חמישים שנה ויום

אחרי החורף יבוא האביב

״אכן, בחורף הזה נבכה, יחד עם טיפות הגשם שיזלגו על חלוננו.

ויש לנו הרבה על מה לבכות. על אלה שלא יחזרו, והם רבים רבים, על עצמנו שנשארנו לבד, על רעים צעירים שלא הספיקו עוד לטעום את טעם החיים....

בחורף הזה, ארנון, נצטרף אליך למסיבת הבכי הגדולה.

אבל אחרי החורף יבוא האביב, ואז נצטרך לשים קץ לבכי, למחות את הדמעות ולהסתכל החוצה...

הזמנת אותנו לבכות איתך תמיד, בכל שעה. אבל אנחנו עם שלא יכול לבכות בלי גבול...

בקיץ הבא ייוולדו המוני תינוקות, בנים לאלה שלחמו ונשארו, ובהקמת דור חדש נזכור את אלה שנשארו בשדה הקרב. התינוקות יגדלו ויצחקו אל העולם ואנחנו נחייך איתם ונדע שזו הדרך, אין אחרת...

אני מזמינה אותך למסיבת החיים, אלה הנמשכים לקראת התקווה״.

נירה זכאי

הקדמה

ב־6 באוקטובר 2023, יום השנה לפרוץ מלחמת יום הכיפורים, עסקתי בעיבוד עבודת הדוקטורט שלי, שאושרה בחודש מרץ 2023, ובהפיכתה לספר שיהיה לתועלת הכלל. העבודה עסקה ביישום (או בהימנעות מיישום) המלצות של ועדות חקירה ממלכתיות וועדות בדיקה ממשלתיות. מובן מאליו כי לוועדת אגרנט, ועדת החקירה הממלכתית שהוקמה לחקר אירועי מלחמת יום הכיפורים, היה מקום מרכזי.

ב־7 באוקטובר 2023 התהפך עולמה של ישראל עם מתקפת חמאס על יישובי הדרום, וכבר בשעות הראשונות אחרי שפרצה המערכה, ועוד בטרם התבררו ממדי האסון, עלה על סדר היום הציבורי נושא הקמתה של ועדת חקירה ממלכתית לחקר האירועים. היה ברור לי שלא אוכל להמשיך במתכונת שנקבעה. אומנם היו מי שאמרו לי, במידה מסוימת של ציניות, כי כל שמוטל עליי לעשות הוא לשנות את המועדים והשמות. כל היתר זהה, והתקיים בו מאמר קהלת: "מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה שֶׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶש" (קהלת א, ט). אולם יש הבדלים מובהקים.

מדינת ישראל הופתעה גם באוקטובר 1973 וגם באוקטובר 2023, אלא שאחרי יום הכיפורים הקשה, המדינה וצה"ל התאוששו והשיבו מלחמה, והגם שהדבר היה מלווה בקורבנות רבים, הסתיימה המערכה בהישג צבאי שסימן את תחילת תהליך השלום מול מצרים. גם מאז החל התמרון הקרקעי ברצועת עזה ונפתחה החזית הצפונית הגיע צה"ל להישגים מרשימים, הגם שלא הוצגו בפניו יעדים ל"יום שאחרי", אבל הזרוע המדינית הציבה יעדים לא ריאליים ובעיקר מתנגשים — מיטוט חמאס ושחרור חטופים — ולא פעלה בשיתוף מדינות האזור הידידותיות כדי להגיע להישגים מדיניים.

באירוע שהחל בשמחת תורה תשפ"ד נכבשו חלקים ממדינת ישראל, נרצחו מאות רבות של אזרחים חסרי מגן ועשרות אלפים פונו מבתיהם. נכון למועד כתיבת שורות אלה רבים טרם שבו לבתיהם, גם לא בצפון הארץ, שם התנהלה חזית נוספת — מול חזבאללה. המדינה מתמודדת בחזיתות נוספות — מול איראן, ביהודה ושומרון, מול החות'ים בתימן ולפרקים גם בסוריה ועיראק. מה שהיה העורף הישראלי הפך לחזית. מערכות הבריאות והביטחון ומרכזי השיקום הפיזי והנפשי מטפלים באלפי פצועים, נכים והלומי קרב.

