הקנאה

ויטוריו
שלום אליסיה.
אליסיה
שלום.
ויטוריו
מה שלומך היום?
אליסיה
בסדר. חוץ מהשעמום הזה. הוא עדיין קיים. אני מצטערת שאין לי מה לחדש, אני פשוט לא מתגברת על השעמום.
ויטוריו
אל תתנצלי.
אליסיה
אתה יודע, כדי להגיע הנה אני עוברת בכיכר מאי, זה בדרך. כמובן, הן היו שם כולן, כמו בכל יום חמישי אחרי הצהריים, הלכתי יותר לאט, ואתה יודע מה אמרתי לעצמי כשהסתכלתי עליהן צועדות בלי להתגנדר בכיסוי הראש הלבן והמכוער שלהן - כי צריך להודות שהיא מכוערת, המטפחת הזאת שלהן - אני התחלתי להצטער שגם אני לא איבדתי ילד. אימא שהייתה רוצה לאבד ילד, אתה מבין לאיזה מצב הגעתי? אני מרגישה שאני משתגעת.
ויטוריו
את לא משתגעת, אני מבטיח לך, אבל למה עברה בך מחשבה כזאת? את יכולה לפרט?
אליסיה
למה? כדי להשקיע את כל האנרגיה שנשארה לי באבדן הזה, באבל הזה. אני אומרת לעצמי שאם אני אצעד הלוך ושוב בכיכר מאי בכל יום חמישי אחרי הצהריים עם כל הנשים האלה, ואדרוש מול כל העולם את הילד שלקחה ממני החונטה, האבל הזה, התשוקה לצדק, כל כך ימלאו אותי עד שאני לא אשים לב לכל השאר.
ויטוריו
לכל השאר?
אליסיה
לכמה אני בודדה. אתה מבין, הנשים האלה, כשהן מסתכלות על עצמן בראי, הן מחפשות בתווי הפנים שלהן את מה שמזכיר להן את הילד שהן איבדו, אני, כל בוקר, בוחנת עוד קמט חדש, עוד צניחה של הבשר, עוד סימן ודאי ומצמרר של הזִקְנה, אני אומרת לעצמי שאולי אם שכולה פחות משתעממת, בכל אופן פחות מסתכלת על עצמה ואולי אפילו - זה החלום שלי - כבר לא רואה את עצמה. לאבד ילד זאת טרגדיה שעולה על כל שאר הטרגדיות. אתה חושב שאני אדם שפל כי אני חושבת ככה, נכון? אתה אומר לעצמך שאם זה יקרה לי אני אסתכל על הדברים בצורה יותר מציאותית.
ויטוריו
לא, זה ממש לא מה שאני חושב. אני תוהה אם את לא מרגישה בעצם ש"איבדת ילד" מאז שהבן שלך התחתן. הוא הבן היחיד שלך וזה היה לא מזמן, זה נורמלי להרגיש זעזוע. כשילד עוזב את הבית, זה משנה את החיים של האם. אולי בגלל זה באופן לא מודע את עושה את ההקבלה לאימהות של כיכר מאי. זאת הדרך שלך להגיב לעובדה שהבן שלך עוזב. ובאופן אישי ההסבר הזה נשמע לי סביר. מה דעתך?
 
אליסיה
ילד שעוזב את הבית, זה לא "משנה את החיים של האם", זה הורג אותה. מאז שחוּאָן עזב, הכול יותר חזק, לפני זה עוד הייתה מראית עין של חיים בבית, הוא לא תמיד היה שם, אבל הספיק לי שהוא בא והולך. עלה תאנה. סליחה, אני יכולה להשתמש בטלפון שלך? אני צריכה להתקשר אליו.
ויטוריו
האמת היא שהטלפון שלי לא עובד, הטכנאי בא כבר שלוש פעמים ועדיין הטלפון מקולקל.
אליסיה
ואין לך טלפון אחר? כאן בבית? סליחה, אני ממש צריכה להתקשר אליו.
ויטוריו
חכי כמה שניות. [שתיקה ארוכה] בבקשה, ביקשתי מאישתי לפנות לך את הסלון כדי שתוכלי לטלפן. [שתיקה ארוכה] הבן שלך בסדר? נרגעת?
אליסיה
אני עדיין לא מצליחה להבין איך הוא יכול לעבור, באותם חיים, ממצב של תלות - כשהוא היה תינוק הוא לא היה יכול לחיות שנייה אחת בלעדי - למצב כזה של עצמאות שקשה לו אפילו לדבר אתי שתי דקות בטלפון?
ויטוריו
אז חואן בסדר. את רואה, זה שאנחנו מדמיינים לעצמנו אירוע דרמטי לא אומר שהוא קורה או שאנחנו יוצרים אותו. אל תדאגי, לכולנו יש לפעמים מחשבות שנראות לנו איומות, לא צריך לקבל אותן כפשוטן, צריך רק לנסות להבין מה המשמעות העמוקה שלהן, עבורנו.
אליסיה
בן כמה אתה?
ויטוריו
חמישים ואחת.
אליסיה
ואשתך? ראיתי אותה קודם, היא צעירה, האמת, לא ציפיתי לזה ממך.
ויטוריו
אליסיה... בואי נחזור לשיחה שלנו, בבקשה.
 
אליסיה
אולי נשחק בניחושים? שמעתי שמשחקים עוזרים להתגבר על השעמום, אתה רוצה לדעת למה אני לובשת את הכפפות האלה?
ויטוריו
הרבה פעמים שאלתי את עצמי את השאלה הזאת, אבל אני מודה שאני לא יודע.
אליסיה
קדימה, תנחש, תציע משהו.
ויטוריו
אני באמת לא יודע.
אליסיה
אתה לא ממש אוהב לשחק, אני רואה, בכל זאת עם אישה צעירה כמו שלך צריך לדעת לשחק קצת. באמת אין לך שום מושג? שים לב, היום הגדול הגיע! טה דם! הנה. אתה לא רואה כלום?
ויטוריו
לא.
אליסיה
כפות ידיים רגילות בסך הכול, זה מה שאתה חושב, נכון? כפות ידיים רגילות בסך הכול לגילי, אבל זאת בדיוק הבעיה: לגילי. תסתכל עליהן, כל הקמטים האלה, כל הכתמים האלה, אני רואה אותם נערמים בזמן אמת. כפות הידיים הן המקום בגוף שאנחנו רואים הכי הרבה, בשביל זה הם כאן, הקמטים, כתמי הגיל, בשביל שלא נשכח לעולם שאנחנו הולכים ומזדקנים, כמו אצל הג'ירפות, לפי הצבעים של הכתמים שלנו אפשר להעריך את הגיל שלנו.
ויטוריו
את מגזימה, כפות הידיים שלך מאוד יפות.
אליסיה
כמה אתה אדיב. בכל זאת הן פחות יפות מכפות הידיים של אשתך.
ויטוריו
אל תהיי טיפשה...
