סטרוברי

פרולוג 

״אני לא לגמרי מבין מה בדיוק אתה מציע שנעשה — שום דבר?״

רק שבוע קודם לכן קרסה המערכת הביומטרית בבת אחת; ממשקים פיננסיים, מרכזי בריאות חכמים, שירותים חיוניים, כאילו מישהו תלש את עמוד השדרה הדיגיטלי של ארצות הברית והשאיר אותה משותקת לחלוטין. אנשים איבדו גישה לכל מה שעבדו בשבילו, למפעל חייהם, ולעיתים פשוט התפוגגו מהמערכת כאילו אבדה כל עדות לעצם קיומם.

נשיא ארצות הברית שלח מבט כבוי אל האיש קפוא העיניים מעבר לשולחן הזכוכית. זה ימים נדדה שנתו של הנשיא הזקן; הוא ידע שהמורשת שהוא עתיד להותיר אחריו הוספדה זמן רב לפני פרישתו.

האיש הטה קלות את ראשו בתנועה מדודה, עיניו שטוחות ואפורות כבדיל. לרגע היה נדמה כי הוא כלל אינו מביט בנשיא, אלא סורק אותו כמערך חשוף של נתונים.

״כן,״ ענה בקור רוח, ״תמיד עדיף להמתין מאשר לעשות טעות.״

״אבל מאות אלפי אנשים איבדו הכול; את החסכונות, את הפרופיל האישי, את הגישה לשירותים רפואיים חיוניים. יש דיווחים על תסיסה בניו ג’רזי, בדנוור, באטלנטה... אני חושש מהאפשרות שיפרצו מהומות.״

אל מול הגבה המורמת לעומתו נצר הנשיא את לשונו באחת.

״כולם מבינים שהמערכת הפיננסית היא שריד של העבר,״ הסביר האיש באדנותיות, ״כל התערבות תתפרש על ידי האזרחים האמריקאים כעלה תאנה.״ לאורך כל השיחה לא מצמץ ולו פעם אחת, ולרגע רכן לפנים, עיניו יורות להבות אפורות, והוסיף בנימה אחידה, מכנית, ״תן להם להישבר כפי שתוכננו להישבר — ולהיבנות מחדש תחת כללים חדשים.״

על הקירות סביבם ריצדו נתונים בלתי מעודכנים, גרפים שחדלו מתנועתם, מפות נטולות משמעות. האיש אפור העיניים נשא מבטו לפנים כמו מתבונן באובייקט נטול ממשות.

״כולנו מרגישים את זה, נכון?״ הוא מתח דבריו במכוון, ממתין להנהון רפה מצד הנשיא, ״התחושה הזו, של חוסר אחיזה, של רִיק, היא רק יריית הפתיחה. אין טעם לעצור את התנועה שכבר החלה. אדוני הנשיא, סדר חדש נוצר מתוך פחד. זה כך משחר ההיסטוריה.״

באותה השעה עמדו אזרחים דוממים אל מול תחנת הגישה לממשק הפיננסי במנהטן, שתריסי המתכת שלה נותרו מוגפים זה ימים רבים. באור השחר האפרפר הייתה העיר ניו יורק על רחובותיה השוקקים למשכנות עוני, בוגדנית וזנוחה. ככל שחלחלה ההבנה שהאדמה שעליה הם עומדים משתייכת כעת לאחרים, ככל שאיבדו כללים והסכמים אנושיים את תוקפם והאדם נשלל ממהותו עד שהיה לקליפה ריקה — כך רבו השתיקות סביב.

בעודם ממתינים כנועים לגזר הדין מחוץ לתחנת הגישה, נראו האנשים כה דומים זה לזה, קורבנות לממשק אנושי־מכני שהתרוקן מכל הכרה, זרים לעצמם, נושאים עיניים כלות אל ממשק דיגיטלי אטום. בשולי הרחוב המשיכו הגלאים הביומטריים לסרוק ולפלוט נתונים סתמיים; עוברי אורח עצרו בהיסוס מולם בתקווה שיזהו את פניהם. ״הישות אינה מוכרת,״ התגבבו הקולות החלודים זה על זה ברחבי העיר, ״אין רישום גנטי, נא להתרחק.״

ניכר באזרחים כי כבר השלימו עם הפרֵדה הכפויה מן העולם שבו ידעו מי הם, עולם שבו ידעו משהו, כאשר עוד היה במה להאמין.