ומעל לכול, נחטפו 251 איש, רובם אזרחים, ובהם גם מי שנהרגו עקב סירובה של ממשלת ישראל לשלם את המחירים שנדרשו לצורך שחרור מי שהמדינה כשלה בהגנה עליהם.

חלקים ממדינת ישראל הם כיום אזורים מוכי אסון וטראומה הטעונים שיקום. מדובר ביישובי עוטף עזה והערים הסמוכות וכמעט בכל היישובים, העיירות והערים שסמוכים לגבול הצפוני. השיקום הנפשי והפיזי אינו פשוט כלל ועיקר, ופרק הזמן שיידרש הוא ארוך.

בנסיבות אלה יש צורך לנסות לתת מענה לשאלות המתבקשות — מה קרה ב־7 באוקטובר (ואולי עוד קודם)? למה זה קרה? ומה צריך לעשות כדי שזה לא יקרה שוב? — ניסיון לתת מענה לשאלות אלה מעורר קשיים לא מעטים.

ועוד לפני שאלות אלה, יש צורך להבין איך בודקים, איך חוקרים, מי חוקר, מי נחקר, מהן סמכויות החוקרים, מהם הלקחים שהמדינה מבקשת להפיק מהחקירה ואם יש גם אחראים שעליהם יש להטיל את האשמה ברמה האישית.

ספר זה ינסה לענות על השאלות הללו, ולכל הפחות ינסה להציב מתווה למתן התשובות, ובעיקר הוא ישמש ניסיון להבין את מידת התאמתו של הכלי הזה — ועדות חקירה ובדיקה — לעת הנוכחית.

לשם כך תיבחן ההיסטוריה של ישראל בראי מחדליה וועדות החקירה והבדיקה שלה; תהליכי מינוי הוועדות, סמכויותיהן, המסקנות וההמלצות שלהן ומידת יישומן, וזאת מתוך ניסיון להבין איך צריך לחקור את מחדל 7 באוקטובר.

לצורך הבנת המושג של ועדת חקירה בהקשר הנוכחי, הספר מתמקד בשלוש ועדות חקירה ישראליות שעסקו במלחמות: ועדת אגרנט (שחקרה את מלחמת יום הכיפורים), ועדת כַּהַן (לחקר מעשי הזוועה בסברה ושתילה בזמן מלחמת לבנון הראשונה) וועדת וינוגרד (לבחינת מלחמת לבנון השנייה).

ועדות חקירה אמורות לברר את העובדות, להסיק מסקנות ולהמליץ המלצות הן בתחום המהותי והן בתחום האישי. לא כל הוועדות מילאו את הציפיות שתלו בהן, בעיקר אלו שלא מצאו לנכון למצות את הדין עם מי שנתפס, בעיני הציבור, כאשם בכישלון. ובכל זאת — הכלי של ועדת חקירה הוא חסר תחליף במבנה השלטוני הישראלי, וברור שאירועי 7 באוקטובר מחייבים הקמת ועדת חקירה לא רק לצורך בירור העובדות, אלא גם, ואולי בעיקר, כחלק מתהליך השיקום וההבראה שעל החברה הישראלית לעבור לאחר האסון שפקד אותה.

בספר מוקדש גם פרק מיוחד לעבודתן של ועדות הבדיקה לעניין האסון בנחל צפית ולעניין בריחת האסירים מכלא גלבוע; ולוועדת החקירה הממלכתית לעניין האסון בהר מירון. כמו כן נדרשתי לוועדת החקירה הממלכתית לעניין רכש הצוללות וספינות המגן, בהקשר של החלטתה לשלוח מכתבי אזהרה למי שעלולים להיפגע כתוצאה ממסקנותיה, ובהם ראש הממשלה. בה בעת מתנהל בימים אלו דיון בסוגיית סמכויותיה של ועדת הבדיקה הממשלתית לפרשת השימוש ברוגלות (פרשת פגסוס) ובשאלת המנדט שלה לעסוק בתיקים פליליים שעודם מתנהלים.

