזו הקלה לחדול מלאסוף חוויות; ואיזה דיכאון – כמעט כמו לא להיות. חוויות הן כמו קוביות בקזינו, והיריב העומד מולך הוא השחקן המסוכן ביותר. כשמשַׂחקים נגד הזמן, ההפסד יהיה תמיד גדול מהרווח. עוד חוף ועוד נוף, איסוף חוויות הוא הימור מסוכן. אם לא תעבור מחוויה לחוויה, אם לא תצבור חוויות – כי אז תצטרך לדווח לעצמך מה בכל זאת עובר עליך. זה יהיה הכי קשה. אני מדמיין את דוסטויבסקי משגר אינספור אֶסֶמֶסים שותתי חרון ונבואות זעם, מעין ראשי פרקים לספר הבוער בעצמותיו באותו רגע. עלילות מתחלפות אבל הבשורה נשארת: "לפחות חייתי. אמנם סבלתי, אבל חייתי."

26
המקום שבו זרח אמש הירח ריק עכשיו: שדה כחול ותוּ-לא. בלילה הוא היה מקורו של אור היקרות, ועכשיו אינסוף שומם. התאווה נמוגה. היש איננו, כלום מושלם. גם השתיקה, שפתו של אלוהים, היא דיבור מושלם. המקום הטוב ביותר בעולם הוא זה שבו אלוהים לא נמצא. ההיעדרות המוחלטת של האל היא היש המושלם. ועכשיו, רבותי, נא להמר!