מאחורי כל גבר מוצלח

1

תשמעו, אני לא אומרת שהייתי אישה מושלמת, אבל... טוב, אולי אני כן אומרת את זה.

התעוררתי מדי בוקר בחמש. למעשה, ברוב הבקרים השעה היתה 4:59. אחרי הכול, לא רציתי שהשעון המעורר שלי יעיר את לארי. הוא נזקק לשנת היופי שלו עד לשעה 6:00.

לא, התעוררתי שעה שלמה ועוד דקה לפניו כדי שאוכל להתקלח, להתאפר, להתלבש ולהניח את ארוחת הבוקר שלו על השולחן, לפני שהוא ירד בשעה שש בעקבות צלצול השעון שלו. לא היו בבית שלנו נקישות על דלת חדר האמבטיה כשהוא אומר לי שעליו להתקלח לפני העבודה. בהחלט לא, רבותי.

כשהוא הגיע למטבח ב־6:30, ארוחת הבוקר כבר היתה על השולחן. חביתה, טוסט, קפה ומיץ תפוזים. העיתון היה מקופל בדיוק רב לשמאלו. קיבלתי נשיקה זריזה על הלחי והלכתי להעיר ולהלביש את הילדים, דואגת שהם לא יפריעו לארוחת הבוקר שלו. באמת ובתמים, הדבר היחיד שלא עשיתי היה לסחוט את המיץ בעצמי. אחרי הכול, בחורה חייבת להציב גבולות.

לארי יצא כל יום בשבע בדיוק, ואז הילדים ואני נשמנו לרווחה. זה לא שלא נהנינו מחברתו. אבל הוא הרעיף כל כך הרבה שבחים על הטיפול שלי בבית, שהעדפתי שימשיך לחשוב שזאת המציאות היומיומית. וכל אמא יכולה להגיד לכם שזה לא נכון. אבל במשך עשר הדקות שבהן הוא באמת ראה את ילדיו יושבים ואוכלים ארוחת בוקר, שלושתנו יכולנו לממש את האשליה. בשנייה שהוא יצא מפתח הדלת, החל היום האמיתי.

והיום שבו עולמי הקטן והמושלם התפרק היה יחיד ומיוחד.

רק נשמעה נקישת המנעול מאחורי גבו של לארי, ודבי כבר השליכה על רוֹבי חופן של צ'יריוס ספוגים בחלב, והוא השיב בפיסת טוסט מרוחה בריבת תות. לארי התלונן לעתים קרובות על חשבון המים הגבוה שקיבלנו, והאשים בכך דליפה בלתי נראית מתחת לבית. יכול להיות שזה היה נכון. אבל אני לא הכרתי רשמית בכמות הכביסה ששני פראי האדם האלה יצרו. אחרי הכול, הם היו פראי האדם שלי. והם היו נורא מתוקים כשהם לא השליכו אוכל והרסו את הבית.

"הֵיי!" אמרתי והכיתי באצבע צרדה. "האוכל נכנס לפה שלכם. כאן זה לא 'סינדרלה'. שום ציפורים ועכברים קטנים לא יבואו לעזור לנקות אחריכם."

"היא התחילה," אמר רובי והצביע על אחותו בת השנתיים. דבי פרצה מיד בבכי, והדמעות המעורבות בריבת תות זלגו על פניה.

"ואני שמה לזה סוף," אמרתי וניגבתי את פניה במפית בעודה מתפתלת כדי להשתחרר ממני. "ואפילו אם היא התחילה, אתה הרי צריך לדעת איך מתנהגים."

רובי שילב את זרועותיו, ועל פניו החל להתפשט מבט זועף שדמה לזה של אביו, במידה מוגזמת עבור ילד בגיל חמש. "את תמיד מאשימה אותי!"

"היא תינוקת," אמרתי.

"אני ילדה גדולה," אמרה דבי וגם היא הזעיפה פנים.

"ילדות גדולות לא זורקות אוכל," התנגדתי. הבטתי בשעון שלי. "ואם לא תתנהגו היום כמו שצריך, לא תראו 'קפטן קנגורו'."

"זאת תוכנית לתינוקות," אמר רובי.

"אז אל תראה."

