מפלצת

מעשה באהבה ומוות

הָיֹה הייתה ילדה אחת, וכשהילדה גדלה היא נעשתה רעה. היא השליכה חפצים והפילה חפצים וקיללה. היא הייתה מגושמת וחצופה ולא היו לה חברים. המורים שלה חשבו שהיא מוגבלת בשכלה. בני המשפחה שלה התייאשו ממנה.

"למה את לא יכולה להיות רגועה וממושמעת כמו בנות אחרות?" הם קראו. "למה את רק עושה בעיות יום אחרי יום?"

הילדה לא ידעה את התשובה.

בני המשפחה, שניסו להבין מה עובר עליה, דשדשו ברגליים ונדו בראש במורת רוח.

"אני אשתנה," אמרה הילדה. "אני מבטיחה להיות טובה מהיום והלאה."

היא רצתה שזה יהיה נכון.

היא רצתה שהמשפחה שלה תאהב אותה.

אבל הזעם רבץ בבטנה כמו נחש זדוני. ויש הבטחות שקשה לקיים.

1

ברחתי לגינה להתחבא. הייתי שם יותר מעשר דקות וכבר חשבתי שהפעם זה יעבור לי בשקט, ואז אימא יצאה מהבית וירדה במדרגות. השתדלתי ככל האפשר לא להיראות, אבל כשהיא חצתה את הדשא היא ראתה אותי.

היא אמרה, "רדי מהעץ ובואי מייד להתנצל."

"הוא כועס?"

"שנינו כועסים."

"הוא ייתן לי עונש לא לצאת מהבית?"

"אני לא יודעת. אבל את לא יכולה לדבר ככה לאנשים ולחשוב שלא יהיו לזה תוצאות."

"זה לא היה בכוונה. המילים פשוט יצאו לי מהפה."

"באמת?" היא הושיטה את היד כדי להדגיש את המילים. "את מקווה שהערב ייהרס. את מקווה שהאורחים יחטפו הרעלת קיבה. אין לך כוונה לבוא למסיבה, ולכו תחפשו. המילים האלה פשוט יצאו לך מהפה?"

פרשתי את האצבעות כדי לגעת בניצן שחור וקטיפתי של עלה. אם הייתי עלה, לא היו מצפים ממני לכלום.

אימא אמרה, "את לא חושבת שזה ממש מעליב?"

הצצתי מבין הענפים. היא לבשה מכנסי יוגה וחולצת טריקו. סביב המותניים שלה היה קשור סינר, והפנים שלה היו סמוקים. הסתכלתי עליה והרגשתי שאני נמסה. הבטחתי לעזור לה בהכנות, ובסוף עשיתי רק צרות. "סליחה, אימא."

היא הרימה אליי את הפנים בחיוך מותש. "אני יודעת שאת מאוכזבת מזה שקאס לא יבוא, אבל את יכולה ליהנות גם בלעדיו. תחשבי על האוכל הטעים, ואיזה מדהימה הגינה תהיה עם האורות, כשכולם ירקדו."

אבל היחיד שרציתי לרקוד איתו היה קאס. והוא חזר לאוניברסיטה אחרי חג המולד, ומאז לא ראיתי אותו. עברו מאז שישים וחמישה ימים שלמים.

אימא אמרה, "בואי — רדי משם. ככל שתתנצלי בפני ג'ון יותר מהר, ככה זה יהיה פחות קשה."

ירדתי לאט־לאט. קיוויתי שהתנועות שלי מלאות חן.

"יש לי רעיון בקשר לערב," היא אמרה, כשעמדתי סוף־סוף לידה על הדשא. "אני יודעת שקשה לך עם אירועים חברתיים, ואני מצטערת שאחיך לא יכול לבוא."

"הוא לא אחי."

"את מבינה אותי. אם קאס היה פה, הכול היה לך יותר קל. אבל הוא לא יבוא, וזה המצב. אז אולי את מוכנה להגיש את המתאבנים בהתחלה? מה דעתך? תהיה לך הזדמנות להיות חברותית בלי לחץ."

הבנתי לאן זה הולך והרגשתי דקירה של חרדה. "אני לא יכולה לדבר עם אנשים."

"אבל את תהיי בתפקיד. זה יכול לעזור לך."

מה היא תעשה אם אסתובב לאחור ואטפס בחזרה על העץ? היא תתפוס אותי בקרסוליים? אולי אם אספיק לעלות ממש במהירות, היא תחצה שוב את הדשא, תחזור הביתה ותגיד לג'ון שנעלמתי? הם יהיו חייבים לחגוג את האירוסים שלהם בלעדיי. אבל כשעוד ועוד רגעים עברו, התברר שאנחנו לא הולכות לכיוון הזה. דחפתי את הידיים לכיסים וחיכיתי.

