הנשמה מעצבת, המוח יזם

מבוא

זהו ספר הביכורים של אדי (אדוארד) שטיינברג, המגולל את סיפור חייו כבן בכור שהגיע ארצה עם הוריו, עולה חדש מרומניה, עם מבטא כבד ושם מוזר בנוף המקומי של שנות השמונים בישראל. הוא סבל מהפרעות קשב ודיסלקציה שהובילו אותו לנשירה מהלימודים ומהתקפי חרדה שגרמו לו למכור את עסקיו.

היום הוא מאמין שאהבה עצמית בונה אמונה וביטחון. שתפיסת מסוגלות גבוהה מניעה את האדם ומעניקה לו כוח לעשות, להמשיך קדימה ולהוציא אל הפועל גם כשמאתגר וקשה מאוד.

אדוארד דובר ארבע שפות, בעל תואר בעיצוב, הקים מספר מיזמים במדינות שונות בעולם, כיום עוסק באימון מנטלי והעצמה דרך חשיפה למי קרח.

המציא את התפיסה: אמוריאליזם — המחליפה של הקפיטליזם, ומרצה בנושא חשיבות טיפוח אושרו ועושרו של ההון האנושי.

"ספר זה נועד לכולנו בתקווה שנדע להאמין בכל מאודנו שמגיע לנו יותר ושמותר לנו לבקש ולחלום על עוד, לחלום אחרת, שונה. מותר לנו להיות שונים, כי אנחנו ממילא לא דומים לאף אחד אחר ואל לנו לנסות לדמות למישהו.

״הוא מוקדש באהבה גדולה לכל האנשים שלא מאמינים מספיק חזק בעצמם, או חושבים שההסתפקות או ההשלמה עם החוסר בחייהם, או לחלופין השגת כסף בלי־סוף, הם המפתח לאושר, ומפחדים להיות אותנטיים, אמיתיים וייחודיים, שקופים ונאמנים לעצמם.

"אני לא מאמין במתח ובעצבנות. אני מאמין באהבה עצמית ובהסתכלות פנימה. מציע לתת ולקחת רק את הדברים שבאמת בוחרים בהם, ולהקיף את עצמנו באנשים שעושים טוב, שמחייכים כאשר הם פוגשים בנו, בלי קשר ללא נעים לי, לא כי מה יגידו, לא בשביל לרצות איש."

אדי (אדוארד) שטיינברג

פרק 1:

שלוש

כשהייתי בן שלוש לערך, בלונדיני כזה שובב וחייכן, כך מספרים ההורים, מתישהו בסוף שנות ה־70, מעט אחרי שהגענו ארצה מרומניה, נכנסנו לחנות לציוד ספורט. כהרגלי בקודש כבר מגיל קטן נמשכתי לדברים הכי טובים והכי יפים בעיניי.

מייד הצבעתי על נעלי אדידס יפות שראיתי בחנות וברומנית ילדותית, כי עברית עדיין לא ידעתי, אמרתי לאבי שאת זה אני רוצה. אותן. אבי הסביר בצורה יפה שלצערו כרגע אין אפשרות לקנות לי את הנעליים היקרות, אבל אני בשלי, כאילו איני מבין על מה הוא מדבר או לא מזהה את שפת האם. משכתי כתף, אמרתי שוב שאת זה אני רוצה והצבעתי על נעלי האדידס הכחולות. הפעם אבי פנה אליי ואמר לי, "בוא ילד, הולכים..." בטון קצת יותר ברור, אבהי וסמכותי.

לא השלמתי בשום פנים ואופן עם העובדה. התיישבתי על הרצפה והתחלתי לבכות, לייבב ולהצביע. התעקשתי שאני רוצה את הנעליים המסוימות שבחרתי. נעלי אדידס. אבי שהשתדל, סביר להניח, להסביר לי יפה עוד מספר פעמים שלצערו כרגע אין אפשרות לקנות לי את הנעליים היקרות, הגיע כנראה לנקודת הרתיחה ופשוט תפס אותי והוציא אותי מהחנות.

בכעסי, לפי הסיפור המקורי שמספרים הוריי, הסתובבתי במבט חודרני אל הנעליים ואמרתי להן ברומנית ובטון משכנע: "בפעם הבאה שאני חוזר לכאן אני לוקח אתכן, זה בדוק," הכרזתי בביטחון.

איש לא ציפה מילד בן שלוש, שלא בדיוק יודע עדיין לדבר בצורה חלקה ושוטפת, שיהיה עד כדי כך חד, חדור וברור במעשיו.

וכך היה.

נקודת המוצא אינה תמיד נראית.

יש לאמן את התודעה לאמונה חזקה ולהוסיף פעולה, השאר יקרה בדיוק רב מעצמו.

פרק 2:

הכוח

סיפור ההתחלה הזה הוא המקור לאחת התכונות החזקות ביותר שמאפיינות אותי — כשאני רוצה להשיג משהו, כשבא לי משהו אבל באמת, כשאני ננעל על משהו — אין מי שיזיז אותי מהנושא חוץ ממני ומאותו כוח ביקום, שבסוף תמיד יודע מה נכון עבורנו ומתי הזמן אליו.

יש סיטואציות בהן אני לומד להכיל ולנשום מתוך הבנה שעוד לא הגיע הרגע המדויק. אם הכוח מחליט שעוד לא, אז כנראה שלא. זאת זכותו המלאה.

