קומראדס! רק אם נשמיד את העולם הישן נוכל למנוע את שובו של הרֶשע. אנו חייבים לחסל את המכשפות הללו ולשים קץ לכשפיהן. הכול מותר בדרך למטרה הנעלה: השתחררות מעול הדיכוי שלהן.
מי ייתן ודמן יכתים את הרחובות לנצח נצחים.
- ניקולס קריד, המפקד הטוב שלכם
פתיחה
כשמשמר הדם חשד שמישהי היא מכשפה, הוא הפשיט אותה מבגדיה וחיפש צלקות על גופה.
בתקופת שלטונן של המלכות האחיות, מכשפות התגאו בצלקותיהן והציגו אותן לראווה, כאילו היו טבעות משובצות אבני חן או בגדי משי. צלקות העידו על עושר ומעמד, ובעיקר על קסם.
עכשיו סימנו הצלקות את הניצודות.
הפעם האחרונה שרוּן ראתה צלקות מכשפה הייתה לפני שנתיים, אחרי שהמלכות המכשפות נרצחו במיטותיהן, ודם חברות המועצה שלהן זרם ברחובות. משמר הדם כבש את העיר, והחלו הטיהורים.
בשעת השקיעה התקבץ קהל גועש במרכז העיר אפופת הערפל. רוּן עמדה ביניהם וראתה בעל כורחה את המבטים הקדחתניים, הצמאים, שסביבה. אנשים רצו נקמה. הם רצו לגמוע אותה כמו יין אדום עשיר.
השחפים צווחו ממעל, כשהמכשפה הזקנה מעדה במעלה המדרגות אל במת הטיהור. בשונה ממי שיבואו אחריה, האישה הזקנה לא בכתה ולא התחננה לרחמים, היא השלימה עם גורלה במבט נוקב ומאופק. משמר הדם תלש שרוול אחד של חולצתה וחשף את הראָיה לפשעיה: דפוס של צלקות לאורך זרועה השמאלית, חקוקות בעור הזהוב כמו תחרה עדינה.
רוּן, בניגוד לרצונה, חשבה שהן יפות. הצלקות שהעידו פעם על מעמד רם היו עכשיו בלתי ניתנות להסתרה, והפכו את האישה הזקנה לטרף קל לציידי המכשפות.
משום כך רוּן מעולם לא חתכה את עצמה.
היא לא יכלה להסתכן בכך שהם יגלו את הצלקות.
אחת
רוּן
תעתוע: (ש"ע) קטגוריית לחש בסיסית, מהדרגה הנמוכה ביותר. לחשי תעתוע הם אשליות פשוטות שנמשכות זמן קצר, ונדרש להן דם מועט. ככל שהדם טרי יותר הקסם חזק יותר, וקל יותר לבצע אותו.
מתוך 'כללי הקסם' מאת המלכה קָלידוֹרה עזת הלב
ברק חצה את השמיים כנחש, בשעה שרוּן וינטרס פילסה לה דרך ביער הרטוב. צמרות האורנים בקושי הגנו עליה מפני הגשם, והעששית שבידה האירה שביל חתחתים, מכוסה שורשים מפותלים ושלוליות גשם.
זה היה לילה נורא להטלת לחשים. הגשם נספג בגלימתה, וסימני הלחש שציירה בדם על מפרק כף ידה דהו מרטיבות. היא תיאלץ לשרטט שוב את הסמלים, לפני שהגשם ימחק אותם כליל, ויחד איתם את הקסם שלה.
האשליה שהסוותה את רוּן הייתה צריכה להחזיק מעמד עד שתדע לבטח שסֶרָפין לא מעוניינת להרוג אותה.
סרפין אוֹקס, ששימשה בעבר יועצת למלכות האחיות, הייתה מכשפה חזקה. אחרי חיפוש שנמשך שנתיים, רוּן איתרה אותה סוף־סוף. ועכשיו, משאיתרה אותה, מה תגלה במעלה לשון היַבּשה המיוערת הזו — ידידה או אויבת?
רוּן נזכרה במילים האחרונות שאמרה לה סבתהּ שנתיים לפני כן ונשכה את השפה בדאגה.
יקירתי, תבטיחי לי שתמצאי את סרפין אוקס. היא תספר לך כל מה שאני לא יכולתי.
אחרי שחיילי משמר הדם עצרו את נאן וגררו אותה מהבית, הם מרחו סימן X מדמם על הדלת הראשית, שהודיע לכול כי בבית זה אותרה אויבת הרפובליקה, וכעת היא בדרכה לטיהור.
זיכרון אותו יום דקר אותה כמו סכין.
רוּן המשיכה בדרכה. זמזום חרד רטט בדמה כמו פתיחה מוזיקלית שנגינתה מתחזקת ונעשית מהירה יותר. אם סרפין תבחין באשליה האופפת את רוּן לפני שתשמע מה שיש לה לומר, היא עלולה לגרש את רוּן מביתה — או גרוע מזה, להרוג אותה.
וזאת מפני שלכל מקום שרוּן וינטרס הגיעה אליו, הגיע גם המוניטין שלה, שעוצב בקפידה.
היא הייתה מלשנית. שונאת מכשפות. יקירת הרפובליקה החדשה.
רוּן הייתה הנערה שבגדה בסבתה.
לכן היא התחפשה הלילה לרוכלת זקנה שצועדת עם פּרד עמוס סחורה. ריח הבהמה הרטובה מילא את האוויר, ושלל הסירים והמחבתות שעל גבה קרקשו בכל צעד — כל פרט זוּמן באמצעות הקסם בדמה של רוּן והוחזק באמצעות הסמלים המשורטטים על מפרק כף ידה, שחיברו אליה את הלחש.
זה היה תעתוע — לחש מהסוג הבסיסי ביותר — ובכל זאת רוּן נאלצה להשתמש במלוא האנרגיה הנפשית שלה כדי להטיל אותו. כאב הראש שבא בעקבותיו עדיין שאג ברקותיה.
ענפים רעדו בגשם. ברק הבזיק למעלה והאיר את הבקתה הזעירה שבקצה המצוק, בגבול היער. אור פנסים חמים בהק מבעד לחלונות, ורוּן הריחה עשן עצים מיתמר מהארובה.
סימני הלחש התפוגגו, ובד בבד האשליה סביבה החלה להבהב. היא הייתה צריכה שהלחש יחזיק עוד זמן קצר.
רוּן הניחה את העששית, שלפה את בקבוקון הזכוכית החבוי בכיסה ושלפה את הפקק. היא שפכה מעט מהדם שבתוכו על קצה האצבע, קירבה את מפרק כף היד לעששית וחזרה על קווי הסמלים כדי לחזק אותם. אחד שינה את חזותה — האפיר את שערה, קימט את עורה, קימר את כתפיה — והשני זימן את התגלמות הפרד שלצידה.
ברגע שגמרה שאג הלחש באוזניה, וטעם מלוח הופיע על לשונה. האשליה חזרה למקומה, הקשר שלה לרוּן התחזק, והכאב ברקותיה פעם ביתר שאת. היא בלעה את טעם הקסם המלוח, כיסתה את השיער בברדס, חשקה שיניים כנגד כאב הראש המתגבר, ואז הרימה את העששית, הגיחה מהיער והמשיכה בשביל המוביל לבית.
בוץ ינק את מגפיה. גשם ניתך על פניה.
היא הרגישה כאילו ליבה עומד לזנק החוצה מגופה.
מה שיקרה כשתיפתח הדלת היה נתון עכשיו בידי הקדמוניוֹת. אם סרפין תראה מבעד לקסם ותטיל עליה קללת מוות, זה אכן מה שמגיע לה. ואם היא תפגין רחמים...
רוּן נשכה את השפה וניסתה לא לקוות.