הוא החמיץ פנים למשך שנייה נוספת ואז התנצל בפני אחותו. פרעתי את שׂערו ונישקתי את מצחו. "תסיים את ארוחת הבוקר שלך — באכילה, לא בזריקה. אחר כך נחליף בגדים ותוכלו לראות טלוויזיה בזמן שאמא תאפה עוגיות."

"בשבילי?" שאלה דבי ושפשפה את כפות ידיה זו בזו בצהלה. "אני עוזרת!"

"בשביל המשרד של אבא," אמרתי ונענעתי בראשי. כשמדובר בסוכר, הילדה הזאת ראשונה בתור. שפתה התחתונה רטטה. "אמא לא נותנת לך תמיד ללקק את המקצפה ודואגת שתקבלי עוגייה?" היא הנהנה ואני התכופפתי לנשק את לֶחייה. "גם היום תקבלי, מתוקה." הזדקפתי והצבעתי עליה. "ועכשיו תאכלי את הדגנים שלך." אמא מושלמת נוסף לאישה מושלמת. אפילו כיביתי את המקצפה לפני שנתתי לה ללקק.

בזמן שהם אכלו מזגתי לעצמי ספל קפה שני, כרסמתי פיסת טוסט ודפדפתי בעיתון של לארי, נאנחת למראה העיגול הרטוב שהשאיר עליו. ביקשתי ממנו לא להניח את ספל הקפה שלו על העיתון כשהוא מסיים לקרוא כדי שגם אני אוכל לקרוא, אבל הוא אף פעם לא זכר, ולא רציתי לנדנד. אבל הוא היה יכול לפחות להניח אותו על מדור הספורט ולא על החדשות. אני מניחה שהוא חשב שהוא מתחשב, הוא לא מלכלך את המפה. אבל בשביל זה יש צלוחית. וזה לא שלא הייתי צריכה לכבס את המפה פעמים רבות בשבוע בגלל הילדים. הרמתי את המבט מהעיתון אל הכתם. כן. אני אכבס אותה גם היום.

בסופו של דבר, הוא חשף את השקר שלי והביא שרברב לבדוק את הצנרת, אבל זאת כבר היתה בעיה ליום אחר.

כשהילדים היו בבגדים נקיים — שוב — ושתולים מול "קפטן קנגורו", פניתי לסדר את המטבח לפני שאתחיל לאפות את העוגיות המפורסמות שלי. בדרך כלל הבאתי אותן למשרד בימי שישי כפינוק על שבוע עבודה יפה. לפעמים בימי שני, אם לארי אמר שמחכה לו שבוע קשה. הוא היה מנהל הקמפיין של סאם גיבסון, הסנאטור של מרילנד בקדנציה ראשונה, שניסה להיבחר לקדנציה נוספת.

התפקיד הזה הפגיש בינינו, לפני שבע שנים, אף על פי שאז הוא לא היה מנהל הקמפיין. סאם רצה את התמיכה של אבי והזמין את כל המשפחה לארוחת ערב. אבא היה חבר קונגרס עד לפרישתו לפני שנתיים, וכשאמרנו פרישה זה היה קצת לייפות את המציאות. הוא לא היה בטוח שיזכה שוב בבחירות לאחר שסבל מהתקף לב קל בבית הנבחרים. הרופא שלו הזהיר שאם הוא יישאר בפוליטיקה, ההתקף הבא יהרוג אותו. עכשיו הוא מבלה את ימיו בדיבורים על פוליטיקה כשהוא משחק דמקה בפארק, דן ללא הרף במעשיו של הנשיא קנדי ובמה שזוממים הסובייטים המנוולים.

מנהל הקמפיין הקודם של סאם חלה בשפעת, ולארי עשה את הצעד הראשון בארוחת הערב. למחרת הוא התקשר הביתה, ואני עניתי לטלפון. אמרתי שאקרא לאבא שלי אבל הוא עצר אותי, אמר שהוא לא התקשר אליו. יצאנו באותו ערב, והשאר... טוב, הנה אנחנו.

לפעמים תהיתי אם סאם גרם לו להזמין אותי לצאת. מפני שלארי מצא חן בעיני אבי וזה בוודאי עזר להשיג את התמיכה שלו בסאם. לארי נשבע שסאם לא ידע שהוא הזמין אותי לצאת לארוחת ערב. אבל לא היו הרבה דברים שלארי עשה ללא ידיעתו של סאם.

