היסטוריה של החרא

1. זְהב השפה, בוהק הגללים
 
השפה מדברת כך:
"מדוע אני יפה כל כך?
מפני שאדוני רוחץ אותי."*
[*        .P. Eluard, Capitale de la douleur, Gallimard, 1966]
 
אי אפשר להתרחץ בלי אדון: באש ובשפה, בטבילה או במוות, איש אינו יכול להיטהר בלי להיות נתון תחילה למרותו של חוק. ככה זה, משום שזה כתוב.
בקיץ 1539, ה-15 באוגוסט, יום חגה של מרים** הטהורה והצחה ללא רבב שהתעברה על ידי דבר האל, התפרסמה פקודת וילֶר קוֹטְרֶה,*** דבר המלך המבשר לעלמה צרפת על השימוש בשפה הצרפתית לשם ניהול מערכת המשפט וכתיבת תעודות אזרחיות ומסמכים נוטריוניים:****
[*     ב-15 באוגוסט חל חג עלייתה לשמים של מרים, אמו של ישו (כל ההערות המכוכבות הן של המתרגמת והעורך המדעי).]
[**     צו שניסח המלך פרנסואה הראשון בנושאי חוק וממשל בעיר הצפונית וילר קוטרה (Villers-Cotterêts). זהו המסמך העתיק ביותר שעדיין תקף בצרפת. הוא כולל 192 סעיפים, ונכתב בו, בין היתר, כי כל המסמכים המשפטיים והחוזים בצרפת ייכתבו מעתה בצרפתית בלבד, ולא בלטינית, כפי שהיה קודם.]
[***     סעיפי הפקודה המופיעים להלן תורגמו מצרפתית עתיקה.]
על מנת שלא יהיה ניתן לפקפק בחשיבותם של צווים אלה, אנו רוצים ופוקדים שהללו יבוצעו וייכתבו בבהירות שתסיר מעליהם כל ערפול או ספק אשר עלולים להותיר מקום לפרשנות.
ומאחר שדברים כגון אלה קרו בעבר לעיתים קרובות ופגמו במשמעותן של המילים הלטיניות שמכילים צווים אלה, אנו רוצים שמעתה ואילך כל הצווים, לרבות מסמכים פרוצדוראליים אחרים של בתי המשפט הריבוניים שלנו כמו גם של מוסדות זוטרים ומשניים, בין אם אלה רשימות, חקירות, חוזים, יפויי כוח, פסקי דין, צוואות ושאר מסמכים, צווי משפט ונגזרותיהם - כל אלה יבוטאו מעתה, ירשמו ויישלחו ללשכות השונות בשפת האם הצרפתית ולא באחרת.
 
בסתיו של אותה שנה הופיע צו נוסף, שתהילתו הועמה עם השנים. יש אפוא להוציאו מקברו, ובעודנו מחלצים ממנו את המהותי בלבד, להתעכב ולו רק לרגע על יופייה הנדיר של לשונו:
צו מנובמבר 1539
פרנסואה, מלך צרפת בחסד האל, מביע בפני כל הנוכחים ובפני הדורות הבאים את מורת רוחנו מן ההידרדרות המתחוללת בעירנו הטובה פריז ובפרבריה, שגרמה במקומות רבים הרס וחורבן כה חמורים, שאי אפשר לתור בהם על גבי סוס או בכרכרה בלי להיתקל בסכנות גדולות ולסבול מאי נוחות. עיר זו ופרבריה נשאו בעול זמן רב. זאת ועוד, המקומות הללו גדושים עד כדי כך בטינופת וברפש, בגללים, פסולת ושאר שפכים, שהבריות מצאו לנכון לערום מחוץ לדלתן, בניגוד לכל שיקול דעת ובניגוד להוראותיהם של קודמינו לתפקיד, עד שהדבר מעורר אימה וצער כבד בקרב כל אדם מהוגן ובעל מידות. מעשים שערורייתיים ובזויים אלה נזקפים לחובת בני אדם מושחתים השוהים ומתקבצים בעירנו ובפרבריה. הרקב והצחנה המלווים את הרפש, הגללים והפסולת הנ"ל נסבלו בעבר שלא בצדק. ולאור כל הנאמר כאן, כפי שהוצג בפנינו על ידי אי אלו חברים במועצה שלנו ושאר אישים נכבדים, אנו סבורים שמוטלת עלינו החובה לנקוט לאלתר בצעדים למען שלום השלטון הטוב של עירנו ופרבריה, שכלפיה אנו רוחשים חיבה מיוחדת, כיאה וכראוי לעיר המרכזית והנעלה בממלכתנו. הורינו וציווינו בעבר, ובאמצעות מסר זה אנו מורים ומצווים על הביצוע המתמיד, היציב והנחרץ של התקנות הבאות:
סעיף 4. - אנו אוסרים על כל ריקון או השלכה של אשפה, פסולת, אפר וזוהמה ברחובות ובכיכרות של העיר האמורה ופרבריה, כמו גם נוזלים מכל סוג, ומצווים לשמור ולאחסן שתן ומים עומדים או מעופשים בתוך הבתים. כמו כן אנו מורים לשאתם באופן מיידי לנהר ולרוקן אותם שם, ואחר כך לשפוך דלי מים נקיים כדי לזרז את זרימתם.
סעיף 15. - אנו אוסרים על כל בני האדם באשר הם לרוקן או להוציא לרחוב כל מספוא, אשפה, גללים, אפר, רפש ושאר פיגולים. כמו כן רחובות אלה לא ישמשו להבערת אש ולשחיטת חזירים או בהמות אחרות. אנו מורים לאסוף פסולת ואשפה ולאגור אותן בתוך הבתים, שם יארזו אותן בסלים ובכלי קיבול אחרים בטרם יעבירו אותן אל מחוץ לעיר האמורה ופרבריה.