"לֶכְּס?" היא אמרה לבסוף.

"אבל כל הרעיון של מזנון הוא שאנשים ייקחו בעצמם את האוכל, לא?"

"הם ייקחו בעצמם את המנה העיקרית, אבל כשהאורחים מגיעים מקובל להגיש מתאבנים."

"בבקשה אל תכריחי אותי. שאַייריס תעשה את זה."

"אייריס קצת קטנה מדי." היא שילבה איתי זרועות ולחצה. "זאת התחלה חדשה בשבילנו. אני רוצה שתקחי בה חלק."

היא הייתה נרגשת. הרגשתי את זה באצבעות שלה. היא חיכתה שנים שג'ון יהיה גרוש רשמית, ועכשיו היא יכלה סוף־סוף להיות אשתו, וממש לא הייתה צריכה את הבלגנים שלי.

"אני יכולה לאסוף את הכוסות הריקות, אם את רוצה. או לארגן את המעילים."

"אבל זה לא יאפשר לך להסתובב בין האורחים."

"ברצינות, אימא, לתת לי להסתובב עם מגשים של אוכל זה אסון בטוח. את יודעת את זה."

"אני לא יודעת שום דבר כזה."

אני אפול. יישפכו לי דברים. אני אשכח את השמות של המתאבנים. "מה זה?" אנשים ישאלו אותי, יצביעו על משהו שמונח על המגש ויצפו לתשובה הגיונית, ואני אעמוד כמו סתומה ואמלמל איזושהי שטות, והם יביטו בי במבט מוזר שיחרפן אותי, ואז אני אעיף את המגש על הדשא ואסתלק משם בכעס. החברים לעבודה הנוצצים של ג'ון יגלו את מה שהוא כבר יודע — שאני סתומה עם התפרצויות נוראיות. בטוח מישהו ישאל אותו, "לילדה הזאת יש איזשהו קשר אליך?" ואז הפרצוף שלו יביע אכזבה נוראה, והוא יגיד, "אלכסנדרה תהיה הבת החורגת שלי."

אימא נישקה אותי על הראש. אני לא יודעת למה. אולי היא איחלה לי בהצלחה, ואולי היא רצתה שאדע, שלמרות שאני מזעזעת היא בכל זאת אוהבת אותי.

אמרתי, "אני כועסת על קאס."

אימא הנהנה. "אני יודעת."

כתבתי לו קודם מהחדר שלי: ער?

לקח לו שלושים ושבע דקות להחזיר תשובה. עכשיו כן.

עדיין לא בא?

הוא אמר שלא. הוא אמר שהוא מצטער, ושהוא יפצה אותי. רציתי לשאול איך הוא מתכנן לעשות את זה, אבל לא שאלתי. במקום זה כיביתי את הטלפון.

אימא נתנה לי יד, והלכנו הביתה. "בסוף תתרגלי לזה, שהוא איננו."

היא לא קלטה בכלל.

 

פגשתי את קאס בפעם הראשונה כשאני הייתי בת שמונה, והוא היה כמעט בן אחת־עשרה. אימא כבר הייתה בהיריון עם אייריס, לכן הקמת המשפחה החדשה הייתה פֶט אַקוֹמְפְּלִי, זאת אומרת עובדה מוגמרת, כלומר, שאין בעצם ברירה.

אמרו לקאס להשגיח עליי בגינה בזמן שהמבוגרים ידברו. החלטתי להתעלם ממנו. הייתי בת שמונה ולא הייתי צריכה שישגיחו עליי. חוץ מזה זאת הייתה הגינה שלי. החלטתי לא לדבר איתו ולא להסתכל אליו כדי שהוא יסתלק. אבל הוא לא הסתלק. דבר ראשון הוא התיישב על מדרגה של מדרגות החירום ואמר, "אם באמת תהיה שרפה, המדרגות האלה לא יהיו שוות כלום." הוא ציין שהן מובילות ישר אל תוך גינה מוקפת חומה, שאין ממנה פתח החוצה, ושאם כל הדיירים מכל הדירות יתאספו בה זה יהיה גיהינום — כי חתיכות מהבניין הבוער ייפלו לנו על הראש, בלי שיהיה לנו איך לצאת משם. "כדאי לך להכין חבל עם קשרים," הוא אמר, "ולקשור אותו למיטה או למסגרת של החלון ולצאת מקדימה."