ולפתע הדהדה זעקה חרוכה לאורך הרחוב הפצוע, מסמנת את ראשיתה של תנועה.

מקצה ההמון הושלך בקבוק זכוכית והתנפץ בקול עז כנגד חזיתו המנוכרת של הממשק הפיננסי. השברים ניתזו אל הארץ, נוצצים באור הבוקר הקר על האספלט כאותות הבוקעים מלב האפלה, והסכר נפרץ באחת אל מחול של פירוק והרס; קירות הנתונים נופצו בפראות, שלטים דיגיטליים נתלשו מן הקירות ומערך התאורה הדינמי נותץ בפֶרֶץ זעם ותסכול של מי שנשכח מאחור. הגוף תפס את מקומן של המילים שמעלו בתפקידן — הוא הציע שפה עתיקה, גולמית, שבה זעם מלבה זעם, כאב מסב כאב והמציאות כה מנופצת עד שלא נותר מה לתקן ואף לא נותר מה להחריב. המערכת הופקרה.

באותה השעה בבית הלבן בהה נשיא ארצות הברית בתמונות המתחלפות מולו בזמן אמת — בני אדם מנפצים בחמת זעם מערכות שנבנו בעמל של דורות. הוא ראה זאת בעבר, באזורים מוכי אסון, בתמונות היסטוריות, והמחשבה על כך שזה מתרחש כאן, במעצמה המובילה בעולם, עוררה בו חלחלה. תחושת סופיוּת עמומה התפשטה בליבו כשלחש בקול קרוע, ״אתה מדבר על כאוס מכוון...״

״אדוני הנשיא,״ ענה האיש בחיוך דק, ״מה שהתחיל — כבר אי אפשר לעצור.״

פרק 1

דצמבר 2000

רחשי הלילה הדהדו באוזניה בשעה שפסעה בצעדים מדודים לאורך המזח, נזהרת שמא תחליק על פני שכבת הקרח הדקה לרגליה. בערפל הכבד התקשתה לחמוק מנתזי הגלים שיצרו הרוחות העזות במימי אגם שמפליין, והם התנפצו אל קורות העץ האלכסוניות והרטיבו את שולי מכנסיה.

״אני לא מבינה למה בכלל שלחו אותה לפה,״ היא נזכרה בלחישה הארסית שחלפה ביניהן כשחשבו שהיא איננה שומעת.

״איך היא תשרוד בלי להטעין את הטלפון הנייד היוקרתי שלה?״

״היא בטח חושבת שאם היא תראה לכולם את האנטנה הנשלפת יתקינו לה שקע אישי בשק השינה.״

צחוקן הפך קולני ובלתי נשלט, וכשנזכרה בכך שוב התכווצה בתוכה.

זרזיפי גשם דקיקים התערבלו בדמעותיה, והיא הידקה לגופה את מעיל הפארקה הכחול ואגרפה את כף ידה העטויה כפפה סביב מכשיר הטלפון שבכיסה. שמיים שחורים נפרשו מעליה, קודרים ונמתחים אל האופק. מאחוריה, מעבר לשורת האוהלים, גוועה מדורת המחנה לאיטה, ועימה נחלשו המילים הדוקרות.

אֶלֶנָה רוֹגָן הגיעה לקצה המזח ונשאה מבטה אל המרחבים הקפואים של ורמונט. לא כך חשבה שתבלה את חופשת חג המולד, והיא נמלאה געגועים לביתה באפר ווסט סייד של מנהטן, לאורות העיר המנצנצים בלילה בחלונות הדירה הגדולים ולריח המאפים החמימים של קפה פלורה בשעות הבוקר, שהיה מלווה אותה לאורך רחוב 72 כולו. כמה ייחלה לשוב אל שאון הרחובות, אל בליל השפות של התיירים הנלהבים ואל אורות החג המרצדים בשדרת ברודוויי, הכול מלבד החושך העגמומי הזה. והבדידות.

