מותק

2014

1

אני יודעת שזאת גברת פּרייס ואני יודעת שזאת לא יכולה להיות גברת פרייס: זה מה שאני כל הזמן חושבת. העיניים מתעתעות בי, או האור, או הזיכרון. קודם כל, האישה הזאת נראית בת שלושים ומשהו, זאת אומרת בפירוש צעירה מדי... נוסף לכל. ואף על פי כן, אותו שיער בלונד גלי, אותן עצמות לחיים גבוהות. אפילו הקול היה יכול להיות הקול שלה.

"בוא נארגן אותך בכיסא, מר קְריב," היא אומרת, ומובילה את אבא שלי לכורסה. לפני רגע עשתה לו מקלחת ועכשיו עורו ורוד ורך, פניו מגולחים. אני מריחה את ה"אולד ספייס". הוא נשען עליה בכבדות כשהוא עובר בחדר הקטנטן, צעד איטי אחר צעד. היא חזקה יותר מכפי שהיא נראית. "עכשיו שאתה מקולח כבר תרגיש יותר טוב," היא אומרת ומעמידה אותו עם הגב לכורסה. "נקי ומצוחצח לקראת האורחות."

"אני הבת שלו," אני אומרת. "ג'סטין." כמו טיפשה אני מושיטה לה יד, אבל היא כמובן לא יכולה ללחוץ ידיים; היא עדיין מחזיקה את אבא שלי.

"אני יודעת מי את," היא אומרת ומחייכת אלי חיוך חטוף, וזוויות עיניה החומות והחמימות מתכווצות. זה החיוך שאני זוכרת. אלה העיניים.

בתי אֵמָה, בת שתים־עשרה, יושבת על המיטה ומתעסקת עם הלק, מקלפת מהציפורניים שאריות של ורוד־מסטיק. אבא מודד אותה במבט.

"תלית את התלבושת האחידה?" הוא שואל.

"כמו תמיד," אומרת אמה, וזה נכון: לה לא צריך להזכיר לשמור על הדברים שלה.

הוא מצביע עליה באצבע רועדת. "זאת בתי, ג'סטין," הוא אומר לאישה. "היא בטוח מבלפת. אם הייתי בודק אצלה בחדר בטח הייתי רואה את התלבושת זרוקה על הרצפה. תמיד צריך לנדנד לה."

אמה רק מחייכת. "אפיתי לך עוגיות ג'ינג'ר," היא אומרת. ומניחה את הקופסה על שידת המיטה. "כמו שאתה אוהב." כזה טוב לב יש בה — כנראה ירשה אותו מאבא שלה.

"עכשיו תקרב את הרגליים לכורסה, מר קריב," אומרת האישה. "תחזיק בשתי ידיים... ככה, בדיוק... ומתיישבים. מצוין."

אני מתיישבת על המיטה ליד אמה ומסתכלת, האשמה המוכרת חונקת את גרוני — אבל אני לא יכולה לטפל בו בעצמי. אני לא יכולה לסרק אותו וליטול לו ציפורניים ברגליים, להלביש אותו ולהפשיט אותו. אני לא יכולה לקלח אותו. ובעיקר, אולי, בימים הקשים אני לא יכולה להסביר שוב ושוב שהוא לא צריך לחזור לחנות, שאף אחד לא גנב ממנו שום דבר, שאמה איננה בתו ואני לא אשתו שקמה לתחייה. כולם מסכימים שהוא נמצא במקום הנכון.

"איזה גבר נאה," אומרת האישה, ותוחבת לו את קצות הצווארון של החולצה לתוך הסוודר — אם כי זה בכלל לא הסוודר שלו. במכבסה תמיד מחליפים בין הבגדים שלו לבגדים של דיירים אחרים. "אתה נראה מוכן לקרוע את העיר," היא אומרת. "להתפרע."

"מי יודע," הוא אומר. "אולי אתגנב החוצה אחרי שיחשיך."