לאחר החלפת בגדים נוספת, הודות לשוקולד מהעוגיות, הילדים ואני צעדנו שלושה בלוקים אל בית הורי. זה היה משהו שהתעקשתי עליו כשלארי ואני התחתנו. רציתי שאמא ואבא יהיו קרובים. לארי לא התנגד — שכונת צֵ'בִי צ'ייס היתה מקום מושלם. הבית שלנו לא היה מרשים כמו שלהם, אבל גם אנחנו לא היינו — עדיין. אבל לארי נשבע שנגיע לזה. היו לו שאיפות פוליטיות סודיות משל עצמו. וכפי שהוא אהב לומר, כשאני תלויה על זרועו הוא לא יכול להפסיד.

"שלום?" קראתי ופתחתי את הדלת, מייצבת את העוגיות בידי השמאלית. רובי ודבי שעטו פנימה לפני.

"בֵּוֶורלי, מותק." אמא שלי ירדה במדרגות, כשהיא מהדקת עגיל פנינה לאוזנה. "אה, אה, אה," היא אמרה כשהילדים התקרבו. "הידיים שלכם נקיות?" הם עצרו והרימו את ידיהם לאפשר לה לבדוק, והיא התכופפה כדי לעשות זאת. "נפלא. עכשיו אתם יכולים לחבק אותי." היא פתחה את זרועותיה, והם השליכו את עצמם אל ביניהן.

גלגלתי עיניים כשהיא המתה מעליהם. אם היתה טיפת לכלוך מתחת לציפורן, הם היו נדחפים אל חדר האמבטיה לרחצה ואילו אני הייתי ננזפת על חוסר הניקיון שלהם במקום שירעיפו עליהם אהבה כפי שקרה זה עתה.

אבל עזרה זאת עזרה, והייתי אסירת תודה שהיא לקחה אותם אליה בזמן שאני יצאתי לסידורים. כל עוד זה לא התנגש בברידג', בארוחת צהריים או בשפע של תורים למספרה ולמניקור.

"אז אני יוצאת," אמרתי.

"את לא רוצה לשבת לפטפט?"

זה היה קוד לתחושה שמזניחים אותה. אבל אם הייתי נשארת, משמעות הדבר היתה שהעוגיות נאפו לחינם. "באיזו שעה את צריכה שאני אחזור היום?" שאלתי.

"אחת."

"אז לא, אני לא יכולה."

היא נאנחה. "תמיד ממהרת. את צריכה עזרה, מותק."

את רוצה לשלם על זה? עלה בגרוני. גם כך לארי לא הפסיק להתלונן על הבזבזנות שלי. אבל בלעתי את המילים. "אני צריכה, ולכן את הטובה מכולם, אמא." התקדמתי ונישקתי אותה על שתי לחייה, אחר כך התכופפתי גם לנשק כל אחד מהילדים על הראש. "תתנהגו יפה אל סבתא."

אמי נפנפה את ידה באוויר. "הם מלאכים. אני לא יודעת מה אמא שלכם חושבת שתעשו," היא אמרה להם בקול מתנגן.

"בסדר. אני אחזור עד אחת."

"שתים־עשרה."

הרגשתי שהלסת שלי מתהדקת. "חשבתי שאמרת אחת?"

"למה שאני אגיד אחת?"

נשימה עמוקה. "אני אחזור עד שתים־עשרה."

"בואו איתי, מתוקים," היא אמרה לילדים כשיצאתי מהבית. 

⟡⟡⟡ 

היתה לנו רק מכונית אחת, לכן נסעתי למשרד של לארי באוטובוס. למען האמת, לא היה לי אכפת. הנהיגה בתוך העיר היתה מעצבנת עם כל מעגלי התנועה והתיירים. אבא אמר שתכננו את וושינגטון הבירה כך שתבלבל את הבריטים אם הם יפלשו, אבל הם כנראה עשו זאת טוב מדי, מפני שמאה שבעים ושתיים שנה אחר כך התנועה בוושינגטון בלבלה את כולם. אבל לארי לא עבד בבניין הקפיטול — הצוות שלו ישב במשרד בקרבת גבעת הקפיטול. ובזמן שנסעתי באוטובוס יכולתי באמת לקרוא את העיתון עם כתם המים מבלי שילדי יפריעו בהשלכת אוכל. הייתי צריכה להיות מעודכנת בכל מה שקורה בגבעת הקפיטול אם התכוונתי להיות האישה המושלמת של בעלי הנושק לפוליטיקה. 

