"הויית החכמה וגידולה" - כרך ג
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
"הויית החכמה וגידולה" - כרך ג

"הויית החכמה וגידולה" - כרך ג

ספר דיגיטלי
52
ספר מודפס
78.4 מחיר מוטבע על הספר 112

עוד על הספר

  • הוצאה: כרמל
  • תאריך הוצאה: יוני 2025
  • קטגוריה: עיון, יהדות
  • מספר עמודים: 236 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 42 דק'

אפרים חמיאל

ד"ר אפרים חמיאל, נשוי לגולי (גאולה), אב לארבעה בנים, סב לעשרה נכדים. יליד ותושב ירושלים.
בעל תואר ראשון בכלכלה ומדע המדינה מהאוניברסיטה העברית.
בעל תואר שני במינהל עסקים- לימודי תעודה מהאוניברסיטה העברית.
בעל תואר שלישי בפילוסופיה – בחוג למחשבת ישראל, האוניברסיטה העברית, על מחקרו במשנתם של רש"ר הירש, שד"ל ומהר"ץ חיות.
חבר בקהילת יהודה-הלוי בירושלים.
חבר מועצת מימד.
 
לימד בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית החל משנת הלימודים תשע"ב. עתה חוקר עצמאי בהגות היהודית של העת החדשה.

תקציר

בחלק השלישי של ספרו מגיש המחבר לקורא מאמרים נוספים שכתב במהלך מלחמת "חרבות ברזל"; בין היתר עונה המחבר, ד"ר אפרים חמיאל, על השאלות הבאות: 

מהי משמעות המדרש שלפיו כפה אלוהים על עם ישראל את הר סיני כגיגית כדי שיקבלו את עשרת הדברות? האומנם נכפתה התורה עלינו? אם אכן נכפתה, כיצד אפשר להעניש את העוברים על מצוותיה? 

האם מדרש האגדה שלפיו בתורה תרי"ג מצוות מציג עובדה, או שמא המִּספר אינו מחייב? 

מהו מקורה של הילולת ל"ג בעומר במירון? הייתכן שנקבעה בעקבות שתי טעויות בקריאת טקסטים? 
האם אסור לנשות ישראל להשתתף בלחימה? האם מותר להן? האם הן חייבות? מה אומרים מקורות היהדות בשאלה זו? 
מה הייתה עמדת פוסקי ההלכה לגבי תלמוד תורה לנשים, וכיצד השתנתה לאורך הדורות עד למהפכה בתחום בדורות האחרונים? 

מהי משמעות מדרש האגדה שלפיו כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש כבר נאמר למשה בסיני? האם פשוטו כמשמעו? מהו אפוא מעמדו של מדרש האגדה בהגות היהודית? 

מהו ההבדל בין אזהרה להתראה במשפט העברי, ומהן הדרישות מבית הדין בנושא זה לגבי ענישת העבריינים?

ד"ר חמיאל חוקר את ההגות היהודית בעת החדשה, בעל תואר שלישי במחשבת ישראל מהאוניברסיטה העברית. חבר בוועד המנהל של האופרה הירושלמית.

פרק ראשון

מבוא

כאשר סיימתי את החלק השני של ספר זה שָׁככה גם מגפת האומיקרון. נראה היה שאפשר שוב לצאת, לשאוף אוויר צח, לצרוך תרבות ואמנות ולטייל קצת בעולם. והנה קפץ עלינו רוגזה של המחלוקת בין ימין, מרכז ושמאל, ומייד בעקבותיה מלחמת עזה שנפתחה באסון נורא. שוב הסתגרתי בד' אמותיי והסתופפתי בצילם של המחשב הביתי והמקלדת. שוב קפצו לראשי שאלות מטרידות בעולמי כיהודי שומר מסורת ואוהב את הטקסטים של מקורות היהדות. הבעיות שעלו והפתרונות שהוצעו רוכזו כאן, בחלק השלישי של הספר.

בפרק הראשון אני דן במדרש של האמורא הבבלי רב אבדימי בר חמא, שמבצבץ בכל פעם מחדש בחג השבועות, שבו הוא קובע כי במעמד סיני כפה הקב"ה על ישראל את ההר כגיגית, והכריחם באיומים לקבל את התורה. קביעה זו מתמיהה ביותר, וניסיתי לבחון כיצד התייחסו אליה הוגי הדורות.

בפרק השני אני דן בקביעה של האמורא מהדור השני, ר' שמלאי, שלפיה תרי"ג מצוות נאמרו למשה. לא פחות ולא יותר. קביעה זו אין לה שום אסמכתא במקרא או בדברי תנאים או אמוראים לפניו. אני מנסה לתהות על מאמר זה ומברר את ההתייחסות כלפיו בהמשך ההיסטוריה.

בפרק השלישי אני מביא כמה דעות אשר למקורו של מנהג ההילולה בל"ג בעומר במירון, ומנסה להרכיב מִדעות אלה הצעה סבירה להתפתחותו של המנהג הזה. מתברר שלפחות שתי טעויות חמורות הובילו ללידתו ולשגשוגו של המנהג.

