האודיסיאה של שרגא שלכטר

שרגא שלכטר הציץ בטלפון שלו. השעה הייתה שמונה וחצי והוא התהפך במיטה, מיואש. כבר כמה ימים שהתעורר לפנות בוקר. במקום לקום בעשר־אחת עשרה, כמו בנאדם, היו עיניו נפקחות בשעות־לא שעות וחוסר השינה הלך והצטבר אצלו והחדיר לגופו עקצוצים מציקים. הוא התפוצץ על כל שטות. הוא לא נהנה משום דבר, ואף אחד לא הבין את זה כי אנשים בני ארבעים פלוס ישנים לפעמים שש שעות בלילה ומתפקדים יופי.

שרגא התהפך על הבטן ונאחז בשארית כוחותיו במיטתה של בת זוגו, שלי, בניסיון להירדם פעם נוספת. לרגע אף חשב לקחת חצי בונדורמין. שרגא לא מיהר לשום מקום; הוא עבד רק מדי פעם בפרויקטים מזדמנים, אבל אם יבלע את כדור השינה לא יקיץ לפני שתיים, השעה שבה נהגה לחזור הביתה בת הזוג לארוחת צהריים. שרגא ידע שבמהלך השעתיים שבהן בילתה בבית, היא אהבה שקט. במשך כל הבוקר קיבלה מטופלים ששפכו באוזניה את מחלותיהם ומצוקותיהם ובין משמרת הבוקר למשמרת הערב הייתה זקוקה למנוחה מבני אדם. רק פעם אחת, בעקבות הפסקת חשמל אצל שרגא, חיכה לה בבית ושלי לא הסתירה את מורת רוחה, אפילו על הכורח לברך את בן זוגה לשלום.

על אף שכבר היו שנתיים יחד, הם התגוררו בנפרד. היה להם נוח להיפגש רק כאשר התאים לשניהם, לארח ולהתארח במקום להפוך את חייהם המשותפים לשגרה של נפיחות ופיג’מות. בין שתי הדירות הפרידו שבע דקות הליכה, אבל הפער בין השתיים היה עצום. שרגא, שהתקיים בצניעות מירושה והעדיף להימנע מלאכול במסעדות ולו בלבד שלא יאלץ להפוך לאדם פרודוקטיבי, התגורר בדירת מרתף של חמישים מטר, דירה מבולגנת שנערמו בה ספרים ושאר חפצים חסרי תועלת. שלי, לעומת זאת, התגוררה בדירה מרווחת, עם מרפסת גדולה שצימח בה ג’ונגל ושקירותיה היו מעוטרים ביצירות אמנות.