היא צוחקת. "כזה שובב! אז אתה יוצא לקזינו? יוצא למועדונים, להרשים את כל הבנות? תיזהרי ממנו, ג'סטין."

"כן," אני אומרת. "אני נזהרת."

היא מהנהנת, טופחת על כף ידי. "יש לו מזל שאת איתו."

אני לא יכולה להוריד ממנה את העיניים. בטוח שגם אבא רואה את זה. בטוח שבאיזשהו מקום הוא זוכר. סוניה, כך כתוב על התג המוצמד בסיכה לטוניקה הפרחונית המחויטת. מין מדים שאמורים להיראות כמו בגדים רגילים. קהילת הגמלאים מתהדרת בגישה אישית המבטיחה שהדיירים ירגישו ממש כמו בבית. מי שגרים בבתים צמודי הקרקע יכולים אפילו להביא איתם חתול או ציפור, אם כבר יש להם. אבל אחרי שחיית המחמד מתה אסור להביא חדשה — ואבא לא גר באחד הבתים, הוא גר בחדר דה־לוקס.

"טוב, אשאיר אתכם לבד," אומרת סוניה.

אני רוצה לדבר איתה, לשאול אותה אם הכירה את גברת פרייס — אבל מה אוכל לומר? איך אוכל להסביר את הסיפור הזה? אף על פי שהיו לי שלושים שנה לחשוב, שלושים שנה לחזור ולעבור על כל פרט ופרט. הוא נשאר סירה טרופה, גדולה ואפלה, נסחפת בתוכי בלי הרף.

"יש חידון טריוויה בטרקלין המרכזי בשלוש, אל תשכח," היא אומרת. "אתה צריך לשמור על התואר שלך."

"ועוד איך," אומר אבא שלי.

והיא הולכת.

"היא חדשה," אני אומרת.

"הן מתחלפות כל כמה חודשים," הוא אומר. "לא משלמים להן מספיק."

"היא לא מזכירה לך מישהי?"

"מי?"

"אתה באמת לא רואה?"

"מי?" שואלת אמה.

"אני לא יודע מה את מנסה לרמוז," הוא אומר ולוקח את העיתון, מעביר לי את מדור הנדל"ן. אני תמיד מחפשת דירות.

"אבן," הוא אומר, ומצביע על נכס שהקיף בעיגול. "מבנה יציב. לא יירקב."

אם כך, היום זה יום טוב, ואנחנו אמורים לנצל את הימים הטובים. אני צריכה להישאר ולהמשיך לדבר איתו בחדר הדה־לוקס שלו או לקחת אותו לטיול בגן, וזה באמת גן נהדר, עם ספסלים בצל עצי אלון ואדר וערוגות ורדים מדיפות ריח משכר. גננים מנומסים מברכים אותך במנוד ראש בזמן שהם גוזמים משהו, קושרים משהו, שומרים על הסדר הטוב.

אבל אני שוב בת שתים־עשרה.