מלחמת חרבות ברזל הייתה המלחמה הראשונה שלא השתתפתי בה מאז גויסתי לצה"ל בחודש פברואר 1970. בתחילה חשתי תסכול עמוק, שכן אני עדיין נושא דרגת אלוף משנה, אבל אי־היותי שותף במלחמה דווקא מקנה יתרון מסוים של מבט מבחוץ על הצבא ועל הדרג המדיני גם יחד. גם במערכות קודמות שבהן השתתפתי, מלחמות לבנון הראשונה והשנייה, הייתה לי ביקורת על התנהלות הדרג המדיני ועל התנהלות הצבא, אבל כאיש צבא גזרתי על עצמי שתיקה. הפעם אני משוחרר מכבליה של חוויית ההשתתפות שעליה כתב ידידי הטוב ד"ר גדעון אביטל־אפשטיין, בספרו "1973 — הקרב על הזיכרון":

חוויית ההשתתפות תרמה ודאי להחלטתי לחקור את הבניית סיפורה של מלחמת יום הכיפורים בזיכרון הישראלי. כל מי שחי כאן, בארץ הזאת, בימים ההם, נושא עימו מן הסתם התנסות אישית וזיכרון פרטי מן המלחמה [...] אין לדעת אם ועד כמה התנסות אישית במלחמה עלולה לפגום באובייקטיביות ולגרום לחריגה מתפיסה קלאסית, אם כי מיושנת, של כתיבה ביקורתית.

ועם זאת, בכל הקשור לצה"ל נהגתי כמאמר משלי "נֶאֱמָנִים פִּצְעֵי אוֹהֵב וְנַעְתָּרוֹת נְשִׁיקוֹת שׂוֹנֵא" (משלי כז, ו).

אני חלק מצה"ל. הוריי שירתו יחד במלחמת השחרור ונישאו מייד לאחר הקרבות. כשנולדתי בשנת 1951, אבי קיווה שלא אצטרך להתגייס, כי יהיה שלום. הוא היה בשירות צבאי במבצע קדש ובמלחמת ששת הימים והתנדב במלחמת יום הכיפורים. שלושת ילדיי ובני זוגם שירתו, וחלקם עודם משרתים במילואים. הדברים שנכתבו על צה"ל נכתבו בכאב. הביקורת נכתבה מתוך רצון לתקן.

אינני מחפש "עריפת ראשים", כי ההיסטוריה מוכיחה שגם לאחר שאשמים הודחו או התפטרו, אירעו כשלים חמורים, כך שהחלפת האשמים אינה פותרת את הבעיה, גם אם היא משרתת את הרצון בענישה, שהוא טבעי ומובן בהתחשב בנסיבות.

הספר נחתם באמצע שנת 2025, כאשר המלחמה עודה מתנהלת והעתיד לוט בערפל, גם באשר לצורת החקירה שתתבצע. כך או כך הספר מבוסס על העמקה בהתנהלותן ובלקחיהן של ועדות חקירה ובדיקה בעבר, ועל בסיסן מוצע בפרק האחרון מתווה לוועדת חקירה ממלכתית מורחבת, מרובת ועדות משנה, שרק היא תתאים באמת לגודל המשימה שעומדת בפני ישראל: חקירה מקיפה של האירועים שקדמו ל־7 באוקטובר ושל המחדל עצמו. הלקחים ויישומם יהיו קריטיים לעניין תיקון החברה הישראלית ושיקומה אחרי האירועים הטראומטיים.

ספר זה נולד מתוך רצון ליצור ביקורת בונה. רוב האשמים כבר הניחו את המפתחות והלכו הביתה, אחרים מנסים לחמוק מאחריות אבל אחריותם תיבחן במוקדם או במאוחר ולבטח תעמוד למבחן ההיסטוריה. אבל בכך לא די; מערכות רבות טעונות תיקון יסודי עד כדי הריסה ובנייה מחדש. אם לא יבוא תיקון, אירועים דוגמת יום הכיפורים תשל"ד ושמחת תורה תשפ"ד יחזרו על עצמם.

פעמיים, בהפרש של חמישים שנה, התהפך עליי עולמי. בערב יום הכיפורים של 1973 הייתי משוחרר "טרי", נרגש לקראת תחילת הלימודים בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת תל אביב. למוחרת כבר הייתי מגויס לתקופות ארוכות. כעבור חמישים שנה, שעה שעסקתי בעריכת הספר, התהפך העולם בפעם השנייה, והספר שלפניכם שונה מזה שהיה אמור להיכתב יום קודם לכן.