סעיף 21. - אנו מורים לכל בעלי האחוזות, הפונדקים והבתים שאין בהם בורות שופכין להתקין כאלה לאלתר, בלי שהיות ובזריזות.
סעיף 23. - ולמטרה זו אנו מבקשים ומצווים שכל ראשי הרבעים ותתי־הרבעים יהיו אחראים כל אחד באזורו להציג ולדווח בכתב, בפני השופט של פריז או סגנו הפלילי, בתוך שבועיים מיום פרסום צו זה, על כל בית בכל אחד מהרבעים שלא התקין בור שופכין. יתרה מזאת, לאחר שבוע שומה עליהם ליידע את האדונים ובעלי הבתים האמורים, או את השוערים והדיירים, שתוך שלושה חודשים מיום פרסום צו זה עליהם להתקין את בורות השופכין והגומחות הללו, או שבתיהם יוחרמו. ואם מבנים אלה הם כנסיות או נכסים ציבוריים, יחול איסור להתארח בהם או להשכירם במשך עשר שנים.
סעיף 24. - ואנו דורשים שמיד אחרי פקיעת הזמן הנקוב, במידה שהאדונים ובעלי הבית לא מילאו אחר דרישות הצו, בתיהם יועברו לרשותנו בחזקת רכוש מוחרם שיהיה שייך לנו, בלי יוצא מן הכלל ובלי התראה נוספת, פרט לנכסים הציבוריים שיעוקלו לצרכים המוזכרים לעיל.
סעיף 28. - כמו כן אנו אוסרים על כל הקצבים, מוכרי הנקניקים, צולי הבשרים, האופים, הקמעונאיים, מוכרי העופות, בעלי המסבאות, הפועלים, אנשי המקצוע וכל שאר סוגי האנשים, יהיו אשר יהיו המצב או התנאים שבהם הם חיים, להחזיק או להאכיל בכל מקום בעיר האמורה ובפרבריה, או לגרום לאדם אחר להחזיק חזירים למיניהם, אווזונים, יונים וארנבים, בין אם למטרת מכירה או מאכל, לפרנסת משק הבית או לכל סיבה, שימוש או טעם אחרים.
סעיף 29. - ואנו מורים לכל האמורים לעיל, שמגדלים או מאכילים במקומות האמורים חזירים למיניהם, אווזונים, ארנבים ויונים, שייקחו או יצוו לקחת ללא דיחוי או אמתלה את כל החזירים למיניהם, האווזונים, היונים והארנבים אל מחוץ לעיר האמורה ופרבריה ושם יגדלו ויאכילו אותם, או שהללו יוחרמו מהם, והם עלולים לקבל גם עונשים גופניים; כמו כן אנו מורים לכל האחרים להסגיר את פורעי החוק למערכת המשפט במהירות האפשרית, וכך יזכו לשליש מהרווחים, ובמקרה שלא יעשו כן, יוטל עליהם קנס הולם.
סעיף 31. - אנו דורשים שפקודות אלו יפורסמו כל חודשי השנה בכל הצמתים של העיר פריז ופרבריה, לצלילי חצוצרות ותרועת הקהל. יתרה מזאת, עליהן להיכתב באותיות גדולות על מגילות קלף שייתלו במקומות המרכזיים ביותר בכל שישה־עשר הרבעים של העיר האמורה פריז ופרבריה, על מנת שתוכנן ייוודע ויובן לכול, ומי שיסיר את המגילות הללו מסתכן בעונש גופני שיבצעו השוטרים האמורים של כל רובע ורובע.
 
הצו ניתן בפריז, בשנת החסד העשרים וחמש למלכותו של פרנסואה הראשון, ו"חתום בזאת על ידי המלך ובאייאר (Bayard), וטבוע בחותם הדונג הירוק הדגול ובסרט משי."
 
Ex quo apparet latrinam a lavando dictam esse
איזו סיבה יש להעמיד זה לצד זה שני חיבורים בנושא חוק, מעֵבר לצירוף המקרים המשונה המפגיש ביניהם על ציר הזמן? אף אחת, אולי, פרט לזו שמציע וארו** בכרך השני של ספרו De Analogia, שם נאמר כי המילה latrine (בית שימוש) נגזרת מהפועל laver (לרחוץ): ("Ex quo apparet latrinam a lavando dictam esse…"). מה זה משנה, בעצם, אם הטרמינולוגיה נכונה או לא? די בכך שהיא אמינה, ושבעזרתה נוכל לרקום כאן מתווה המבוסס על דמיון שנגזר תמיד, ככלות הכול, ממערך הידע של הרנסנס.
[*     מרקוס טרנטיוס וארו (Varro, 27-116 לפנה"ס), מלומד, סופר ומדינאי רומי.]
אם השפה יפה, הרי זה משום שאדון כלשהו רוחץ אותה. זהו אדון שרוחץ את בורוֹת החרא, מפנה את הזבל ומטהר עיר ושפה כדי להקנות להן סדר ויופי.
מה אומר יועצו של השליט? הוא שואל "מה עשו העם הרומי ושליטיו כשהחזיקו במלכות העולם וביקשו לקיימה ולהעניק לה מעמד של נצח? הם לא מצאו דרך ודאית ובטוחה יותר מאשר להאדיר, להעשיר ולזקק את השפה הלטינית שלהם, שמראשית קיסרותם נותרה רזה וגולמית, ואחר כך להפיצה בארצות ובפרובינציות ובקרב העמים שכבשו, יחד עם החוקים הרומיים שלהם הכתובים בשפה זו." כך שבמקום שבו מושלת הברית בין החוק לשפה, העמים מסגלים לעצמם את "המנהגים והגינונים של צרפת", עד אשר "שימוש שגרתי הופך אותם לזהים כמעט".*
[*        Claude de Seyssel, Prologue à la traduction de Justin, cité par F. Brunot, Histoire de la langue française, t. II, pp. 29-30. Voir aussi F. Brunot, "Un projet d`enrichir, magnifier, et sublimer la langue française en 1509", in rev. d'hist. litt., I, p. 27.]