קרחונים קטנים צפו על פני המים באי־שקט, מתנגשים זה בזה בקול נקישה עמום. היא מילאה ריאותיה באוויר הצונן והאזינה ליללת הרוח המלטפת את הצמרות הסבוכות של פארק אדירונדאק.

ואולי זו לא הייתה הרוח?

גופה נדרך לרגע, והיא סבה על עקביה מוכנית כדי לשוב אל המחנה. מחשבותיה התערפלו בשעה שגררה רגליה בכבדות אל עבר הפארק, ולפתע שוב פילחה היללה המשונה את אוויר הלילה. כעת הייתה משוכנעת שזו אינה הרוח.

השלג חרק תחת מגפיה ונטבע בשביל עקבותיה המוביל אל שורות העצים המחטניים. היא לא ידעה במשך כמה זמן שוטטה כך ואף לא ידעה לאן מועדות פניה. מחשבותיה היו נתונות למלמולים נוגים שהלכו וגברו באוזניה, עד שנשמעו כה ברורים וחדים, שידעה שהגיעה ליעדהּ.

לנגד עיניה נגלה מבנה ארוך וצר מחופה זכוכית צהבהבה ומוכתמת, מכוסה באדים. כשהתקרבה ומיקדה את מבטה הבחינה בשורות צפופות של שיחי תות פראיים ובפירותיהם הארגמניים שנרקבו על הארץ.

אלנה היססה.

הקול נשמע כעת עמום וחלוש, כמעט מיואש. היא נכנסה אל המבנה האפלולי ופסעה בין שורות הצמחים הנמוכים המוזנחים. עיניה סרקו את סביבתה בחשכה; בחממה הנטושה הכול עמד מלכת, אף העלים האדומים היו תלויים על גבעוליהם ללא ניע, עגומים ומיותמים. היא נגעה בקצותיהם באצבעותיה, דוחפת אותם בעדינות ונשימתה עצורה.

״יש כאן משהו, איפשהו...״ אמרה לעצמה.

ריח הפירות המבאישים עלה באפה וחמיצותם דגדגה את נחיריה. האוויר הדחוס והלח דבק בעורה, מחניק, ואגלי זיעה החליקו על עורפה ובמורד גבה. אלנה הסירה את כובע הצמר המגושם מעל ראשה ואנחה נפלטה מפיה. עננים שחורים התחשרו מעל כיפת הזכוכית העכורה והניסו אף את אורו החלוש של הירח. כעת הייתה שרויה לחרדתה בעלטה. ליבה החיש פעימותיו עד שהסתגלו עיניה לחשכה הסמיכה שאפפה אותה. במשך רגעים אחדים הסדירה נשימה, ולבסוף התעשתה ושלפה את מכשיר הטלפון מתוך המעיל. המסך הקטן הבהב באור ירקרק וחיוור, משתקף במאמץ בכתמי המים הדלוחים שנקוו על הארץ. צללים מפוצלים ומפותלים נעו על דופנות הזכוכית, ולרגע היה נדמה לה שדמויות אנושיות חגות סביב המבנה בתנועות מאיימות וזחלניות.

זה לא ייתכן, היא לבדה.

אלנה רכנה לפנים והסיטה קווצת שיער לחה אל מאחורי אוזנה. משהו נע סמוך לה, בין שני שיחי תות משורגים שעליהם קרועים בקצותיהם. אולי שועל אדום שתעה בדרך? היא עשתה צעד נוסף וכרעה על ברכיה, מתעלמת ממגע הבוץ הדביק והחם שכיסה את הקרקע. סקרנותה בערה בה, והיא קירבה את ראשה אל היצור המתנועע ברכות בתוך הסבך.

נשימתה נעתקה באחת.

זו הייתה חבילת בד זעירה, מונחת בשקערורית באדמה הלחה תחת חופת אניצים שחוחים, נרעדת. אלנה הניחה את המכשיר לצידה והסירה את הכפפות מעל ידיה. מגע הבד היה גס ורטוב תחת אצבעותיה. היא הסיטה אותו קלות והתקשתה להאמין למראה עיניה.

תינוקת עגולה הביטה בה בדממה בעיניים גדולות וצלולות. היא הייתה עירומה, עורה חיוור, כמעט שקוף, ופלומת שיער רכה, זהובה־אדמדמה, מכסה את ראשה. כפות ידיה הקטנטנות נעו מאוגרפות בתנועות עובריות, אולם מבטה נותר ממוקד באלנה, עמוק וחודר באופן שכמעט עורר בה בהלה.