מצא חן בעיניי שהוא מסוגל לחשוב על דברים איומים בשלווה כזאת. מצא חן בעיניי גם שהוא רצה להציל אותי. ב'הנזל וגרטל' דווקא הילדה הייתה זאת שהצילה, אבל גם ההפך יכול להיות כיף.

"אימא שלי תשתגע כשהיא תדע שהייתי פה," הוא אמר אחר כך. הוא לקח חופן של חצץ מהמדרגות וזרק את כל האבנים הקטנות, אחת אחת, על הדשא. "אימא שלך היא 'האישה האחרת'. ידעת את זה?"

הנעתי את הראש לשלילה.

"בגלל זה אימא שלי תשתגע. היא התחרפנה כשנודע לה. היא חשבה שאבא שלי עסוק בעבודה, לא שהוא יוצא עם נשים אחרות."

"הוא עם אימא שלי כבר המון זמן," אמרתי.

"בדיוק," אמר קאס.

הוא סיפר לי שאימא שלו העיפה את אבא שלו מהבית, אבל שהוא הבטיח להשתנות, והיא הרשתה לו לחזור. הוא אמר שאבא שלו מעולה בהתנצלויות, אבל שבדרך כלל הן חרטוטים, והלוואי שההורים שלו יפסיקו להיות סתומים.

"ואז אימא שלי גילתה בקשר לתינוק." הוא הסתכל ישר אליי, ומשהו עצוב בעיניים שלו הקפיץ את הלב שלי.

"מה היא עשתה?" לחשתי.

"צעקה המון. זרקה כל מיני דברים. והדבר הכי מצחיק היה שהיא זרקה על הראש של אבא שלי ספל תה."

הוא צחק, בגלל זה גם אני צחקתי. "וזה פגע בו?"

"הוא התכופף, וזה התנפץ על הקיר, אבל אבא שלי נרטב לגמרי."

המשכתי להסתכל לו בעיניים. "מה עוד היא זרקה?"

"הדבר הכי גדול היה הטלוויזיה, והיא העיפה אותה מהמדרגות."

נקרענו מצחוק מזה. חשבתי שאימא שלו בטח נורא חזקה, אבל הוא אמר שזאת הייתה טלוויזיה ניידת, אז זה כבר לא היה עד כדי כך מרשים. וחוץ מזה, בכל מקרה אימא שלו רצתה לקנות חדשה, אז ההפסד לא היה מי יודע מה.

קאס אמר, "אימא שלי חושבת שעכשיו יש לאבא שלי חיים חדשים ומדהימים עם בית חדש לגור בו ועם אישה חדשה ועם בת מוכנה."

"היא יודעת עליי?"

"ברור."

הרעיון שמבוגרים דיברו עליי, ושאישה זרה לגמרי קינאה בחיים שלי, שימח אותי שאין דברים כאלה.

הראיתי לקאס את הדרך המיוחדת שלי לטפס על העץ, ובאיזה ענף להשתמש כדי לרדת אל החומה. הוא אמר שרואים שאני כבר יודעת מה לעשות במקרה של שרפה, ושבכל מקרה הייתי יכולה להציל את עצמי. מהענף העליון הראיתי לו איזו דירה היא שלי, וחיפשנו בחלונות את אימא שלי או את אבא שלו, אבל השמש סנוורה, והצלחנו לראות רק השתקפות מבריקה. אחר כך הסתכלנו בחלונות של אנשים אחרים, אולי נראה מישהו ערום, אבל לא ראינו. שיחקנו במשחקים טיפשיים — הווילונות הכי מטורפים, הכי הרבה דברים על אדן החלון, העציץ הכי מכוער. הסכמנו על המוני דברים. וצחקנו המון. שמחתי נורא שהצלחתי להצחיק אותו.

אבל הרגע הכי טוב היה כשהוא שאל על אבא שלי.

"לא הכרתי אותו בכלל," אמרתי. "הוא העיף את אימא שלי כשהיא נכנסה להיריון איתי."

עד אז לא הרגשתי מרוצה אפילו קצת מזה שלא הכרתי את אבא שלי. אבל כשאמרתי את זה בקול הרגשתי שאני נותנת לקאס מתנה חשובה.

הוא שרק שריקה שקטה וארוכה. אחר כך הוא לקח את היד שלי ולחץ אותה.

"המבוגרים ממש מבאסים אותי," הוא אמר.

זה היה כאילו חתכנו את האצבעות שלנו בסכינים וככה נקשרנו.