הלטינית מעופשת: גוף של ידע סכולסטי עבש, עם ריח של רקבובית מימי הקולג'ים הקדומים. מקום של ערפול וספק. "איננו מסכימים על משמעותן של המילים הלטיניות", אומרת פקודת וילר קוטרה. זוהי שפה עכורה, בדומה לעיר [פריז].
אך האומנם די בביעור? כדי לזקק יש לטהר ולרחוץ את היהלום, וכפי שיאמר כעבור מאתיים וחמישים שנה מחוקק נוסף של השפה, צריך "לחפש פנינים אפילו בנבכי המדמנה של אניוס",** לרחוץ ולמשטר את השפה כדי שהדובר בה לא יצטרך עוד "לחשוש שיטנף את פיו."**
[**      קווינטוס אניוס (Ennius, 169-239 לפנה"ס), חלוץ השירה הרומית. יצירתו החשובה ביותר היא אפוס בן חמישה־עשר כרכים, האנאלים, שבו תיאר את תולדות רומי מתקופת איניאס ועד ימיו.]
[**        Henri Grégoire, Rapport sur la nécessité et les moyens d'anéantir les patois et d'universaliser l'usage de la langue française, Convention nationale, séance du 16 prairial, an II (mai 1794).]
הסופר וחוקר הדקדוק, לא פחות מהשליט, משחררים את השפה. בדומה לעיר שהיתה זמן רב "רוויה ברפש, גללים, פסולת ושאר שופכין", הם יורדים אל הביבים כדי לנקותה.
 
לשחרר את הספר
ב"הקדמה לקורא" שבאודות שלו, רונסאר** מתריע שמחק את האות y, שאותה חוקר הדקדוק מֶגְרֶה*** "לא קרצף לחלוטין, כפי שהיה ראוי," ושאם השאיר את יתר הדיפתונגים, כמו במילה yeux [עיניים], "בריקבונם הישן, עם תלוליות איומות של אותיות המבטאות את נבערותנו כמו גם כושר אבחנה עלוב," הרי זה משום שהסתפק בכך ששיחרר את ספרו חלקית מהנטל הזה."***
[*   פייר דה רונסאר (Ronsard, 1585-1524), משורר צרפתי. היה חבר בקבוצת הפלייאד (Pléiade) ששאפה ליצור שירה עילית בשפה הצרפתית. האודות (Odes) שלו החלו להתפרסם ב-1550 והקנו לו תהילה מיידית.]
[**   לואי מגרה (Meigret, 1558-1510), חוקר דקדוק שחולל מהפך בשפה הצרפתית בתקופת הרנסנס. ב-1550 מגרה ניסח את חוקי הדקדוק הצרפתי הראשונים.]
[***      ההדגשות הן שלי.]
במובנם הצר של הדברים, פחות משהוא אקט פוליטי, ניקוי השפה הוא פעולה כלכלית. השפה משוחררת ממטען עודף, מגיבוב משחית, שאינו בהכרח ניגודו הפשוט של היפה. מה שהאדון מסיר ממנה הוא הקישוט: כל מה שנובע מעליונותו המקבילה של הקו ושל המבט; מהקליגרפיה מאירת העיניים; מאותו רכיב בשפה החורג מן ההגייה; בקצרה, כל מה שמכביד על השפה בתנועתה, חובק ומאביס אותה מבלי להעשירה. "כשאתה כותב צרפתית," אומר סֶבּייה** באמנות הפואטיקה הצרפתית שלו, "אל תכניס אותיות שאינך הוגה", אותיות ש"תכליתן למלא נייר ותו לא".
[*   תומא סבייה (Sébillet, 1589-1512), משורר, מתרגם ומסאי צרפתי.]
יש לחזור ולקרוא את ההגנה על השפה הצרפתית והדגמתה,**  שהופיע עשר שנים בלבד אחרי פקודת וילר קוֹטְרֶה והצו שהסדיר את יחסו של כל תושב בבירה לפסולת. צריך לעקוב אחרי המטאפורות בהגנה כדי להבין שבשני המקרים - משטור השפה ופוליטיקת החרא, אבל גם פוליטיקת השפה ומשטור החרא - העניין הוא להינתק מעט מאותו "שריד עפר" שאנו נאלצים לשאת בכאב, אותו Erdenrest שגתה מזכיר בסוף החלק השני של פאוסט.** המשורר נעשה החקלאי של השפה במלוא מובן המילה, עובד האדמה שגוזם אותה, שהופך אותה "ממקום פראי למבוית", שמשחרר אותה מן הפסולת וחוסך ממנה ריקבון, שמקנה לה את משקלה בזהב.
[*      Défense et illustration de la langue française, חיבורו החשוב של המשורר הצרפתי ז'ואקן די בלה (du Bellay, 1560-1522), שעסק בתיאוריה של ספרות הרנסנס, טקסט שהושפע רבות מאמנות הפואטיקה הצרפתית של סֶבּילֶה.]