היא ניגבה את כפות ידיה המיוזעות במעילה, משכה את החבילה הקטנה במשנה זהירות מתוך השקערורית והצמידה אותה לחזהּ, שפתיה נעו בלחישה, ״מאיפה... הגעת?״

ריחהּ המשכר של התינוקת ערפל את חושיה, וחמימות מענגת פשטה בגופה. להרף עין שכחה שהיא לבדה במעבה היער באישון לילה, אוחזת בילדה נטושה.

לפתע חדר פנימה משב רוח עז ודוקרני ומייד אחריו נשמעה חבטה. אלנה שבה אל המציאות וצמרמורת חלפה בגווה. היא זקפה את ראשה. צללית אנושית חלפה מחוץ למבנה, ובחלוף שניות ספורות הדהד באוויר רעם מנוע חנוק ושני פנסי רכב הציפו את החממה באור לבן. היא צפתה בטנדר מלוכלך בבוץ המתרחק ונעלם בחשכת היער מעבר לזכוכית.

ושוב שקט. 

***

אלנה סוככה על ראשה של התינוקת בכף יד רועדת, נשימותיה שטוחות. חום גופה של העוללה הרכה חדר בעד שכבות בגדיה בעודה ישובה על הארץ. במשך דקות ארוכות נותרה כך, מביטה נכוחה. מחשבותיה הסתחררו בראשה והתנפצו זו כנגד זו באי‏־ודאות משתקת. מישהו היה כאן ונמלט; האם ראה אותה? האם הבחין בה כשהתקרבה אל החממה ולכן נעלם? ומדוע אם כן לא לקח עימו את התינוקת? תחושת סכנה מילאה את ליבה לנוכח הצללים המשתרכים על דופנות הזכוכית. מישהו ניסה להיפטר מהילדה הזו, הכתה בה המחשבה המבעיתה, והדממה ששררה סביבה העיקה עליה במידה שהתקשתה לשאת. היא הסבה פניה באיטיות אל עבר מכשיר הטלפון שלה. רק כעת חדרה לתודעתה השעה — הוריה בוודאי שקועים במלאכת השינה, ומה תאמר להם?

לאימהּ, סילביה רוגן, ידעה שתתקשה להסביר מה עבר עליה. היא הייתה עסוקה במחשבות גבוהות על מדיטציה טרנסנדנטלית, וזה זמן־מה נהגה להטעין אמטיסט ואפופילייט באור הירח ולטהר את אבני הקריסטל שלה בקטורת ובעשן של מרווה. כמי שעיתותיה בידיה העבירה את זמנה במריחת צבעי שמן שיובאו מאירופה על פני קנבס עצום־ממדים, מצוידת בצבע ארגמן שיוצר בתוניסיה בשיטה המסורתית של מיצוי בלוטות חילזון מסוג ארגמון טרושל ובידה מכחול משערות הזנב של חמוס סיבירי. היא נזכרה בערב שבו ארזה את חפציה לקראת היציאה למחנה בוורמונט. אימהּ טרחה בהתלהבות יתרה על יצירת אומנות חדשה ושאפתנית שחלמה שתוצג בגלריית אֶטוֹאֶל בגריניץ’ וילג’ יום אחד, ואלנה לכסנה אליה מבט ונאנחה במרירות.

״אני חוקרת את הדיאלוג בין האור ובין החומר,״ הסבירה לה סילביה בלַהַט, ״הוא מבטא את הניגודיות שבין הפגיעוּת ובין העוצמה.״

״לי זה נראה כמו קשקוש מרוח,״ נהמה בתה המתבגרת בעודה דוחסת זוגות גרביים מגולגלים לתא התרמיל.

״אני יודעת שהציניות הזו מסתירה מאחוריה אינטואיציה רוחנית מפותחת,״ אבחנה אימהּ בידענות. ״חבל שאת לא קשובה יותר לקול הפנימי שלך,״ הוסיפה בעודה נודדת מן הקנבס על מנת לגזום את הבונסאי שלה במספרי פרפר יפניים.