אליסיה
אני לא טיפשה, זקנה כן, אבל לא טיפשה, אז אל תדביק לי את כל הרעות. אתה יודע מה המקור של המילה לגיל המעבר אצל נשים, מֵנוֹפָּאוּזה?
ויטוריו
אני לא יודע... בטח לטינית...
אליסיה
יוונית. הפסדת. היה לך סיכוי של חמישים אחוז. כמו הסיכוי שלי להיוולד אישה. מנופאוזה, נשמע כמו שם של מוזה, אתה לא חושב? אלא שהיא לא מעניקה השראה לאף אחד, המוזה הזאת, אין משורר שיכתוב לה שירי הלל, אבל באמת שמות של מחלות אף פעם לא נתנו השראה לאף אחד.
ויטוריו
אליסיה, זאת לא מחלה...
אליסיה
אתה צודק, זאת לא מחלה, יותר גרוע, זאת מחלה חשוכת מרפא. מנו - חודש, פאוזה - חידלון. חדלון החודשים, זה ברור, לא? אבל לא מספיק מהיר. אתה יודע מה אני חושבת? אישה לא צריכה לחיות מעבר למנופאוזה שלה.
ויטוריו
את לא חושבת שאת עושה מזה דרמה גדולה מדי?
אליסיה
אני לא עושה מזה דרמה, אני עושה מזה תיאוריה. כשאי אפשר להיות פואטיים, צריך להיות תיאורטיים, משהו צריך לעשות, צריך לדבר על זה, לא? וטוב לי לדבר על זה. אבל אולי זה מפריע לך? זה מגעיל אותך?
ויטוריו
אין סיבה שזה יגעיל אותי. להפך, אני חושב על משהו: "כיכר מאי", "מנופאוזה", את לא רואה קשר ברור?
אליסיה
שום קשר. אבל אני מחכה בקוצר רוח לשמוע אותך.
ויטוריו
אמרת לי שהפירוש של "מנופאוזה" הוא "חדלון החודשים", נכון? "כיכר מאי". בשני המקרים מדובר בחודשים. סמיכות הרעיונות הזאת לא אומרת לך כלום?
אליסיה
אתה רוצה רק דבר אחד, לסיים את השיחה הזאת, נכון? להמם אותי בפרשנות שרק אתה מכיר, כדי שאני לא אמשיך לפרט את רשימת המלאי העלובה שלי, אבל לזִקְנה אי אפשר לעשות אנליזה, אין מה לעשות נגדה, את הזקנה אפשר לתאר, וזה הכול. זה מגעיל אותך?
ויטוריו
עוד פעם, לא, זה לא מגעיל אותי. תפסיקי לשאול שאלות וגם לענות עליהן.
אליסיה
אז אני יכולה להמשיך?
ויטוריו
תמשיכי.
אליסיה
אתמול בבוקר מדדתי את הגובה שלי, ונחש מה? התקצרתי: כבר שני סנטימטר. זהו, ההתחלה של התהליך הסופי כבר בעיצומה. קודם אנחנו מתכווצים, הוא באמת מופלא הטבע, תופסים קצת פחות מקום במרחב, בשדה הראייה של האחר, סימן פיזי, בלתי נראה בעין ערומה, ככה אנחנו מודיעים על דעיכת העניין שלנו, על תחילת ההיעלמות. הכול מצטמק עכשיו. אני רואה את זה בשדיים שלי. אומרים שהשדיים של נשים זקנות נופלים, אבל זה לא מדויק, הם מתרוקנים, שקים של עור רופס, תלוי, מת. המוות מתחיל בעור. פעם היה לי חזה יפה, אתה יודע, גדול ושופע, כל כך שופע, גם אחרי הלידה של חואן, השדיים שלי היו ממלאים את כפות הידיים שלי, אהבתי לאסוף אותם ביחד, אהבתי את התחושה הזאת, עכשיו חלל ריק מתגלגל בין האצבעות שלי, אני יכולה למשוך את העור והוא נמתח, כמו גומי מחורר של בלון של ילד, שהיה עף בשמים כשהיה שלם ועכשיו הוא תקוע על האדמה, תקוע לנצח על האדמה. אם גבר ייגע בי, הוא יוכל להתעטף בעור שלי. שלא לדבר על העלייה במשקל, גם אם אני לא אוכלת, נראה כאילו המנופאוזה אוכלת בתוכנו, אוכלת את החיטובים שהיו לנו כדי לעוות אותנו, היא טורפת אותנו מבפנים, אני לוקחת את השדיים שלך ושמה אותם על הירכיים, אני לוקחת את הישבן הכל כך יפה שהיה לך ופורשת אותו על הבטן, על הגב, על המותניים. למה אתה כל הזמן מסתכל על השעון? אתה רוצה רק דבר אחד, שהפגישה הזאת תיגמר, נכון? גברים מתענגים על היופי של גוף האישה, אבל לא סובלים את ההתנוונות שלו, לא במילים ולא בתמונות, בגלל זה גם אתה בחרת לך אישה יותר צעירה, כדי להגן על עצמך מפני חזיון האימים הזה. אתה מאכזב אותי. אנחנו תמיד רוצים שהמטפל שלנו יהיה שונה מהאחרים, יותר טוב, שיהיה נקי מהפגמים הכי גרועים של המין האנושי. אבל בעצם כולם הם כמו כולם. גם היא מגלחת, אשתך? שמעתי שהבחורות היום מגלחות, אפילו בנות עשרים, הן כבר מתגעגעות לנעורים שלהן. זה עוד לא הסוף, מסכנות, אם הן רק היו יודעות. אני שונאת אותן. בגוף שלהן המים ממשיכים לזרום, מי פלגים שוצפים, ואילו אצלנו באיברים יש מי ברֵכה עומדים שמחלחלים ומעוותים אותם. אבל תצחקו, בנות, אתן לא משערות מה מצפה לכן, גם אתן לא תתחמקו מזה, נו קדימה, תַראו את הרגליים שלכן, תחשפו את החזה שלכן ואת המוצקות של אמות הידיים, בקרוב תצטרכו להסתיר אותם, לקבור אותם מתחת לבגדים רפויים וארוכים שיום אחד ימלאו את המלתחה שלכן, בקיץ ובחורף, הם יתפסו את המקום של החולצות היפות שלכן, של כותנות הלילה, של הגרביונים ושל החצאיות הקצרות שלכן, לפני שהוא ייקבר מתחת לאדמה, הגוף שלכן ייקבר מתחת לבַּד, שיכביד עליכן יותר ויותר, בקרוב השפתיים הקפוצות שלכן כבר לא יוכלו להשפיע על אף אחד. אני שונאת אותן. אסור לי לצאת יותר כי רק מלראות אותן, רעננות וחדשות לגמרי, אני משתגעת. אתמול הלכתי מאחורי צללית מתנענעת, אוטובוס עבר ממול בשיא המהירות, ורציתי רק דבר אחד: לדחוף אותה מתחת לגלגלים, וזאת לא הפעם הראשונה שזה קורה לי. גם היא עושה את זה? היא מגלחת, אשתך?