[**      "Uns bleibt ein Erdenrest / Zu tragen peinlich, / Und wär er von Asbest, / er ist nicht reinlich.". "ולנו עוד נותר \ משא כבד ממנו \ גם לו מאסבסטוס נוצר \ טהור ודאי איננו." (יוהן וולפגנג גתה, פאוסט, תרגמה: ניצה בן־ארי, אוניברסיטת תל אביב, 2006, עמ' 697). [בן־ארי תרגמה את המילה Erdenrest - "שריד עפר" - כ"משא כבד".] פרויד מצטט שורות אלו בהקדמה שכתב ב-1913 לתרגום לגרמנית של John G. Bourke, Scatalogic Rites of all Nations, 1891 (Freud, Standard Edition 12, 335-36).]
 
הנקי, הרהוט
מאז בארת אנו יודעים ש"כשהוא כתוב, לחרא אין ריח".* ואולם כדי לבער ולו אד קלוש של אותו חרא שהמספר מרעיף על קוראיו, השפה עצמה צריכה לבער מתוכה דרך קבע כמות מסוימת מהפסולת שלה. אין ספק שלשפה היפה יש קשר לחרא, ושערכו של הסגנון עולה ככל שהוא מובל באנינות על ידי הסחי. ולראיה - נוקדנותם הברורה של אלפי שירים עלומי־שם שאפשר לקרוא אפילו בימינו בבתי שימוש, גודש המליצות או הפיתולים התחביריים הגסים שמציעה ספרות שולית אך שופעת, שבה הצואה נתפסת כאחת האמנויות היפות.
[*      Sade, Fourier, Loyola, Seuil: Paris, 1971, p. 140.]
אין ספק שהסימן, כסימן, ממלא תפקיד של הכחשה ביחס לממשי שהוא מסמן, ולא נתקשה להסכים עם אדאודטוס, ש"כשאנו אומרים 'פסולת', המילה נאצלת שבעתיים מהאובייקט שהיא מסמנת. שהרי אנו מעדיפים לשמוע אותה מאשר להריחה."* אף על פי כן, השפה היפה אינה מתמצה בצירוף מחוכם של סימנים, שמחזיק את הדברים במרחק קבוע ונצחי. השפה תזדקק לפוריטניות מסוימת על מנת לפזר את הריח, בעזרת התחביר לא פחות מהמילים.
[*      Saint Augustin, De magistro, I, "De Locutionis Significatione". ציטוט שמביא לאקאן בסמינר הראשון שלו. וזו תשובתו של אוגוסטינוס: "הכרת הפסולת חייבת להיות נעלה מן המילה עצמה, שהיא עצמה עדיפה על הפסולת עצמה. שכן אין סיבה אחרת להעדיף את ההכרה על הסימן, מלבד זאת שהסימן נועד להכרה זו, ולא ההכרה לסימן." אפשר לתהות מדוע רעיון ההיררכיה, שהיה ברור לאוגוסטינוס הקדוש - היררכיה ברורה מהפסולת להכרה - מתהפך אצל פרויד לכדי כמעט שיוויון בין הכרת הפסולת לפסולת עצמה, עד כדי כך שרק במחיר של חציית גדר (טרנסגרסיה), אומר פרויד, הפסיכואנליזה תוכל לטפל בחלק זה של חרפה שהאדם ממשיך לשאת, באותם "היבטים אסורים [verpönten Seiten] בחיי האדם", שחומרתם כה כבדה עד כי "מי שחוקר דברים אלה מגיע לידי כך שהוא נתפס כ'גס רוח' לא פחות מזה שבאמת עושה דברים גסי רוח" (פרויד, שם). נכון שהתיאולוגים, למן המאה הראשונה ועד האחת־עשרה, נאלצו להסתכן ולתת מענה לשאלה הקשה בדבר ההתמרה של הרכיבים הקדושים בטקס אכילת לחם הקודש, ולטרוח בלי הרף על עידון כתביהם בניסיון ליישב את הסתירה בין חומריות הלחם והיין הכפופים למערכת העיכול ובין טבעו הבלתי רקיב של גופו של ישו. ואכן העיסוק ההגותי בצואה היה מוכר להם ביותר, ובייחוד לאוגוסטינוס הקדוש, שפתר את הבעיה באופן המקובל באמצעות ההבחנה בין הנראֶה המרקיב לבלתי נראה הבלתי מרקיב.]
ואולם, כדי שהשפה תטוהר, אין די בכך שהמאה השש־עשרה ויתרה על "מבשם הזבל"* (pare-fumier)*** שלה, שרמז באופן גלוי מדי על האובייקט המסומן. כדי ש"השפה שלנו, שהיתה בעבר המונית וגסה, תחזיר לעצמה את הידורה", כלשונו של די בֶּלֶה, עליה לא רק להיפטר מן הבוץ והרפש שלה, אלא גם, אפילו במחיר כישלונן הוודאי של המצאות פרי דמיונם של סופרים וחוקרי דקדוק, להפוך את הפסולת למקור של חווית יופי חדשה. ובתור התחלה, כדי שדי בלה ירשה לעצמו לקרוא לפרק השני של ההגנה שלו "אין לכנות את השפה הצרפתית ברברית", השפה היתה חייבת לסלק או להקטין את הנטייה הברברית או הזרה שבתוכה. היא היתה חייבת לבסס את בעלותה העצמית כדי שווז'לה יוכל להוסיף כעבור מאה שנים "לטוהר ולניקיון הסגנון" את "נאותות*** המילים והמשפטים",**** וכך לייסד את הפרקטיקה של הרהיטות.
[*      ראו: Gérard Wajeman, "Odor di Femina"' in Ornicar? n˚ 7]
[**   משחק מילים עם המילה parfum, "בושם" בצרפתית. האטימולוגיה מסגירה את תכליתו המקורית של הבושם, הלוא היא ״הדיפת הזבל״. במהלך הספר יחזור לפורט על משחק מילים זה פעמים רבות. נציין שבמילונים אטימולוגיים מיוחסת המילה parfum דווקא לצירוף par-fumer, כלומר ״באמצעות עשן״, זכר לפולחנים שהתבססו על קטורת מבושמת.]