כשחצתה את החצר שמעה צניפת סוס חרֵדה בוקעת מתוך אורווה שרק את קווי המתאר שלה הצליחה לראות. הוא ודאי מבוהל מהסוּפה. כשהגיעה אל הבית, דלת החזית הייתה פתוחה, ומשולש אור זהוב נשפך אל החצר.
אצבעותיה הנוֹקשות נקמצו על חישוק הפליז של ידית העששית. סרפין ציפתה לה?
מכשפות אחדות יכלו לחזות פיסות מהעתיד — אם כי זו הפכה ליכולת נדירה ולא פעם הפכפכה. שונה מאוד מהנבואות הצלולות של הסיבילות מימי קדם. אולי סרפין אחת מהן.
רוּן זקפה כתפיים והכריחה את עצמה לצעוד קדימה. אם סרפין צפתה את השיחה, היא יודעת מי היא ולשם מה באה.
עוד סיבה טובה לגמור עם זה.
היא השאירה את אשליית הפרד בחצר מאחוריה וחצתה את המפתן. איש לא המתין לה. אש גוועה באח, גחלים אדומות הבהבו, צלחת אוכל נחה על השולחן, הרוטב נקרש בה כאילו עמד שם זמן־מה. יריקות הגשם שחדרו מבעד לדלת הפתוחה הרטיבו את מרצפות האבן שתחת רגליה.
רוּן הזעיפה פנים. "שלום?"
דממה השיבה לה.
"סרפין?"
הבית נאנק כמו בתגובה לשֵם בעליו: קורות העץ מעליה חרקו, והקירות נעו ברוח. רוּן הסתכלה סביבה, מחפשת זֵכר לאישה שחיה שם. הבית הקטנטן כלל חדר אחד בלבד, עם מטבח בצידו האחד ופינת עבודה בצד השני.
"את בטח כאן איפשהו..."
סולם עץ שנחטב בגסות עמד במרכז החדר והוביל לעליית הגג. רוּן טיפסה על השלבים עד האחרון שבהם ומצאה מיטה סתורה ושלושה נרות דולקים, מטפטפים שעווה בגוני דבש על לוחות הרצפה. היא ירדה ובדקה את הדלת האחורית, שהובילה לגינה שוממה.
שום זכר לסרפין.
עורה של רוּן סמר בחוסר נוחות.
איפה היא?
הסוס צנף שוב בחשכה.
האורווה. כמובן. אם החיה נבהלה, סרפין מן הסתם הלכה להרגיע אותה.
עם העששית ביד והכאב עוד הולם בראשה יצאה רוּן מהבית אל הגשם. היא השאירה את הדלת פתוחה לרווחה ואספה בדרכה את אשליית הפרד. גשם טפח על מפרק כף ידה, והכישוף הסתחרר סביבה בניסיון להיאחז. היא נחפזה אל האורווה, אבל באמצע הדרך לשם חשה משהו נמעך תחת מגפיה. כיוון שהתקשתה לראות בחושך ובסופה, היא השתופפה והעמידה את העששית בבוץ.
זה היה בגד.
רוּן הושיטה יד לאריג הרטוב. אחר כך הזדקפה ובחנה את הממצא באור העששית: שמלת עבודה פשוטה מצמר. מהסוג שמשרתות נוהגות ללבוש לקִרצוף הרצפה.
אלא שמישהו שיסף את צידה האחורי.
למה שמישהו...
היא העיפה מבט בַּשביל וראתה עוד בגד. כשהתכופפה ראתה שזו שמלת כותנה פשוטה, חוּמה מבוץ. גם היא משוספת בצידה האחורי. לא, חשבה רוּן, ואצבעותיה נשוכות הגשם עוקבות אחרי הקצוות המרופטים. לא משוספת.
קרועה.
בטנה התכווצה.
כיוון שמפרק כף ידה נחשף לאיתני הטבע, הגשם מרח כליל את סימני הלחש, והאשליה נמחתה. כאב הראש נעלם גם הוא. לפני שהספיקה לשחזר את הסימנים, התחזקה פתאום הרוח וייללה כמו זאב זועם.
טראח!
דלת ביתה של סרפין נטרקה בחבטה.
רוּן שמטה את שמלת הצמר והסתובבה אל הדלת בנשימה עצורה. הדלת הסגורה חשפה בפניה את ה־X המדמם, שנמרח מצד לצד על פני משטח העץ כולו.
הסימן של משמר הדם.
סרפין לא הלכה לאורווה להרגיע את הסוס. חיילים מצאו אותה, הפשיטו אותה ולקחו אותה איתם.
חברתה הוותיקה ביותר של נאן הייתה בידי משמר הדם — המקום המסוכן ביותר למכשפה.
שתיים
רוּן
רוּן האיצה בליידי, סוסתה התשושה של נאן, שדהרה ברחובות עיר הבירה אפופי הערפל.
מנורות חשמל האירו את הדרך, מזמזמות ומטילות אור לבן על החנויות הסגורות משני צידי הרחוב. פרסותיה הדוהרות של ליידי על אבני המרצפות עמדו בניגוד גמור לשקט שמסביב.
שנתיים חלפו מאז שדם מכשפות זרם ברחובות ונוסדה רפובליקת השלום האדום. רוּן, נחושה למלא את בקשתה האחרונה של סבתה, בילתה את השנתיים הללו בחיפושים אחרי סרפין אוקס.
המשטר הוציא להורג את כל חברותיה המכשפות של נאן, החרים את רכושן ואת נחלותיהן. החבֵרה היחידה שנמלטה מהטיהור הייתה סרפין, שניצלה רק מפני שהמלכה הקודמת הגלתה אותה לפני שני עשורים כמעט, ואיש לא ראה אותה מאז.
ועכשיו, משרוּן מצאה אותה סוף־סוף, התברר שציידי המכשפות הקדימו אותה.
צירוף מקרים? או שאולי מישהו עלה על רוּן? היא הניחה שזה עלול לקרות. אבל עכשיו עליה להיזהר במיוחד. אם מישהו במשמר הדם חושד בה, היא תצטרך לתעתע בו.
רוּן ניסתה לא לחשוב על ה־X המדמם על הדלת או על הבגדים הקרועים שהושארו בבוץ. היא ידעה בדיוק מה קרה לסרפין. היא ראתה את זה במו עיניה, ביום שחיילי משמר הדם באו לקחת את נאן.
רוּן היא שהזמינה אותם.
מייד אחרי ההתקוממות עצרו החיילים את כל המכשפות הידועות להם וטיהרו אותן. צבא הרפובליקה החדשה השתלט על הנמלים וּוידא שאיש לא יוכל לעזוב את האי.
הם החרימו את הספינות של נאן, וזה היה רק עניין של זמן עד שציידי המכשפות יגיעו לבית וינטרסי לעצור אותה.
אבל לנאן הייתה תוכנית. לשותפהּ הוותיק לעסקים הייתה סירת דיג, והוא הבריח מכשפות מחוץ לאי. הסירה עמדה לצאת מהמפרץ הפרטי שלו בחצות, והיה על סיפונה הקטן מקום גם לנאן וגם לרוּן, אם הן יצליחו להגיע בזמן.
רוּן הייתה אז רק בת שש־עשרה, והקסם שלה עדיין לא הבשיל. לא עלה בדעתה שזה יקרה אי־פעם, מפני שהוריה הביולוגיים לא היו מכשפים, ורק מכשפים מולידים מכשפים — אם כי הקסם מדלג לפעמים על ילדים, ואפילו על דורות, ולכן קשה לחזות אותו. ההורים של רוּן מתו בספינה שטבעה כשהיא הייתה תינוקת והותירו אותה יתומה, ללא משפחה. אז נאן אימצה אותה.