ויטוריו
תפסיקי לדבר על אישתי, אליסיה.
אליסיה
גם אני גילחתי אתמול בערב, את איבר המין כמובן, על זה אני מדברת, כלומר את מה שעוד נשאר לי ממנו. אני אתן הכול בשביל ששוב יהיה לי שיער עבה, סמיך, בולט, אבל במקום זה נפלו לאמבטיה רק כמה שערות מדובללות ואפרוריות. אפילו אור הלילה כבר לא מספיק כדי להוליך שולל, אפילו נר קטן כבר לא מקנה שום מטען ארוטי לגוף שלי או לאיבר שלי, גם הוא נראה נפול, תלוי, השפתיים רופסות לגמרי, כמו אחיות קטנות של הצמות שעשיתי לי, משני הצדדים, חלושות, שני תנוכי אוזניים שנפלו לי על איבר המין, והדגדגן שלי, הו, אלוהים, היית צריך לראות את זה... צילמתי תמונה... אתה רוצה לראות?
[רעש של תיק שמחטטים בו.]
 
ויטוריו
די, אליסיה, לא, אני לא רוצה לראות תמונה.
אליסיה
אני צוחקת, לא צילמתי תמונה... הפחדתי אותך, אה? אתה צריך לראות את הפנים שלך, זהו, אני סוף סוף מגעילה אותך, אבל אני צריכה לדבר על זה עם מישהו, הכול מצטמק, רק הצלילות שלי מתחדדת. זה כל כך לא צודק. היא אוהבת טנגו, אשתך? לא זיהיתי את השיר בסלון, זה היה קטע יפה, היא רוקדת, גם היא? גם אני פעם הייתי מסתדרת די טוב, עכשיו כשאני רוקדת אני מרגישה שאני מחופשת, אני שומעת את הגוף שלי מתחנן אלי שאפסיק: "תפסיקי, אמרתי לך, את רואה שכבר אין בי שום חן, את לא מבינה כלום, חמודה שלי? מעכשיו המקום שלך, המקום שלי, הוא פה בפינה, על הכיסא הזה, מהיום רק הכיסאות ירצו את התחת של שתינו, ריקוד, חמודה שלי, זה כמו גברים, זה טוב רק לבחורות צעירות." הייתי צריכה לתת לכל אלה שפעם רצו בי לאהוב אותי, לפחות הייתי מתנחמת בעושר של הרבה זיכרונות, זיונים, זיונים, הראש שלי היה מלא זיונים. אז לא נורא אם איבר המין שלי כבר לא מלא בכלום. אולי הזיכרונות היו מספיקים כדי למלא את החלל הזה.
ויטוריו
את לא זקנה, אליסיה, די עם זה, יש עוד שנים יפות לפנייך.
אליסיה
זאת בדיוק הבעיה. מה יש לי לעשות בהן?
ויטוריו
יש המון דברים לעשות בעולם.
אליסיה
"יש המון דברים לעשות בעולם", הרגלת אותי ליותר טוב מזה. לא, אין "המון דברים לעשות בעולם". יש רק ילדים לעשות בעולם. אריכות ימים היא הטרגדיה הכי נוראה של הנשים, קיבלנו דחייה בביצוע העונש שבה לוקחים מאתנו הכול, דחייה שרק כותשת אותנו עד דק, הקִדְמה היא מכשיר העינויים הכי טוב נגד נשים. לפחות פעם נשים מתו בלי שהצטרכו לעבור את זה, כמה נשים הגיעו לגיל המנופאוזה? מי הייתה הראשונה ששילמה על זה מחיר? נשים צריכות ללמוד לחיות בלי ללדת ילדים, זה אבסורד. נשים הופכות לסריסים. סירוס טבעי. וכיוון שהמיניות מכוונת להולדה, יש שחיקה של התשוקה המינית, כי גם אם אומרים שמיניות לא קשורה להולדה, זה לא נכון, כשאין יותר מחזור אין יותר סקס, הכניסה חסומה, זה יבש לגמרי אחר כך, כבר אין מקום לכלום. אז אישה צריכה לסבול את עצמה במשך שנים בתור מתה־חיה? זה העניין? בזמן שגברים נשארים כל החיים בכושר־הולדה. איך אפשר לדרוש שוויון בין גברים לנשים בתנאים האלה? אנחנו הפסדנו מראש. איך אפשר למתוח ביקורת על גברים שהולכים למקום שנשים שמסוגלות ללדת, למקום שהזרע שלהם יביא תועלת, זה אצלם בגנים, זה אפילו לא ממש באשמתם, זה אינסטינקט הרבייה. אין מה לבקר אותם, זה לא תלוי בהם, שוב זה עניין של הטבע, הטבע מושך אותנו באף, הוא אלוהים, הוא ולא אחר. החיים נגדנו, זה לא יכול להיות אחרת ושום פמיניסטית לא תוכל לשנות את זה. העולם שייך לגברים ולנשים צעירות.
ויטוריו
גברים חווים בעיות אחרות, אליסיה, קְמילוֹת אחרות.
אליסיה
אה! סוף סוף מילים גבוהות, כבר התחלת לאכזב אותי. "קמילות", אתה מתכוון "בולבול רופס", כן? אתה רואה, אפילו אין מונח מדעי כשהתופעה פחות שכיחה. וגם ככה זה לא משנה כלום, בולבול רופס או לא, אתם עדיין יכולים. למה גברים יכולים לעשות ילדים עד יום מותם ולמה הזכות הזאת נשללת מאתנו שנים לפני כן? למה זה לא נפסק לכולם באותו זמן? זה לא העונש הכי נורא, לראות איך נשללת מאישה הסיבה לקיומה? אין לך תשובה, מה? המתת חסד לנשים שהפכו לעקרות נראית לי רעיון טוב. לטובתן. שנה אחת בלי מחזור וישר לגרדום. וכדי לשכנע אותן יראו להן סרט שבו מודדים את עוצמת הזקפה של הגבר, הבעל, בן הזוג שלהן, בשתי קטגוריות של נשים, צעירות וזקנות. וימלאו את הכוסות שלהן ברעל קטלני, הן ישתו אותו בשקיקה, מיובשות מהתמונה של האיבר שהן לא ראו כל כך נוקשה כל כך הרבה זמן. הנשים ייעלמו, ולא יהיה ידוע למה, שתי ציפורים במכה אחת, זה ישים קץ לאומללות שלהן וגם יוריד את שיעור ההזדקנות של האוכלוסייה, וכולנו יודעים שזאת עומדת להיות מגפה עולמית. אתה יודע, זאבים הורגים את החברים החולים בלהקה, אנחנו צריכים לעשות כמוהם, לחקות בדיוק את ההתנהגות של בעלי החיים, הם הצודקים. אז איך אתה מתכוון לנחם אותי עכשיו? זקפה קטנה? אתה לא מסוגל, נכון? כמה אני מבינה אותך. הגוף שלי דוחה אותי. איך הוא לא ידחה אנשים אחרים? סליחה.
ויטוריו
זה בסדר.
