מארז הדיסייפלס

פרק 1

איב

הווה

"לעזאזל, הם מגיעים!" לא, תשכחו ממה שאמרתי. הוא מגיע!

"איפה לעזאזל בֶּנִי?"

ענן האבק שהסתחרר באוויר היה סמיך ומחניק. עצמתי את העיניים כדי להגן עליהן מהלכלוך והאבק.

"לא משנה!" צעקתי כדי להתעלות על רעש חריקות הגלגלים של האופנועים. "רוץ לאבא שלי לפני שהם יגיעו אליו!"

סנטיאגו, הילד עם השיער הכהה, הנהן, ועיניו החומות והגדולות התמלאו אימה. הוא אמור היה לפחד. הגיהינום עמד להגיע ולשרוף את כולנו. גל אשמה התפשט בגופי, ועטף את מה שנשאר מהמצפון המפוקפק שלי כשהסתכלתי על הילד המלוכלך בן העשר, שהמזל לא היה לצידו היום כי הוא עבד בדוכן שלי.

"לך!"

הוא התכופף, עבר מתחת לדלפק והתחיל לרוץ כאילו הבוגימן¹ רדף אחריו. אולי הוא באמת רדף, לפחות אחריי. ענן של אבק עלה באוויר כשהוא רץ לעבר הקרוואן שלנו. הסתכלתי על אורות הנאון, הגלגל הענק וקרוסלת הרכבים. מתקני הפארק של היריד עדיין היו פתוחים, ואנשים נהנו וצחקו על אף שהאנשים הרעים הגיעו. התעלמתי מהזוג שהתלונן על החיצים שהפלתי על רצפת העץ כשהרמתי את דלפק הדוכן שלי.

"מה לעזאזל? שילמתי לך עשרה דולרים. לאן את חושבת שאת הולכת?" הבחור הטיפש התעצבן.

הבחורה כיסתה את פיה ואפה כשהאופנועים הסתובבו, נסעו לתוך מגרש החניה, ויצרו ענן אבק סביבנו.

"אתם צריכים לעוף מכאן עכשיו. משהו רציני עומד לקרות." הושטתי את ידי אל הסכין שלי, שהייתה מודבקת מתחת לדלפק העץ. הרמתי את תיק הגב שלי, וכמעט צחקתי כשראיתי את פניהם מלאות האימה של זוג האידיוטים. הם נראו בגילי, אבל הרגשתי מבוגרת בהשוואה אליהם.

הבחור הטיח את אגרופו על הדלפק, וחברתו קפצה והתנשפה. "אני לא מאמין. שמעתי שאתם חלאות, אבל את לא יכולה לגנוב את הכסף שלי ולהסתלק. אני אתקשר למשטרה, כלבה." שערו החום־בהיר היה משוך לאחור בג'ל, והוא לבש סקיני ג'ינס. העובדה הזו לבדה הייתה צריכה לגרום לי לאפשר למועדון האופנועים להרוג אותו. הנפתי את תיק הגב על כתפי, והתקדמתי לכיוון הרעש.

"היי! את לא יכולה לעשות את זה, בלונדי," צרח עליי המניאק.

"אין לי זמן לזה," צעקתי מעבר לכתפי. "לכו מכאן. תאמין לי, זה לא שווה את עשרת הדולרים ששילמת לי." אגרפתי את ידיי בצידי גופי כשצפיתי בבחורה, שבחוכמתה, משכה את הבחור אחריה. הוא עדיין המשיך למלמל ולהתעצבן על כך שלא יוכל לזכות בבובת פרווה מגעילה שיוצרה בסין.

"פאקינג פתטי." חציתי בריצה את השדה הארוך, ותוך כדי כך הבטתי לאחור.

בֶּנִי... בבקשה תהיה בקרוואן, בבקשה.