בפרק הרביעי אני דן בנושא שהפך מאוד מדובר ואקטואלי בעקבות האסון, והקרבות בימים הראשונים של מלחמת עזה, המכונה "חרבות ברזל". אני מברר מהי עמדת הפוסקים וההוגים בשאלת השתתפות נשים, ברמה זו או אחרת, במלחמות ישראל. קשת הדעות מרתקת.

בפרק החמישי אני דן במהפכה הגדולה ביותר של היהדות המסורתית וההלכתית בעת החדשה, הלא היא המהפכה במעמד האישה. אני מתמקד כאן בחלק חשוב של המהפכה הזו — לימוד תורה, משנה וגמרא לתלמידות ולנשים בוגרות, ומתאר את שלביה, את התפתחותה ואת היחס השונה של הזרמים השונים ביהדות למהפכה זו.

בפרק השישי אני דן במדרש של רבי יהושע בן לוי, מן הדור הראשון של האמוראים בארץ ישראל, שבו הוא קובע שכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש כבר נאמר למשה מסיני. קביעה מרחיקת לכת זו הובילה אותי לסקור את עמדות הוגי היהדות בשאלת מקורם של מדרשי האגדה ופלפולי מדרשי ההלכה של חז"ל. מי מהם קרא מדרש זה כפשוטו ומי חשב שזו מטפורה.

בפרק השביעי אני דן בשאלה מה הוביל את התַּנאים ומהיכן למדו לקבוע את שני הכללים הבאים בעניין אזהרה והתראה של עבריינים: א) אפשר להעניש אדם על עבירה שעבר במזיד או בשוגג רק אם הקב"ה עצמו הזהיר על כך בתורה ואף קבע את העונש. ב) אפשר להעניש אדם על עבירה רק אם אדם כלשהו הִתרה בו, לפני ביצוע העבירה וסמוך לביצועה, כי הדבר אסור, שדינה מלקות או מיתה, ובעונש מוות חייב העבריין שיאמר כי הוא מסכים לקבל זאת על עצמו. הנחיה זו מקשה מאוד על הסיכוי להרשיע עבריינים. אני מנסה להסביר מדוע בכל זאת קבעו כלל זה וכיצד התגברו על הקושי.

אני מבקש להודות להוצאת כרמל מבית ידיעות ספרים, למנהלה ישראל כרמל ולכל צוותו. תרצה יובל עשתה עבודת עריכה חכמה ויהודית שטרנברג עימדה ביד אמן, תודה לשתיהן.

וכמובן תודה מיוחדת לרעייתי האהובה גולי ולמשפחתי הקרובה והמורחבת על העידוד המתמיד.

ירושלים, חנוכה תשפ"ה

פרק ראשון:

"כפה עליהם הר כגיגית" — האומנם?

האגדה המקראית

שמות פרק יט פסוק ח

וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה':

שמות פרק יט פסוק יז

וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹהִים מִן הַמַּחֲנֶה וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר:

שמות פרק כד פסוק ג

וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל דִּבְרֵי ה' וְאֵת כָּל הַמִּשְׁפָּטִים וַיַּעַן כָּל הָעָם קוֹל אֶחָד וַיֹּאמְרוּ כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה:

שמות פרק כד פסוק ז

וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע:

קריאת פשט של דברי התורה מעלה כי לקראת ההתגלות בהר סיני התנהל דו־שיח בין ה' לבין משה, אשר תיווך בין ה' לבין העם וזקני העדה. ה' מציע לעם באמצעות משה לשמוע בקולו ולשמור את בריתו, ובכך להיות לעם סגולה, ממלכת כהנים וגוי קדוש ביחס לאומות העולם. הזקנים והעם השיבו כי הם מקבלים את ההצעה, ואכן יעשו ככל אשר דיבר וביקש ה'. בהמשך הוציא משה את העם מן המחנה, והם התייצבו בתחתית ההר, דהיינו למרגלותיו, ואז התקיימה ההתגלות. לאחר שהסתיים מעמד סיני המדהים ונשמעו מפי הגבורה עשרת הדברות, קיבל משה ייפוי כוח מהעם לקבל הוא עצמו מפי ה' את המצוות הנוספות ולאחר מכן להעביר אותן אליהם, כי הם חוששים מהמשך המעמד המפחיד. משה אכן ניגש אל הערפל וקיבל מה' את כל המצוות שבפרשת משפטים והעבירן לעם. גם כאן חזר העם על דבריו הקודמים וקיבל עליו לעשות ככל דברי ה', על אף שמספר המצוות עלה באופן משמעותי. למוחרת בבוקר כרת משה את ברית האגנות בין ה' לעם. הוא קרא באוזני העם את ספר הברית, והם הגיבו שוב בהסכמה — "נעשה ונשמע".