1984

2

שכבתי על הבטן לפנות ערב, מעבירה אצבעות בדשא היבש כקש ומתירה את סבך העשבים השוטים שצמחו לאורך קו הגדר שלנו. עמוק למטה, במקום שהשמש לא מגיעה, היו הגבעולים לבנים כעצמות חשופות. כדרוריות נחפזו בשריון המפרקים שלהן ואילו מרבה־רגליים אחד שאיבד את העלה היבש ששימש לו מחסה חיפש מקום מסתור חדש. כיסיתי אותו בזהירות בעלה. מהמקום ששכבתי, במורד הגן, לא ראו את המפרץ אבל הריחו אותו. קאלות לבנות והורטנזיות צמחו בדבוקות גדולות ועץ התפוח השיר ברוח את פירותיו החמוצים הקטנים, ואף אחד לא שאל אותי איך אני מסתדרת. דחפתי שבלול ריק באצבע אחת, נשפתי עליו והוא התגלגל הלאה. למעלה, בבית הנקי ללא רבב, מאחורי וילונות סגורים, אבא שלי האזין לתקליטים העצובים שלו ושתה את המשקאות העצובים שלו. השמש, שעדיין קפחה, רגע אחרי סוף הקיץ, שרטה את כתפי ועורפי וידעתי שאני צריכה להיכנס ולהכין לאבא ארוחת ערב בזמן שהוא יֵשב בסלון המוחשך וימלמל "בֵּת', בֵּת', בֵּת'." אני צריכה להביא לו קורנביף עם חרדל כמו שהוא אוהב ותפוחי אדמה מבושלים בקליפה וגלידה עם אפרסקים משומרים בתוך שלולית של סירופ. אני צריכה לשמוע ממנו שאני החברה שלו ואיזה מזל יש לו ואחר כך אני צריכה לקרצף את כיור המטבח עד שיבריק ולצחצח את הברזים שמשקפים לי את הפרצוף שלי מעוות ומעוקם ולגהץ את המגבות עם תמונות הציפורים והמפות והארמונות ולקפל אותן לריבועים לפי גודל המדף — אבל עדיין לא. רק עוד כמה רגעים עם העשבים והאדמה, השבלולים הריקים והעלים היבשים ולחשושיהן התזזיתיים של הציקדות. העשב החרוך חסר משקל.

דקירה ברקה. התרוממתי, התיישבתי, התייצבתי. אני בסדר. בסדר גמור. זה בגלל השמש? ראשי גבוה וחלול וטעם סוכר שרוף בפי ולא, זאת לא השמש אלא הגוף שלי ששוב עומד לבגוד בי. הרי זה עבר לי עם הגיל, לא? הכדורים השפיעו, לא? הסתכלתי על כפות ידי והן היו ידיים זרות והגן גן זר, הקאלות מתגבהות מולי כמו ציפורים עם מקורים צהובים ודקים והשמיים עכורים, עטופים בניילון, ויכולתי לשמוע את קולה של אמא שלי אף על פי שידעתי שהוא לא אמיתי: "חזרתי הביתה". והנה בא ההתקף, מתגלגל כרעם באוויר הלוהט, מפיל אותי על האדמה.

כשפקחתי עיניים שכבתי עם הפנים לגב הספה המשובץ כפתורים שקועים. מצמצתי. לאט לאט הצטרפו חוטים כחולים בהירים וכחולים כהים ולבנים ויצרו את הדוגמה: אישה של פעם יושבת על נדנדה בשמלה נפוחה הדוקה במותן, כפות רגליה הזערוריות נתונות בנעלי ריקוד. סרטים מתבדרים ברוח. מלאכים. פרפרים.

נגעתי בחבורה שעל רקתי.

"אוי, חומד," אמר אבא שלי.

"הייתי בחוץ," אמרתי. "לא?"

"את בסדר, הכל בסדר," אמר.

"איך הגעתי פנימה?"

"עזרתי לך. קחי, שתי."

"אני לא זוכרת."

המים שוטפים את לשוני בטעם של דם.

פעם כשהייתי קטנה החזקתי בפה מטבע גנוב כדי שלא ייקחו לי אותו: זה הטעם שאני מרגישה עכשיו.

"חשבתי שהכדורים עבדו," אמרתי. "חשבתי שזה עבר לי עם הגיל."

"נחזור לדוקטור קותארי. אני מתאר לעצמי שזה עניין של ניסוי וטעייה."

"מה זאת אומרת?"

"טוב, אולי נצטרך לנסות שוב את הכדורים."

"לא. כשאני לוקחת אותם הפה שלי יבש ואני רועדת. אי אפשר לחכות קצת ולראות?"

"אולי הוא יוכל לתת לנו לנסות משהו אחר, עד שנצליח."