השמש שקעה, ומוזיקת רוק כבד חזקה נשמעה מהרמקולים. ידעתי בתוכי שבֶּנִי איננו, וסביר להניח שלא יחזור. באותה מידה שידעתי שעבורי, אין דרך חזרה מהבגידה הזו. התנשפתי וטעמתי את האבק בפי. ראשי הסתחרר מהאפשרויות על מה שעומד לקרות, על אבא וחוסר היכולת שלו להתנייד... אני אהיה חייבת לקחת אחריות על המעשים של בֶּנִי. הם מגיעים, והאדם היחיד בעולם הדפוק הזה שהיה אכפת לי ממנו, הוא אבא שלי.

העברתי את שערי הארוך אל מאחורי כתפיי, הלוואי שיכולתי לחשוב על משהו טוב יותר, אבל על מי אני עובדת? האופנוענים רצו את הכסף שלהם. יכולתי גם ללבוש שמלת נשף, וזה לא היה עוזר, אלא אם כן היא הייתה מכוסה ביהלומים. לא ידעתי כמה כסף בֶּנִי חייב להם, אבל חסכתי והחבאתי חמש מאות דולרים. כל מה שנשאר לי לעשות זה להתפלל שזה לא יהיה גרוע כמו שחשבתי. הורדתי את הראש, ורצתי לעבר הקרוואן.

לפני שהספקתי לפתוח את הדלת, יד שזופה ומקועקעת אחזה בי, ומשכה אותי פנימה בחוזקה, שיניי נקשו בפחד.

מצמצתי, ועיניי ניסו להתרגל לחשכה בקרוואן. שמעתי חרחורים מהפינה, והבטתי במהירות לעבר אבי. בעבר הוא היה חזק וחסון, עכשיו הוא היה שברירי וחלש, וישב בכיסא גלגלים עלוב. מפלצת מקועקעת נוספת עמדה לידו.

"אלוהים אדירים! הוא לא יכול לנשום בלי בלון החמצן שלו." נעתי לעברו, אבל היד המקועקעת עדיין אחזה בזרועי. ניסיתי להשתחרר מאחיזתו, והפסקתי כשהבנתי שאין בזה שום טעם. ניסיתי לחשוב ולהעריך את המצב. מסכת החמצן עדיין הייתה מונחת על פניו של אבי, אבל הן היו חיוורות, מעט אפורות והוא הזיע. דמעות עלו בעיניי כשהתבוננתי באבי המתוק שהתנשם במהירות ובכבדות.

"בבקשה." הסתכלתי סביבי בפעם הראשונה מאז שנמשכתי פנימה, והוכיתי בתדהמה. הקרוואן היה הרוס לחלוטין. הם תלשו את כל הארונות מהקיר, זרקו את המיקרוגל והטלוויזיה על הרצפה ושברו את כל הרהיטים. הספה והכיסא המחורבנים שלנו, המזרונים שלי ושל בֶּנִי שעמדו בפינה, נהרסו לחלוטין. נוצות התעופפו באוויר וגל של צמרמורת חלף בגופי, כשהבנתי עד כמה כל הדבר הזה רציני.

"איפה בֶּנִי?" קולו נשמע מחוספס ועמוק, ומייד חיפשתי את המנהיג. רעד עבר במעלה עמוד השדרה שלי. הייתי מזהה את הקול הזה בכל מקום. אחרי הכול, הקול הזה רדף אותי כבר שנתיים.

"אולי עדיף שתגידי לנו איפה פול." לא היה לי ברור מאיפה הקול הזה הגיע.

חיפשתי את סנטיאגו המסכן. ולא הצלחתי לראות אותו, היו יותר מדי אופנוענים גדולים בקרוואן הקטן שלי.

"אבא שלי צריך את החמצן שלו," התחננתי.

"איפה אחיך הנרקומן? אם את רוצה שניתן חמצן לאבא שלך, כדאי שתתחילי לדבר."

לא ראיתי מאין מגיע הקול.

