הקדמה
לאחר שחיברתי תריסר ספרי לימוד במחשבים ואבטחת מידע, הוצאתי לאור את הספר מכוון המצפנים, מכרתי חברות מחשבים והייתי שותף לכמה פטנטים בתחום, מצאתי עצמי חוזר לשאלה שהשפיעה עליי בצעירותי.
זה היה במעמד סיום חטיבת הביניים, כשהיועצת הסבירה לי שאני לא מתאים לעבור לתיכון טכנולוגי מאחר שאני נוטה לכיוון ההומני. כמי שאהב חלל וטכנולוגיה, הערצתי את אייזיק ניוטון ורציתי להיות פיזיקאי, דווקא רציתי לעבור למגמה טכנולוגית, אבל היועצת פחות התחברה לרעיון וההחלטה התקבלה.
כך יצא שסיימתי בגרות הומנית, עם לימודי היסטוריה וספרות. בהמשך למדתי הנדסאי אלקטרוניקה והמשכתי לתואר ראשון במדעים כפיזיקאי. מוזר ומסקרן שהשאלה הזו סובבת אותי שנים כה רבות, ריבונו של עולם, מה אני יותר, הומני או ריאלי?
אשתי צוחקת ואומרת שטרם החלטתי אפילו אם אני ימני או שמאלי. לדוגמה, אני מגלח את לחי ימין עם יד ימין ואת לחי שמאל עם יד שמאל. "אתה מעורב", אמרה, גם הומני וגם ריאלי, אוהב פיזיקה אבל אוהב גם לכתוב מעט ברגש. "זה לא מספיק קשוח", מלמלתי בקול של בוגר מלחמת לבנון והיא חייכה ואמרה, "טוב אז עבורי אתה סופר מחוספס, זה טוב יותר?"
יש יתרון מסוים בלהיות בן שישים עם נטייה לכתוב. פתאום דברים מהעבר שקברת אותם היטב מתחת למטרים של בטון מזוין, כולל מפלצת שמגינה על הפתח וסיסמה בת שבעת אלפים סימנים שונים בסינית עתיקה, מתחילים לבצבץ ולהרים את ראשם. הלו, מה קורה פה? אתם קבורים עמוק וכבר שכחתי מכם, זהו התקדמתי בחיים, שיניתי שם משפחה, הוצאתי דרכון אירופי, אני אדם חדש. ובכל זאת, הם ממשיכים לצאת מהקרקעית כמו אודים עשנים, אבל באופן מפתיע הם אינם מפחידים. אני מביט בהם נדהם וסקרן, לעיתים עם דמעות, וחושב לעצמי שאולי הייתי קשוח מדי עם עצמי. לא פעם אני אפילו צוחק למראה עצמי כילד קטן הולך ברחוב עם מפת ריגול ומטאטא שקיבלתי מהמכשפה הזקנה, ולאחר מכן מוצא עצמי בוכה כשנזכר ברגעים שבהם חברי היה מוטל מת לידי במלחמת לבנון.
אולי היועצת צדקה, פיזיקאים צריכים להיות לוגיים וקשוחים. אני לא בטוח בנוגע לקשוחים, אבל לבכות מזיכרונות? דורון, תשתלט בבקשה על עצמך, קח את הספר שכתבת ותכניס אותו במהירות מתחת לבטון. מצד שני עד שאקליד שבעת אלפים תווים של סיסמה בסינית עתיקה עם לוח מקשים לא מתאים, כנראה כבר אמות. מה לעשות, יש סטטיסטיקה משפחתית בנוגע לאורך חיים ואיש אצלנו לא הגיע לגיל מאתיים שנה, גם לא חצי מזה, ואפילו די פחות כשאני חושב על זה, וזה בלי להתייחס לסניליות. אני לא מצליח לדמיין את עצמי כמו אבי בבית אבות מקליד בהצלחה אותיות בסינית. הוא הרי בעיקר נזכר באחיו שהיה מרגל מפורסם וברס"ר חזי שנתן לו אוכל מאחר שהיה רעב.