אליסיה
מזמן לא בכיתי כאן.
ויטוריו
נכון.
אליסיה
אתה יודע שלנשים יש פי ארבעה יותר דמעות מלגברים, זה ביולוגי, זה מראה לאיזה מין הטבע מייעד את הצער.
ויטוריו
הצער הוא לא מנת חלקן של נשים בלבד, את יודעת את זה טוב מאוד.
 
אליסיה
זה לא מה שאמרתי, אני רק אומרת שהסבל שלנו תואם את כמות הדמעות שהטבע הקצה לנו, פי ארבעה יותר מלגברים.
ויטוריו
אלה שטויות.
אליסיה
לא, זה כתוב בספרים, אתה לא יודע כמה אני קוראת עכשיו. אפשר להכריח ספר להיות בידיים שלך, גבר לא. תגיד לי במה להחליף את האהבה כשכבר אי אפשר לעורר אותה, לא בילדים, הם עוזבים, גם הם, תראה את חואן, הוא הלך. נראה שכולם עוזבים אותנו באותו זמן, הגברים והילדים, אני עדיין לא יודעת למה לוּאִיס עזב אותי, "אני לא מאשים אותך בכלום, ככה זה," אפילו לא היה לו אומץ להודות: "כי את זקנה מדי. כי את לא דומה יותר לאישה הצעירה מתמונת החתונה שלנו," אבל גם הוא לא דומה יותר לגבר הצעיר שהוא היה בתמונה, אבל הוא עדיין מושך. שמעתי שאישה הופכת לזקנה בעיני גבר כשהיא עוברת את הגיל של אימא שלו כשהוא היה נער, אני בטוחה שגם אתה לא ידעת את זה. בעלי לשעבר נזהר שלא לספר לי שהוא עבר לגור עם בחורה בת שלושים, אבל אני יודעת, חואן סיפר לי, חואן חושב שיש לי זכות לדעת, הבן היקר שלי שלא בא לבקר אותי פעם בחודש, ועוד כדי לבשר לי חדשות כאלה, אבא שלו פגש בחורה בת שלושים ויש לי זכות לדעת! הוא מתרעם. הוא לא שאל אותי אם אני רוצה לדעת, אבל לא מרוע אלא מתמימות. רק נשים צעירות יכולות לרגש גברים? תגיד לי. מצד אחר אתה לא מסוגל להגיד לי את ההפך. עם האישה הצעירה שלך.
ויטוריו
אני מבין בעיקר שאת עדיין לא התאבלת על הפרֵדה מבעלך לשעבר, על זה אנחנו מדברים בעצם, לבעלך לשעבר יש אישה אחרת, נכון? והיא בת שלושים. תעני לי, אליסיה, בעלך לשעבר פגש אישה אחרת?
אליסיה
הדרך היחידה שלי לרגש את לואיס היא לעשות מעשה מחריד, למשל לפגוע בארוסה החדשה שלו, איימתי עליו אתמול שאני אעשה את זה, הוא אמר לי: "אם את רק תעזי לגעת בשערה אחת שלה אני אתקע לך כדור בראש." זה כל מה שהוא עוד מוכן לתקוע אצלי, הראש. "יום אחד, חמוד שלי, השיער הבלונדיני או החום או הג'ינג'י שאתה מלטף בכזאת תשוקה, בכזאת התפעלות, גם הוא יהיה לבן, היא לא תתחמק מזה, כמה שתלטף לה אותו, זה לא ימנע מהלבן להשתלט, מהשורש, תזכור להסתכל שם יותר מקרוב בפעם הבאה, הרע אולי כבר בדרך, תבדוק בין השערות שלה במקום בין הרגליים, ותסתכל, בתשומת לב." ואתה יודע מה הוא ענה לי? משפט אגואיסטי להחריד: "אני כבר לא אהיה שם לראות את זה." זה בדיוק אותו דבר עם הילד הזה, הוא לא יהיה שם לראות אותו גדל, אבל גם זה לא אכפת לו, הוא...
 
ויטוריו
רק רגע, אליסיה, על איזה ילד את מדברת? איזה ילד בעלך לא יראה גדל?
אליסיה
הילד שהוא עשה לזונה שלו. ככה, כמו שנותנים מתנה לחג המולד. לחואן יהיה אח קטן או אחות קטנה, ולי אין שום קשר לזה, אתה מבין?
ויטוריו
אני מצטער, אליסיה, בכל הכנות. נכון שזה לא צודק. אבל ככה זה בחיים, אפשר לשנות הרבה דברים, אבל פרמטרים מסוימים הם קבועים, יציבים, אי אפשר לשנות אותם, אבל תנסי לראות את הדברים בצורה חיובית, הבן שלך בוודאי יביא לעולם ילד עם אשתו ואת תראי כמה תהיי מאושרת, תוכלי לטפל בתינוק הקטן, ה...
אליסיה
אתה באמת לא מבין כלום? אני לא רוצה להיות סבתא, אני עוד רוצה להיות מסוגלת להיות אימא! נראה לי שאתה לא מבין את החשיבות של אימהוּת לאישה.
ויטוריו
אני כן מבין.
אליסיה
לא, אתה לא מבין. אין לך שום אמפתיה, מתחילת השיחה. אני רואה את זה, אתה לא מרגיש כלום, אתה מרוחק. אתה עומד להביא ילדים עם אשתך, זה העניין? גם היא בהיריון? בגלל זה אתה כל כך נבוך...
ויטוריו
אישתי לא בהיריון, היא לא רוצה ילדים.
אליסיה
זה לא אפשרי, המשפט הזה, זה כמו שהמשורר כותב "האור האפל", זה לא קיים, אין דבר כזה אישה שלא רוצה ילדים... זה...
ויטוריו
את טועה, אליסיה, זה קיים.
אליסיה
לא, זה לא קיים, ואני במקומך הייתי דואגת, אשתך מסתירה ממך משהו, אתה צריך...
ויטוריו
אישתי בסדר גמור, אליסיה, תודה, וחוץ מזה את לא קנה מידה למין הנשי, קודם כול תפסיקי להגיד "אנחנו" כשאת מדברת, תגידי "אני", זה פחות נוח אבל יותר מדויק, נדמה לך שאת בוכה בשם ציבור שלם, שאת נאבקת למען מטרה, למען "הנשים", שאת כמעט עושה מעשה הומניטרי. אבל תרשי לי להגיד לך, את בוכה רק על עצמך, הדמעות שלך שייכות לך והן לא מייצגות אף אחת אחרת. יש הרבה נשים מאושרות בגילך, ולא כולן חושבות כמוך, תפסיקי להאמין בזה, את מנסה להצדיק את הכעס שלך בְּכמות, אבל זה הכעס שלך, הצער שלך ורק שלך, אני שוב אומר לך: "יש הרבה נשים מאושרות בגילך", אם תביני את זה כבר תשיגי התקדמות גדולה. החיים, אליסיה, לא נעצרים, מי שרוצה לעצור את מהלך החיים תמיד מפסיד, אני מצטער, פשוט עוברת עלייך תקופה קשה, נדמה לך שאצל בעלך לשעבר הכול אפשרי ושאצלך שום דבר כבר לא אפשרי, אבל זה יסתדר, רק תהיי קצת יותר סבלנית. את נהנית לשקוע בדיכאון, במרירות. אבל תסתכלי על המציאות, למה לא כל הנשים משתעממות כמוך. תסלחי לי, אבל כדי להתגבר על השעמום את לא צריכה לאבד את הילד שלך, אליסיה, את צריכה לאבד את הכסף שלך.