נענעתי בראשי לשלילה. "אני לא יודעת." זו האמת, אבל הם לעולם לא יאמינו לי.

ואז ראיתי אותו, כמו בן אלמוות מחורבן. הוא היה יותר מדי יפה מכדי להיות אמיתי. לקחתי צעד לאחור, הרמתי את מבטי, והבנתי שנדפקתי לגמרי. לא יהיה כאן שום משא ומתן. לא יהיו כאן רחמים. יכולתי לראות את זה בעיניו הירוקות והיפות. אלא אם כן יקרה נס, ואחי הנרקומן ייכנס בדלת, אני לא אחיה יום מעל גיל שמונה־עשרה. יום הולדת פאקינג שמח לי.

פרק 2

איב

שנתיים קודם

"תני לי לטפל בזה, בסדר?" הסתכלתי על החברה של אחי, מרינה.

"בעצם, חכי כאן. אני רק נכנסת להביא כמה דברים."

היא הזכירה לי את בילבי. זה היה אחד הספרים הבודדים שקראתי. מרינה היא מעין גרסה בוגרת שלה, עם שערה הג'ינג'י הקופצני והבוהק, הרבה נמשים ושדיים גדולים. הנחתי שזו הסיבה שגברים אוהבים אותה. כי האישיות והפנים שלה לקו בחסר, אבל היי, זו הייתה רק דעתי.

חנינו בחניון של וולמארט. רגליה הארוכות והמנומשות של מרינה הציצו מתחת לחצאית הג'ינס הקצרה שלה. היא לבשה גופייה ללא חזייה. בהתחלה חשבתי שאשתמש בה כפיתיון, אבל הקיטורים הבלתי פוסקים שלה על אחי ועל חיי המין שלהם, או היעדרם, גרמו לי לרצות להקיא ולחשוב על פתרון אחר.

מרינה פתחה את הדלת ויצאה מהטנדר המחורבן של אבי. "אין סיכוי. אני אמורה לשמור עלייך." היא נעה מצד לצד, ומשכה את החצאית שלה מטה.

יצאתי מהטנדר, וגלגלתי את עיניי. "מה את צריכה? ושום דבר יקר. אנחנו מאחרות."

כל כך נעים בחוץ. הרמתי את פניי מעלה בעיניים עצומות, אל החום המרגיע והנפלא של השמש הקורנת. קיוויתי שהיא תגיד שהיא לא צריכה כלום.

"אני צריכה מסקרה, שפתון אדום, ולק שמתאים לשפתון." היא אמרה.

הבטתי בה וחייכתי. "אין בעיה. את יודעת מה לעשות."

היא גיחכה כשנכנסנו לחנות הגדולה. מיזוג האוויר הקר העביר צמרמורות בגופי. שפשפתי את ידיי מעלה ומטה על ירכיי השזופות, והתעלמתי מהמבטים סביבנו. גברים היו עם דוחה. תמיד נעצו מבטים והרשו לעצמם לזלזל בי ולדבר אליי בחוסר כבוד, מפני שהם חשבו שהייתי זבל לבן.

נאנחתי כששמעתי אחד מהם קורא לעברי "היי, בייבי, בואי שבי לי על הפנים." זו הסיבה ששנאתי להתבגר. הרבה יותר קל לגנוב כילדה בלונדינית מאשר כבחורה בוגרת ובלונדינית. ניסיתי לא למשוך תשומת לב, אבל זה לא עזר. הייתי דומה לאימי המתה. גבוהה, בלונדינית ורזה, עם עיניים כחולות ורגליים ארוכות. זה מבאס.

מרינה נענעה את אגנה מצד לצד באופן כה מוגזם, שהיא נתקלה בי.

"אלוהים אדירים. תירגעי," התפרצתי. "אני הולכת להביא את מה שאני צריכה. ואת פשוט... לא יודעת... תעייני באיזה מגזין." סימנתי בידי לכיוון מעבר המגזינים.