[***   propriété - תקינות, צחות, ניקיון, אבל גם בעלות, קניין. משחק מילים זה יחזור בהמשך הספר.]
[****      Vaugelas, Remarques sur la langue française, éd. 1647, p. 593.]
כשהיא נקייה, השפה עונה על שלוש דרישותיה של התרבות כפי שהגדירן פרויד: "ניקיון, סדר ויופי",* הגדרה שלהיבט השימושי אין דריסת רגל בה. לנקות, לסדר, לייפות: העובדה שהשילוש המתבקש הזה פועל באופן כה מובהק הן במשטרה העירונית והן במשטרת השפה מעוררת את החשד שלא הלכלוך הוא שמציב בעיה בפני ההיסטוריה, אלא דווקא הכפייתיות כלפי הניקיון - כפייתיות שיכולה להצדיק את תפקידה המעשי רק בדיעבד.
[*      זיגמונד פרויד, "תרבות בלא נחת", בתוך התרבות והדת, תרגם: יעקב גוטשלק, ספריית פועלים, 2000, פרקים ג, ד.]
הנקודה המהותית כאן אינה האם הצו מ-1539 הניב פירות, או האם פריז, עיר של חרא, נחלצה מזוהמתה. כעבור מאתיים וחמישים שנה, לואי־סבסטיאן מרסייה (Mercier) צייר תמונה אפוקליפטית זהה של הבירה, שבה הפסולת מוסיפה למלא אותו תפקיד. גם לזולא לא הועיל שנולד אחרי שהמדע הפוזיטיביסטי אימץ את ההיגיינה המודרנית כאחד מחוקי הטבע הבסיסיים - פריז שלו שוחה בביבים לא פחות מאשר בימי הביניים העכורים והחשוכים, כפי שהצטיירו בתמונה שהבאישו בדיעבד ההיסטוריונים באותה תקופה.
ראשית כול, האם אין חוסר איזון ברור בין הדרישה מבעלי הבתים להתקין בכל בית "בורות שופכין", ובין איומו הבהול של המלך להחרים אותם בתים תוך שלושה חודשים אם לא יעשו זאת? שמור את החרא שלך ואל תפנה אותו עד רדת הלילה, אומר המלך למעשה, וגם הרחק את החזירים שלך אל מחוץ לחומות העיר, או שאגזול ממך את נשמתך ואת רכושך, אבלע את ביתך בתוך הארנק המלכותי הענק שלי ואשליך את גופך לבית הסוהר שלי.
 
בהט
הסיכויים שהצו בוצע באופן חיובי וקפדני קלושים; זאת ועוד, אם לשפוט על פי הארכיטקטורה של טירות וארמונות רבים מן המאות השש־עשרה והשבע־עשרה, לרבות פונטנבלו, סן־קלו וורסאי, השליט בעצמו לא אכף את חוקיו בשנים הבאות.* יתרה מזאת, לא רק שההערכה כלפי המלך לא נפגעה עקב כך שאפשר היה לתפוס אותו בתנוחה שחלק עמו על בסיס יומיומי ההמון בן־התמותה; אדרבא, ישנן כל הסיבות לחשוב, שניתוח של הכוח צריך להתייחס ברצינות לכך שמראהו של שליט המקבל את נתיניו ואורחיו במקום מושבו על הכיסא המחורר משחק תפקיד ראשי בתיאטרון של אהבה קורנת אשר מתיזה על הנתינים הכורעים על ברכיהם או הגוחנים על הארץ בחיפוש אחר חרא;** אפשר גם לראות בטקס הזה שריד בל־ימחה - שנועד לבצר את מושב שלטון היחיד - של טקס ההכתרה העתיק של אפיפיורים, שבו הכוהן הנבחר נאלץ לשבת על מושב מחורר עשוי בהט.
[*      בין העדויות הרבות המביעות את אי־הנוחות שנבעה מכשל זה, בחרתי באיגרת יוצאת הדופן שכתבה הנסיכה פאלאטין ב-9 באוקטובר 1694: "מכתב מהדוכסית מאורליאן לנסיכה מהאנובר. פונטנבלו, 9 באוקטובר 1694. התמזל מזלך לחרבן בכל מקום שבו חשקה נפשך, ובכן, קדימה, חרבני במלוא חושייך! (...) אנחנו איננו שותפים למזל הזה. עלי לשמור את הצואה שלי עד הערב; הבתים באזור היער אינם מצוידים באביזרי ניקוי. לדאבוני, אני גרה בבית כזה, ולכן נאלצת לחרבן בחוץ, דבר מרגיז מאחר שאני אוהבת לחרבן בנחת כשהתחת שלי גלוי. ואם לא די בזה, כולם רואים אותנו מחרבנים; עוברים כאן גברים, נשים, נערות, נערים, כמרים, שוויצרים... כפי שאת רואה, אין עונג בלי סבל, ואילו יכולתי שלא לחרבן, הייתי מאושרת כמו דג במים, כאן בפונטנבלו." (Correspondance de Madame la duchess d'Orléans, Princesse Palatine. Paris, Charpentier, 1855, vol. II, p. 385).]
[**      Cf. Pierre Legendre,  Jouir du pouvoir, Traité de la bureaucratie patriote, Ed. de Minuit, coll. "Critique", Paris, 1976.]