למשמר הדם לא היה אכפת שרוּן לא מכשפה וגם לא קשורה לנאן בקשר דם. תחת שלטון השלום האדום, מה שהיה חשוב הוא שרוּן לא הסגירה את נאן. כשמשמר הדם יבוא לקחת את סבתא שלה, רוּן תוכרז כמסייעת, ויוציאו אותה להורג לצד קסטרל וינטרס, בגין הפשע: אי הסגרת מכשפה.
זה היה הסיכוי היחיד שלהן להימלט.
רוּן ארזה את חפציה בבהילות, אבל אז הגיעה הודעה מאלכסנדר שארפ, חברה הוותיק ביותר.
מישהו בגד בכן, נכתב בהודעה. משמר הדם יודע על התוכניות שלכן. חיילים תפסו את הדייג מוקדם יותר הערב, והם מחכים לכן במפרץ שלו.
אבל החדשות הרעות לא הסתיימו בכך: הדרכים היוצאות מהעיירה סגורות, והם עוצרים כל מי שאין לה אישור נסיעה.
לא היה לאן לברוח: הן היו לכודות בבית וינטרסי. הן יכלו להסתתר, אבל כמה זמן?
את חייבת לדווח עליה, רוּן. לפני שיהיה מאוחר מדי.
המסר היה ברור: אם רוּן לא תסגיר את נאן מייד, שתיהן יוצאו להורג.
סירוב ימיט על רוּן מוות אלים. אבל נאן הייתה סבתא שלה. האדם שרוּן הכי אהבה בעולם. להסגיר אותה יהיה כמו לשלוף את ליבה בסכין ולמסור אותו. היא הביאה את ההודעה לנאן, כי ידעה שסבתא שלה תדע איך לחלץ אותן.
היא זכרה את מבט הפלדה בעיניה של נאן כשקראה את הפתק. אבל במקום להמציא תוכנית בריחה חדשה, היא אמרה: הוא צודק. את חייבת לדווח עליי מייד.
רוּן המבועתת הנידה בראשה. לא. חייבת להיות דרך אחרת.
נאן חיבקה את רוּן והצמידה אותה אל גופה. רוּן עדיין זכרה את ריח שמן הלוונדר שנהגה לטפטף מאחורי האוזניים. יקירתי, אם לא תעשי את זה, הם יהרגו אותך.
רוּן פרצה בבכי, רצה אל חדרה ונעלה את עצמה.
אם את אוהבת אותי באמת, אמרה נאן מצידה השני של הדלת, תחסכי ממני את העינוי הזה, לצפות בהם הורגים אותך.
עיניה של רוּן צרבו מדמעות. גרונה נחנק מבכי.
בבקשה, יקירתי. תעשי את זה בשבילי.
רוּן עצמה את עיניה בכוח וביקשה בכל ליבה להתעורר מחלום הבלהות. אבל זה לא היה חלום בלהות. אלו היו האפשרויות שלפניה: להסגיר את סבתא שלה או למות לצידה מוֹת ייסורים.
דמעות חמות זלגו על לחייה.
לבסוף פתחה רוּן את הדלת ויצאה החוצה.
נאן חיבקה אותה בחוזקה. היא ליטפה את שערה של רוּן כפי שנהגה לעשות כשהייתה ילדה. את חייבת להיות פיקחית מאוד עכשיו, אהובתי. פיקחית ואמיצה.
בעזרת ליזבת הושיבה נאן את רוּן על סוס ושלחה אותה בדהרה אל תוך הלילה.
רוּן זכרה את הרוח הנשכנית ואת צליפת הגשם. היא זכרה כיצד גופה רעד. הלילה היה קפוא, אבל הפחד בליבה היה קר ממנו.
היא יכלה לסרב לעשות זאת. היא יכלה לגשת אל החיילים ולהסגיר את עצמה במקום את נאן.
אבל היא לא עשתה זאת.
מפני שעמוק בפנים, רוּן לא רצתה למות.
עמוק בפנים היא הייתה פחדנית.
ספוגת מים ורועדת כָּשלה רוּן אל מפקדת משמר הדם ואמרה את המילים שחרצו את גורל סבתה.
קסטרל וינטרס היא מכשפה שמתכננת לברוח, אמרה להם, מפקירה את האדם שאהבה יותר מכול. אני יכולה להוביל אתכם אליה. אבל צריך למהר, לפני שהיא תברח.
היא הובילה את משמר הדם היישר לווינטרסי, שם הם עצרו את נאן וגררו את האישה הזקנה מהבית, לעיני רוּן שעמדה אילמת בלי ניע. מחזיקה הכול בתוכה.
רק אחרי שהחיילים הסתלקו היא התמוטטה בבכי על הרצפה.
רוּן בילתה את השנתיים האחרונות בניסיון לפצות על אותו לילה.
אבל נאן צדקה: כשרוּן הסגירה אותה, היא הוכיחה שהיא נאמנה לרפובליקה החדשה לא פחות מהאחרים. יותר אפילו. אחרי הכול, מי תבגוד בסבתא שלה?
מי ששונאת מכשפות יותר מכול.
חייהן של אינספור מכשפות היו תלויות היום בתחבולה הזו.
ידיה הרועדות של רוּן מעכו את המושכות של ליידי, ורצועות העור חרצו את ידיה מבעד לכפפות מעור צבי. היא סרקה את הרחובות הערפיליים של עיר הבירה. אם יש לה מזל, משמר הדם יחזיק בסרפין במתקן מעצר, ימתין עד שיצוד עוד כמה מכשפות, ורק אז יעביר את כולן לכלא בארמון.
אם אין לה מזל...
המחשבה על החלופה — סרפין כבר כלואה מתחת לארמון, ממתינה לטיהור — הפכה את בטנה.
רוּן האיצה עוד בסוסה כדי להביס את הבחילה.
זה מה שעליה לברר הלילה: אם סרפין עדיין חיה, ואם כן, היכן משמר הדם מחזיק בה.
כשהיא וליידי הגיעו למרכז העיר הגיח מתוך האפלולית מבנה עצום עם גג כיפה — מתחרה בגודלו עם הארמון.
בית האופרה.
ללא ספק יהיו בו ציידי מכשפות, וכמובן גם חברי הטריבונל. חלקם ודאי יֵדעו היכן בית המעצר החדש.
רוּן ראתה קודם כול את המבנה עם כיפת הנחושת, שצופי האופרה נהגו לרדת מכרכרותיהם בשעריו. חמישה עמודים אדירים, כל אחד מהם מתנשא לגובה חמש קומות, הקיפו אותו.
תמיד הפתיע את רוּן שהמפקד הטוב השאיר אותו פתוח. זמן קצר אחרי המהפכה בזזו פטריוטים את בית האופרה והותירו אותו עירום ברובו מתפארתו. ציורים, פסלים ויצירות אחרות בהקשר לשלטון המכשפות נופצו, הועלו באש או הושלכו לים. אבל חלקו הפנימי, עם עיטורי הזהב ומושבי הקטיפה האדומים, נשאר — מזכרת בוטה לניוונן של המלכות המכשפות.
כשהן נכנסו לבִּיתן, וליידי האטה לריצה קלה, יצא אליהן מתוך פתח מקושת סייס זקן במדים שחורים מטופחים.
רוּן ירדה מהסוסה. כשנעלי המשי השטוחות שלה פגעו במדרכה, רגליה כמעט נמסו תחתיה. כל עצם בגופה כאבה מהרכיבה המאומצת לשָם הלילה.
"האזרחית וינטרס. איחרת כהוגן הערב."
רוּן התכווצה בתוך תוכה לשמע הקול המוכר. היא העדיפה סייס צעיר יותר על פני הפטריוט הזקן. הצעירים התייחסו אליה בהדרת כבוד, לא רק בגלל עושרה וקשריה, אלא גם בזכות המוניטין שיצא לה כגיבורת המהפכה.
קרסון מֶרסֶר, לעומתם, לא התרשם מרוּן, ויחסו האדיש עורר בה אי שקט. האם חשד בה, או שהיה סתם זקן מריר?