אליסיה
אתה צודק, הגיע הזמן לשלם על הפגישה, אבל היית יכול להזכיר לי את זה בצורה יותר מנומסת.
ויטוריו
זה לא מה שרציתי להזכיר לך.
 
אליסיה
ברור שכן.
ויטוריו
את טועה, אליסיה.
אליסיה
אני טעיתי, אין ספק. לא הייתי צריכה לקיים את השיחה הזאת אתך, עם גבר. הייתי צריכה לחשוב על זה קודם. תמיד כדאי לבחור פסיכואנליטיקאי מהמין שלך.
 
אווה מריה מסתכלת בראי. היא מתקרבת. היא מעבירה את הידיים על הפנים. לבתה היה אותו אף, אותה צורת עיניים, לא אותו צבע, רק אותה צורה. גם לסטלה הייתה גומה כזאת בשקע הסנטר. מצע לגלעין דובדבן. אווה מריה אף פעם לא אהבה את הגומה הזאת אצלה, אבל אצל סטלה היא תמיד נראתה לה חמודה, מקסימה כשהיא הייתה ילדה, יפה כשהיא גדלה. פרדוקס האימהוּת: היום זה הדבר האהוב על אווה מריה בפנים שלה. אווה מריה מתקרבת אל הראי. האצבעות שלה מטיילות. הלחיים שלה. הצוואר שלה. העור שלה קמל, נכון. נכון שהיא אף פעם לא מסתכלת על עצמה. ונכון שהיא כבר לא רואה את עצמה. אווה מריה מניחה את שתי ידיה על שפת הכיור. היא לא מסירה את העיניים מעצמה. אווה מריה פותחת את דלת הזכוכית של ארון האמבטיה. היא מוציאה ערכה לבנה שקצת הצהיבה. במרוצת הזמן. היא לוקחת את המסקרה שלה. היא מנסה לצבוע את הריסים. מאז שהיא רגילה לבכות היא כבר לא רגילה להתאפר. החומר יבש. אווה מריה מוותרת. לא לגמרי. היא שמה קצת אודם על השפתיים. היא מסתכלת על עצמה בראי. לשם שינוי היא לא מסתכלת על הגומה שלה. גם לא על האף. גם לא על צורת העיניים. אבל היא גם לא בוחנת את התוצאה, לא קופצת שפתיים, גם לא מחייכת. אי אפשר לעשות הכול בפעם הראשונה. אווה מריה סוגרת את הערכה הלבנה הקטנה. שקצת הצהיבה במרוצת הזמן. היא מקשיבה לרעש הרוכסן. עיניה ללא המסקרה בוהקות. לאווה מריה יש פגישה עם ויטוריו. הוא עומד להיות מרוצה ממה שהיא מצאה.
 
"הייתי צריכה לחשוב על זה קודם. תמיד כדאי לבחור פסיכואנליטיקאי מהמין שלך."
אווה מריה מדגישה את שני המשפטים האחרונים. בפומפוזיות. כמו שחקנית גרועה שמשחקת בהגזמה במקום לתת לטקסט לדבר בעד עצמו. הפה של אווה מריה יבש מרוב שקראה. כבר לא רואים את האודם. המילים אכלו אותו. אווה מריה אוספת את הדפים המוקלדים. היא מסתכלת על ויטוריו בצד האחר של השולחן. כמו ילד שמחכה למילת עידוד. ויטוריו מחייך, בעל כורחו. בלי ספק מעצבנות.
"אליסיה היא אישה מיואשת. היא לא רוצחת."
"לרצוח בעיניי זה שיא הייאוש."
ויטוריו מנענע בראשו.
"לא תמיד. ובטח לא במקרה של אליסיה."
אווה מריה מזדקפת.
"אבל היא לא מפסיקה לדבר על כמה היא שונאת נשים צעירות והיא לא מפסיקה לדבר על אישתך. הפגישה האחרונה הזאת מראה יפה מאוד מה היא מסוגלת לעשות."
"ביום של הפגישה הזאת אליסיה השתמשה בליסנדרה בתור תירוץ כדי להגיד לי את כל מה שהיה לה להגיד. אבל ליסנדרה עצמה בכלל לא הייתה קשורה לזה, תאמיני לי. אני מבין שהקלטת הזאת זעזעה אותך, במובן מסוים היא מדברת עלייך, האימהות של כיכר מאי, אבדן ילד..."
אווה מריה מתקרבת.
"מה אם ההתמקדות בליסנדרה לא הייתה נסיבתית כמו שאתה רוצה לחשוב? מה אם האישה הזאת החליטה להתנקם בך על האסון שקרה לה לדעתה. בהתקף של שיגעון. מה אם היא החליטה לתקוף את הסמל של הטרגדיה של חייה, לתקוף את אישתך, הכל כך צעירה, יותר צעירה ממך, בכל אופן. היא עצמה אומרת שהיא יכולה להרוג."
ויטוריו מחייך. הפעם בגלוי.
"לא כל מי שאומר שהוא יכול להרוג הורג."
"תפסיק לצחוק, ויטוריו, האישה הזאת אלימה, אתה לא זוכר את צליל הקול שלה? עברה בי צמרמורת כשתמללתי את הקלטת שלה."
"הקול בוגדני, אם היית מכירה את אליסיה, לא היית אומרת את זה, היא אישה קטנה."
"אז מה? גם 'נשים קטנות' יכולות להרוג, ואפילו נשים קטנות זקנות, היא כל כך זעמה עליך כשהיא עזבה. נראה שאתה לא מבין באיזה מצב השארת את האישה הזאת, אפילו לא אמרת לה מילת נחמה כדי להרפות את המתח."
ויטוריו מקיש באצבעותיו על קצה השולחן.
"אני לא השארתי אותה בשום מצב, היא זאת שעזבה במצב הזה, והאופן שבו פגישה מסתיימת הוא אף פעם לא מקרי, המטופל מגיע לאן שהוא צריך להגיע. אם יש מקום שאין בו מקריות, זה בקליניקה של פסיכואנליטיקאי, הכול שם עניין של רצון או של הלא מודע אם את מעדיפה, וזה בסדר גמור, גם אם המטופל יוצא כועס. אם היית יודעת כמה פעמים זה קרה לי."
ויטוריו מפסיק להקיש באצבעותיו על קצה השולחן.
"כן, גם אִתך."
אווה מריה זזה אחורה.
"אִתי?"