"אבל זה כבר הצליח. חשבתי שאני כבר לא צריכה את הכדורים."

"אני מצטער, חומד." הוא מזג לעצמו עוד משקה.

בקול נמוך אמרתי: "מה אם זה יקרה בבית הספר?"

"גברת פרייס תדאג לך."

"כולם יצחקו עלי."

"גברת פרייס לא תרשה להם."

שתקתי רגע. אחר כך שאלתי: "אפשר לחכות ולראות?"

הוא נאנח, הנהן. "אבל עוד התקף אחד וחוזרים לדוקטור קותארי. את עלולה להיפצע, חומד, וזה לא בא בחשבון. פשוט לא בא בחשבון."

משאר היום אני לא זוכרת הרבה — לעתים קרובות הזיכרון שלי היה משובש אחרי ההתקף ולפעמים נעלמו לי שעות שלמות — אבל פרט אחד נשאר לי מאז, גם אחרי שנים: צפיתי ב"ספינת האהבה" כשראשי על ברכיו של אבא שלי. כששיר הפתיחה התנגן קפטן סטוּבּינג הסתכל במשקפת ואייזק הברמן קישט שוליים של כוס בפרוסת פרי וג'ולי הדיילת חייכה חיוך גדול מול גשר מפרץ סידני כי היא עמדה להתחתן עם בחור אוסטרלי, למרות שהוא בכלל לא נשמע אוסטרלי ובסוף הוא לא יגיע לחתונה כי הוא גוסס והוא אוהב אותה יותר מדי. ויקי, בתו של הקפטן בתספורת כמו שלי, עמדה על הסיפון בחליפת מלחים ומאחוריה כל האוקיינוס הכחול. ויקי, שגרה בספינה וזוכה לנסוע לפוארטו ויארטה ולאקפולקו ולמזטלן, ואיך זה לגור בכל כך הרבה מקומות אבל גם בשום מקום בכלל?

"איפה הם?" שאלתי.

"מה?" שאל אבא שלי.

"כשהם בשיט, באיזה ארץ הם?"

"הממ," אמר אבא.

"ומה אם מישהו מת באונייה? מה קורה אז?"

"אף אחד לא מת ב'ספינת האהבה'."

"אבל במציאות."

"רב חובל יכול לקבור אנשים בלב ים," אמר. "הוא יכול לחתן אנשים והוא יכול לקבור אנשים."

"אי אפשר לחפור קבר במים," אמרתי. הרגשתי כבדה כל כך, כאילו אני לא יכולה לזוז.

"זה ביטוי."

ידעתי שבחיים ויקי הרבה יותר מבוגרת; מי שמסתכל על כתוביות הסיום ומאמץ את העיניים וקורא את השנה שכתובה בספרות רומיות פצפונות מבין שניו זילנד בפיגור של שנים ושאנחנו מסתכלים על העבר.

ואבא שלי ליטף לי את האוזן בזמן שהנוסעים עלו לסיפון בשורה ארוכה, וקול כף ידו היה כקול הים.

3

בבוקר עוד הרגשתי שאריות של התקף: בוץ בראש, בוץ ברגליים. אבא אמר שאני יכולה להישאר בבית אבל אני רציתי ללכת לבית הספר כי גברת פרייס הבטיחה לנו הפתעה — הפתעה ומבחן, אבל לא מבחן שצריך ללמוד לקראתו. בדקתי שהעט המיוחד שלי בתיק. אמא קנתה לי אותו כשנסעה במעבורת לאי הדרומי, בדיוק לפני שאבחנו אותה. היא אמרה שאני יכולה לקבל אותו למזכרת והראתה לי את האונייה הלבנה הקטנה שזזה כשמטים את העט, שטה אחורה לירוק של המפרצים, שטה קדימה לים הפתוח. השתדלתי לא להשתמש בו יותר מדי כי לא רציתי שהדיו תיגמר, אבל מבחנים תמיד כתבתי בו. חשבתי שהוא מביא לי מזל. הקמעות שאנחנו נאחזים בהם.