הספר מוקדש לסבתי פורטונה ישראל שהייתה מצד אימי. המשפחה עלתה מטוניס והעבירה את חייה בעיירה רכסים מעל כפר חסידים. מאחר שהוריי עבדו שעות רבות, יצא שגדלתי עד גיל חמש ברכסים, במשפחה דתית ודוברת צרפתית. שם התעצב עולמי, לצד סבתי עם חוכמת החיים שלה, האמונה המוחלטת ברצון האל והיכולת המדהימה שלה לראות בכל דבר משהו חיובי וסימן משמיים וכתוצאה מכך עלינו לראות את הטוב בכל דבר. היא לא הייתה אקדמאית, אישה פשוטה שכמעט ולא יצאה מהבית למעט לשוק, לסייע לילדים ולאירועים. כל היום בבית, מנקה, מבשלת, מביטה מהחלון לעבר המספרה של סבא רפאל וממתינה לשובו לארוחה המשותפת. אלו היו ימים יפים שהשפיעו על זיכרונותיי, אהבה ראשונה, כדורגל ומכות בשכונה, תפילות בבית כנסת והרבה צרפתית.
אני רוצה להודות לאשתי דליה סיון ולילדיי עופר, נעה ועמית שהמליצו לי להוציא את הספר לאור ולא להחביאו מתחת לבטון, וכן ולרשימה ארוכה של אנשים יקרים שקראו את הסיפורים וחיוו את דעתם, וביניהם: יוסי כהן, שני טל, נעמי פאר קונפורטי, ניצה סיטבון, שרון סיטבון, תמי סיון, נטע סיון, מיקה אלטר, אנני טורוטוב, אשכר גור, נועה ליבוביץ'־סיטבון.
ולסיום, תזכרו את המשפט של סבתא "הכול טוב, יא וולדי (כך היא כינתה אותי בחיבה), תחשוב טוב יהיה טוב, אלוהים שומר עלינו", וכשהייתי מנסה להקשות המשיכה, "אלוהים ברא לנו עולם יפה, תעריך את זה".
פוטוס זהוב
בשבוע שעבר רכשנו את העציץ. "פוטוס זהוב", פלטה לעברנו המוכרת, "גם אם תתאמצו מאוד, לא תצליחו להרוג אותו".
"למה היא אומרת משפט כזה?" חשבתי ודמיינתי את עצמי דוקר את העציץ ללא הרף עד שהשתרעתי מותש על הכיסא במשתלה. גררנו אותו לרכב והוא השאיר אחריו שובל ארוך של אדמה רטובה, שהסתלסל לו מחנות הפרחים דרך המושב האחורי ברכב, עד שמצא את מקומו ליד החלון בסלון.
המשפט של המוכרת נתקע לי בזיכרון, לפיכך חמישה ימים רצופים לא השקיתי אותו, ואז לאחר שבוע, בעודי מחייך לעצמי בשביעות רצון, הבחנתי בעלה חדש שצמח לו. חצוף שכזה, לא הושקה חמישה ימים ובכל זאת הצמיח עלה חדש, ירוק וקטנטן אומנם, אבל בכל זאת עלה.
"אולי מספיק עם זה", רטנה אשתי, "אני רוצה שהוא יטפס וישרה אווירה נעימה בחדר". אבל איך זה אפשרי? חשבתי לעצמי, הכנסנו צמח אל־מוות לסלון שלנו, ריבונו של עולם, אנחנו נמות והוא יעבור לילדים, הוא אשכרה יחיה אחרינו. הרגיז אותי לחשוב על דברים שימשיכו לחיות אחריי, אני אטפח אותו עשרות שנים ואז אני אמות והוא ימשיך גאה אחריי, ודאי לא יעריך את המים שהזרמתי עבורו במרוצת השנים.
"בבקשה, תפתח את התריס", ביקשה אשתי, "שייכנס קצת אור". אני חייכתי בשביעות רצון אחרי שהיא יצאה מהחדר. "איך לא חשבתי על זה? עם זה הוא לא יצליח להתמודד", חשבתי וחייכתי אליו בעודי מתאמן בחדר האפל, "טיפת אור לא תראה", מלמלתי לו, "עאלק לא נצליח להרוג אותך".
עלה נוסף נבט.