"כן, את זוכרת? ביום שהתעמתי אתך בעניין הבן שלך, כשאמרתי לך שאת לא מטפלת בו מספיק, שאת מזניחה אותו יותר מדי. זאת הייתה פגישה מאוד דומה לפגישה ההיא, את כבר לא זוכרת?"
אווה מריה מרכינה את ראשה. מסך יורד על עיניה. ויטוריו ממשיך.
"תראי, אליסיה הייתה חוזרת, אמנם עבר זמן, אני מודה, אבל היא הייתה חוזרת. תאמיני לי, הפסקות כאלה הרבה פעמים מועילות בטיפול."
"כי הפגישה הזאת הייתה לפני הרבה זמן?"
"אני לא יודע... לפני חודשיים בערך."
"אתה רואה, אני צודקת! אני בטוחה בזה, משהו לא בסדר, אני אומרת לך, האישה הזאת הייתה מוכנה לעשות הכול. אולי היא הייתה מאוהבת בך?"
"לא, כמה פעמים אני צריך לחזור על זה? הפגישה הזאת פשוט הייתה מאוד מביכה, מאוד חסרת בושה, וכרגע אליסיה בטח מאוד נבוכה כי היא סיפרה לי את כל זה, אבל לא מעבר לזה, לאליסיה אין שום קשר לרצח של ליסנדרה, זה כל מה שמצאת? הקשבת לכל הקלטות?"
אווה מריה מעמידה פנים שהיא אוספת את הניירות האסופים ממילא. היא מביטה בקמטים שעל כפות הידיים שלה. היא רואה אותן כמו שלא ראתה אותן מעולם. היא אפילו חושבת שהיא מזהה שני כתמים חומים.
"ואפילו לא התקשרת אליה כשראית שהיא לא חוזרת בשבוע שאחרי הפגישה?"
"זה נוגד את כללי האתיקה."
"אבל חשבתי שצריך לדעת להתגמש בעניין האתיקה? כשמדובר בהקלטות שלך, זה לא מפריע לך. אבל לחרוג מכללי האתיקה בשביל אישה מסכנה שנלחמת בזִקנה שקופצת עליה, זה דווקא לא עלה על דעתך, אפילו לא שיחת טלפון קטנה. מה אם היא הייתה מתאבדת, על זה חשבת? אתה מאכזב אותי."
ויטוריו שותק. הוא מביט באווה מריה.
"אני 'מאכזב' אותך. תקשיבי לעצמך. את מדברת כמו אליסיה עכשיו. הרעיון הוא לא להזדהות עם האומללות או עם חוסר האונים של המטופל, וזה בדיוק מה שאת עושה. בכל זאת לא קשה לראות שהאישה הזאת לא כועסת עלי אלא על החיים, בעצם המהות שלהם, על הטבע, היא חוזרת על זה מספיק פעמים, לא? שום דבר לא יוכל לנחם אותה, לגרום לה לקבל את עצמה, אלא אם כן היא תתעורר בוקר אחד ויהיו לה הפנים והגוף שהיו לה בגיל עשרים, וצר לי 'לאכזב' אותך, אבל לי אין כוחות כאלה. מה רצית שאני אעשה בשבילה? קדימה, תציעי פתרון! אני סקרן. מה היית רוצה שאני אעשה בשביל אליסיה?"
אווה מריה מרכינה את ראשה. היא שותקת. ויטוריו מניח את שתי ידיו על השולחן. הוא מתקרב.
"אולי שאני אשכב אתה? כדי להחזיר לה משהו מהנשיות שלה, שפגישה אחרי פגישה אני אתאמץ לתקוע אותה כדי שהיא תמשיך להאמין בעצמה, ובאותה הזדמנות אני גם לא אבקש ממנה לשלם על הפגישות, כדי שלא תחשוב שאני שוכב אתה בשביל כסף, אלא אך ורק מתוך תשוקה, עד כאן! אין לי ראש לאנליזה בגרוש, אנחנו נמצאים בבית כלא, ליתר דיוק 'אני' נמצא בבית כלא, וסליחה על העוקצנות, אבל זה כלא קצת פחות טבעי מהזִקנה. השיחה הזאת חסרת היגיון, ואת אפילו לא מגנה על אליסיה, את תוקפת אותי. את תוקפת אותי בגלל מה שהזכרתי לך."
"לא הזכרת לי שום דבר!"
"כן הזכרתי. דיברתי אתך על הבן שלך. ואת זה את לא יכולה לסבול. אבל זה לא משהו חדש. טעיתי כשגררתי אותך לתוך הסיפור הזה, את שברירית מדי, את לא מסוגלת לעזור לי, אף אחד לא מסוגל לעזור לי, אני לחוץ אל הקיר."
ויטוריו מרים את ידו כדי לסמן לשומר. אווה מריה חוסמת את תנועת ידו.
"סליחה, ויטוריו, סליחה, אל תלך, אתה צודק, אליסיה לא רצחה את אישתך, אם זה מה שאתה אומר, אתה מכיר אותה יותר טוב ממני, אני לא יודעת מה קרה לי, סליחה. אבל לא מצאתי שום דבר אחר, כלום, וכבר הקשבתי ליותר מחצי מהקלטות. אז כששמעתי את הפגישה הזאת, נסחפתי, חשבתי שזאת הקלטת הנכונה, חשבתי שמצאתי קצה חוט כדי להוציא אותך מכאן, סליחה, ויטוריו."
יותר מחצי מהקלטות. ויטוריו מתכווץ בכיסאו. גבו נכפף.
"אני צריך לבקש סליחה. לא הייתי צריך להתפרץ עלייך ככה, אבל שמעתי יותר מדי חדשות רעות היום. הגעתי לקצה גבול היכולת. תאמיני לי, לאליסיה אין שום קשר למוות של ליסנדרה אבל אני מבין למה יכולת לחשוב ככה, אם הייתי במקומך, אין ספק שהייתי מגיב כמוך."
"אז תדבר על זה עם המשטרה. אם אני יכולתי להאמין בזה, גם הם יאמינו, יש הרבה ראיות מרשיעות נגד האישה הזאת: הריב ביניכם התחיל סביב אישתך, היא כל הזמן חזרה לדבר עליה, היא תקפה אותך בקשר אליה, הם יחקרו אותה, וגם אם היא לא עשתה את זה, גם אם אחרי השאלות הראשונות שלהם יתגלה שהיא חפה מפשע, זה ילמד אותם לחפש במקום אחר, תוכיח להם שאתה חף מפשע, ויטוריו, תרמוז שמישהו אחר אשם גם אם אתה לא מאמין בזה, אני מבקשת ממך, אם לא, הם לעולם לא יחפשו במקום אחר, הם יתעקשו שאתה אשם. והם גם יכולים לטעות ולכלוא אדם חף מפשע במקומך."
"אל תדברי שטויות."
"אני מגזימה... אבל לפחות בכלא לא יהיה לאישה הזאת שום ראי שבו היא תוכל להסתכל על עצמה, אולי היא תהיה יותר מאושרת. מה נודע לך? על אילו חדשות רעות דיברת קודם?"