⟡⟡⟡ 

עובדי הקמפיין התקהלו סביבי כשצעדתי פנימה. העוגיות שלי היו פופולריות, ולכן גם אני הייתי. חייכתי ובירכתי את כולם בשמותיהם, דרשתי בשלום הנשים והילדים. אבל היה ניכר לעין שלארי נעדר. "האם מר דַיימונד במשרד שלו?" שאלתי.

בדיעבד, לואי נראה מבוהל כשפרנק אמר כן. אבל ללואי היו תמיד עיניים קצת בולטות, ולא התייחסתי לזה. גם לא לשולחן הריק שלידו ישבה תמיד לינדה, המזכירה של לארי.

גם לא נקשתי על הדלת. מה שאולי הייתי צריכה לעשות. הוא היה יכול להיות שם עם סאם. או עם הנשיא קנדי. או עם חרושצ'וב, לצורך העניין.

אבל הוא לא היה עם אף אחד מהם.

לא. במקום זאת, כשנכנסתי פנימה, ראיתי את לארי יושב אל שולחנו, זרועותיו מאחורי ראשו, כפות רגליה של לינדה מציצות מצד השולחן, וראשה הבלונדיני עולה ויורד.

שניהם לא הבחינו שנכנסתי.

למשך רגע ארוך עמדתי שם, קפואה במקומי. ואז הרגע חלף. "הממ," אמרתי בקול. לארי קפץ, ושמעתי את ראשה של לינדה נחבט בשולחן.

"בוורלי," אמר לארי וניסה לרכוס את מכנסיו. "אני... אה... לינדה רק..."

"רושמת הכתבה?" שאלתי בעוקצנות. הוא התחיל למלמל כל מיני שטויות חסרות פשר, אבל אני רק נענעתי בראשי ויצאתי.

2

לארי רדף אחרי אל מחוץ למשרד ואני המשכתי ללכת. הוא היה יכול לאחוז בזרועי, אבל הוא לא היה עושה הצגה כזאת מול הצוות שלו. ואפילו במצב שבו הייתי, הבחנתי שזה עדיין חשוב לו יותר ממני.

הוא חיכה עד שנהיה ברחוב. "בוורלי," הוא אמר, ועבר ללכת לפני כך שנאלצתי להתעמת איתו. "זה לא כמו שזה נראה."

נעצרתי ושילבתי את הזרועות. "אה, באמת. אז מה זה היה?" הוא התחיל לפלוט משהו, אבל הרמתי יד. "תרשה לי לחסוך לך מאמצים, מפני שברור שכל הדם שלך עדיין נמצא במקום אחר. לינדה מרכיבה משקפיים, אז היא לא איבדה עדשת מגע. ואפילו אם כן, אני בספק אם אפילו לך יש הסבר לאיך העדשה נפלה לתוך המכנסיים שלך, כלומר, הסבר שלא גורם לזה להישמע עוד יותר גרוע. אז אולי תספר לי כמה זמן זה נמשך במקום לשקר ולהעמיד פנים שאני מספיק טיפשה כדי להאמין לך?" פיו נפער. נקשתי על השעון שלי — מתנה ממנו ליום הנישואים הראשון שלנו. "אין לי יום שלם. אני צריכה לאסוף את הילדים שלנו — אתה יודע, אלה שאני מטפלת בהם כל היום בזמן שאתה מתעסק עם המזכירה שלך — בשתים־עשרה."

הוא בלע רוק, התחיל לדבר, ואז כחכח בגרונו. "לא הרבה זמן," מלמל.

"לא הרבה כמו 'זאת היתה הפעם הראשונה' או לא הרבה כמו שלוש שנים?"

"בוורלי... אני..."

"תענה על השאלה, בבקשה. את האמת."

"משהו באמצע."