״אם האינטואיציה שלך כל כך חזקה, איך את לא מזהה שאני עצבנית?״

״את רק צריכה לשחרר את החסימות האנרגטיות שלך, יקירה.״

למרבה מזלה של אלנה, בשעה שהצמידה אליה אימהּ טורמלין שחור, כדי להגן עליה מפני תדרים נמוכים, התערב אביה היקר למענה וביקש, ״הניחי לילדה, סילביה. התדרים שלה בסדר גמור.״

טום רוגן היה שקול וענייני בעסקיו, ואת הונו עשה בהיותו אחד השחקנים המרכזיים בתעשיית הביטוח האמריקאית — תחום אפרורי לכאורה, אם כי כזה הדורש מיומנויות של ניהול סיכונים וראיית עומק. אחת ההשקעות האסטרטגיות של החברה בוצעה לאחר שזיהה פוטנציאל רדום במבנה תעשייתי ישן בסוהו, רֵחיים על צוואר העירייה שנואשה מלמצוא לו שימוש. הוא שימר את חזיתו ההיסטורית, ובעזרת משרד האדריכלים הידוע לנגפורד ומאיירס הפך אותו למתחם מגורים אולטרה־יוקרתי עבור האליטה הפיננסית; חלונות ענקיים המשקיפים אל הגשרים החוצים את האיסט ריבר, רצפה מעץ אלון שיובא מחבל בורגון שבצרפת ובריכת ״אינפיניטי״ על גג המבנה, שממימיה היה אפשר לראות את קו הרקיע של מנהטן התחתונה כולה — ממגדל החירות ועד גשר ברוקלין. במתחם עצמו אף פעל בנק פרטי דיסקרטי, לטובת עסקיהם הפרטיים של הדיירים.

אולם בבית לא היה טום איש עסקים, אלא אבא — ישיר, חד ומדרבן — ומעולם לא החמיץ את מופעי הבלט שלה, גם כשגילמה את עכבר מספר חמש ב״מפצח האגוזים״, אוחזת בידה חרב קרטון זעירה. ״את נראית טוב באפור, אֶל,״ אמר לה כשיצאה מדוכדכת מאולם הספורט של בית הספר שבו נערך המופע, והוא המתין לה שעון בנינוחות על משקוף הדלת, ידיו משולבות ועניבתו תחובה ברישול בכיסו. ״תנועות זנב כאלה לא ראיתי מעולם, ואיזה תזמון!״

״נו, אבא...״ נשפה בייאוש.

״אני מתכוון לזה, מותק. הכול נמצא בין שתי האוזניים שלך. גבולות הם רק במחשבות.״

אל המחשבות החולפות בראשה כרכבות דוהרות התגנב חיוכו הלעגני של אחיה קאי, ובעיני רוחה ראתה אותו מיטיב את משקפיו על חוטמו ומפטיר ביהירות, ״אלנה שוב עושה צרות, אה?״ היא נשכה את שפתה התחתונה והשפילה מבטה אל הפנים השלוות של היצור הזעיר המנמנם בזרועותיה. איבריה של התינוקת היו רפויים כעת, וריסיה הכהים הטילו צללים עדינים על לחייה הוורדרדות. משקלה הזעום של התינוקת הפך פתאום כבד בזרועותיה.

דומה כי המועד היחיד שבו אנשים מאמינים בעוצמתה של יד הגורל הוא בעיתות אֵבֶל, כאשר כאב האובדן כה צורב עד כי הנחמה היחידה היא אמונה בכוונה אלוהית כלשהי שיש תכלית ומשמעות בסופה, ואף על פי כן — לנוכח התינוקת המתרגעת בחיקה היא הוצפה בתחושה עמוקה ובלתי מוכרת של שותפות גורל; דחף עז להגן, לשמור, לדאוג, להציל ובעיקר... להשאיר.

אגודלה ריחף מעל כפתור החיוג. משב רוח רב־עוצמה זעזע את קירות הזכוכית, אולם בתוך החממה היה חם, רוגֵע, יציב, משל היו שתיהן מוגנות בבועה שקופה מפני הסערה; זו המתחוללת כעת וזו שבוודאי תתחולל בעוד רגע.

אלנה לקחה נשימה עמוקה והתקשרה לאביה.