"איזו הפתעה את חושבת שהיא הכינה לנו?" לחשתי לחברה הכי טובה שלי, איימי, כשהתיישבנו בכיתה.

"אולי משהו לאכול?" אמרה איימי. "עוד פאדג' קרמל כמו אז?"

בשבוע הראשון של השליש גברת פרייס הביאה לכיתה תבנית של פאדג' קרמל. אם נהיה ילדים טובים, אמרה לנו, נקבל עוד פינוקים, כי דברים טובים קורים לאנשים טובים. וכל ילד וילדה ישבו ישר והנהנו והקשיבו ודיברו רק בהצבעה, לא רק בגלל הדברים הטובים שיקבלו, הפינוקים, אלא כי הם רצו לשמח אותה. היא הייתה חדשה בעיר וחדשה בבית הספר בשנה ההיא, וצעירה יותר מההורים שלנו ויפה יותר מהאימהות שלנו שלבשו מכנסיים בצבע בז' וכובעי גשם מניילון. הרגשנו מיוחדים כשהיא רק הסתכלה עלינו, כאילו יש לנו משהו חשוב לומר והיא לא יכולה לחכות שנספר לה. לא פעם הניחה יד על כתפנו כמו ידידה ותיקה, ואז התקרבה והקשיבה. צחקה כשרצינו שתצחק. אמרה מילים טובות לפני שידענו שזה מה שאנחנו צריכים לשמוע. אמרה לנו כמה אנחנו חכמים, כמה שאנחנו מקוריים. אם באנו לבית הספר בתספורת חדשה שלא הרגשנו בה ממש בנוח היא הייתה שמה ידיים על המותניים ואומרת: "דייוויד בואי, תיזהר!" או "כריסטי ברינקלי, תאכלי את הלב!". כששלחה הביתה פתק וביקשה שאחד האבות יבוא בשבת לתקן כיסאות ושולחנות רעועים, התייצבו תריסר גברים חמושים בפטישים ובמקדחות. סיפרו שבעלה ובתה נהרגו בתאונת דרכים, אם כי אף אחד לא ידע בדיוק איך ומתי ואם היא הייתה במכונית, ואף אחד לא רצה לשאול. מדי בוקר הגיעה לבית הספר בשברולט קורבט לבנה עם הגה בצד הלא נכון, הצד האמריקאי, מכונית בלי מושב אחורי ובלי תא מטען, אז איפה היא שמה את הקניות שלה? אבל אולי היא מזמינה אוכל הביתה כמו האנשים בטלוויזיה; אולי היא אוכלת במסעדות צרפתיות שאור נרות משתקף בהן במראות ענקיות. צמידי זכוכית הצטלצלו על זרועותיה ושערה הבלונדיני הגלי היה מסודר עם פוני ארוך כמו של רבקה דה מורניי ב"שעשועים מסוכנים" — לא שהרשו לנו לראות את הסרט כי הוא לא לגילנו. לצווארה צלב זהב ועליו דמות ישו קטן מזהב, כל־כולו צלעות בולטות וקוצים.

הרמתי את מכסה המכתבה והכנסתי לתוכה את המחברות. בתחילת השליש עטפתי אותן בשאריות של טפטים שהיו לנו בבית: הפסים מהחדר שלי לדת, מתמטיקה, אזרחות ומדעים, הפוקסיות מחדר האוכל ללשון וקריאה. אמא שלי בחרה את הדוגמאות כשרק חלתה, היא הצמידה ריבועים לקיר ובדקה אותם בשעות שונות, בתאורה שונה. היא אמרה שהיא רוצה שהבית יהיה מושלם. אני לא הבנתי.

בדקתי שוב שהעט המיוחד שלי נמצא בקלמר עם הציורים של דובוני אכפת לי.