"הגיעו התוצאות הסופיות של נתיחת הגופה: ליסנדרה מתה מהנפילה. בו במקום. הרגליים שלה פגעו ראשונות בקרקע. בעוצמה רבה. העקבים הגבוהים של הנעליים שלה ניקבו את הקרסוליים שלה. עצמות הירכיים שלה נשברו. הגוף שלה קפץ. הצד האחורי של הגולגולת התנגש בקרקע. שבר עורפי. דימום פנימי. בנתיחה לא גילו שום סימן של קטטה. לא סימן של חניקה. לא שריטות או חבלות. היא לא הוכתה. לפחות לא מכות שמשאירות סימן. בבדיקות הדם לא נמצא שום דבר חריג. שום שאריות של אלכוהול, סמים או תרופות. אבל בעיקר המסקנה של הנתיחה חד־משמעית: ליסנדרה לא נאנסה. כל כך הוקל לי כשהעורך דין שלי סיפר לי את זה, לא הפסקתי לחשוב על זה, זה הפחיד אותי, לא הייתי יכול לסבול את המחשבה שהיא עברה את זה. אבל בזמן שנרגעתי - לפחות בעניין הזה - העורך דין שלי לחש לי שזה לא דבר טוב. אבל לא הבנתי, מה זה אומר לגבי?"
 
"תחזור למציאות, ויטוריו. תפסיק לחשוב כאילו אתה חופשי ותנסה לחשוב כמוהם, כמו החוקרים. עכשיו השאלה מאוד פשוטה, השאלה 'שלהם' מאוד פשוטה: 'מי יכול לרצוח בלי לאנוס?' הרבה אנשים, מן הסתם. אבל מי עוד? מי במיוחד? 'הבעל', כמובן. הגיוני, הבעל לא היה לוקח בכוח את מה שהוא יכול לקבל מתי שבא לו. ובעל שרוצח את אישתו כבר לא ממש חושק בה מלכתחילה. תוצאות הנתיחה מאששות לגמרי את החשדות שלהם. החבל מתהדק סביב הצוואר שלך. אין להם ראיות, אבל כל דבר הופך לראיות בחשיבה שלהם, כל תזוזה קטנה במסקנות שלהם מראה שאתה אשם. תתעורר, ויטוריו, אני שוב אומר לך: תחזור למציאות. אני העורך דין שלך, כן או לא? אתה חייב לסמוך עלי."
"אני לא אצא מזה לעולם. אם הם היו מוצאים את הזרע שלי על ליסנדרה, הם היו מסיקים שזה שבעל עשה אהבה עם אישתו לא אומר שהוא לא רצח אותה. אני כבר יכול לשמוע אותם, הם היו מסדרים את העובדות כך שהן שוב היו מדברות נגדי, כי זה הסיפור היחיד שהם רוצים לכתוב, סיפור שבו אני האשם, הרוצח. הם כמעט גרמו לי להצטער שליסנדרה לא נאנסה, שלא מצאו עליה זרע של מישהו אחר, ככה לפחות הייתי שקט, לא שקט, לא לזה התכוונתי, אלא נקי, נקי מאשמה באופן אוטומטי. אפילו התחלתי לדמיין שרציתי לרצוח את ליסנדרה, לרצות לספר להם איך הייתי עושה את זה, לא הייתי דוחף את אישתי דרך החלון... אולי הייתי מרעיל אותה... או אלוהים יודע איך, הייתי מביים תאונת דרכים... בכל מקרה, הייתי מסדר לעצמי אליבי מוצק ובטוח... לא הייתי נמצא בזירת הפשע, טיפש ואידיוט, כמו שהייתי.... אני יותר חכם מזה, הייתי מעלים דברים כדי שיחשבו שהייתה פריצה... ובכל מקרה, לא הייתי נותן שיתפסו אותי על חם..."
"אני עוצר אותך, ויטוריו, אתה מדבר על רצח, הם מדברים על הריגה. ובהריגה שום דבר לא מתוכנן מראש. מה שמשאיר מקום לשיגעון, לטעויות, לחוסר זהירות, ולעתים קרובות מוביל לאשמה ברורה שאי אפשר להגן עליה, בזה הם מאשימים אותך: הריגה. לא פחות ולא יותר. ריב שיצא משליטה. למה לא סיפרת לי שרבת עם אישתך באותו ערב?"
"על מה אתה מדבר?"
"אלא אם כן העדות של השכנה שלך היא רק אוסף של שקרים? זאת הפעם האחרונה שאני שואל אותך, למה לא סיפרת לי שרבת עם אישתך באותו ערב?"
"זה לא נראה לי חשוב."
"זה לא נראה לך חשוב? שרבת עם אישתך באותו ערב שהיא מתה? אחת מהשתיים: או שתגיד לי באמת מה קרה בינך לבין אישתך באותו ערב או שתחליף עורך דין, אני אומר לך בדיוק מה אני חושב, זה יהיה עדיף בשבילך. ואני לא אוהב לבזבז את הזמן שלי."
"אתה מתאר לעצמך מה אני מרגיש? שהחיים שלי עם ליסנדרה נקטעו בריב. רגשות האשמה שלי על שיצאתי ככה. אני לא יכול לסבול את זה, אז נכון, ככל שאני חושב פחות על הריב הזה, יותר טוב לי."
"אבל עכשיו תצטרך לחשוב על זה. שכנות לא בוחרים."
"הכלבה... זה לא מפתיע אותי, זה בטח היה רגע התהילה שלה, שוטרים אמתיים, אישה מתה אמתית, שינוי מרענן לעומת הפשעים הקטנים הרגילים: מי זורק את הזבל שלו בחדר המדרגות, העגלה מהקומה השנייה שנשארת כל הזמן בכניסה לבניין, אז אישה מתה, היא בטח השקיעה בזה את כל האנרגייה שלה, את כל הנרגנות שלה, המרשעת, היא יכולה רק להיות עדה מטעם התביעה, היא יודעת רק להוציא חרא מהפה, החרא שהיא ממציאה בהתאם להשקפה הדוחה שלה על החיים. אז מה היא אמרה? מה היא יכלה לשמוע, הקרצייה, האוזן שלה צמודה אל הקיר?"
"אל תענה לי בשאלה, מעניין אותי לשמוע את הגרסה שלך לאירועים: עוד פעם, ויטוריו, למה רבת עם אישתך?"
"בגלל שטות קטנה."
"אם אתה שואל לדעתי, החוקרים לא יסתפקו בתשובה הזאת."
"לא שמתי לב שהיא לובשת שמלה חדשה, לא שמתי לב יותר לכלום, לא הסתכלתי עליה יותר, לא אהבתי אותה יותר, בגלל זה רבנו, טוב?"
"זה נכון?"
"שלא שמתי לב שהיא לובשת שמלה חדשה, כן, אבל כל השאר, לא, ברור שלא."
"בגלל זה הלכת לקולנוע? כדי לברוח מריב הזה."
"לא, כבר הייתי בדרך החוצה כשליסנדרה התחילה להטיח בי האשמות."