 
Cloaca Maxima
חשובה יותר, אם כן, מהחיפוש אחר תוצאות שהיו או לא היו לצו ההיגיינה מ-1539 בפרקטיקה הממשית, העובדה שבזמן זה הדברים התרחשו במסגרת שיח שניסיון האיתור שלנו מניח לנו לחשוב שאולי הוא התקיים - אם לא במקומות אחרים, הרי שלפחות גם בחזיתות אחרות. אין אפוא כל התקדמות בעצם הופעתו של שיח זה, שהיו לו תקדימים בהיסטוריה ושהשלכותיו המיידיות אינן תורמות בפועל מאומה לשיח שעתיד להתקיים לימים בעידן ההיגיינה השולטת.
אין מנוס אם כן מלהגיע למסקנה, שבכל הנוגע ליסוד האנאלי שלה, התרבות אינה נעה בקצב ליניארי של התקדמות. בתרבות בלא נחת, פרויד קובע שקיים דמיון בין "תהליך ההתפתחות התרבותית של הציבור ותהליך התפתחות הליבידו של הפרט."** יחד עם זאת, עלינו להפריד את הטענה הזאת מאידאל של התפתחות; נדמה שעניינה הפרימיטיבי של התרבות בתפקודי מעיים לא צמח בקו ישר לכלל תאוות ניקיון, סדר ויופי. אם כך היה, הרי שהאידאל ההיגייני של המאה התשע־עשרה היה נוטה באופן בלתי הפיך לכיוון של אנאליות המאופיינת בהתרפסות, קפדנות קטנונית וחסכנות חרדתית דרוכה. אך לא ניתן למצוא שום דוגמה לכך בתרבות הנוכחית.
[*   תרבות בלא נחת, עמ' 142 [תרגום מתוקן].]
דורות של מורים חילונים, ששקדו ללא ליאות על חיטוט בחללי האוזניים של זאטוטי הרפובליקה, סירבו להשלים עם כך שהתרבות משקיעה מאמץ עיקש בייצור פסולת חדשה לא פחות מבשכלול האמצעים להשמדתה. לא עזרו מאמציה להידמות לתוצר של צורת שלטון ההודפת מעליה את ה"אשפקרטיה" (démocrasserie) הגסה שפלובר דיבר בגנותה; כישלונה לשלוט בשיירים בולט בעצם הפנטזיה הנועזת שלה להשמיד באופן כה מופתי את הפסולת, עד שלא ייוותר ממנה שריד.
נטייתם של השליט ומשורריו לטהר את הסחר במילים, להעניק לשפה צלילות ולהזרים חיים בתנועה העירונית שנחסמה על ידי צבירת פסולת (שניתן להגדירה מבחינות רבות כקדם־קפיטליסטית) תיעשה הגיונית אם נפרש אותה לא כצעד קדימה במצעד של ההיסטוריה, אלא כחזרה. התנועה הטמונה ביסודה של הנטייה הזאת אינה שונה למעשה מזו המדרבנת באותה תקופה לחזור למסורות הקלאסיות, בייחוד במדעי הרוח.
ה"הומניזם" הוא בלי ספק מה שניכר בזיקתו לפסולת, האנושית בפרט, שנראה כי המאה השש־עשרה עושה בה שימוש בלתי נלאה: היא מנציחה מנהגים מהעת העתיקה שנדמה כי התרבות שכחה, ולהוטה לשפוך את זיכרונותיה לתוך עיבוד שדות או מרשמי תרופות, כמו במקרה של תרופת הקָרְבּוֹן הומאנום, שהביאה לשדה הרפואה מדענים שהתקראו "רופאי הפְרשות".* כשזימנה את הסופרים הלטיניים אל הרנסנס של הרוח, כשיישרה קו עם הרומאים במטרה להעשיר את השפה, המאה השש־עשרה לא יכלה להתעלם ממושא גאוותה של רומי - הקלואקה מכסימה.*** ואם נבצר ממנה לייבא את מערכת הביוב עצמה, האחת והיחידה,*** יהיה זה לפחות את המושג.
[*      Cf. F. Liger, "Fosses d'aisances, latrines, urinoirs et vidanges," vol. I, no. 8, in Dictionnaire historique et pratique de la voirie, de la construction, de la police municipale et de la contigüité, Paris, 1875. ספר זה הוא אוצר של ידענות, ותוספת הכרחית ל-Biblioteca scatologica de Jannet, Payen et Veinant, Paris, 1849.]
[***    התעלה המרכזית במערכת הביוב המסועפת ברומי העתיקה, שבנייתה הושלמה במאה השנייה לפנה"ס. הקלואקה מכסימה ניקזה עודפי מי גשם, ביוב ומי שופכין מן העיר צפופת האוכלוסין לנהר הטיבר. ]
[***      על שבחי הקלואקה מכסימה ראו: H. du Roselle, Les Eaux, les égouts et les fosses d'aisances dans leurs rapports avec les épidémies, Amiens, 1867.]
קלואקה מכסימה: גם התפלים בספרי ההיסטוריה והבסיסיים בשיעורי הלטינית בתיכון מהללים את שמה כסממן המובהק של התרבות, הדוגמה הראשונה במעלה, עוד לפני הבטון ובשורה אחת עם מוביל המים, ל"תרבות הגבוהה" שאליה הגיעו הרומאים. אלא שהתרבות, לפחות על פי פרויד, נעה במסלול כפול: היא מונעת מהדחף "להכניע את העולם" וממציאה לשם כך אובייקטים וערכים שימושיים מבחינה חברתית, אך היא פועלת גם למטרה אחרת: "השגת עונג" - מטרה שאי אפשר לצמצם לכלל ממד של תועלת. ובנקודת המפגש בין שתי ה"מטרות המתלכדות" ניצבת הפסולת, תוצאתם ההכרחית של המוצרים השימושיים מבחינה חברתית ומקורו של השילוש סדר־ניקיון־יופי. מה שנפלט מן הייצור צריך לעדן** את עצמו לשם השגת עונג, לשם העשרה: איננו רחוקים מהמטפורות של אותם אדונים המכבסים את השפה, מהיועץ או המשורר ועד המלך, מסייסל ועד דִי בֶּלֶה.