היום, היחיד שאני מכבד את דעתו, הוא אותו כוח. כי הכוח הזה לימד אותי לסמוך על אי־הידיעה. זה אולי נשמע פרדוקס, אבל קיים קסם בלא לדעת. קסם שמלמד אותך לסמוך על הכוח שיוביל אותך בדרך למקום טוב. למדתי להאמין שגם כשקשה לקבל מצב מסוים, למשל פרידה, היא נועדה למעני ולטובתי האישית.

לתובנה זו לא הגעתי לבד. היו אלה החיים אשר לימדו אותי (כמו שתבינו בהמשך הספר), דרך כל כך הרבה מקרים ומצבים, שבהם לא הצלחתי לקבל את העובדה שמשהו אכן קורה לי. שאני, למשל, נשבר. רק בדיעבד, עם הזמן ובהסתכלות לאחור, נפלו האסימונים והבנתי עד כמה הדבר שלא הצלחתי לקבל, היה מדויק ונכון לי להמשך.

זאת חובתנו לחיות באמונה שלמה שהכול בסוף קורה לטובה.

כל קושי וכל מכשול דורשים אומנם התמודדות גדולה ומשאבי גוף ונפש, אולם אלה מכינים ומקרבים אותנו לדבר הגדול הבא. לכן קשה לי לסבול ספקנות, כשמדברים איתי על "לא" או על "למה לא". מתעב שליליות, ואפילו לא יכול לקבל את עצמי כשאני נשאב לתוך מקום של חולשה ורחמים עצמיים. המקום הזה חסר אמונה.

אנחנו פה כדי ליהנות ונועדנו להצליח. נועדנו להוציא מעצמנו את המרב, את המיטב, להשאיר חותם, לשנות, להדהד, ולא להשלים עם המציאות הגשמית, עם העובדה שאת הנעליים האלה לא ננעל.

למה שלא ננעל? מה לא מגיע לנו? מגיע לנו ועוד איך!

פרק 3:

מתניעים

הגעתי ארצה מרומניה בגיל 11 חודשים. אל תשאלו אותי מה עבר להורים שלי בראש כשהם קיבלו את ההחלטה לוותר על הכול ולעלות לארץ. סך הכול היו להם חיי נוחות.

בעידן צ'אוצ'סקו היה אסור להוציא מרומניה אפילו גרם אורז. כל היהודים שרצו לעזוב, היו צריכים לחתום על ויתור ולהחזיר את האזרחות הרומנית.

מדינת ישראל שילמה לממשל הרומני על כל יהודי שרצתה שיעלה ארצה, על פי המקצוע שלו.

רומניה של אותן השנים הייתה מדינה קומוניסטית בעלת משטר יחידני, ששלט בכול. לישראל היה אינטרס מובהק להביא הנה עלייה של יהודים כדי ליישב את הארץ. כך, זוג צעיר, אבי מהנדס מכונות ואימי מורה לצרפתית, עם תינוק (אני) — החליטו שהם ציונים, עזבו יחד את משפחותיהם (סבא וסבתא שלי משני הצדדים נשארו ברומניה), ועלו ארצה.

השנים הראשונות עברו במרכזי קליטה שונים. מאוחר יותר הגענו לשכונות שקלטו עולים, לא המקומות הכי מפותחים בלשון המעטה, אבל נראה שלא הייתה ברירה.

כשצריך להתחיל מאפס במקום חדש, השקפת העולם משתנה.

*

מגיל צעיר הבנתי שלא באנו לכאן כדי לסבול ולעבוד מלפנות בוקר עד ליל. שזכותנו לטוס, לקנות, ליהנות, לבלות, לפנק ולהתפנק. ואני לא מדבר על מסוקים. גם לא על יאכטות. לא על חיי פאר. אני מדבר על חיי שפע לכול. לאמונתי כל אחד זכאי ורשאי לחיי נוחות ללא חסכים, עם אפשרות להעניק לילדיו זוגות נעליים מבלי להיחנק, בלי להרגיש כאילו בלון החמצן נגמר לך עשרים מטר מתחת לפני המים בצלילה בים סוף.

אני בטוח שההרגשה נוראה. אומנם לא חוויתי אותה מתחת למים אבל מעל המים היא לא פחות מלחיצה. להרגיש תחושת חוסר אונים, חוסר יכולת, או כל תחושה אחרת שגורמת לך לדחות צרכים בסיסיים, סיפוקים, את אותן ההנאות שלשמן אנחנו כאן, שלשמן אנחנו חיים, זה לא הוגן!

שפע הוא היכולת לחלוק ולהעניק בלי לדעת שהיית צריך לוותר על דבר־מה בסיסי, ולא היית צריך לחיות על חשבון הלוואות וכרטיסי אשראי. לדעת שאתה יכול לתת לילדך את פירות היום שיחזקו אותו מחר, כאלה שאתה אוהב את טעמם ואת צבעם ורוצה לעצמך. לא לחסוך מילדך דבר על חשבונך ולא לחסוך מעצמך כדי לתת לו דבר.

שפע עבורי הוא בראש ובראשונה השלווה הבסיסית, הידיעה שלא חסר לך כלום, שאתה לא מונע מעצמך דבר מאותן הנאות בסיסיות בגלל שאין לך את היכולת.