2

הדירה נראתה בפנים כמו פרסומת — מלאה אור וריחות של בישול. אייריס ישבה ליד השולחן בסלון וציירה, ג'ון ישב בכיסא שלו, והעיתונים של יום ראשון היו פזורים על השטיח ליד רגליו. שאלתי את עצמי אם הוא הולך לעשות לי ברוגז ולא לדבר איתי, אבל כשנכנסתי, הוא הרים את העיניים. "נרגעת?"

"סליחה."

"זהו זה?"

"סליחה שאמרתי את הדברים האלה. לא התכוונתי לזה. אני מקווה שהמסיבה שלכם תהיה הצלחה ענקית, ואני מבטיחה לא להתפרץ יותר."

"עכשיו את פשוט נשמעת צינית."

הוא חזר לעיתון. נעשה לי יותר קל לנשום.

אייריס העיפה אליי חיוך. "בואי תראי את הציור שלי." היא ציירה טירה של זכוכית ומראות מהמעשיות, שפורצת לתוך שמיים כחולים. "זה הבית החדש שלנו," היא אמרה. "זה שאבא יבנה כשנהיה עשירים. זה צריח" — היא הצביעה על מגדל קטן — "ולאלה קוראים קמרונות."

"ילדה טובה," אמר ג'ון. "ללמד אותך עכשיו על מבצר?"

"לא, תודה." היא מצצה את קצה הטוש. "עכשיו אני הולכת להכין שלטים עם חיצים בשביל המסיבה, כדי שכולם ידעו שבשביל השירותים צריך לעלות קומה."

נתתי לה נשיקה בראש. היה לה ריח של עוגיות. "זה המון עבודה."

היא הנהנה. "יש לי סבלנות אינסופית."

הרבה פעמים ניקר בי ספק שיש בינינו קשר משפחתי. לא רק בגלל כמות המילים שהיא ידעה בתור ילדה בת שש, אלא גם כי היא הייתה מוכשרת בכל דבר. והיא גם הייתה יפה בטירוף. היא כאילו הייתה שייכת לזן אחר של המין האנושי. אלה היו הגנים של ג'ון ואימא מעורבבים יחד. אני הייתי עוג בהשוואה אליהם.

ג'ון נופף בעיתון. "חוסר עכבות," הוא אמר. "שמונה אותיות."

רציתי הכי בעולם לדעת מה זה. רציתי להדהים אותו באינטליגנציה פתאומית.

"חשבתי שאולי זה הפקרות," אמר ג'ון. "אבל זה לא מספיק אותיות."

הוא באמת רוצה עזרה? צנחתי על הספר מולו. "לחפש בטלפון שלי?"

"לא, כי זאת תהיה רמאות." ממש לא רוצה עזרה. הוא הקיש בעט על הנייר. "את תתלבשי יפה הערב, כן?"

הבטתי בג'ינס שלבשתי. בברך אחת היה חור, ומסביב לשוליים בשתי הרגליים היה בוץ. לבשתי אותם אתמול והעליתי אותם על עצמי שוב הבוקר.

"אני מתכננת ללבוש שמלה."

"מעולה. ראיתי אותה?"

"היא חדשה. אני אראה לך אחר כך. קודם לאימא יש עבודות בשבילי."

שמעתי אותה מרעישה בכל מיני דברים במטבח. החברים מהעבודה של ג'ון היו רגילים למסיבות עם קייטרינג, אבל ג'ון אמר שהוא רוצה שהמסיבה שלהם תהיה אותנטית, זאת אומרת שהכול יהיה תוצרת בית.

שקעתי בתוך הספה, ופתאום התמלאתי חרדה. כל האדריכלים מהעבודה של ג'ון בטח יהיו חכמים ומלוטשים כמוהו. כל הערב אני ארגיש לוזרית לגמרי.

ג'ון קיפל את העיתון ולקח את הסיגריות שלו. "אייריס, אני רוצה לעשן. את מוכנה לצאת מהחדר לעשר דקות?"

"אבל אני עושה משהו."

"תעשי הפסקה ותחזרי אחר כך." הוא חייך אליה. "לחדר שלך או למטבח — תבחרי."

היא הניחה את הטוש ולקחה צבע אחר. "אני בוחרת להישאר פה."

"לא, חמודה — אני לא רוצה שהריאות שלך יתמלאו בעשן וזפת."

היא הורידה את המכסה מהטוש. "וגם אני לא רוצה שהריאות שלך יתמלאו בזה."

הוא צחק. "די, תעשי טובה, תוותרי לי."

"אבא, אבל העישון מזיק מאוד."

הוא הרים ידיים בכניעה. "בסדר. ניצחת. אז במקום זה אולי תכיני לי תה?"