ההחלטה לצאת מעולם המשפט שהייתי חלק ממנו יותר משנות דור ולהתעמק בהיסטוריה של מלחמות ישראל ובביטחון הלאומי שלה, היא תוצאה בלתי נמנעת של הרצון ללמוד את נסיבות הכשל של יום הכיפורים תשל"ד ולנסות למנוע את הכשל הבא. באו אירועי שמחת תורה תשפ"ד ואיששו את הצורך להעמיק במחקר הזה, אולי כדי למנוע את הכשל הבא.

אני חייב הסבר לקטע "אחרי החורף יבוא האביב" המופיע כפתיח לספר. במלחמת יום הכיפורים הצטרפה משפחתי המורחבת למשפחת השכול. ספר זה מוקדש לזכרם של ראובן זכאי, חבר קיבוץ חולדה, ובני לינדר, ממקימי יודפת — בני הדודים שלי, מלח הארץ, לוחמים וחולמי שלום ואחווה, שנפלו אחרי שהקימו משפחות, בנו יישובים וחרשו את הארץ.

כל אחד מהם השאיר אחריו אישה ושלושה ילדים. במשך שנים ליוויתי את נירה, אלמנתו של ראובן זכאי, ואת בתו, חני, שהייתה בת שנה בנופלו, לארוחות ליל שבת בחדר האוכל של הקיבוץ, וכמובן את ילדיה הבוגרים, עינת ועוזי. נירה מצאה ביטוי לכאב בכתיבה, ושירה המובא כאן פורסם ב"איגרת", ביטאון התנועה הקיבוצית, כמענה ל"הזמנה לבכי" שפרסם ארנון לפיד, בן גבעת חיים באותו ביטאון.

כאשר אני כותב את הדברים הללו, מילותיה של נירה הן נר לרגליי, ואין לי אלא להתפלל שאחרי החורף יבוא האביב.

פרק א:

מלחמה ולא די לה...

מלחמת חרבות ברזל היא המערכה התשיעית מאז הקמת המדינה המוגדרת "מלחמה" (אם כוללים במניין את "המערכה ברצועת הביטחון" בדרום לבנון 1982–2000 שהוגדרה כך בדיעבד, לצורך הענקת אות המערכה לחיילים ולמי שסייעו ללחימה בגזרת לבנון). הגדרת מערכה כמלחמה מעניקה לה מעמד משפטי על כל המשתמע מכך.

יש המנסים לתת משמעות להיקף הכשל, ורבים רואים בטבח 7 באוקטובר את האסון הגדול ביותר שפקד את העם היהודי ואת היישוב היהודי בארץ מאז קום המדינה. לפיכך החקירה חיונית, ויש צורך דחוף בתשובות לשאלות מה קרה, מדוע זה קרה ומה ניתן לעשות כדי שזה לא יקרה שוב, שאותן מדגיש אלוף (מיל') אליעזר שקדי כשאלות המרכזיות לחקירה.¹

ועדת חקירה היא כלי חשוב לצורך מתן תשובות לשאלות אלה, אבל אין די בה, שכן כפי שהיטיב לבטא נשיא בית המשפט העליון בדימוס, השופט מאיר שמגר, "ועדת חקירה אינה מרפא לחולייה של החברה".² מדינת ישראל מצויה בשלב שבו עליה לקבל החלטות הנושאות משמעות קיומית ולבחור אם תצעד בכיוון של שלום ופשרה או בכיוון של מלחמת נצח.

כמו כן, על רקע הניסיונות לפגוע במערכת המשפט ובמנגנוני האיזונים והבלמים בדמוקרטיה הישראלית, העם צריך לשאול את עצמו: האם ניתן לאחד את כל שבטי ישראל לעם אחד או שמא אנחנו בפתחו של פיצול בין ישראל לבין יהודה? עלינו לבחור בין שתי חלופות; האחת, מדינה ליברלית שחרתה על דגלה את ערכי השוויון, החירות והצדק והמבוססת על עקרון האיזונים והבלמים במתח שבין שלוש הרשויות (מחוקקת, מבצעת ושופטת); האחרת, מדינה הצועדת בכיוון שלטון היחיד (דיקטטורה) או הקבוצה (אוטוקרטיה), כשהיא נגועה בשחיתות שתביא אותה אל פי התהום.