"אל תשכחי להביא את הדברים שביקשתי." היא לא הביטה בי. מבטה ננעל על השרץ שישב ליד אחד השולחנות ואכל כריך.

הלכתי במעבר במהירות עם התיק הגדול שלי על כתפי, ובחנתי את מצלמות האבטחה המפוזרות בחנות. בלי להשתחצן, אבל הייתי מומחית בגנבות. תוך זמן קצר אספתי את כל הדברים מהרשימה שלי. בלונים, טמפונים, משחה אנטיביוטית למרפק של אבא, כמה מסקרות, ושפתון אדום מזעזע. אם הייתי בחורה נחמדה, הייתי אומרת למרינה ששפתון אדום לא הולם אותה, אבל לא הייתי. מרינה היא זנזונת וטיפשה, אז לא אכפת לי.

אחי החתיך היה יותר מדי טוב בשבילה, לפחות פעם הוא היה. בֶּנִי דומה לי, אבל הוא היה גבוה יותר. אם כי לאחרונה הוא ירד במשקל ועורו היפה התמלא בסימנים. ניגשתי למעבר מכשירי החשמל. גופי רעד מלחץ והתרגשות. עמדתי וצפיתי בכמה ילדים שהתווכחו מה עדיף — אקס־בוקס או פלייסטיישן. הסתובבתי לעבר הדלפק הלבן, מאחוריו עמדו שתי בנות בחולצות כחולות. הללויה, הן היו שקועות בטלפונים שלהן, ולא התייחסו לאנשים שהיו כאן.

החנות הייתה עצומה, אבל במעבר מכשירי החשמל תמיד יש יותר תנועה. הצצתי לעבר התצוגה של הסמארטפונים, השומר הנמוך הביט בי. זו בדיוק הסיבה שרציתי את מרינה לידי. פניה לא יפות, אבל הציצים שלה היו יכולים לעזור לנו. חייכתי אליו והוא מייד הסיט את מבטו.

גיחכתי, ולא היססתי כששלפתי את הטלפון מהתצוגה, הסתובבתי, והלכתי כשבידי חבילת טמפונים גדולה. איך אני אוהבת טמפונים. גם הבחורים הגדולים והמאיימים ביותר הסיטו את מבטם כשראו חבילת טמפונים. הצמדתי את הטלפון לאוזני, זה היה החלק האהוב עליי, העמדתי פנים ששוחחתי עם ה'חבר שלי'. רבתי איתו וצעקתי, וככל שדיברתי בקול רם יותר, אנשים התעניינו בשיחה שלי. קלי קלות.

התנהגתי כאילו המקום בבעלותי. הלכתי ישירות לקופה שבה עמד גבר היספני קטן ונחמד. הוא חייך אליי בחביבות כשהנחתי את חבילת הטמפונים הענקית שלי על המסוע. עיניי התמלאו בדמעות כשהעמדתי פנים שניתקתי ל'חבר שלי'. הזזתי את שערי הארוך, זרקתי את הטלפון אל תוך התיק שלי, משכתי באפי, והבטתי בעיניו המודאגות.

הוא כחכח בגרונו. "חמישה־עשר דולרים וארבעים וחמישה סנט, את בסדר?"

"כן, בעיות עם החבר שלי."

הוא הנהן. "טוב, יש לי בת בערך בגילך. תזרקי אותו ותתרכזי בלימודים."

הנהנתי ומלמלתי, "אתה צודק." פתחתי את התיק, הוצאתי את הארנק, ונתתי לו שטר של עשרים. הוא החזיר לי עודף.

"תשמרי על עצמך." הוא חייך אליי את חיוכו האדיב, הייתי אמורה להרגיש רע, אבל לא הרגשתי ככה. חייכתי אליו במתיקות. זה היה קל מדי, לא התרגשתי. זה אפשרי? האם בגיל שש־עשרה הייתי כבר כל כך שחוקה עד ששום דבר לא ריגש אותי יותר? זה מדכא.