היא הרצינה בחשדנות. "כדי שתעשן כשאני לא פה?"

הוא טלטל את הסיגריה לעברה. "אני מבטיח לך שאם תכיני תה ותביאי לי עוגיית חמאה, אני לא אעשן את הסיגריה הזאת בכלל."

היא קפצה מהכיסא והושיטה יד. "אז תן לי אותה." הוא נתן לה את הסיגריה, והיא ליטפה את ראשו. "ילד טוב."

הוא אף פעם לא היה צייתן כזה איתי. הלוואי שהייתי יכולה להכריח אותו לשבת, ארצה, לבקש, רגלי...

"אז אני מבין שנדנדת לקאס שיצטרף אלינו הערב?" אמר ג'ון, וככה גיליתי מאוחר מדי שהוא שלח את אייריס מהחדר בכוונה.

הלב שלי דהר. "הוא אמר לך את זה?"

הוא הוציא סיגריה אחרת מהחפיסה והצית אותה. "נדמה לי שסיפרת לאימא שלך."

ידעתי שאני מסמיקה. נאנחתי כאילו כל עניין קאס משעמם ושקעתי עוד יותר בתוך הספה. "במקרה כתבתי לו. ובמקרה אמרתי לה."

"והוא ענה..."

"שהוא עדיין עסוק." בדקתי את הציפורניים שלי.

"ובגלל זה התפרצת?" הוא רכן לפנים, והעשן הסתלסל בינינו. "דיברנו על זה, לא? אני לא רוצה שהוא יחשוב שבגלל כל דבר קטן הוא חייב תכף ומייד להגיע ממנצ'סטר."

בדקתי את העור סביב הציפורניים, את כתם היובש על כף היד.

ג'ון אמר, "יש לו בחינות עוד מעט. אף אחד לא ציפה ממנו לבוא הערב, ועכשיו הוא מרגיש אשם."

"לא התכוונתי שהוא ירגיש אשם."

הוא עשה פרצוף חמוץ. טח־טח הלמו הלבבות שלנו.

"מה כן התכוונת שהוא ירגיש, אלכסנדרה?"

אם הייתי צריכה לסכם, הייתי אומרת, תשוקה מוחצת לחיות איתי את כל החיים שלו. אבל לא הייתה לי שום כוונה להודות בזה בקול רם. קודם אני חייבת להוכיח לג'ון שאני מספיק טובה בשביל הבן שלו.

"תעזבי את הילד במנוחה," אמר ג'ון.

"חשבתי שתרצה שהוא יהיה במסיבה שלכם."

"הוא יבוא אחרי הבחינות, בסדר?" הוא חייך אליי חיוך מתוח. "למרות שאם תמשיכי לנדנד לו, יכול להיות שהוא יעדיף להישאר שם."

המפלצת בתוכי התרוממה בשאגה, אבל בלעתי אותה. "אני לא מנדנדת לה. אני בתקשורת איתה."

"אז תצמצמי את התקשורת."

"כן, ג'ון." השתמשתי בקול של הרובוט.

"ועכשיו, בקשר לערב. אני לא רוצה יותר התפרצויות, אז התנהגות מושלמת — טוב?"

"אני מוכנה לעזור, להגיש את המתאבנים?"

"ברצינות? זה רעיון טוב?"

"אל תדאג. אני לא אפיל כלום."

"אולי נסתפק בזה שתרסני את ההתפרצויות שלך?" הוא טפח בסיגריה על שולי המאפרה. "תהיי מנומסת, זה כל מה שאני מבקש — תהיי נחמדה לחברים שלי וסופר־נחמדה לבוס שלי."

"למה? אתה רוצה העלאת שכר?"

הוא צחק. "את חושבת שאת יכולה להשיג לי את זה?"

בנורבגיה יש עמק אחד, שהשמש כמעט אף פעם לא זורחת בו, והאנשים רועדים וקודרים חצי שנה. ואז יום אחד מישהו בא עם רעיון מבריק, להציב מראות ענקיות בראש ההר שישקפו את השמש, והם העמידו ספסלים בכיכר העיר, ואנשים יכלו לשבת עליהם ולהרים את הפנים אל האור. מי שחי בצל, פוחד לחלום על השמש, ואז, כשמרגישים בה סוף־סוף, מתלהבים ממנה.

"התנהגות מושלמת," אמרתי. "אני מבטיחה. בסוף הערב תהיה גאה שאתה מכיר אותי."

הוא הנהן, ולרגע אחד הוא נראה כאילו הוא מאמין שזה אפשרי.