"כבר הפסדת חצי אופרה."
לשמע מורת הרוח, רוּן נכנסה לתפקיד. היא הסיטה את הברדס של גלימת הצמר המשובחת ואז ניערה את שערה, מניחה לו להישמט כמו ים של גלי נחושת זהובים. "אני מעדיפה להחמיץ את המערכה הראשונה, אדון מרסר. אחרת זה כל כך מייגע. הרי מה שמעניין זה רק הסוף. למי אכפת מכל השאר?"
"אכן," אמר קרסון בעיניים מכווצות. "לפעמים אני תוהה למה את באה בכלל." אחר כך פנה להוביל את הסוסה שלה לאורוות האופרה.
קולו החד לא מצא חן בעיניה, והיא צעקה אחריו: "בשביל הרכילות, כמובן!"
ברגע שהוא נעלם נקשה רוּן המוטרדת על הכיס הסודי התפור בגלימתה, שבו הסתירה את בקבוקון הדם. ההקלה שחשה עזרה לה להדוף את הסייס הזעוף ממחשבותיה ולהיכנס לבית האופרה, שבו יתמוגגו חיילי משמר הדם מהאסירה האחרונה שלהם. כל מה שיהיה עליה לעשות הלילה הוא לזקוף אוזניים ולשאול את השאלות הנכונות. עד שיֵרד המסך, היא כבר תשיג את כל מה שעליה לדעת כדי להציל את סרפין.
בדרך פנימה עקפה כמה ילדים שהתחננו למטבעות או לאוכל. על פי הסימנים החרוטים במצחיהם, היא ידעה שהם חוזרים למוטב. צאצאים של מסייעים למכשפות. כלומר מישהו במשפחותיהם סירב לדווח על מכשפה, או החביא אחת מפני ציידי המכשפות.
במקום לכלוא או להוציא להורג את צאצאי המסייעים, חרת המפקד הטוב את סמל החֲזרה למוטב על מצחיהם, כדי שכולם ידעו מה הם עשו. זו הייתה אזהרה. דרך לשכנע אחרים לא לעזור למכשפות.
אצבעותיה של רוּן השתוקקו לצלול לנרתיק הכסף שלה ולשלוף כמה מטבעות, אבל עזרה ישירה לחוזרים למוטב הייתה מנוגדת לחוק. וכשקרסון קרוב כל כך, היא לא העזה לעשות זאת. אז היא רק חייכה קלות. החיוכים שהשיבו לה הילדים כשחלפה על פניהם מחצו את ליבה בנקיפות מצפון.
בפנים גילתה רוּן שקרסון צדק: חצי אופרה אכן עברה. גרם המדרגות המהודר שלפניה — שהתפצל לשניים ואחר כך התאחד שוב — היה ריק ברובו. אבל המולה שבקעה מהמבואה הראשית הרחק למעלה הייתה סימן שאין לטעות בו, שההפסקה בעיצומה.
רוּן הצמידה את ידה למעקה השיש הצונן, הדפה ממחשבותיה את ילדי החוזרים למוטב והתחילה לעלות. בעודה מטפסת במדרגות היא הייתה מודעת לגברים הסובבים אותה, לתשומת הלב ולמבטים שהשתהו על דמותה זמן רב אחרי שעברה. הם הזכירו לה את השיחה שניהלה זמן קצר לפני כן עם חברתה וריטי.
לא הגיע הזמן שתבחרי אחד?
כלומר מחזר. אחד מהרבים שעמדו בתור לקבל את סרטי הריקוד של רוּן בנשפים, שהזמינו אותה לסעודות רומנטיות ולקחו אותה לנסיעות כרכרה ארוכות. זו לא רוּן שמשכה אותם. נכון שכמה מהם התעניינו בכנות אולי בפנים היפות שהציגה לעולם. אבל רובם חשקו בהון של נאן, בעסק הספנות הרווחי שלה ובאחוזתה רחבת הידיים. את כל אלו "העניקה" לרוּן הרפובליקה החדשה בתמורה לגבורה שהפגינה בזמן המהפכה.
רוּן גררה את המועילים שבהם למעלה משנה — כולם ממשפחות מקושרות עם גישה לסודות שעניינו אותה. סודות שלא פעם הצליחה לחלץ מהם בפינות חשוכות וגומחות אפלוליות.
אבל היא לא תוכל להמשיך כך לנצח. הייתה להם סבלנות מוגבלת, ורוּן לא יכלה להרשות לעצמה להפוך אותם לאויבים.
בבוקר שאחרי שיחתן הכינה וריטי רשימה של המחזרים השווים ביותר, והשאירה אותה על הכרית של רוּן.
היא תצטרך לבחור אחד, ובקרוב.
אבל לא הלילה, חשבה כשעלתה בזריזות במדרגות. הלילה היא תתרועע עם בני ובנות המהפכה, ותגנוב סודות ככל שתוכל.
כשרוּן הגיעה לראש המדרגות המתאחדות, השתרעה המבואה הראשית לנגד עיניה, מלאה צופי אופרה בלבוש משי מאופק ותחרות מקציפות, פנינים בגוני שמנת שזורות בשערם, מוארים כולם בתריסר הנברשות המהבהבות התלויות באולם העצום.
"רוּן וינטרס," אמר קול שעצר אותה בו במקום. "מתגנבת באיחור, אני רואה. פגישה רומנטית עם אחד המאהבים שלך?"
בעקבות האמירה נשמעו כמה צחקוקים לא תמימים.
הקול היה קולה של וֶריטי דה וִילד — החברה הכי טובה של רוּן.
וריטי עמדה מתחת לאורות, ידיים על המותניים, חיוך משועשע בזוויות הפה. תלתלים חומים עדינים מסגרו את פניה החיוורות, ומבעד למשקפיים נראו עיניה הכהות. היא לבשה שמלה בצבע חמנייה, עם שרוולי תחרה לבנים ומחשוף גב עמוק — שמלה מהעונה שעברה שרוּן העבירה לה. במקור היא הייתה בלי שרוולים, אבל כיוון ששמלות נטולות שרוולים יצאו מהאופנה, רוּן ביקשה מהתופרת שלה להוסיף לה שרוולים, לפני שנתנה אותה במתנה לווריטי.
לצד וריטי עמדה קבוצה של חבריהם האופנתיים. צעירים וצעירות שסעדו על שולחנה של רוּן ורקדו באולם הנשפים שלה מאות פעמים — ויעשו זאת שוב הלילה, בנשף הלילי.
חברים היה אולי מושג נדיב מדי, כיוון שכולם היו מסגירים אותה, בלי לחשוב פעמיים, אילו ידעו מה טבעה.
"או שאולי," אמר קול אחר, וכולם הסתובבו אליו, "רוּן הסתובבה כל הלילה והצילה מכשפות. אומרים שעש הארגמן פועלת רק בחסות החשכה."
המילים צמררו את רוּן, והיא הישירה מבט אל עיניה הנוקבות של לַיילה קְריד. ליילה, חיילת במשמר הדם, הייתה גבוהה ממנה בכמה סנטימטרים — מה שתמיד גרם לה להיראות כאילו היא מסתכלת על רוּן מלמעלה.
היא גם הייתה יפהפייה, עם עצמות לחיים בולטות ושיער שחור כפחם, שעכשיו היה אסוף על קודקודה. רוּן זיהתה את דגם השמלה גבוהת המותן בגוון כחול־טווס. היא הייתה מעשה ידיו של סבסטיאן חאן, מעצב שמלות פופולרי מהיבשת, שברשימת ההמתנה אליו חיכו כמעט שנה, ושהשמלות שלו היו קנאת העונה. בלי עושר רב וקשרים היה בלתי אפשרי לקנות ממנו שמלה.
לרוּן היו שתיים בארון.