חילצתי את מרינה מהיצור שביקש את מספר הטלפון שלה, ומשכתי אותה לעבר היציאה. אם לסמארטפון יש תג אבטחה האזעקה תתחיל לצפצף. גל של אדרנלין התפשט בגופי.

אלוהים אוהב אותי. כמה בחורים יצאו לפנינו, והאזעקה החלה לצפצף. נשכתי את שפתי כדי לכבוש את חיוכי. כשהתקרבתי ליציאה, האזעקה שוב צפצפה. השומר חשב שהם גנבו משהו, והכניס אותם בחזרה לחנות. מרינה ואני המשכנו לדבר ויצאנו.

האוויר החם הכה בנו כשהלכנו לעבר הטנדר.

"הבאת את הדברים שביקשתי?" עיניה היו רחבות ומזוגגות. הייתי בטוחה שהיא והיצור ההוא עישנו משהו.

התנעתי את הטנדר ותהיתי שוב למה אחי יוצא איתה.

"כן, הבאתי שפתון ומסקרה. אנחנו חייבות למהר. אני רוצה לנפח את הבלונים ולשים אותם על המטרות בדוכן שלי. יותר מדי אנשים זכו בפרסים אתמול בערב."

היא הנהנה, אבל הייתה בכוכב אחר. פתחתי את החלון והגברתי את הרדיו.

זו לוס אנג'לס, אז ברור שנתקענו בפקק, ונסיעה שהייתה אמורה לקחת חמש־עשרה דקות לקחה ארבעים וחמש דקות. השעה כבר הייתה מאוחרת כשהגענו. היריד כבר נפתח ומוזיקה חזקה נשמעה מהרמקולים. כעסתי כי לא יכולתי להחליף את הבלונים הקטנים על המטרות בדוכן. החניתי את הטנדר ליד הקרוואן שלנו, והערתי את מרינה. מה שהיא עישנה הרדים אותה.

"קחי." זרקתי לעברה את המסקרה והשפתון הדוחה. "אני כבר מאחרת, ועוד צריכה להחליף בגדים. הייתי אומרת לך תודה שבאת איתי אבל —" הרמתי גבה.

"מה?" היא התפרצה, פתחה את מגן השמש בטנדר והסתכלה על עצמה במראה.

"אוקיי, הלכתי." לקחתי את התיק ופתחתי את דלת הקרוואן שלנו. ענן של עשן הכה בי. על הספות המכוערות שלנו ישבו אחי ופול. או פולי המניאק, כמו שאהבתי לקרוא לו.

"אלוהים אדירים." נפנפתי בידיי. חרחורים רועשים ועמוקים נשמעו מהחלק האחורי של הקרוואן. אבי ישב בקצה מיטתו.

"אבא? אתה בסדר?" דילגתי בין ערמות הבגדים המלוכלכים, ונעמדתי מולו. הוא השתעל והתנשף כשהביט מטה וסיגריה בוערת בין שפתיו.

"אבא?" קולי נשמע שקט ומפוחד, כיוון שכך בדיוק הרגשתי. אבא שלי חולה במאמפיזמה². הריאות שלו היו פגועות. הוא נחנק למוות באיטיות. אתם חושבים שהוא הפסיק לעשן בגלל זה? לא.

אבא שלי הרים את מבטו וחייך אליי בעיניים אדומות. "אל תכעסי עליי, מתוקונת. הייתי חייב סיגריה, רק אחת היום." הוא נעמד וכמעט פרצתי בבכי על איך שאבי הגבוה והנאה נראה. הוא עדיין לא הגיע לגיל חמישים, וכבר גוסס.

"אני מבינה. הם... הם יגיעו?"