אלו אינם נושאים שוועדת חקירה יכולה לטפל בהם. מטרת חיבור זה היא להניח מצע לחקירה של אירועי 7 באוקטובר 2023. השימוש במילה "חקירה", ולא במושג "ועדת חקירה", הוא מְכוּוָן, שכן החקירה אמורה להיות רחבת־היקף ומעמיקה הרבה יותר מזו של הוועדות הקודמות שבדקו אירועים טראומטיים, כלומר מלחמות. הכוונה לוועדות החקירה הממלכתיות (ועדת אגרנט וועדת כהן) וכן לוועדת הבדיקה הממשלתית (ועדת וינוגרד), שעבודתן תיבחן בהמשך הספר.

ב־5 בינואר 1873 נהרג אהרון הרשלר, תלמיד ישיבה מירושלים, שנאבק בכנופיית פורעים. הוא הוכר כחלל הראשון מבין הנופלים שהמדינה מתייחדת עם זכרם ביום הזיכרון, ובהם גם חללים מתקופת היישוב שלפני קום המדינה. מאז ועד היום, במשך יותר מ־150 שנים, היישוב היהודי בארץ ישראל שהיה למדינת ישראל מצוי במצב של מאבק צבאי מתמיד. מאבק זה לבש דפוסים שונים, מהגנה על היישובים החדשים שהוקמו בארץ ישראל עם התחדשות היישוב היהודי, דרך מאורעות דמים בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים ועד להתמודדות בלתי פוסקת עם ארגוני טרור וצבאות אויב במבצעים, במלחמות וגם ביום־יום.

בין לבין השתתפו חלק מחברי היישוב היהודי בארץ ישראל בשתי מלחמות העולם, כמגויסים מן המניין בצבאות שונים או במסגרת יחידות נפרדות (גדוד נהגי הפרדות, הבריגדה היהודית). נכון ליום הזיכרון ערב יום העצמאות השבעים ושבעה של מדינת ישראל נמנו 25,418 חללים שנפלו במערכות ובפעולות איבה, ונוסף עליהם ישנו מספר גדול של פצועים, נכים ופגועים בנפשם. משפחת השכול היא גדולה, וכמעט שאין בית בישראל שלא ידע שכול או כאב.³ כך גם בהקשר של מלחמת חרבות ברזל על מאות הרוגיה ועל האלפים שנפצעו בה.

תחושת המאבק התמידי המלווה את עם ישראל בארצו מצאה ביטוי בדברי ההספד שנשא ב־30 באפריל 1956 הרמטכ"ל משה דיין על קברו של רועי רוטברג, רכז הביטחון של קיבוץ נחל עוז שנרצח על ידי מסתננים. בדבריו ביטא דיין השקפת עולם של החברה הישראלית בכל הנוגע לביטחונה ולמאבקיה הבלתי פוסקים:

דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. לילדינו לא יהיו חיים אם לא נחפור מקלטים, ובלי גדר תיל ומקלע לא נוכל לסלול דרך ולקדוח מים. מיליוני היהודים, אשר הושמדו באין להם ארץ, צופים אלינו מאפר ההיסטוריה הישראלית ומצווים עלינו להתנחל ולקומם ארץ לעמנו. אך מעבר לתלם הגבול גואה ים של שנאה ומאוויי נקם, המצפה ליום בו תקהה השלווה את דריכותנו, ליום בו נאזין לשגרירי הצביעות המתנכלת, הקוראים לנו להניח את נשקנו. אלינו ורק אלינו זועקים דמי רועי וגופו השסוע. על אף שאֶלֶף נָדַרנו כי דמנו לא יוגר לשווא — אתמול שוב נתפתֵנו, האזנו והאמנו. את חשבוננו עם עצמנו נעשה היום [...] זו גזרת דורנו; זו ברירת חיינו — להיות נכונים וחמושים חזקים ונוקשים, או כי תישמט מאגרופנו החרב — וייכרתו חיינו.⁴

*המשך הפרק זמין בספר המלא*