האגדה המדרשית

מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק יט פסוק יז

ויתיצבו בתחתית ההר. מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגגית ואמר: אם מקבלין אתם עליכם את התורה [מוטב], ואם לאו, כאן תהא קבורתכם. באותה שעה געו כולם ושפכו לבם כמים בתשובה ואמרו: 'כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע' (שמות כד ז). אמר הקדוש ברוך הוא: ערבים אני צריך! אמרו: הרי שמים וארץ יערבונו. אמר להן בטילין הן. אמרו: אבותינו יערבונו. אמר להן עסיקין הן. אמרו: בנינו יערבונו. אמר: הרי ערבים טובים. וכן הוא אומר: 'מפי עוללים ויונקים יסדת עוז' (תהלים ח ג) ואומר: 'ותשכח תורת אלקיך אשכח בניך גם אני' (הושע ד ו).

בניגוד לאמור בפשט התורה, במדרש הלכה של התנאים דורשים דרוש אגדי את המילים "תחתית ההר" במשמעות "מתחת להר". לפי דרשה זו הפך ה' את הר סיני על פניו וכיסה בו את כל העם, איים עליהם שכאן יהיה קברם אם לא יקבלו עליהם את מצוות התורה. תגובת העם הייתה זעזוע וחזרה בתשובה, והם הצהירו "נעשה ונשמע". התרחש מעין יום כיפור על כל עוונות העבר. כערֵבים לקיומה של הצהרה זו הסכים ה' לקבל את הבנים הצעירים שלהם ושל הדורות הבאים. זו ערבות טובה, שכן היא מבטיחה את ההמשכיות. המדרש הזה מנוגד לפשט לא רק משום שהאמור בו אינו כתוב בטקסט, אלא גם משום שבתורה נכתב להפך, והסכמת העם לקבל את דברי ה' ניתנה עוד לפני שהתייצבו בתחתית ההר (שמות יט ח)! בשאלות אלה אטפל בהמשך. בעייתית היא גם העובדה שהצהרת "נעשה" ניתנה לפני המעמד, והצהרת "נעשה ונשמע" ניתנה אחרי מעמד סיני, בזמן כריתת ברית האגנות, ובכל מקרה לא כתגובה לכפיית ההר כגיגית.

במכילתא המקבילה, מבית ר' ישמעאל, יש אזכור של תנועה שגרם ה' להר לבצע, אך לא נאמר דבר על כפייה.

מכילתא דרבי ישמעאל יתרו — מסכתא דבחדש פרשה ג

בתחתית ההר. מלמד שנתלש ההר ממקומו, וקרבו ועמדו תחת ההר, שנאמר (דברים ד יא) 'ותקרבון ותעמדון תחת ההר'.

כלומר, ההר התרומם והעם נכנס תחתיו כדי להיות מוגן מפגעי הטבע. לא נאמר דבר על כפיית ההר כגיגית, ועל האיום האלוהי על העם לקבל את מצוות התורה או למות בַּמקום בקבר אחים.

תלמוד בבלי מסכת שבת דף פח עמוד א

ויתיצבו בתחתית ההר. אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה — מוטב, ואם לאו — שם תהא קבורתכם. אמר רב אחא בר יעקב: מכאן מודעא רבה לאורייתא! אמר רבא: אף על פי כן, הדור קבלוה בימי אחשורוש. דכתיב: 'קימו וקבלו היהודים' (אסתר ט כז), קיימו מה שקיבלו כבר.

דרשה אגדית זו של האמורא רב אבדימי חוזרת על הדרשה במכילתא בהבדל חשוב. לא נאמר בה שהעם חזר מייד בתשובה, כלומר הוא נשאר במצב של אנוס. על כך הגיב האמורא רב אחא באומרו כי דברים אלה הם הודעה חשובה כלפי התורה, שכן אם יזומנו ישראל לדין בהמשך הדרך, על כך שאינם מקיימים מצוות, יוכלו לצאת זכאים בטענה שהסכמתם לקיים את המצוות התקבלה בכפייה ואין לה תוקף! על קושי זה משיב האמורא רבא כי ישראל שבו וקיבלו עליהם באהבה וברצון את מצוות התורה לאחר נס פורים בימי אחשוורוש. זאת על־פי הכתוב בסיומה של מגילת אסתר: "קיימו וקיבלו היהודים עליהם ועל זרעם" (אסתר ט כז). רבא דורש פסוק זה כך: היהודים קיימו (אישררו) עתה מרצון את מה שכבר קיבלו בכפייה במעמד סיני. תשובה זו גם היא בעייתית, שכן עם ישראל קיבל עונש גלות על כך שלא שמר את התורה הרבֶּה לפני ימי אחשוורוש, ולא עזרה לו הטענה נאנסתי! גם בכך אטפל בהמשך. שאלה נוספת על רבא היא שלפי פשט הדברים במגילה קיבלו היהודים על עצמם לקיים את שני ימי הפורים בכל שנה ושנה כדי לזכור את הנס. אין מדובר כלל על כל מצוות התורה. שאלה זו לא נדונה בפרשנים, אולי משום ש"אין מקשין באגדה", כפי שקבעו הגאונים ורמב"ם.

תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף ב עמוד ב

אלא כך אומרים לפניו: רבש"ע, כלום כפית עלינו הר כגיגית ולא קבלנוה, כמו שעשית לישראל? דכתיב: 'ויתיצבו בתחתית ההר', ואמר רב דימי בר חמא: מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא הר כגיגית על ישראל, ואמר להם: אם אתם מקבלין את התורה — מוטב, ואם לאו — שם תהא קבורתכם! מיד אומר להם הקדוש ברוך הוא: הראשונות ישמיעונו, שנא': 'וראשונות ישמיענו' (ישעיהו מג ט), שבע מצות שקיבלתם היכן קיימתם?! ומנלן דלא קיימום? דתני רב יוסף: 'עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים' (חבקוק ג ו), מאי ראה? ראה ז' מצות שקבלו עליהן בני נח ולא קיימום, כיון שלא קיימום עמד והתירן להן.

בדרשה אגדית זו כבר נעשה שימוש בדרשתו של רב אבדימי. בתחילת הסוגיה מביאה הגמרא דרשה של רבי חנינה בר פפא, או אולי רבי שמלאי, שלפיה לעתיד לבוא מזמין ה' את העמים לבוא ולקבל שכר לפי מידת שמירתם את מצוות התורה. מגיעים הרומאים, ואחריהם הפרסים, והם נדחים בטענה שכל מה שעשו היה לטובת עצמם. בהמשך מגיעות גם שאר האומות ונדחות. בדרשה בציטוט לעיל טוענות האומות לאפליה: על ישראל כפה ה' הר כגיגית ולכן קיבלוה, ועליהם לא! תשובת ה' היא שניסה את האנושות בשבע מצוות בני נֹח, אך בני האדם נכשלו, ואפילו חיובים אלו לא הייתה לו ברירה אלא להתיר להם. לכן לא היה טעם לפנות אליהם עם מצוות התורה הרבות. בהמשך הסוגיה מסבירה הגמרא שמשמעות הביטוי "עמד והתירן להן" היא שנוכרי שמקיים את שבע מצוות בני נח מקבל עליהן שכר מופחת כמי שאינו מצווה ועושה. לטענת העמים שגם ישראל לא קיימו את התורה וזו שוב אפליה, משיב ה' שהנוכרים במהלך ההיסטוריה יעידו — נמרוד על אברהם, לבן על יעקב, אשת פוטיפר על יוסף, נבוכדנצר על חנניה מישאל ועזריה, דריוש על דניאל ורעי איוב על עם ישראל כולו. כך מחזק הדרשן את מעמד עם ישראל מול הגויים, בזמן שהמציאות מורה שמצב הגויים שפיר בהרבה ועם ישראל מושפל.

משנת רבי אליעזר

לא קיבלו ישראל את התורה עד שכפה עליהן הקדוש ברוך הוא את ההר כגגית. שנאמר: 'ויתיצבו בתחתית ההר'. ואמר ר' דימי בר חמא בר חסא: אמר להן הקדוש ברוך הוא: אם מקבלין אתם את התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם. ואם תאמר שעל תורה שבכתב כפה עליהן את ההר? והלא משעה שאמר להן אם מקבלין אתם את התורה ענו כולן נעשה ונשמע, מפני שאין בה צער, והיא מעט. אלא אמר להן על תורה שבעל פה, שיש בה דקדוקי מצות, קלות וחמורות, והיא עזה כמות וקשה כשאול קנאתה. לפי שאין לומד אותה אלא מי שאוהב הקדוש ברוך הוא בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאדו, שנאמר: 'ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך' (דברים ו ה). ומניין אתה למד שאין אהבה זו אלא תלמוד? ראה מה כתוב אחריו: 'והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך' (שם שם ו). איזה? הוא תלמוד, שהוא על הלב. 'ושננתם לבניך' (שם), זה תלמוד, שצריך שינון. ללמדך, שפרשה ראשונה שבקרית שמע אין בה פירוש מתן שכרה בעולם הזה, כמו שכתוב בפרשה שנייה, 'והיה אם שמוע תשמעו' (דברים יא יג), 'ונתתי מטר ארצכם' (שם שם יד), זה מתן שכר עוסקי במצות, שאין עוסקי בתלמוד. ופרשה שנייה כתוב בה 'בכל לבבכם ובכל נפשכם' (שם שם יג), ולא כתוב 'בכל מאדיך' (שם ו ה). ללמדך, שכל מי שאוהב עושר ותענוג אינו יכול ללמוד.1

