כרמל 24

עינה ארדל

כרוניקה של פרידה

את החתך הקטן בחולצה, בימי האבל, קרעתי בעצמי. חלף זמן ונוכחתי לדעת שאפשר לסבול במשך זמן רב, ושהסבל לא מתמעט כשעובדים, כשצוחקים, כשמנקים את הבית. מראה כפולה שבתוכה יהיה יופיי, ככה דימיתי לראות את חיי, ולא תיארתי לעצמי שאפשר שהכול יתנפץ, וששברים יטואטאו, ושאיש לא יישאר כדי להבחין בהבדל.

היו לי כמובן ילדים, עבודה, כלב. יכולתי למנות את הימים לפי סדרם בכל שעה, וחלומות הלילה היו בדרך כלל טובים. אבל רגעי העֵרות הם שהתישו אותי, כי בהם בלטה יותר מכול הבדידות המנוכרת, העמוקה. נדמה שחוללתי את זה בעצמי, אם כך, על מה יכולתי להתלונן? כשטיילתי עם הכלב ברחוב ראובן, ברחוב דן, בכל הסמטאות הקטנות של בַּקעה, ובין השיחים שצומחים בשולי הרחוב הנדמים כגן־עדן לכלב עירוני, תמיד הייתה לי התקווה לפגוש מישהו ברחוב, להתאהב.

כמה טיפשי: הרי אני לא בחורה שעשויה ללכת עם מי שתפגוש ברחוב. הרי בשיחה קצרה אני מבחינה בהפסדים שלו, בחולשות, בחוסרי ההשכלה והמודעות הפוליטית. לפעמים כשאני מחייכת, בחודשים מסוימים של השנה או בימים מסוימים בחודש, נדמה שאני תמימה לחלוטין, אבל בשיחה של חמש דקות כבר עיניי בולשות אחרי כל פגם, ולא, לא אלך איתך הביתה.

היכולת להתערטל, לצפות, להתאהב, נגוזה אחרי כך וכך שנים, ובתום תקופה ארוכה של משברים והצלחות, איני אלא אישה שמיומנת מאוד בהתבוננות. באופן תאורטי — מיומנת גם באהבה, אבל היא מחליקה מבין אצבעותיי.

אומרים שזה קרה בגלל המקווה, שהחלקתי שם פעם והכאב לא קהה. אומרים שזה קרה בגלל העקשנות שלו, בגלל העקשנות שלי. אותם דברים שנשים סיגלו לעצמן משכבר הימים, לא יכולתי לסגל לעצמי. אני שנולדתי מרדנית והייתי בת לאם גרושה, לא יכולתי לקבל בשקט את הצייתנות הפתאומית הזו. לא לגעת בגבר שלך; להסתגל לכך שלמרות שהתשוקה בוערת בך לא תתקרבי אליו. לדעת שהוא מרוחק ממני בתוקף איזה צו עלום, ושהצו הזה מכנה אותי טמאה.

ללכת ברחובות ולהרגיש מגורשת, גרוע מכך, להרגיש אבודה. ללכת לאיבוד בשטח ההפקר בירושלים במקום שבו כבר נדקרה אישה בסכין. לקוות שהוא עוקב אחריי. להחליט שאם הוא לא בא בעקבותיי אעזוב אותו, איך לא ראה את גודל אהבתנו?

היו כמובן אורחים: חברותא שלמד איתו תלמוד ובחור שפגש בבית הכנסת בנחלאות. היו ביקורים בהתנחלות ששם גר אחיו הבכור. היו הכלים במטבח שצריך היה להלאים, להכשיר, למיין, להגלות. היו הבחורים מחב"ד שהביאו דודי מים רותחים הביתה. והייתי אמורה להיות מנומסת, שלווה, בעוד דמי אימי זועקים מהאדמה. איך תחיה איתי ככה? שאלתי.

היו הארוחות של שבת, הסוכה שבונים, הצום של יום הכיפורים, הלולב והאתרוג שצריך לשמור עליהם. היה המקווה בקטמונים שלקח אותי אליו והמקווה ברחביה. היה חוף הים בתל אביב, שם העברנו יום של מילים תפלות וכמיהות צפות כמו זפת על המים. הייתה התקווה הקלושה שיקבל אותי כמו שאני, שיאהב אותי, שישתוקק אליי. נורת החשמל הבוהקת בחדר השינה כשכרעתי והתחננתי לפניו: "שים את אהבתנו על המאזניים". פרץ המים שחדר את קיר המטבח והגיע אל ארון הבגדים, והאינסטלטור שהשאיר את הקיר פתוח כמה שבועות ולא חזר. והיה העכבר שעמד בוקר אחד ליד כיור המטבח והסתכל עליי.

צווחתי, נמלטתי, אבל הוא נשאר יושב. כשצעקתי שיעזור לי, אמר שאוציא את העכבר בעצמי. אם את כזאת פמיניסטית, אמר, תלכדי אותו לבד. את התסכול, את אי־ההבנה הנוראה בינינו, אי־אפשר להסביר בכלל: הרי אילו היה קם ומושיע אותי ברגע הזה, היה כל הגעגוע שבינינו מתפרק שוב לשמחה. בהרף הלכידה של החיה הטפילית המאיימת, יכול היה להפוך לגבר שמגן עליי, ואני — לאסירת תודה ונאמנה.

הוא המשיך לשבת כשספר התלמוד הגדול בחיקו. יצאתי מדלת הגינה אל השכנים, שם זעקתי את מרֵרַת ליבי, והשכנה הכינה לי קפה. יכולתי לנוח, סוף־סוף, בחיק המובן מאליו של חיי נישואין שאינם מיתמרים בעשן. השכן הוציא את מלכודת העכברים שלו מן המחסן, והלך ללכוד את העכבר במטבח שלי.