*המשך הפרק זמין בספר המלא*
קומראדס! רק אם נשמיד את העולם הישן נוכל למנוע את שובו של הרֶשע. אנו חייבים לחסל את המכשפות הללו ולשים קץ לכשפיהן. הכול מותר בדרך למטרה הנעלה: השתחררות מעול הדיכוי שלהן.
מי ייתן ודמן יכתים את הרחובות לנצח נצחים.
- ניקולס קריד, המפקד הטוב שלכם
פתיחה
כשמשמר הדם חשד שמישהי היא מכשפה, הוא הפשיט אותה מבגדיה וחיפש צלקות על גופה.
בתקופת שלטונן של המלכות האחיות, מכשפות התגאו בצלקותיהן והציגו אותן לראווה, כאילו היו טבעות משובצות אבני חן או בגדי משי. צלקות העידו על עושר ומעמד, ובעיקר על קסם.
עכשיו סימנו הצלקות את הניצודות.
הפעם האחרונה שרוּן ראתה צלקות מכשפה הייתה לפני שנתיים, אחרי שהמלכות המכשפות נרצחו במיטותיהן, ודם חברות המועצה שלהן זרם ברחובות. משמר הדם כבש את העיר, והחלו הטיהורים.
בשעת השקיעה התקבץ קהל גועש במרכז העיר אפופת הערפל. רוּן עמדה ביניהם וראתה בעל כורחה את המבטים הקדחתניים, הצמאים, שסביבה. אנשים רצו נקמה. הם רצו לגמוע אותה כמו יין אדום עשיר.
השחפים צווחו ממעל, כשהמכשפה הזקנה מעדה במעלה המדרגות אל במת הטיהור. בשונה ממי שיבואו אחריה, האישה הזקנה לא בכתה ולא התחננה לרחמים, היא השלימה עם גורלה במבט נוקב ומאופק. משמר הדם תלש שרוול אחד של חולצתה וחשף את הראָיה לפשעיה: דפוס של צלקות לאורך זרועה השמאלית, חקוקות בעור הזהוב כמו תחרה עדינה.
רוּן, בניגוד לרצונה, חשבה שהן יפות. הצלקות שהעידו פעם על מעמד רם היו עכשיו בלתי ניתנות להסתרה, והפכו את האישה הזקנה לטרף קל לציידי המכשפות.
משום כך רוּן מעולם לא חתכה את עצמה.
היא לא יכלה להסתכן בכך שהם יגלו את הצלקות.
אחת
רוּן
תעתוע: (ש"ע) קטגוריית לחש בסיסית, מהדרגה הנמוכה ביותר. לחשי תעתוע הם אשליות פשוטות שנמשכות זמן קצר, ונדרש להן דם מועט. ככל שהדם טרי יותר הקסם חזק יותר, וקל יותר לבצע אותו.
מתוך 'כללי הקסם' מאת המלכה קָלידוֹרה עזת הלב
ברק חצה את השמיים כנחש, בשעה שרוּן וינטרס פילסה לה דרך ביער הרטוב. צמרות האורנים בקושי הגנו עליה מפני הגשם, והעששית שבידה האירה שביל חתחתים, מכוסה שורשים מפותלים ושלוליות גשם.
זה היה לילה נורא להטלת לחשים. הגשם נספג בגלימתה, וסימני הלחש שציירה בדם על מפרק כף ידה דהו מרטיבות. היא תיאלץ לשרטט שוב את הסמלים, לפני שהגשם ימחק אותם כליל, ויחד איתם את הקסם שלה.
האשליה שהסוותה את רוּן הייתה צריכה להחזיק מעמד עד שתדע לבטח שסֶרָפין לא מעוניינת להרוג אותה.
סרפין אוֹקס, ששימשה בעבר יועצת למלכות האחיות, הייתה מכשפה חזקה. אחרי חיפוש שנמשך שנתיים, רוּן איתרה אותה סוף־סוף. ועכשיו, משאיתרה אותה, מה תגלה במעלה לשון היַבּשה המיוערת הזו — ידידה או אויבת?
רוּן נזכרה במילים האחרונות שאמרה לה סבתהּ שנתיים לפני כן ונשכה את השפה בדאגה.
יקירתי, תבטיחי לי שתמצאי את סרפין אוקס. היא תספר לך כל מה שאני לא יכולתי.
אחרי שחיילי משמר הדם עצרו את נאן וגררו אותה מהבית, הם מרחו סימן X מדמם על הדלת הראשית, שהודיע לכול כי בבית זה אותרה אויבת הרפובליקה, וכעת היא בדרכה לטיהור.
זיכרון אותו יום דקר אותה כמו סכין.
רוּן המשיכה בדרכה. זמזום חרד רטט בדמה כמו פתיחה מוזיקלית שנגינתה מתחזקת ונעשית מהירה יותר. אם סרפין תבחין באשליה האופפת את רוּן לפני שתשמע מה שיש לה לומר, היא עלולה לגרש את רוּן מביתה — או גרוע מזה, להרוג אותה.
וזאת מפני שלכל מקום שרוּן וינטרס הגיעה אליו, הגיע גם המוניטין שלה, שעוצב בקפידה.
היא הייתה מלשנית. שונאת מכשפות. יקירת הרפובליקה החדשה.
רוּן הייתה הנערה שבגדה בסבתה.
לכן היא התחפשה הלילה לרוכלת זקנה שצועדת עם פּרד עמוס סחורה. ריח הבהמה הרטובה מילא את האוויר, ושלל הסירים והמחבתות שעל גבה קרקשו בכל צעד — כל פרט זוּמן באמצעות הקסם בדמה של רוּן והוחזק באמצעות הסמלים המשורטטים על מפרק כף ידה, שחיברו אליה את הלחש.
זה היה תעתוע — לחש מהסוג הבסיסי ביותר — ובכל זאת רוּן נאלצה להשתמש במלוא האנרגיה הנפשית שלה כדי להטיל אותו. כאב הראש שבא בעקבותיו עדיין שאג ברקותיה.
ענפים רעדו בגשם. ברק הבזיק למעלה והאיר את הבקתה הזעירה שבקצה המצוק, בגבול היער. אור פנסים חמים בהק מבעד לחלונות, ורוּן הריחה עשן עצים מיתמר מהארובה.
סימני הלחש התפוגגו, ובד בבד האשליה סביבה החלה להבהב. היא הייתה צריכה שהלחש יחזיק עוד זמן קצר.
רוּן הניחה את העששית, שלפה את בקבוקון הזכוכית החבוי בכיסה ושלפה את הפקק. היא שפכה מעט מהדם שבתוכו על קצה האצבע, קירבה את מפרק כף היד לעששית וחזרה על קווי הסמלים כדי לחזק אותם. אחד שינה את חזותה — האפיר את שערה, קימט את עורה, קימר את כתפיה — והשני זימן את התגלמות הפרד שלצידה.
ברגע שגמרה שאג הלחש באוזניה, וטעם מלוח הופיע על לשונה. האשליה חזרה למקומה, הקשר שלה לרוּן התחזק, והכאב ברקותיה פעם ביתר שאת. היא בלעה את טעם הקסם המלוח, כיסתה את השיער בברדס, חשקה שיניים כנגד כאב הראש המתגבר, ואז הרימה את העששית, הגיחה מהיער והמשיכה בשביל המוביל לבית.
בוץ ינק את מגפיה. גשם ניתך על פניה.
היא הרגישה כאילו ליבה עומד לזנק החוצה מגופה.
מה שיקרה כשתיפתח הדלת היה נתון עכשיו בידי הקדמוניוֹת. אם סרפין תראה מבעד לקסם ותטיל עליה קללת מוות, זה אכן מה שמגיע לה. ואם היא תפגין רחמים...
רוּן נשכה את השפה וניסתה לא לקוות.