"מה זה?" שאלה מליסה נייט, שישבה מהצד השני שלי.

הראיתי לה את העט והטיתי אותו לכאן ולכאן כדי שהאונייה תשוט.

"אני יכולה גם?"

היססתי, ואחר כך נתתי לה. "תיזהרי," אמרתי. "הוא ממש יקר."

למליסה היו שיער ארוך בצבע דבש וחורים באוזניים וג'קוזי ואני בחיים לא אהיה היא, אף על פי שאיימי ואני התאמנו על ההליכה שלה והצחוק שלה. פעם אחת בהפסקת הצהריים הפשלנו את החלק העליון של הסרפן וקשרנו את החולצות מעל הפופיק כמו מליסה. כשפולה דה פריס ראתה אותנו היא לחשה משהו למליסה באוזן, אבל למליסה בכלל לא היה אכפת, כי היא לא הייתה רעה כמו שילדות יפות עם עגילים באוזניים יכולות להיות רעות.

גברת פרייס עמדה מול הכיתה, הסתכלה עלינו, חיכתה שכולנו נשב בשקט. מליסה החזירה לי את העט.

"היום, אנשים," אמרה גברת פרייס — היא קראה לנו אנשים ולא ילדים, ואנחנו הרגשנו אחראים — "נלמד על מבנה העין."

היא ביקשה ממליסה לחלק את התרשים המשוכפל, כי מליסה הייתה אחת הנבחרות שלה, המותק של המורה. זה לא היה הוגן, אבל מה יכולנו לעשות? ריח מעקצץ של דיו סגולה עלה מהדפים המשוכפלים ואנחנו עקבנו באצבע כשגברת פרייס הראתה איפה הקרנית, לובן העין, הרשתית, עצב הראייה, ואחר כך כתבנו את השמות בכתב הכי מסודר שלנו והוספנו חצים כדי להראות את המקומות הנכונים בציורים שלא ממש נראו כמו עיניים. הכרחתי את עצמי להתרכז; עדיין הייתי מטושטשת מההתקף.

"ברור," אמרה גברת פרייס, כאילו היא יודעת מה אנחנו חושבים, "שהדרך הטובה ביותר ללמוד היא לראות במו עינינו, נכון?"

היא חייכה את החיוך המיוחד שלה וניגשה לקצה הכיתה ושם, על שולחנות הפעילות, מוסתרים בבד כדי לא לקלקל את ההפתעה, היו טורים של מספריים ואזמלים ומכשירים קטנים וחדים כמו שהאחות מכניסה לנו לפה כשהיא בודקת את השיניים. היא פתחה מכל גלידה וקארל פַּארַאי אמר "תות־וניל!" בקול החדש העמוק שנהיה לו בקיץ, אבל גברת פרייס צחקה ואמרה לא, ממש לא תות־וניל, ובתוך המכל היו המון עיניים. עיניים של פרות. עין לכל זוג ילדים.

"מר פּארי היה נדיב מאוד ודאג לספק לנו אותן," אמרה, "אז אל תשכחו להודות לו בפעם הבאה שתיכנסו אליו."

ליאן פּארי חייכה באושר; היא שמרה על ההפתעה, על הסוד, ועכשיו בזכות זה גברת פרייס משבחת אותה. מר פארי היה הקצב המקומי ונתן לכל ילד שנכנס עם ההורים פרוסת נקניק לצהריים. "את נראית כאילו לא יזיק לך קצת פיטום," היה אומר וקורץ בזמן ששקל צלעות או השחיז את הסכין הגדול הכסוף. לפעמים הוא גם חילק עפרונות: עפרונות בצבע ירוק מטאלי שכתוב עליהם "אטליז פארי, היי סטריט". אני לא השתמשתי בעיפרון שקיבלתי — אפילו לא חידדתי אותו — כי הוא היה יפה כל כך. ואחר כך איבדתי אותו.