התיישבתי על המיטה, והוא משך את מעיל העור שלו. חם בחוץ, אבל מפני שחום גופו עולה כל הזמן, הוא סובל מקור. הוא היה חייב להיראות במיטבו היום. הוא מעדיף למות מאשר להראות חולשה בפני מנהיג הדיסייפלס. מועדון האופנוענים ששולט באזור ומנהל אותו. אבא שלי ובֶּנִי קונים מהם מריחואנה, מת' וכל סם נפוץ, ומוכרים למקומיים שמגיעים ליריד. הם עושים את זה כבר חמש שנים, ונראה שזה עובד טוב עבורנו ועבור האופנוענים. כסף קל לשני הצדדים. נשכתי את שפתי התחתונה. בכל מקרה אנחנו אמורים לעזוב עם היריד בקרוב, גם ככה נתקענו כאן יותר מדי זמן.

"איבי." הוא הכניס את ידו מתחת למזרן המלוכלך, והוציא את האקדח שלו. "תישארי בדוכן שלך הלילה. אל תסתובבי כשהם כאן. אני סומך על בלייד, הוא אמין. אבל אני לא בוטח באחרים." הוא הניח את הסיגריה הבוערת בין שפתיו החיוורות ושאף ממנה כאילו היא המאהבת שלו.

קמתי, לא הייתי מסוגלת להביט בו בלי לבכות. "מה שתרצה, אבא. אני צריכה להתארגן."

יצאתי חזרה אל הסלון. מרינה ישבה על בֶּנִי בפישוק. הוא זיין אותה עם האצבעות, בזמן שפולי המניאק צפה בהם כשעל פניו מבט מוזר ומטריד.

"אלוהים אדירים." אמרתי כשהגניחות שלה התגברו. העמדתי פנים שלא ראיתי או שמעתי.

התמקדתי בשיעול היבש ובהתנשפויות שנשמעו מחדרו של אבי. לקחתי את התיק שלי וחולצה נקייה, וזקרתי אצבע משולשת לעברו של פול בדרכי אל חדר הרחצה.

אור הפלואורסנט המכוער הבהב והאיר את החלל הקטן. חיטטתי בתיק שלי, והוצאתי דאודורנט, סבון פנים וקרם לחות. מפני שאי אפשר לדעת מי יגנוב אותם ממני, השארתי את הדברים האלו תמיד בתיק שלי. שטפתי את פניי, מרחתי קרם לחות וגלוס ורוד ויצאתי מחדר הרחצה. השתמשתי בתיק שלי כמגן כשהגניחות המגעילות והחזקות של מרינה, יחד עם הנהמות החולניות של פול הגיעו אליי. רציתי להקיא. אלו לא באמת החיים שלי, נכון? בפעם המיליון ייחלתי לכך שחיי ייראו אחרת. הלוואי שאימא שלי לא הייתה מתה ממנת יתר. כשהייתי בת שתים־עשרה היא שלחה אותי לקנות חלב, וכשחזרתי, מצאתי אותה בוהה בטלוויזיה ללא הבעה על פניה.

אבא שלי מעולם לא התגבר על מותה. האמת היא שאף אחד מאיתנו לא התגבר. כלומר, איך ממשיכים הלאה אחרי משהו כזה? הצער של אבא שלי היה אמיתי ועמוק. באותו יום איבדתי את כולם. הייתי לבד. איבדתי גם את בֶּנִי... במקום לראות איתי טלוויזיה או לעבוד בדוכן, הוא בחר לחפש בחורות או להשתמש בסמים.

"אהה... כן, אני עומדת לגמור, בֶּנִי." הצעקה של מרינה החזירה אותי למציאות.

"לעזאזל, תגמרי ותסתמי," צעקתי לה. רק לפני שעתיים היא התלוננה על חיי המין שלה. טוב שיש לי לאן לברוח. יצאתי וטרקתי את הדלת.