כשחצתה את החצר שמעה צניפת סוס חרֵדה בוקעת מתוך אורווה שרק את קווי המתאר שלה הצליחה לראות. הוא ודאי מבוהל מהסוּפה. כשהגיעה אל הבית, דלת החזית הייתה פתוחה, ומשולש אור זהוב נשפך אל החצר.
אצבעותיה הנוֹקשות נקמצו על חישוק הפליז של ידית העששית. סרפין ציפתה לה?
מכשפות אחדות יכלו לחזות פיסות מהעתיד — אם כי זו הפכה ליכולת נדירה ולא פעם הפכפכה. שונה מאוד מהנבואות הצלולות של הסיבילות מימי קדם. אולי סרפין אחת מהן.
רוּן זקפה כתפיים והכריחה את עצמה לצעוד קדימה. אם סרפין צפתה את השיחה, היא יודעת מי היא ולשם מה באה.
עוד סיבה טובה לגמור עם זה.
היא השאירה את אשליית הפרד בחצר מאחוריה וחצתה את המפתן. איש לא המתין לה. אש גוועה באח, גחלים אדומות הבהבו, צלחת אוכל נחה על השולחן, הרוטב נקרש בה כאילו עמד שם זמן־מה. יריקות הגשם שחדרו מבעד לדלת הפתוחה הרטיבו את מרצפות האבן שתחת רגליה.
רוּן הזעיפה פנים. "שלום?"
דממה השיבה לה.
"סרפין?"
הבית נאנק כמו בתגובה לשֵם בעליו: קורות העץ מעליה חרקו, והקירות נעו ברוח. רוּן הסתכלה סביבה, מחפשת זֵכר לאישה שחיה שם. הבית הקטנטן כלל חדר אחד בלבד, עם מטבח בצידו האחד ופינת עבודה בצד השני.
"את בטח כאן איפשהו..."
סולם עץ שנחטב בגסות עמד במרכז החדר והוביל לעליית הגג. רוּן טיפסה על השלבים עד האחרון שבהם ומצאה מיטה סתורה ושלושה נרות דולקים, מטפטפים שעווה בגוני דבש על לוחות הרצפה. היא ירדה ובדקה את הדלת האחורית, שהובילה לגינה שוממה.
שום זכר לסרפין.
עורה של רוּן סמר בחוסר נוחות.
איפה היא?
הסוס צנף שוב בחשכה.
האורווה. כמובן. אם החיה נבהלה, סרפין מן הסתם הלכה להרגיע אותה.
עם העששית ביד והכאב עוד הולם בראשה יצאה רוּן מהבית אל הגשם. היא השאירה את הדלת פתוחה לרווחה ואספה בדרכה את אשליית הפרד. גשם טפח על מפרק כף ידה, והכישוף הסתחרר סביבה בניסיון להיאחז. היא נחפזה אל האורווה, אבל באמצע הדרך לשם חשה משהו נמעך תחת מגפיה. כיוון שהתקשתה לראות בחושך ובסופה, היא השתופפה והעמידה את העששית בבוץ.
זה היה בגד.
רוּן הושיטה יד לאריג הרטוב. אחר כך הזדקפה ובחנה את הממצא באור העששית: שמלת עבודה פשוטה מצמר. מהסוג שמשרתות נוהגות ללבוש לקִרצוף הרצפה.
אלא שמישהו שיסף את צידה האחורי.
למה שמישהו...
היא העיפה מבט בַּשביל וראתה עוד בגד. כשהתכופפה ראתה שזו שמלת כותנה פשוטה, חוּמה מבוץ. גם היא משוספת בצידה האחורי. לא, חשבה רוּן, ואצבעותיה נשוכות הגשם עוקבות אחרי הקצוות המרופטים. לא משוספת.
קרועה.
בטנה התכווצה.
כיוון שמפרק כף ידה נחשף לאיתני הטבע, הגשם מרח כליל את סימני הלחש, והאשליה נמחתה. כאב הראש נעלם גם הוא. לפני שהספיקה לשחזר את הסימנים, התחזקה פתאום הרוח וייללה כמו זאב זועם.
טראח!
דלת ביתה של סרפין נטרקה בחבטה.
רוּן שמטה את שמלת הצמר והסתובבה אל הדלת בנשימה עצורה. הדלת הסגורה חשפה בפניה את ה־X המדמם, שנמרח מצד לצד על פני משטח העץ כולו.
הסימן של משמר הדם.
סרפין לא הלכה לאורווה להרגיע את הסוס. חיילים מצאו אותה, הפשיטו אותה ולקחו אותה איתם.
חברתה הוותיקה ביותר של נאן הייתה בידי משמר הדם — המקום המסוכן ביותר למכשפה.
שתיים
רוּן
רוּן האיצה בליידי, סוסתה התשושה של נאן, שדהרה ברחובות עיר הבירה אפופי הערפל.
מנורות חשמל האירו את הדרך, מזמזמות ומטילות אור לבן על החנויות הסגורות משני צידי הרחוב. פרסותיה הדוהרות של ליידי על אבני המרצפות עמדו בניגוד גמור לשקט שמסביב.
שנתיים חלפו מאז שדם מכשפות זרם ברחובות ונוסדה רפובליקת השלום האדום. רוּן, נחושה למלא את בקשתה האחרונה של סבתה, בילתה את השנתיים הללו בחיפושים אחרי סרפין אוקס.
המשטר הוציא להורג את כל חברותיה המכשפות של נאן, החרים את רכושן ואת נחלותיהן. החבֵרה היחידה שנמלטה מהטיהור הייתה סרפין, שניצלה רק מפני שהמלכה הקודמת הגלתה אותה לפני שני עשורים כמעט, ואיש לא ראה אותה מאז.
ועכשיו, משרוּן מצאה אותה סוף־סוף, התברר שציידי המכשפות הקדימו אותה.
צירוף מקרים? או שאולי מישהו עלה על רוּן? היא הניחה שזה עלול לקרות. אבל עכשיו עליה להיזהר במיוחד. אם מישהו במשמר הדם חושד בה, היא תצטרך לתעתע בו.
רוּן ניסתה לא לחשוב על ה־X המדמם על הדלת או על הבגדים הקרועים שהושארו בבוץ. היא ידעה בדיוק מה קרה לסרפין. היא ראתה את זה במו עיניה, ביום שחיילי משמר הדם באו לקחת את נאן.
רוּן היא שהזמינה אותם.
מייד אחרי ההתקוממות עצרו החיילים את כל המכשפות הידועות להם וטיהרו אותן. צבא הרפובליקה החדשה השתלט על הנמלים וּוידא שאיש לא יוכל לעזוב את האי.
הם החרימו את הספינות של נאן, וזה היה רק עניין של זמן עד שציידי המכשפות יגיעו לבית וינטרסי לעצור אותה.
אבל לנאן הייתה תוכנית. לשותפהּ הוותיק לעסקים הייתה סירת דיג, והוא הבריח מכשפות מחוץ לאי. הסירה עמדה לצאת מהמפרץ הפרטי שלו בחצות, והיה על סיפונה הקטן מקום גם לנאן וגם לרוּן, אם הן יצליחו להגיע בזמן.
רוּן הייתה אז רק בת שש־עשרה, והקסם שלה עדיין לא הבשיל. לא עלה בדעתה שזה יקרה אי־פעם, מפני שהוריה הביולוגיים לא היו מכשפים, ורק מכשפים מולידים מכשפים — אם כי הקסם מדלג לפעמים על ילדים, ואפילו על דורות, ולכן קשה לחזות אותו. ההורים של רוּן מתו בספינה שטבעה כשהיא הייתה תינוקת והותירו אותה יתומה, ללא משפחה. אז נאן אימצה אותה.