מדרש תנחומא (ורשא) פרשת נח סימן ג

ולא קבלו ישראל את התורה עד שכפה עליהם הקדוש ברוך הוא את ההר כגיגית. שנאמר: ויתיצבו בתחתית ההר (שמות י"ט), ואמר רב דימי בר חמא: א"ל [אמר לו] הקדוש ברוך הוא לישראל: אם מקבלים אתם את התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם. ואם תאמר על התורה שבכתב כפה עליהם את ההר? והלא משעה שאמר להן מקבלין אתם את התורה, ענו כלם ואמרו נעשה ונשמע מפני שאין בה יגיעה וצער והיא מעט!? אלא אמר להן על התורה שבע"פ, שיש בה דקדוקי מצות קלות וחמורות והיא עזה כמות וקשה כשאול קנאתה, לפי שאין לומד אותה אלא מי שאוהב הקדוש ברוך הוא בכל לבו ובכל נפשו ובכל מאודו, שנאמר: 'ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך' (דברים ו). ומנין אתה למד שאין אהבה זו אלא לשון תלמוד? ראה מה כתיב אחריו: 'והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך', ואי זה זה תלמוד שהוא על הלב? הוי אומר ושננתם לבניך זו תלמוד שצריך שנון. ללמדך שפרשה ראשונה שבק"ש אין בה פירוש מתן שכרה בעוה"ז כמ"ש בפרשה שנייה. 'והיה אם שמוע תשמעו וגו' ונתתי מטר ארצכם' — זה מתן שכר עוסקי מצות (ס"א תורה שבכתב) שאין עוסקין בתלמוד. ובפרשה שנייה כתיב בה: 'בכל לבבכם ובכל נפשכם', ולא כתב: 'בכל מאדכם'. ללמדך שכל מי שאוהב עושר ותענוג אינו יכול ללמוד תורה שבע"פ, לפי שיש בה צער גדול ונדוד שינה ויש מבלה ומנבל עצמו עליה, לפיכך מתן שכרה לעה"ב [לעולם הבא]. שנאמר: 'העם ההולכים בחשך ראו אור גדול' (ישעיהו ט א), אור גדול — אור שנברא ביום ראשון שגנזו הקדוש ברוך הוא לעמלי תורה שבע"פ ביום ובלילה, שבזכותן העולם עומד. שנאמר (ירמיה ל"ג): 'כה אמר ה' אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי'. אי זה הוא ברית שנוהג ביום ובלילה? זו תלמוד.

מדרש אגדה זה שדרשו התנאים, ואחריהם האמוראים, נותן תשובה אפשרית לשאלה העולה מייד כשנשמעת דרשת רב אבדימי (דימי). מדוע הוא אומר שישראל היו אנוסים לקבל את התורה, הרי אמרו במפורש "נעשה ונשמע"? מסביר הדרשן כאן בסיוע מדרשי פסוקים כי הכפייה באמת לא הייתה על קבלת התורה שבכתב. אותה קיבלו ישראל בקלות. הכפייה הייתה על לימוד התורה שבעל־פה, דהיינו תלמוד, שהלימוד בו כרוך ביגיעה רבה ובסבל, ועל קיום כל הפרטים והדקדוקים של המצוות, שאינם מפורשים בתורה שבכתב, שהיא קשה ומכבידה ביותר.

מדרש תנחומא (ורשא) פרשת שופטים סימן ט

אומרים לפניו: כלום נתת לנו ולא קבלנוה? ועליהן הוא אומר: (דברים לג ב) 'ויאמַר ה' מסיני בא וזרח משעיר למו' וגו', מלמד שהֶחזירה הקדוש ברוך הוא על כל האומות ולא רצו לקבלה! אמרו לפניו: כלום כפית ההר עלינו כגיגית כשם שעשית לישראל? שנאמר (שמות יט יז) 'ויתיצבו בתחתית ההר', ואמרת להם אם תקבלו את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתם, שאלולי כן לא קבלוה. אומר להן הקדוש ברוך הוא: והלא אמרו מתחילה 'נעשה ונשמע'! אמרו לפניו: רבש"ע [רבונו של עולם] תנה לנו מראש ונעשנה. אומר להם: מצוה קלה אני נותן לכם, אם אתם משמרין אותם אתן לכם שכר כישראל. אמר להם: לכו עשו סוכה. הולכין ועושין סוכה כל אחד ואחד מהם, והקב"ה מוציא חמה מנרתקה וכל אחד ואחד מבעט בסוכתו ויוצא. שנאמר (תהלים ב ג) 'ננתקה את מוסרותימו'. והקב"ה יושב ומשחק עליהם, שנאמר: (שם ב ד) 'יושב בשמים ישחק'.