הלסת שלי התהדקה, והבעת פניו המבוהלת של לואי עלתה לנגד עיני. אז כל המשרד שלו ידע. ואני צעדתי פנימה עם עוגיות מדי שבוע כשהם ידעו שהוא מתעסק עם המזכירה שלו — המזכירה שלו! איזו קלישאה!

"תראי," אמר לארי והניח יד על זרועי. "אני מצטער. אני פשוט... מאז שדבי נולדה, לא היית בדיוק..."

תלשתי את ידו מזרועי. "אתה מאשים אותי?"

"מה את עושה כאן בכלל ביום חמישי?"

לשבריר שנייה הבנתי איך עבריינים יכולים לטעון לאי־שפיות זמנית. אילו הייתי דוחפת אותו מתחת לגלגלי מכונית ואם היתה אפילו רק אישה אחת פגועה בחבר המושבעים והייתי מספרת לה מה הוא עשה, הייתי יוצאת זכאית.

אבל לא עשיתי את זה. "יש לי מחר תור במספרה," אמרתי בקרירות. "אולי אם היית מודיע לי על מפגשי יום חמישי שלך, הייתי יכולה לשנות את התור."

איש מאיתנו לא דיבר. "בוורלי," הוא אמר לבסוף, מושיט שוב את ידו אל זרועי, אבל אני פסעתי לאחור. הייתי בצומת, מביטה בשני עתידים אלטרנטיביים. האם אוכל למחול על כבודי, להעמיד פנים שזה מעולם לא קרה, ולהמשיך בחיינו כפי שהיו?

ייתכן. אבל לא רציתי לבלות את חמישים השנים הבאות בתהייה עם מי הוא נמצא בכל פעם שהוא לא יהיה בבית. מפני שאם אחליק את זה, הוא יעשה את אותו דבר בדיוק במשך כל אותן חמישים שנה.

"לא. שמעתי מספיק. אני אגיד לילדים שאתה עובד עד מאוחר. אתה יכול לבוא הביתה לארוז מזוודה אחרי שהם יהיו במיטה."

"לארוז מזוודה?" הוא הביט בי כאילו צמח לי עוד ראש.

"אל תיראה כל כך עצוב," אמרתי וטפחתי על זרועו בהתנשאות. "אתה יכול ללכת ללינדה, ועכשיו יש סיכוי של אפס אחוז שאפתיע אותך."

פניתי וצעדתי ברחוב לעבר תחנת האוטובוס. לארי לא בא אחרי.

כשנכנסתי הביתה כעבור ארבעים וחמש דקות, בדקתי את השעון. נותרה לי שעה עד שיהיה עלי לאסוף את הילדים. ולרגע אחד של חוסר נאמנות רציתי אמא שאוכל להתקשר אליה ולבקש ממנה שתשמור על הילדים מבלי שאצטרך להסביר מה קרה. אבל זאת לא היתה אמא שלי, ואני לא הייתי טיפוס שמתעכב יותר מדי על מחשבות.

במקום זאת קילפתי את השעון הפוגעני מידי. מתנת יום נישואים היתה בדיחה עכשיו. ימי נישואים נועדו לזוגות נאמנים. תחבתי אותו למגירה שבה החזקנו סוללות, חשבונות ומספריים, והתיישבתי אל השולחן במטבח.

אבל גם לא יכולתי לשבת בשקט. כל גופי זמזם, ואם הייתי ממשיכה לשבת, הרטט היה מצית רעידת אדמה.

אז עליתי לחדר השינה שלנו והבטתי סביב כאילו אני רואה אותו בפעם הראשונה. יהיה צורך לשנות את העיצוב. אני בחרתי הכול, אבל עשיתי את זה תוך התחשבות בטעם ובנוחות של לארי. לא רציתי את העץ הכהה או הטפט בצבע בז' וגם לא את כיסוי המיטה הבז'י עוד יותר. אהבתי צבע ואור ואוויר. ניגשתי אל הווילונות הדמשקאים הכבדים והסטתי אותם. גם אותם יהיה צורך להחליף.

בין אם לארי יבוא הביתה ובין אם לא.

לארי.