למשמר הדם לא היה אכפת שרוּן לא מכשפה וגם לא קשורה לנאן בקשר דם. תחת שלטון השלום האדום, מה שהיה חשוב הוא שרוּן לא הסגירה את נאן. כשמשמר הדם יבוא לקחת את סבתא שלה, רוּן תוכרז כמסייעת, ויוציאו אותה להורג לצד קסטרל וינטרס, בגין הפשע: אי הסגרת מכשפה.
זה היה הסיכוי היחיד שלהן להימלט.
רוּן ארזה את חפציה בבהילות, אבל אז הגיעה הודעה מאלכסנדר שארפ, חברה הוותיק ביותר.
מישהו בגד בכן, נכתב בהודעה. משמר הדם יודע על התוכניות שלכן. חיילים תפסו את הדייג מוקדם יותר הערב, והם מחכים לכן במפרץ שלו.
אבל החדשות הרעות לא הסתיימו בכך: הדרכים היוצאות מהעיירה סגורות, והם עוצרים כל מי שאין לה אישור נסיעה.
לא היה לאן לברוח: הן היו לכודות בבית וינטרסי. הן יכלו להסתתר, אבל כמה זמן?
את חייבת לדווח עליה, רוּן. לפני שיהיה מאוחר מדי.
המסר היה ברור: אם רוּן לא תסגיר את נאן מייד, שתיהן יוצאו להורג.
סירוב ימיט על רוּן מוות אלים. אבל נאן הייתה סבתא שלה. האדם שרוּן הכי אהבה בעולם. להסגיר אותה יהיה כמו לשלוף את ליבה בסכין ולמסור אותו. היא הביאה את ההודעה לנאן, כי ידעה שסבתא שלה תדע איך לחלץ אותן.
היא זכרה את מבט הפלדה בעיניה של נאן כשקראה את הפתק. אבל במקום להמציא תוכנית בריחה חדשה, היא אמרה: הוא צודק. את חייבת לדווח עליי מייד.
רוּן המבועתת הנידה בראשה. לא. חייבת להיות דרך אחרת.
נאן חיבקה את רוּן והצמידה אותה אל גופה. רוּן עדיין זכרה את ריח שמן הלוונדר שנהגה לטפטף מאחורי האוזניים. יקירתי, אם לא תעשי את זה, הם יהרגו אותך.
רוּן פרצה בבכי, רצה אל חדרה ונעלה את עצמה.
אם את אוהבת אותי באמת, אמרה נאן מצידה השני של הדלת, תחסכי ממני את העינוי הזה, לצפות בהם הורגים אותך.
עיניה של רוּן צרבו מדמעות. גרונה נחנק מבכי.
בבקשה, יקירתי. תעשי את זה בשבילי.
רוּן עצמה את עיניה בכוח וביקשה בכל ליבה להתעורר מחלום הבלהות. אבל זה לא היה חלום בלהות. אלו היו האפשרויות שלפניה: להסגיר את סבתא שלה או למות לצידה מוֹת ייסורים.
דמעות חמות זלגו על לחייה.
לבסוף פתחה רוּן את הדלת ויצאה החוצה.
נאן חיבקה אותה בחוזקה. היא ליטפה את שערה של רוּן כפי שנהגה לעשות כשהייתה ילדה. את חייבת להיות פיקחית מאוד עכשיו, אהובתי. פיקחית ואמיצה.
בעזרת ליזבת הושיבה נאן את רוּן על סוס ושלחה אותה בדהרה אל תוך הלילה.
רוּן זכרה את הרוח הנשכנית ואת צליפת הגשם. היא זכרה כיצד גופה רעד. הלילה היה קפוא, אבל הפחד בליבה היה קר ממנו.
היא יכלה לסרב לעשות זאת. היא יכלה לגשת אל החיילים ולהסגיר את עצמה במקום את נאן.
אבל היא לא עשתה זאת.
מפני שעמוק בפנים, רוּן לא רצתה למות.
עמוק בפנים היא הייתה פחדנית.
ספוגת מים ורועדת כָּשלה רוּן אל מפקדת משמר הדם ואמרה את המילים שחרצו את גורל סבתה.
קסטרל וינטרס היא מכשפה שמתכננת לברוח, אמרה להם, מפקירה את האדם שאהבה יותר מכול. אני יכולה להוביל אתכם אליה. אבל צריך למהר, לפני שהיא תברח.
היא הובילה את משמר הדם היישר לווינטרסי, שם הם עצרו את נאן וגררו את האישה הזקנה מהבית, לעיני רוּן שעמדה אילמת בלי ניע. מחזיקה הכול בתוכה.
רק אחרי שהחיילים הסתלקו היא התמוטטה בבכי על הרצפה.
רוּן בילתה את השנתיים האחרונות בניסיון לפצות על אותו לילה.
אבל נאן צדקה: כשרוּן הסגירה אותה, היא הוכיחה שהיא נאמנה לרפובליקה החדשה לא פחות מהאחרים. יותר אפילו. אחרי הכול, מי תבגוד בסבתא שלה?
מי ששונאת מכשפות יותר מכול.
חייהן של אינספור מכשפות היו תלויות היום בתחבולה הזו.
ידיה הרועדות של רוּן מעכו את המושכות של ליידי, ורצועות העור חרצו את ידיה מבעד לכפפות מעור צבי. היא סרקה את הרחובות הערפיליים של עיר הבירה. אם יש לה מזל, משמר הדם יחזיק בסרפין במתקן מעצר, ימתין עד שיצוד עוד כמה מכשפות, ורק אז יעביר את כולן לכלא בארמון.
אם אין לה מזל...
המחשבה על החלופה — סרפין כבר כלואה מתחת לארמון, ממתינה לטיהור — הפכה את בטנה.
רוּן האיצה עוד בסוסה כדי להביס את הבחילה.
זה מה שעליה לברר הלילה: אם סרפין עדיין חיה, ואם כן, היכן משמר הדם מחזיק בה.
כשהיא וליידי הגיעו למרכז העיר הגיח מתוך האפלולית מבנה עצום עם גג כיפה — מתחרה בגודלו עם הארמון.
בית האופרה.
ללא ספק יהיו בו ציידי מכשפות, וכמובן גם חברי הטריבונל. חלקם ודאי יֵדעו היכן בית המעצר החדש.
רוּן ראתה קודם כול את המבנה עם כיפת הנחושת, שצופי האופרה נהגו לרדת מכרכרותיהם בשעריו. חמישה עמודים אדירים, כל אחד מהם מתנשא לגובה חמש קומות, הקיפו אותו.
תמיד הפתיע את רוּן שהמפקד הטוב השאיר אותו פתוח. זמן קצר אחרי המהפכה בזזו פטריוטים את בית האופרה והותירו אותו עירום ברובו מתפארתו. ציורים, פסלים ויצירות אחרות בהקשר לשלטון המכשפות נופצו, הועלו באש או הושלכו לים. אבל חלקו הפנימי, עם עיטורי הזהב ומושבי הקטיפה האדומים, נשאר — מזכרת בוטה לניוונן של המלכות המכשפות.
כשהן נכנסו לבִּיתן, וליידי האטה לריצה קלה, יצא אליהן מתוך פתח מקושת סייס זקן במדים שחורים מטופחים.
רוּן ירדה מהסוסה. כשנעלי המשי השטוחות שלה פגעו במדרכה, רגליה כמעט נמסו תחתיה. כל עצם בגופה כאבה מהרכיבה המאומצת לשָם הלילה.
"האזרחית וינטרס. איחרת כהוגן הערב."
רוּן התכווצה בתוך תוכה לשמע הקול המוכר. היא העדיפה סייס צעיר יותר על פני הפטריוט הזקן. הצעירים התייחסו אליה בהדרת כבוד, לא רק בגלל עושרה וקשריה, אלא גם בזכות המוניטין שיצא לה כגיבורת המהפכה.
קרסון מֶרסֶר, לעומתם, לא התרשם מרוּן, ויחסו האדיש עורר בה אי שקט. האם חשד בה, או שהיה סתם זקן מריר?