מדרש אגדה זה של האמוראים מוציא לגמרי את העוקץ המוזר שבדרשת רב אבדימי. גם כאן מתנהל דו־שיח בין ה' לאומות העולם, הטוענות לאפליה לטובה של ישראל ללא הצדקה. הרי על ישראל נכפה הדבר הר כגיגית ועלינו לא! רק משום הכפייה קיימו ישראל את המצוות! משיב ה' שעם ישראל קיבל על עצמו עוד לפני ההתייצבות בתחתית ההר לקיים את התורה! לכן הכפייה אינה באמת רלוונטית. הגויים מנסים ומבקשים שבדיעבד ייתן להם ה' עכשיו מצוות, וייווכח שגם הם מקיימים, וייתן להם שכר כמו לישראל. ה' "עושה תרגיל". הוא נענה לבקשתם ומצווה אותם מצווה קלה לכאורה, לבנות סוכה, והם בונים. אז הוא מייצר שָׁרב סביב הסוכות ויושביהן והם אינם עומדים בניסיון, ובורחים מהסוכה אל ביתם. בבחינת מבקשים שכר אך לא מוכנים להתאמץ ולסבול לשם קיום המצוות כמו ישראל.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*

אפרים חמיאל

ד"ר אפרים חמיאל, נשוי לגולי (גאולה), אב לארבעה בנים, סב לעשרה נכדים. יליד ותושב ירושלים.
בעל תואר ראשון בכלכלה ומדע המדינה מהאוניברסיטה העברית.
בעל תואר שני במינהל עסקים- לימודי תעודה מהאוניברסיטה העברית.
בעל תואר שלישי בפילוסופיה – בחוג למחשבת ישראל, האוניברסיטה העברית, על מחקרו במשנתם של רש"ר הירש, שד"ל ומהר"ץ חיות.
חבר בקהילת יהודה-הלוי בירושלים.
חבר מועצת מימד.
 
לימד בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית החל משנת הלימודים תשע"ב. עתה חוקר עצמאי בהגות היהודית של העת החדשה.

עוד על הספר

  • הוצאה: כרמל
  • תאריך הוצאה: יוני 2025
  • קטגוריה: עיון, יהדות
  • מספר עמודים: 236 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 42 דק'
"הויית החכמה וגידולה" - כרך ג אפרים חמיאל

מבוא

כאשר סיימתי את החלק השני של ספר זה שָׁככה גם מגפת האומיקרון. נראה היה שאפשר שוב לצאת, לשאוף אוויר צח, לצרוך תרבות ואמנות ולטייל קצת בעולם. והנה קפץ עלינו רוגזה של המחלוקת בין ימין, מרכז ושמאל, ומייד בעקבותיה מלחמת עזה שנפתחה באסון נורא. שוב הסתגרתי בד' אמותיי והסתופפתי בצילם של המחשב הביתי והמקלדת. שוב קפצו לראשי שאלות מטרידות בעולמי כיהודי שומר מסורת ואוהב את הטקסטים של מקורות היהדות. הבעיות שעלו והפתרונות שהוצעו רוכזו כאן, בחלק השלישי של הספר.

בפרק הראשון אני דן במדרש של האמורא הבבלי רב אבדימי בר חמא, שמבצבץ בכל פעם מחדש בחג השבועות, שבו הוא קובע כי במעמד סיני כפה הקב"ה על ישראל את ההר כגיגית, והכריחם באיומים לקבל את התורה. קביעה זו מתמיהה ביותר, וניסיתי לבחון כיצד התייחסו אליה הוגי הדורות.

בפרק השני אני דן בקביעה של האמורא מהדור השני, ר' שמלאי, שלפיה תרי"ג מצוות נאמרו למשה. לא פחות ולא יותר. קביעה זו אין לה שום אסמכתא במקרא או בדברי תנאים או אמוראים לפניו. אני מנסה לתהות על מאמר זה ומברר את ההתייחסות כלפיו בהמשך ההיסטוריה.

בפרק השלישי אני מביא כמה דעות אשר למקורו של מנהג ההילולה בל"ג בעומר במירון, ומנסה להרכיב מִדעות אלה הצעה סבירה להתפתחותו של המנהג הזה. מתברר שלפחות שתי טעויות חמורות הובילו ללידתו ולשגשוגו של המנהג.

בפרק הרביעי אני דן בנושא שהפך מאוד מדובר ואקטואלי בעקבות האסון, והקרבות בימים הראשונים של מלחמת עזה, המכונה "חרבות ברזל". אני מברר מהי עמדת הפוסקים וההוגים בשאלת השתתפות נשים, ברמה זו או אחרת, במלחמות ישראל. קשת הדעות מרתקת.

בפרק החמישי אני דן במהפכה הגדולה ביותר של היהדות המסורתית וההלכתית בעת החדשה, הלא היא המהפכה במעמד האישה. אני מתמקד כאן בחלק חשוב של המהפכה הזו — לימוד תורה, משנה וגמרא לתלמידות ולנשים בוגרות, ומתאר את שלביה, את התפתחותה ואת היחס השונה של הזרמים השונים ביהדות למהפכה זו.

בפרק השישי אני דן במדרש של רבי יהושע בן לוי, מן הדור הראשון של האמוראים בארץ ישראל, שבו הוא קובע שכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש כבר נאמר למשה מסיני. קביעה מרחיקת לכת זו הובילה אותי לסקור את עמדות הוגי היהדות בשאלת מקורם של מדרשי האגדה ופלפולי מדרשי ההלכה של חז"ל. מי מהם קרא מדרש זה כפשוטו ומי חשב שזו מטפורה.