[**    sublimer - לפורט משתמש לאורך הספר במונח הפרוידיאני ״עידון״ (סובלימציה) כדי לתאר את תמורות החרא, השפה ועוד. ]
 
נשירות
מה אנחנו מייצרים? איברים, עונה פרויד, "איברי עזר", שמפרישים מעצם הגדרתם פסולת. ומה אם נזהה בתמורות האתיות, או לפחות האסתטיות, של ההיסטוריה מִשקעים של פסולת? המאה השש־עשרה לא חדלה "להמציא" איברים, בראש ובראשונה לצורך ראייה, ולנצל את התועלת מעזרים כמו מפרשׂ וחרטום, שמעצימים את כוחם של איברי הניעה ודוחפים את גבולות שדה הפעולה שלהם. לכן יכול כריסטופר קולומבוס להצטעק ש"בזהב אפשר אפילו לפתוח את דלתות גן־העדן".* כך גם המאה השש־עשרה נפטרה מכשלי המעתיקים באמצעות צבירת עקבות זיכרון על העמוד המודפס; מכבש הדפוס ייצר אשפה עבור השפה.
[*      קרל מרקס, הקפיטל, תירגמו מגרמנית: צבי ויסלבסקי ויצחק מן. הוצאת ספרית פועלים, הקיבוץ המאוחד, 2011, עמ' 106.]
העודף הוא זה שאיפשר למעתיק לעמוד במשימת ההעתקה על ידי כך שעשה לה סובלימציה באמצעות עבודת עיטור וקליגרפיה. היד השהתה את תנועתה המעגלית, הקו נקטע, אותיות נשרו: "הימנע מכל כתיב מיותר," כתב רונסאר, "ואל תכביר אותיות על מילים אם אינך הוגה אותן; או לפחות רשום אותן בצמצום המרבי, עד שיתחולל תיקון." צריך "לשחרר" את הספר מאותו "רקב" שרק "ממלא נייר".
מה קרה למטען המשוחרר? מה נגזל מאיתנו ולאיזו מטרה, עם האותיות שנשרו, עם הרפש שבוּער? מן החרא נולד אוצר: אוצר השפה, המלך, המדינה.
אם מהותו של מה שסולק היא לחזור, כי אז עלינו לעקוב אחר מה שמבוער ומחזיר לאותו מקום דבר־מה שנולד מתוכו בעודו ניתק ממנו: מה שבוּער מן הייצור - הפסולת, עובר תמורה בטרם יחזור אל התנועה שבה הוא מופיע בצורה אחרת, חסין בפני ריקבון.
השיירים שמכבש הדפוס משליך מזרזים את שיבוץ הספר במעגל הסחורות. טיהור השפה והסרת הרקב שפשה בה יעלו גם את ערכה, יבססו אותה כבלתי רקיבה בשוק השפות; מטרתה של פקודת וילר קוֹטְרֶה לא היתה להפיץ את השימוש בצרפתית לכל דכפין, אלא להפוך אותה למטבע משותף. "להאדיר, להעשיר ולזקק": זהו מסלול של אלכימיה לשונית שיעדה - הזהב.*
[*      על הממד האלכימי של המחזור קראו בספר הראשון של הקפיטל למרקס. אשר להקבלה בין השפה למטבע, אין זה מקרה שהיא מתקיימת מילה במילה אצל כוהני הלאומנות. בנושא זה ראו למשל את מאמרו המאלף של מישל דבְּרֶה, "הצרפתית והמדע האוניברסלי": Michel Debré, "La langue française et la science universelle", in La recherche n˚ 72, novembre 1976.]
 
השפה היא זונה
בפרק השלישי של ההגנה על השפה הצרפתית והדגמתה ("מדוע הצרפתית אינה עשירה כמו היוונית והלטינית"), די בלה הבוטניקאי היה ער לכך שהוא מעניק לשפה מין, וגם לא הסתיר את המטאפורה האנאלית שעליה סמך את חזונו על אפשרויות הזיקוק של השפה:
הנה כי כן ביכולתי לומר על שפתנו שהיא מתחילה לפרוח שוב, בלי לשאת פרי, או ליתר דיוק שהיא דומה לצמח או לניצן שלא פרח עדיין, וקל וחומר לא הצמיח את מלוא הפירות שהיה יכול להניב. אין לזקוף זאת לחובתו של טבעה, העשוי על מנת ליצור, אלא לחובתם של אלה שהיו אמורים לטפל בה, ולא עיבדו מספיק את אדמתה.** לפיכך היא כמו צמח פרא, הנידון למדבר שבו נבט לראשונה בלי מים, גיזום או הגנה מפני הקוצים והדרדרים שהטילו עליו את צלם, הניחו לו לדעוך וכמעט לגווע. אילו הזניחו הרומאים הקדומים את עבודת התרבות של שפתם במידה כזו, היא לעולם לא היתה צומחת לשפה כה עשירה בזמן כה קצר. אלא שהם היו עובדי אדמה טובים, וחשו להפוך אותה מאדמת בור לגן פורח, ואז, כדי שתניב פירות, גזמו את ענפיה המיותרים ותחתיהם הרכיבו שלל ענפים מבויתים להפליא שנקצצו מן היוונית. ענפים חדשים אלה השתרשו היטב והחלו לדמות לגזע שלהם, כך שעד מהרה כבר לא נראו מאומצים אלא טבעיים. מכאן הגיעו אל הלטינית אותם פרחים ופירות ססגוניים הניחנים ברהיטות מופלאה...**
[*   במקור cultivé. בפסקה זו ובמקומות אחרים לאורך הספר משתמש המחבר בכפל המובן של המילה culture: עבודת אדמה ותרבות.]