ברגע הזה החלטתי. גבר שנותן לשכן ללכוד את העכבר, לא יהיה הגבר שלי. כשנפטרה כעבור חודש הדודה בת התשעים ושש בתל אביב, ביקשתי שיעבירו אליי את מיטת היחיד שלה. העברתי את הדברים שלי לחדר העבודה. שם סידרתי לי חדר קטן ומושלם. כריות צבעוניות על המיטה. שולחן עבודה קטן. הילדים למדו מהר שזהו החדר של אימא.

אם הייתה תהום פעורה בין החדר שלו לחדר שלי, היא הייתה בלתי נראית, כאב מזמזם של דבורה שלא נעקצה. הוא המשיך להכחיש אותה. עד היום שבו הגיעה המשאית של חברת ההובלה ולקחה את כל החפצים שלי וחצי מחפצי הילדים, המשיך לקוות שאישאר לגור איתו.

השארתי כמה דברים אקראיים בבית. את בובות החימר הנכות שאימא הביאה מדרום אמריקה. את קופסת התכשיטים האדומה עם השרשראות המפורקות. את אנציקלופדיית התנ"ך. את הפרה שעושה "מו" כשפותחים לה את הפה, במדף הגבוה במטבח. ובארון הבגדים שלו, כובע הבד האדום.

לפעמים אני עוד זוכרת את הווילון שמעל המיטה, את קיר העץ שבגללו קנינו את הבית. את ימי השישי שבהם הייתי גורפת את המחטים בחצר, משקה את הצמחים, מנקה את שולחן העץ הקטן. בערבים היה יושב לעשן בגינה ואני ישבתי לצידו. נדמה שנֵשב כך עד קץ הימים, בחיק הגינה ליד קיר השפריץ בשכונת המורים המזמזמת. מישהו תמיד עבר ובירך אותנו לשלום; משפחות עשו ביחד מדורה; ילדים התאספו לשעת־סיפור; ידידויות נרקמו בבית הכנסת.

היו העירום החודר ואי־הנסבלות של ציפיותיו ממני, שהרגשתי שכולם יודעים אותם. שום ציפייה שלו לא התנסחה כתנאי, אלא רק כמים רוחשים בתחתית הבית. האם יכולתי לסרב לו, שכף היד החמה שלו הייתה לי בעלת ברית? היו החברים שלנו שבאו לבקר, שצחקו מן הדיבור המתנפל והשוצף שלי ונהנו מן המתינות החכמה שלו.

אבל התקווה המגולה כמו צינור פורץ באמצע הבית. החלומות הקשים בלילות ורגעי הזרות של ההתפשטות בפני הבלנית, הטבילה במים, והספק אם כל זה אומנם כשר. היה היושר שלא יכולתי לכסות, וההכרח לומר תמיד אמת שבגללו היו עיניי מעמיקות להביט בעיניו. נדמה שהוא מסוגל לשתוק, לחזור מן המלחמה, לספר על הפגזים שנחתו סמוך לעיניו, ולא לוותר לאישה שאהבה אותו ובנתה לו בית.

כשאני מספרת את הסיפור באופן רציונלי, אין בי שום חרטה על המעשה הזה. למען חירותי עזבתי אותו, למען השפיות והיכולת לגדל את הילדים. אבל כשאני רואה את הפנים המלנכוליות שלו, את הכתפיים שלא אוכל עוד לחבק, את היד שלא תחזיק עוד בכף היד שלי, אני יודעת כמה שרירותי העולם הזה, כמה נגוזה התקווה הקטנה שהייתה לי, עד כמה רחקתי מתחושת הבית שהייתה לי במחיצתו, על אף שהבית כל הזמן עמד להיהרס.

סכנה תמידית עדיפה על שלווה ריקה, אני יודעת היום, אבל איך יכולתי לדעת אז שמשחקי השבץ־נא והפאזלים הגדולים של שווייץ שנבנים ביום כיפור, וריח הגוף שלו והמבט העצוב, ואפילו ההרגל הנלוז לספר את הכלב במכונת הגילוח שלו, ולהגיד שלכלב אין קרציות כשראיתי אותן בעצמי, ירוקות ומאיימות כמו טנקים קטנים, ולהתעקש שהילד לא צריך אינהלציה, וללבוש שוב את חולצת המשבצות שעל הכיסא, כל אלה יהיו הצורה שבה תתגלה בשבילי האהבה.

אם צחק בשמחה ביחד איתי, זה היה בפרטיות חדר השינה שלנו: ארון גדול, קיר של לוחות עץ, ומבעד לחלון נשקפו העצים ומדרגות בית הכנסת. יכולתי לנחש ששומעים אותנו השכנים, והעובדה שחשבתי כך החריפה את המצב. בבניין הקודם שבו גרנו, ברחוב טשרניחובסקי, אמרה לי פעם השכנה ששטפה את הרצפות: כל השכנים שגרו כאן התגרשו, תמהרו לעזוב. האם דברי השכנים הם נבואה, או שהמבט שלהם בנו כשאנחנו יוצאים, מחיש את ההחלטה שכבר החלטנו?

כשאני מביטה בו כשהוא מחנה את המכונית השחורה המבריקה שקנה אחרי שהתחתן, מתקרבת ומדברת איתו, הכלב הלבן מקשקש בזנב מן המרפסת, אני יכולה לראות את אותה אחיזה שבה אנחנו אחוזים עדיין זה בזה: זרת בזרת, גלגל שיניים בגלגל שיניים, תנועת חיים שנאלצה להשתתק.