האדמה רעדה קלות לפני שחריקות גלגלי האופנועים מילאו את האוויר. היססתי לרגע. אולי אם אתעכב אוכל לראות מי הבחורים האלה. אף אחד לא ייפגע אם אציץ לשבריר שנייה. כולם באזור מתייחסים אל האופנוענים כאל אלים. לדעתי, אף גבר לא כזה מדהים, אבל הנשים באזור יוצאות מדעתן בגלל הגברים ממועדון האופנועים. נשיא הדיסייפלס אמור להיות לוהט, יותר נכון, סופר לוהט. לפי השמועות, לו, לסגן שלו ולעוד כמה חברים במועדון, יש זין ענק והם נראים נהדר, כמו כוכבי רוק.

השמש שקעה ונראתה כמו כדור גדול וכתום. אספתי את שערי הארוך לקוקו. זה טיפשי, איחרתי ואבא שלי לא רצה שאהיה בסביבת האופנוענים.

הלכתי לדוכן שלי. המכנסיים הקצרים שלבשתי היו נוחים, אבל קיוויתי שלא אתחרט שלא החלפתי למכנסיים ארוכים, מאוחר יותר עלול להיות קריר. בדרך כלל לקחתי הפסקה וניגשתי לשירותים להחליף בגדים, אבל לא ניתן לדעת מה יהיה הלילה כשהאופנוענים יגיעו ליריד.

פתחתי את הדוכן. פדרו התקדם לעברי עם כוס שתייה גדולה בידו. פניו הכהות מוצלות בזכות כובע הבוקרים השחור שלו. הוא פתח את הדלפק, גרר את כיסא האלומיניום הישן לצידי, ונהם כשצנח לתוכו. הכרס הגדולה שלו בלטה מחולצת הטריקו האדומה.

"באמת? אני עובדת איתך הערב?" שאלתי, ולא יכולתי שלא לחייך, פדרו מצחיק.

"כן." הוא השפיל את מבטו אל מגפי הבוקרים המאובקים והישנים שלו, לגם מהמשקה, ונרדם מייד.

"נהדר." נאנחתי, ותפסתי את כוס השתייה שלו רגע לפני שהיא נפלה. לפי הריח ידעתי שהיא מכילה רום וקולה. הנחירות החזקות שלו כמעט הפכו לאטרקציה בפני עצמה.

היריד היה עמוס באנשים הערב, לכן התעלמתי מפדרו והתמקדתי בדוכן. תשעים אחוז מהבאים לדוכן לא הצליחו לקלוע את החיצים למטרה ולפוצץ את הבלונים. שלא כמו אתמול בלילה, הערב הפרסים היחידים שהענקתי לזוכים היו בובות פרווה של צפרדע, דובי ועוד כמה מתנות קטנות. הייתי כל כך צמאה, שכמעט שתיתי מהמשקה של פדרו. זה טיפשי. עברו כבר כמה שעות, האופנוענים הבריונים בטוח עזבו.

בדיוק כשהתכוונתי להניח שלט 'מייד אשוב' על בטנו של פדרו, מישהו אמר, "אחיך אמר שאנחנו יכולים לשחק בחינם." גופי נדרך והרגשתי עקצוצים בבטן שירדו עד למרכז גופי. לא הסתובבתי כדי להתעמת עם הקול המחוספס. במקום זה, נשענתי על הדלפק והרמתי את הסכין שלי. אחרי הכול, את אף פעם לא יכולה להיות זהירה מדי.

"אלוהים אדירים, אני יכול לראות את הכוס שלך מכאן."

הסתובבתי אל החזיר שהעז לזלזל בי ולדבר אליי בצורה כזו. במקום אופנוען, היה שם בחור מלוקק, שהרים את ידיו מעלה לאות כניעה. הוא נראה מפוחד מהזעם שראה בעיניי.

"סליחה, לא היה לי מושג. חשבתי שאת, את יודע —" הוא הביט סביב, וחיפש את עזרתם של הגברים שעמדו לצידו.

"כלומר, שמעתי שחלק מהבנות כאן אוהבות —"

ירקתי עליו.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*