[**      Joachim du Bellay, La Défense et illustration de la langue française, fac-similié de l'éd. Originale de 1549, Droz, Genève, 1949.]
 
ואמנם, השפה נעשית היא־עצמה רק בתהליך של סירוס, ולכן היא מוגדרת נקבית. בתולית, היא שוהה במרחב האלוהי, ב"סדר האלוהי של ההתענגות הטהורה",* במקום שבו מושל הכוח. זהו כוחו של האחד, של האדון המוחלט, זה שדי בלה, למשל, מודה לו על "שהשרה הידור (...) על שפתנו, שהיתה קודם פרוצה וחסרת נימוס". השפה שוהה במקום שבו נמצא המלך, אשר בכוחה של פקודה רוחץ, מבריק ומטהר. ההתענגות על השפה, וכן הסגנון עצמו, נוטלים חלק בהתענגות של האל. לפי די בלה, השפה היא בתולה ואם: יש להשקות וגם לגזום אותה, להפרות אותה, אך לא להניח לה "להזדקן". כשהיא נושאת פרי, השפה יולדת את עצמה בלבד, והרווח מפרייה אינו נפרד ממה שהעשיר ועידן אותה.
[*      ראו: Pierre Legendre, op. cit., בעיקר עמ' 146-131.]
לאחר שקודמה באמצעות החוק והשתוותה לכל יתר השפות בממלכה הנתונה במחזור הסחורות, שפת הזהב מכוּננת כאוצר: היא שפת המלך. אם סילוק הפסולת הוא תנאי ליופי, הרי שהיפה אינו מגביל את עצמו לתחומה של הצואה. כשם שלפנינה יש צורך בבוץ שיגדל אותה, כך שפת המלך הטהורה, שפת הכוח הבתולי, היא פנינה אך ורק ביחס ל"שפות השפלות" - אזורי הגללים, המסחר והרקב - שלהן היא שקולה, אם כי באופן כללי בלבד, כלומר שמתוכן היא בוהקת בלי שזוהרה המופלא יושחת.
השפה המטוהרת מצטרפת לצעצועי הכתר: אל החוק, הטקסט המקודש, התרגום והחילופין. כאן, בתוכה, הקולות שמשמיעים האיכרים בעגה שלהם מתנקים משרידי העפר שלהם ונפטרים מעילגותם ומפירות הבאושים של עסקאותיהם הנקלות. קבצנים וסוחרים אינם יכולים לזהם את תומתו הנישאה של הכוח. שכן, שפת המלך אינה רוחצת אותם מחטאיהם. אבל היא גם לא מפקירה אותם בידם [של החטאים]; אדרבה, היא רוחצת את פרי החטאים הללו מאותם חטאים, ולאחר שנשטף ממנו ריחו, היא קוראת לו אל מעוז הכוח האלוהי. השפה והזהב אינם נואפים עם הקבצנים. כזהב וכשפה, הם יכחישו לעד שהיה להם עסק כלשהו עם העולם הזה.
שהרי, "בצד הצורה הגסה של האוצר מהלכת צורתו האסתטית, תכשיטי זהב וכסף, שהולכים ונצברים במקביל לצמיחת עושרה של החברה הבורגנית."** בדומה לו, גם השפה מתלטשת וחוברת לשקיפות של "גביש ממון" בתוך "כור ההיתוך הגדול של החברה", בתוך מחזור סחורות שבו היא מתעדנת, כמו הנערה שמוכרת את גופה כדי לצבור נדוניה שתמסור אותה, ״בתולה״, לידי חתנהּ.
[*   קרל מרקס, הקפיטל, עמ' 108.]
אם הסוחר שיפר את מעמדו על ידי קניית דמהּ של בת הזקונים שתשחרר אותו מן המסחר, אף כי בדרך קלוקלת ובלא שיחסוך מן הדורות הבאים את נשיאת העקבה הטמאה הזאת על גופם; ואם העסקה המבישה הפכה למקור של כוח בדמותו של זהב מטהר כשגזרה שתיקה על שורשיה, כי אז השפה היא אותו מטבע מוזהב שבו נקנית שתיקתם של הנתינים, כשהיא ממירה אי־שפיות בהמית ובזויה באפסות המתנוצצת והקולנית של תכשיט מזהב צרוף.*
[*      על מקורותיה של הטיה זו, ראו "אי־השפיות הבהמית" ("insanité pécore") אצל פיליפ סולר: Philippe Sollers, H, Seuil, 1973.]
מתור הזהב לשמש הזהב, מהמונרכיה הצרפתית לעידן התבונה, השפה נעה קדימה; מחופה זהבים, השפה היא זונה:
Gold? yellow, glittering, precious gold?
(…) Thus much of this will make black white, foul fair;
Wrong, right; base noble; old young; coward valiant;
 
(…) What this, you gods? (…) this is it,
That makes the wappen'd widow wed again;
(…) Come damned earth,
Thou common whore of mankind…*
[*    שקספיר, "טימון איש אתונה"; ציטט קרל מרקס בספר הראשון של הקפיטל (בתרגומו של צבי וויסלבסקי): "זהב? זהב צהוב, נוצץ, רב־יקרות!... יתרבה - ויהפוך שחור ללבן, מאוס להידור, רשע לצדיק, נקלה לנכבד, זקן לצעיר, פחדן לגיבור. (...) למה כך, אלים? (...) הנה הוא שישדך אלמנה בלה ויובילנה לחופה. את, אדמה ארורה! את זונה המונית לגזע האנושי!..." (שם, עמ' 107) [תרגום מתוקן].]