"כבר הפסדת חצי אופרה."
לשמע מורת הרוח, רוּן נכנסה לתפקיד. היא הסיטה את הברדס של גלימת הצמר המשובחת ואז ניערה את שערה, מניחה לו להישמט כמו ים של גלי נחושת זהובים. "אני מעדיפה להחמיץ את המערכה הראשונה, אדון מרסר. אחרת זה כל כך מייגע. הרי מה שמעניין זה רק הסוף. למי אכפת מכל השאר?"
"אכן," אמר קרסון בעיניים מכווצות. "לפעמים אני תוהה למה את באה בכלל." אחר כך פנה להוביל את הסוסה שלה לאורוות האופרה.
קולו החד לא מצא חן בעיניה, והיא צעקה אחריו: "בשביל הרכילות, כמובן!"
ברגע שהוא נעלם נקשה רוּן המוטרדת על הכיס הסודי התפור בגלימתה, שבו הסתירה את בקבוקון הדם. ההקלה שחשה עזרה לה להדוף את הסייס הזעוף ממחשבותיה ולהיכנס לבית האופרה, שבו יתמוגגו חיילי משמר הדם מהאסירה האחרונה שלהם. כל מה שיהיה עליה לעשות הלילה הוא לזקוף אוזניים ולשאול את השאלות הנכונות. עד שיֵרד המסך, היא כבר תשיג את כל מה שעליה לדעת כדי להציל את סרפין.
בדרך פנימה עקפה כמה ילדים שהתחננו למטבעות או לאוכל. על פי הסימנים החרוטים במצחיהם, היא ידעה שהם חוזרים למוטב. צאצאים של מסייעים למכשפות. כלומר מישהו במשפחותיהם סירב לדווח על מכשפה, או החביא אחת מפני ציידי המכשפות.
במקום לכלוא או להוציא להורג את צאצאי המסייעים, חרת המפקד הטוב את סמל החֲזרה למוטב על מצחיהם, כדי שכולם ידעו מה הם עשו. זו הייתה אזהרה. דרך לשכנע אחרים לא לעזור למכשפות.
אצבעותיה של רוּן השתוקקו לצלול לנרתיק הכסף שלה ולשלוף כמה מטבעות, אבל עזרה ישירה לחוזרים למוטב הייתה מנוגדת לחוק. וכשקרסון קרוב כל כך, היא לא העזה לעשות זאת. אז היא רק חייכה קלות. החיוכים שהשיבו לה הילדים כשחלפה על פניהם מחצו את ליבה בנקיפות מצפון.
בפנים גילתה רוּן שקרסון צדק: חצי אופרה אכן עברה. גרם המדרגות המהודר שלפניה — שהתפצל לשניים ואחר כך התאחד שוב — היה ריק ברובו. אבל המולה שבקעה מהמבואה הראשית הרחק למעלה הייתה סימן שאין לטעות בו, שההפסקה בעיצומה.
רוּן הצמידה את ידה למעקה השיש הצונן, הדפה ממחשבותיה את ילדי החוזרים למוטב והתחילה לעלות. בעודה מטפסת במדרגות היא הייתה מודעת לגברים הסובבים אותה, לתשומת הלב ולמבטים שהשתהו על דמותה זמן רב אחרי שעברה. הם הזכירו לה את השיחה שניהלה זמן קצר לפני כן עם חברתה וריטי.
לא הגיע הזמן שתבחרי אחד?
כלומר מחזר. אחד מהרבים שעמדו בתור לקבל את סרטי הריקוד של רוּן בנשפים, שהזמינו אותה לסעודות רומנטיות ולקחו אותה לנסיעות כרכרה ארוכות. זו לא רוּן שמשכה אותם. נכון שכמה מהם התעניינו בכנות אולי בפנים היפות שהציגה לעולם. אבל רובם חשקו בהון של נאן, בעסק הספנות הרווחי שלה ובאחוזתה רחבת הידיים. את כל אלו "העניקה" לרוּן הרפובליקה החדשה בתמורה לגבורה שהפגינה בזמן המהפכה.
רוּן גררה את המועילים שבהם למעלה משנה — כולם ממשפחות מקושרות עם גישה לסודות שעניינו אותה. סודות שלא פעם הצליחה לחלץ מהם בפינות חשוכות וגומחות אפלוליות.
אבל היא לא תוכל להמשיך כך לנצח. הייתה להם סבלנות מוגבלת, ורוּן לא יכלה להרשות לעצמה להפוך אותם לאויבים.
בבוקר שאחרי שיחתן הכינה וריטי רשימה של המחזרים השווים ביותר, והשאירה אותה על הכרית של רוּן.
היא תצטרך לבחור אחד, ובקרוב.
אבל לא הלילה, חשבה כשעלתה בזריזות במדרגות. הלילה היא תתרועע עם בני ובנות המהפכה, ותגנוב סודות ככל שתוכל.
כשרוּן הגיעה לראש המדרגות המתאחדות, השתרעה המבואה הראשית לנגד עיניה, מלאה צופי אופרה בלבוש משי מאופק ותחרות מקציפות, פנינים בגוני שמנת שזורות בשערם, מוארים כולם בתריסר הנברשות המהבהבות התלויות באולם העצום.
"רוּן וינטרס," אמר קול שעצר אותה בו במקום. "מתגנבת באיחור, אני רואה. פגישה רומנטית עם אחד המאהבים שלך?"
בעקבות האמירה נשמעו כמה צחקוקים לא תמימים.
הקול היה קולה של וֶריטי דה וִילד — החברה הכי טובה של רוּן.
וריטי עמדה מתחת לאורות, ידיים על המותניים, חיוך משועשע בזוויות הפה. תלתלים חומים עדינים מסגרו את פניה החיוורות, ומבעד למשקפיים נראו עיניה הכהות. היא לבשה שמלה בצבע חמנייה, עם שרוולי תחרה לבנים ומחשוף גב עמוק — שמלה מהעונה שעברה שרוּן העבירה לה. במקור היא הייתה בלי שרוולים, אבל כיוון ששמלות נטולות שרוולים יצאו מהאופנה, רוּן ביקשה מהתופרת שלה להוסיף לה שרוולים, לפני שנתנה אותה במתנה לווריטי.
לצד וריטי עמדה קבוצה של חבריהם האופנתיים. צעירים וצעירות שסעדו על שולחנה של רוּן ורקדו באולם הנשפים שלה מאות פעמים — ויעשו זאת שוב הלילה, בנשף הלילי.
חברים היה אולי מושג נדיב מדי, כיוון שכולם היו מסגירים אותה, בלי לחשוב פעמיים, אילו ידעו מה טבעה.
"או שאולי," אמר קול אחר, וכולם הסתובבו אליו, "רוּן הסתובבה כל הלילה והצילה מכשפות. אומרים שעש הארגמן פועלת רק בחסות החשכה."
המילים צמררו את רוּן, והיא הישירה מבט אל עיניה הנוקבות של לַיילה קְריד. ליילה, חיילת במשמר הדם, הייתה גבוהה ממנה בכמה סנטימטרים — מה שתמיד גרם לה להיראות כאילו היא מסתכלת על רוּן מלמעלה.
היא גם הייתה יפהפייה, עם עצמות לחיים בולטות ושיער שחור כפחם, שעכשיו היה אסוף על קודקודה. רוּן זיהתה את דגם השמלה גבוהת המותן בגוון כחול־טווס. היא הייתה מעשה ידיו של סבסטיאן חאן, מעצב שמלות פופולרי מהיבשת, שברשימת ההמתנה אליו חיכו כמעט שנה, ושהשמלות שלו היו קנאת העונה. בלי עושר רב וקשרים היה בלתי אפשרי לקנות ממנו שמלה.
לרוּן היו שתיים בארון.
*המשך הפרק זמין בספר המלא*
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