שיט! לא סתם נבט, אלא כולו זקוף והוא הפנה את מבטו לעבר הסלון במבט מתריס. הוא מתכוון להשתלט על כל הסלון, חשבתי לעצמי בבעתה. התקרבתי לעציץ ומשמשתי את האדמה שלו, והחשש שלי התממש, האדמה הייתה כולה לחה. ידעתי, אשתי משקה את העציץ בסתר! ידעתי, פשוט ידעתי שאי אפשר לסמוך עליה, היא מגדלת לי מפלצת בסלון, מפלצת קטנה עדיין, אבל בעלת שאיפות בלתי נסתרות לכבוש את הבית.
נסעתי לשבוע לכנס בסין והשבעתי אותה שלא תשקה אותו, התחננתי אליה, הבטחתי הבטחות. דבר לא עזר, כי כשחזרתי נבט עלה נוסף, וגרוע מכך, העציץ אף גבה במעט. לא ייאמן! חשבתי לעצמי, הוא עומד שם זקוף בקצה החדר וממלמל לעברי, "חשבת להרוג אותי, יצור זמני שכמותך, בעוד שנים ספורות אתה תיטמן באדמה ואני אמשיך לטפס גבוה־גבוה".
נשבע לכם שהוא הביט לעברי, באמת! אני לא מטורף ולא רדוף שיגיונות, אבל העובדה שהצמח הזה הוא בן אלמוות הוציאה אותי מדעתי. למה העלה הראשי פונה לעברי? שמונה עלים פונים בתחכום רב לכל עבר, סורקים כל פינה בסלון ומתכננים היטב את ההשתלטות. אין דרך להימלט, חשבתי, אפילו הספה שלצידו חסמה אותו, אז הוא פשוט הגביה את הענף מעליה. גם הארון והטלוויזיה היו אמורים לשמש גבול עבורו, לכן הוא פשוט שלח זרוע מתחת לארון בדרך לפשיטה ולשליטה היישר אל הקומה השנייה. זה אבוד, חשבתי לעצמי ודמיינתי עלים שיוצאים מכל עבר בבית, מכל חלון, מכל ארון, נטפלים אפילו על דלת הכניסה.
רגע, הבית יתחיל להיות תלוי באוויר? שאלתי את עצמי בחרדה. ראיתי פעם כזה סרט בטלוויזיה, ובו בניין שכמעט עמד תלוי באוויר, עד שמכבי האש נאלצו לפנות את התושבים בסולמות. אני לגמרי אשם, חשבתי, למה לא קנינו פרחים? ורדים למשל, הם חיים ימים ספורים ונפרדים מאיתנו לשלום, באיטיות יפה, משילים עלה אחר עלה על השולחן. עלה ורד אדום כדם היה נח על המפה הלבנה הצחורה ואומר, "היה שלום, שמחתי לרגש אותך בזמן הקידוש, אדום בוהק על השולחן הלבן, אבל עכשיו אני הולך, זהו זה, אני זמני ולא חי לנצח. זה מרגיז אומנם כי עליתי חמישים שקלים, אבל זו דרכו של עולם, שלום".
אולם מהעציץ הזה נבט עלה נוסף, הוא הביט לעברי במבט מגחך, לא משנה היכן אהיה, הוא יתבונן בי כמו המונה ליזה. הוא דיבר אליי, אני נשבע לכם, הוא התקרב אליי עוד ועוד והקיף אותי. "תפסיק, תעזוב אותי", מלמלתי, אבל העציץ בשלו, כולו רקד וצהל, העביר אותי מגבעול לגבעול, הקפה נשפך עליי, המשקפיים עפו לרצפה והוא צחק, "היה שלום, יצור זמני שכמוך, הפעם אתה הוורד והנעמת את זמני בשבועות האחרונים", גיחך שעה ששמט אותי לרצפה, וחבט בפניי במכה כואבת במיוחד.
"אתה בסדר?" מיהרה לעברי אשתי ועזבה את הקופה בחנות הפרחים. המוכרת והקונים מיהרו לעזור לי ולהרים אותי מהרצפה. "אתה בסדר, מה קרה?" לחשה שוב לעברי.
"בבקשה, ותרי על הצמח הזה", מלמלתי בחרדה, "בואי נקנה ורדים".
"בסדר", ענתה מאוכזבת קמעה, "סתם חשבתי שיהיה נחמד לשים עציץ בסלון, שיתפשט קצת".