לקחתי את התצלום מהחתונה שלנו, במסגרת טיפאני. מתנה מהטרומנים. לארי היה מסוחרר מהמתנה מהנשיא הקודם, אם כי הייתי בטוחה שבֶּס או אחת המזכירות שלהם בחרה אותה. אבא הזמין גם את האייזנהאוארים, אבל אייק היה עסוק מכדי להגיע. פרט לכך, כל מי שהיה משהו בוושינגטון נכח בחתונה.

בתצלום לארי מחייך אל המצלמה, ואילו אני מחייכת אליו. האישה הצייתנית תמיד.

צנחתי על המיטה, טבעת האירוסים שלי משכה את מבטי וחשבתי על היום שהוא הציע נישואים. יום מושלם. פריחת הדובדבן היתה במלוא הדרה. והוא הציע שנלך לראות אותה באגן הגאות. היה לא חוקי לקטוף את הפרחים, כמובן, אבל לארי בכל זאת תלש ענף בשבילי. כשהעביר לי אותו, הטבעת שלי היתה סביב הגבעול.

הוא אמר לי שאני האחת. שהוא לא יכול לחיות בלעדי.

מה השתנה?

גל של עצב שטף אותי, חזק מספיק לגרוף אותי בזרם. מה עם רובי ודבי? איך אוכל לעשות להם את זה? ואיך אוכל לטפל בכול לבדי?

עיני נישאו בחזרה אל המסגרת הכסופה ונענעתי בראשי כדי להיפטר מהמחשבות. בגלל זה הוא התחתן איתי? בגלל הקשרים הפוליטיים. המתנות מנשיאי העבר ומהנשיא בהווה. הידיעה שהשם של אבא פתח כמעט כל דלת בגבעת הקפיטול.

לא הזיק שהייתי יפה וידעתי לבשל והכרתי את כל מי ששווה להכיר בוושינגטון. הבטתי שוב בתצלום. כל החתונה שלנו היתה לחיצות ידיים וטפיחות על הגב של אנשים בעמדת כוח. לא היו תצלומים שבהם הוא מביט בי באהבה. תמיד מביט קדימה, אל המצלמה או לעבר העתיד. אף פעם לא במה שהיה לנו.

העברתי את האצבע על הזכוכית שמעל פני המופנות מעלה, מנסה להיזכר מה חשבתי באותו יום. אבל זה היה ערפול של אנשים ונשיקות והרמת כוסיות.

אבל ירח הדבש שלנו בהוואנה — הוא אהב אותי אז, נכון?

אולי.

או אולי הוא אהב את מה שייצגתי ואת מה שהבאתי אל העסקה.

מפני שברגע שהוא ענד טבעת על אצבעי, המצב התהפך. אני כבר לא הייתי במרכז. הוא היה. הקריירה שלו. הצרכים שלו. הרצונות שלו. הבטתי שוב על פני החדר ועיקמתי את האף. הטעם שלו.

אפילו השעון ההוא, שתקתק עכשיו במגירה במטבח. איחרתי פעם אחת לאירוע. פעם אחת. והוא ניסה להציג את השעון כמתנת יום נישואים חמודה. האמת, שואב אבק היה יכול להיות רומנטי יותר אם הוא לא היה מציג אותו כאביזר שנועד לתקן פגם באופי שלי.

"מאז שדבי נולדה..." אמרתי בקול והדם שלי רתח שוב. איזה שטויות. עשיתי סלטות באוויר כדי לרַצות את הגבר הזה בחדר השינה ומחוצה לו. אז מה, הוא התהפך פעם ורצה אותי שם בזמן שהרדמתי את דבי כדי שהיא לא תעיר אותו? לא. לא אני עושה את זה לילדים. הוא עושה.

שמטתי את התצלום על המיטה, הלכתי למרתף, לקחתי את המזוודות וגררתי אותן למעלה, אחת־אחת. הנחתי אותן על המיטה והתחלתי למלא אותן בחפצים של לארי. כשהראשונה היתה מלאה, הכנסתי לתוכה את תצלום החתונה וסגרתי את הרוכסן. הוא יכול לקבל את המסגרת היקרה שלו. זה יהיה סחר הוגן — בתמורה אני עומדת לקבל חיים שלא יעסקו בסיפוק כל גחמה שלו.