"השכנה שלך אומרת שהייתם רבים לעתים קרובות."
"השכנה שלי מחפשת בכוח סימנים שהחיים של אנשים אחרים מבוזבזים כמו החיים שלה. מה אתה רוצה שאני אגיד לך? האישה הזאת היא רעל, הרכילות שלה תמיד הצחיקה אותי, אף פעם לא תיארתי לעצמי שיום אחד היא תופנה נגדי. לשונות רעות כמוה יש מיליונים בעולם, אישה היסטרית. בכל פעם שאני וליסנדרה היינו עושים אהבה, המשוגעת הזאת הייתה דופקת על הקיר, כאילו היא עוקבת אחרינו מחדר לחדר, זזה בדירה שלה לפי התזוזות שלנו, היא הייתה דופקת, דופקת, כאילו היא רוצה להרוג אותנו מרוב שאנחנו אוהבים, אבל את זה היא לא אמרה, ברור שלא, כי זה היה מוכיח שאהבנו - למרות שהחוקרים היו ממהרים לציין שהרבה אנשים עושים אהבה בלי לאהוב."
"אתה טועה, היא דווקא דיברה על זה, אבל זאת לא בדיוק הגרסה שלה לאירועים."
"אה, לא?"
"לא. היא אומרת שלפחות הריבים החוזרים ונשנים שלכם חסכו ממנה את 'צעקות האהבה המיותרות' שלכם, 'צעקות של בהמות מיוחמות' - אני מצטט - ובסך הכול נכון שהיא העדיפה את המריבות שלכם, זה היה פחות גס בעיניה, היא אמרה שכבר כמה חודשים הצעקות שלכם היו רק צעקות של שנאה, ושום סוג אחר של צעקות לא גרם לה להניח שהיה איזה פיוס, אבל כמובן היא לא תיארה לעצמה שזה יכול להיגמר בפשע, היא חשבה שאתם עוד אחד מהזוגות האלה שמיצו את ההנאה שאפשר להפיק מהגוף של האחר ועכשיו הם שונאים זה את זה, קורעים זה את זה לגזרים מרוב שהם לא חושקים יותר זה בזה. 'אחרי הצעקות של הגוף באות הצעקות של הנפש העייפה', אלה בדיוק המילים שלה, ואני יכול להגיד לך שהעדות שלה עשתה רושם על החוקרים."
"לשונות רעות יכולות להיות פואטיות."
"הבעיה היא כשהן משכנעות."
"אבל זה שבעל רב עם אישתו לא אומר שהוא רצח אותה. נכון שרבנו לעתים קרובות בזמן האחרון, היא הייתה מתרגזת בקלות ואני טרוד, או להפך, אף פעם לא יודעים מי אשם בזמנים כאלה, רק מקווים שהריב הזה יהיה האחרון והימים המאושרים יחזרו, אבל אתה בוודאי מכיר את זה, אני שומע סיפורים על ריבים כאלה לפחות פעם ביום בקליניקה שלי, וריבים קשים ביותר, תאמין לי, כל הזוגות עוברים את זה."
"אני יודע. אבל כשאחד מבני הזוג נמצא מת, הריב הוא כבר לא חלק מעצם טבעו של סיפור אהבה, הוא הופך למוצג משפטי."
"רק שאני לא רצחתי את ליסנדרה כמו שהמטורפים האלה רומזים. מה עוד היא שמעה, השכנה היקרה שלי, באותו ערב? אני מקווה שהם לפחות שאלו אותה את השאלה הזאת?"
"כמובן."
"נו?"
"כלום. העדות שלה מפורשת. היא אומרת שהיא לא שמעה כלום אחרי המריבה שלכם, רק מוזיקה חזקה, היא אומרת שזה כל מה שהיא שמעה, מוזיקה חזקה."
"זה לא ייתכן."
 
אווה מריה מסתכלת על ויטוריו. ויטוריו מניח את ראשו בין ידיו.
"אלה החדשות הרעות של היום. את מבינה שאני על סף התמוטטות עצבים. אל תסתכלי עלי ככה, אווה מריה."
"ואולי השכנה שלך היא זאת שרצחה את ליסנדרה? זה יכול להסביר למה היא לא נאנסה, אישה לא יכולה לאנוס אישה."
ויטוריו מחייך חיוך עצוב.
"לפחות, את, אפשר להגיד שאת לצדי. לרוע המזל, אי אפשר להתנפל על כל אחד כאילו הוא רוצח פוטנציאלי, והחוקרים עשו את העבודה שלהם: יש לה אליבי, היא הייתה עם הבת שלה. ולא, אל תגידי לי שזה יכול להיות היא והבת שלה. צריך להכיר בעובדות, עורך הדין שלי צודק, הכול פועל נגדי, לאט לאט, באופן מוחלט, הנסיבות, הזמנים, ועכשיו תוצאות הנתיחה והעדויות. אני מתעורר בלילה מכוסה זיעה, אני מרגיש שאני לכוד בסערה שמכה בלי הפוגה, הכול הפוך... והכי גרוע בכל זה, הלוויה של ליסנדרה..."
"מה הלוויה של ליסנדרה?"
"זה מחר. והם לא רוצים שאני אהיה שם. אין לי 'זכות חוקית להיות נוכח'. את מבינה כמה רחוק הם מוכנים ללכת? לא יכול להיות שלא נותנים לי ללכת ללוויה של אישתי. היא לא הכינה צוואה. היא תקבל את 'הטיפול הרגיל' במקרים כאלה, טקס 'סטנדרטי', ולי אין שום זכות להגיד, שום זכות לבקש, לא שיר, לא טקסט, לא תפילה, אני לא יכול לדרוש כלום, הם מתנהגים כאילו אני פושע מסוכן, כאילו אני עומד לנצל את הלוויה של ליסנדרה כדי לברוח. הדבר היחיד שהם מרשים לי הוא זר פרחים. הם מסכימים להניח בשמי זר שושנים, זה היה הפרח האהוב עליה, תמיד נתתי לה שושנים ביום השנה להיכרות בינינו..."
"מה קרה, ויטוריו? אתה לא מרגיש טוב?"
"לא לא, אני בסדר. אני מותש, זה הכול. הרב־פקד שונא אותי, הוא ממש התחיל לתעב אותי, נראה שהוא הפך את זה לעניין אישי, את יודעת איזו הערה הוא זרק לי? אחרי שאני אצא זכאי אני פשוט אוציא את אישתי מהקבר ואקבור אותה מחדש כראות עיני, אבל עכשיו מוטב לי להתרכז בהגנה שלי. התחננתי אליו, אמרתי לו שאני מסכים ללכת בליווי משטרתי, אבל הוא גיחך: תפעיל קצת את ההיגיון, אי אפשר לתת לחשוד להשתתף בלוויה של זאת שהוא חשוד בהריגתה, בתור פסיכואנליטיקאי, קצת חסר לי שכל ישר, אבל זה לא מפתיע אותו, לכל הפסיכואנליטיקאים חסר שכל ישר...