בפרק השביעי אני דן בשאלה מה הוביל את התַּנאים ומהיכן למדו לקבוע את שני הכללים הבאים בעניין אזהרה והתראה של עבריינים: א) אפשר להעניש אדם על עבירה שעבר במזיד או בשוגג רק אם הקב"ה עצמו הזהיר על כך בתורה ואף קבע את העונש. ב) אפשר להעניש אדם על עבירה רק אם אדם כלשהו הִתרה בו, לפני ביצוע העבירה וסמוך לביצועה, כי הדבר אסור, שדינה מלקות או מיתה, ובעונש מוות חייב העבריין שיאמר כי הוא מסכים לקבל זאת על עצמו. הנחיה זו מקשה מאוד על הסיכוי להרשיע עבריינים. אני מנסה להסביר מדוע בכל זאת קבעו כלל זה וכיצד התגברו על הקושי.

אני מבקש להודות להוצאת כרמל מבית ידיעות ספרים, למנהלה ישראל כרמל ולכל צוותו. תרצה יובל עשתה עבודת עריכה חכמה ויהודית שטרנברג עימדה ביד אמן, תודה לשתיהן.

וכמובן תודה מיוחדת לרעייתי האהובה גולי ולמשפחתי הקרובה והמורחבת על העידוד המתמיד.

ירושלים, חנוכה תשפ"ה

פרק ראשון:

"כפה עליהם הר כגיגית" — האומנם?

האגדה המקראית

שמות פרק יט פסוק ח

וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה':

שמות פרק יט פסוק יז

וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹהִים מִן הַמַּחֲנֶה וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר:

שמות פרק כד פסוק ג

וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל דִּבְרֵי ה' וְאֵת כָּל הַמִּשְׁפָּטִים וַיַּעַן כָּל הָעָם קוֹל אֶחָד וַיֹּאמְרוּ כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה:

שמות פרק כד פסוק ז

וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע:

קריאת פשט של דברי התורה מעלה כי לקראת ההתגלות בהר סיני התנהל דו־שיח בין ה' לבין משה, אשר תיווך בין ה' לבין העם וזקני העדה. ה' מציע לעם באמצעות משה לשמוע בקולו ולשמור את בריתו, ובכך להיות לעם סגולה, ממלכת כהנים וגוי קדוש ביחס לאומות העולם. הזקנים והעם השיבו כי הם מקבלים את ההצעה, ואכן יעשו ככל אשר דיבר וביקש ה'. בהמשך הוציא משה את העם מן המחנה, והם התייצבו בתחתית ההר, דהיינו למרגלותיו, ואז התקיימה ההתגלות. לאחר שהסתיים מעמד סיני המדהים ונשמעו מפי הגבורה עשרת הדברות, קיבל משה ייפוי כוח מהעם לקבל הוא עצמו מפי ה' את המצוות הנוספות ולאחר מכן להעביר אותן אליהם, כי הם חוששים מהמשך המעמד המפחיד. משה אכן ניגש אל הערפל וקיבל מה' את כל המצוות שבפרשת משפטים והעבירן לעם. גם כאן חזר העם על דבריו הקודמים וקיבל עליו לעשות ככל דברי ה', על אף שמספר המצוות עלה באופן משמעותי. למוחרת בבוקר כרת משה את ברית האגנות בין ה' לעם. הוא קרא באוזני העם את ספר הברית, והם הגיבו שוב בהסכמה — "נעשה ונשמע".

האגדה המדרשית

מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק יט פסוק יז

ויתיצבו בתחתית ההר. מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגגית ואמר: אם מקבלין אתם עליכם את התורה [מוטב], ואם לאו, כאן תהא קבורתכם. באותה שעה געו כולם ושפכו לבם כמים בתשובה ואמרו: 'כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע' (שמות כד ז). אמר הקדוש ברוך הוא: ערבים אני צריך! אמרו: הרי שמים וארץ יערבונו. אמר להן בטילין הן. אמרו: אבותינו יערבונו. אמר להן עסיקין הן. אמרו: בנינו יערבונו. אמר: הרי ערבים טובים. וכן הוא אומר: 'מפי עוללים ויונקים יסדת עוז' (תהלים ח ג) ואומר: 'ותשכח תורת אלקיך אשכח בניך גם אני' (הושע ד ו).