"טוב, אנשים, להתחלק לזוגות," אמרה גברת פרייס, ואיימי תפסה לי את היד והחזיקה חזק, חזק מדי.

"לא נראה לי שאני רוצה לעשות את זה," לחשה איימי, אבל גברת פרייס כבר התחילה לחלק את העיניים בכף וזוגות הילדים תפסו את מקומותיהם מול מגשי הניתוח. הייתה לי הרגשה שכבר ראיתי פעם את הרגע הזה: המגשים, שורות המכשירים הנוצצים. העיניים המתות המסתכלות בכל הכיוונים. היד שלי, מושטת לקחת משהו חד. הרבה פעמים היו לי מחשבות מוזרות אחרי התקף; מצמצתי, ניסיתי לסלק אותן.

"קודם כל," אמרה גברת פרייס, "בואו נרחיק את כל מה שמיותר — כל החלקים המידלדלים מסביב, כן? אתם יכולים לגזור אותם במספריים או להשתמש באזמל. אלה הן השאריות של העפעף ושל השרירים שמזיזים את העין."

הצעתי לאיימי את המספריים אבל היא עשתה לא עם הראש.

"אל תחששו לגעת בעין ולהחזיק אותה," אמרה גברת פרייס בזמן שעברה בין השולחנות. "תופתעו לגלות כמה היא עמידה. טוב, מליסה. טוב מאוד, ליאן." היא הניחה יד על כתפה של ליאן והסתכלה עליה כשהסירה בדייקנות את פיסות הבשר המיותרות.

לקחתי את הדגימה שלנו והתחלתי לגזור. הידיים והרגליים שלי עוד היו כבדות כל כך.

"היזהרו לא לפגוע בעצב הראייה," אמרה גברת פרייס. "זה הגדם הקטן מאחור. בלעדיו הפרה שלכם לא תוכל לראות."

העין הייתה חלקלקה בין אצבעותי, כמו הענבים שאיימי ואני קילפנו תמיד כששיחקנו באדון ועבד. נדמה היה לי שאני מבחינה בכמה ריסים. הרחקתי את השאריות לשולי המגש.

"עכשיו, תביטו על הקרנית. כולם מצאו את הקרנית? כפי שאתם רואים, היא כחלחלה ועכורה — זה מה שקורה במוות. בחיים הקרנית שקופה, כמו שקית ניילון מלאה מים, כדי שהאור יוכל לעבור דרכה."

"מוות?" אמרה איימי. "מוות?" היא העיפה אחורה את הצמה השחורה והעבה שלה כאילו כמעט נגעה במשהו נורא.

"מה חשבת?" אמר קארל, הוא נענע מולה את עין הפרה שלו ועשה מוּ.

גברת פרייס הראתה לנו איך לגזור מסביב לגלגל העין כדי שנוכל לחצות אותו, אבל לא לדחוף את המספריים עמוק מדי כדי לא לפגוע בעדשה. פחדתי שאולי אגעל ואולי אפילו יהיה לי עוד התקף אבל זה לא היה שונה מלחתוך עוף לתבשיל או לגעת ברגל שרירית של חילזון, והג'לי שבתוך העין לא היה יותר גרוע מחלבון של ביצה. והכל התפרק בקלות כזאת, חצאי הכדור נפרדו זה מזה, עולם חצוי. גברת פרייס הראתה לנו את הכתם העיוור, במקום שעצב הראייה מתחבר לעין מאחור ואין שם קולטני אור. במקום הזה אנחנו לא רואים שום דבר, הסבירה, אבל המוח ממלא את החסר בלי שנרגיש ונכון שזה מדהים? נכון שאלוהים מדהים?

עכשיו איימי גהרה על המגש, נגעה בעדשה עם הגָשוֹש.

"שימו לב, אנשים," אמרה גברת פרייס. "את כל זה צריך לזכור. זה חשוב."

*המשך הפרק זמין בספר המלא*