בניגוד לאמור בפשט התורה, במדרש הלכה של התנאים דורשים דרוש אגדי את המילים "תחתית ההר" במשמעות "מתחת להר". לפי דרשה זו הפך ה' את הר סיני על פניו וכיסה בו את כל העם, איים עליהם שכאן יהיה קברם אם לא יקבלו עליהם את מצוות התורה. תגובת העם הייתה זעזוע וחזרה בתשובה, והם הצהירו "נעשה ונשמע". התרחש מעין יום כיפור על כל עוונות העבר. כערֵבים לקיומה של הצהרה זו הסכים ה' לקבל את הבנים הצעירים שלהם ושל הדורות הבאים. זו ערבות טובה, שכן היא מבטיחה את ההמשכיות. המדרש הזה מנוגד לפשט לא רק משום שהאמור בו אינו כתוב בטקסט, אלא גם משום שבתורה נכתב להפך, והסכמת העם לקבל את דברי ה' ניתנה עוד לפני שהתייצבו בתחתית ההר (שמות יט ח)! בשאלות אלה אטפל בהמשך. בעייתית היא גם העובדה שהצהרת "נעשה" ניתנה לפני המעמד, והצהרת "נעשה ונשמע" ניתנה אחרי מעמד סיני, בזמן כריתת ברית האגנות, ובכל מקרה לא כתגובה לכפיית ההר כגיגית.

במכילתא המקבילה, מבית ר' ישמעאל, יש אזכור של תנועה שגרם ה' להר לבצע, אך לא נאמר דבר על כפייה.

מכילתא דרבי ישמעאל יתרו — מסכתא דבחדש פרשה ג

בתחתית ההר. מלמד שנתלש ההר ממקומו, וקרבו ועמדו תחת ההר, שנאמר (דברים ד יא) 'ותקרבון ותעמדון תחת ההר'.

כלומר, ההר התרומם והעם נכנס תחתיו כדי להיות מוגן מפגעי הטבע. לא נאמר דבר על כפיית ההר כגיגית, ועל האיום האלוהי על העם לקבל את מצוות התורה או למות בַּמקום בקבר אחים.

תלמוד בבלי מסכת שבת דף פח עמוד א

ויתיצבו בתחתית ההר. אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה — מוטב, ואם לאו — שם תהא קבורתכם. אמר רב אחא בר יעקב: מכאן מודעא רבה לאורייתא! אמר רבא: אף על פי כן, הדור קבלוה בימי אחשורוש. דכתיב: 'קימו וקבלו היהודים' (אסתר ט כז), קיימו מה שקיבלו כבר.

דרשה אגדית זו של האמורא רב אבדימי חוזרת על הדרשה במכילתא בהבדל חשוב. לא נאמר בה שהעם חזר מייד בתשובה, כלומר הוא נשאר במצב של אנוס. על כך הגיב האמורא רב אחא באומרו כי דברים אלה הם הודעה חשובה כלפי התורה, שכן אם יזומנו ישראל לדין בהמשך הדרך, על כך שאינם מקיימים מצוות, יוכלו לצאת זכאים בטענה שהסכמתם לקיים את המצוות התקבלה בכפייה ואין לה תוקף! על קושי זה משיב האמורא רבא כי ישראל שבו וקיבלו עליהם באהבה וברצון את מצוות התורה לאחר נס פורים בימי אחשוורוש. זאת על־פי הכתוב בסיומה של מגילת אסתר: "קיימו וקיבלו היהודים עליהם ועל זרעם" (אסתר ט כז). רבא דורש פסוק זה כך: היהודים קיימו (אישררו) עתה מרצון את מה שכבר קיבלו בכפייה במעמד סיני. תשובה זו גם היא בעייתית, שכן עם ישראל קיבל עונש גלות על כך שלא שמר את התורה הרבֶּה לפני ימי אחשוורוש, ולא עזרה לו הטענה נאנסתי! גם בכך אטפל בהמשך. שאלה נוספת על רבא היא שלפי פשט הדברים במגילה קיבלו היהודים על עצמם לקיים את שני ימי הפורים בכל שנה ושנה כדי לזכור את הנס. אין מדובר כלל על כל מצוות התורה. שאלה זו לא נדונה בפרשנים, אולי משום ש"אין מקשין באגדה", כפי שקבעו הגאונים ורמב"ם.

תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף ב עמוד ב

אלא כך אומרים לפניו: רבש"ע, כלום כפית עלינו הר כגיגית ולא קבלנוה, כמו שעשית לישראל? דכתיב: 'ויתיצבו בתחתית ההר', ואמר רב דימי בר חמא: מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא הר כגיגית על ישראל, ואמר להם: אם אתם מקבלין את התורה — מוטב, ואם לאו — שם תהא קבורתכם! מיד אומר להם הקדוש ברוך הוא: הראשונות ישמיעונו, שנא': 'וראשונות ישמיענו' (ישעיהו מג ט), שבע מצות שקיבלתם היכן קיימתם?! ומנלן דלא קיימום? דתני רב יוסף: 'עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים' (חבקוק ג ו), מאי ראה? ראה ז' מצות שקבלו עליהן בני נח ולא קיימום, כיון שלא קיימום עמד והתירן להן.

בדרשה אגדית זו כבר נעשה שימוש בדרשתו של רב אבדימי. בתחילת הסוגיה מביאה הגמרא דרשה של רבי חנינה בר פפא, או אולי רבי שמלאי, שלפיה לעתיד לבוא מזמין ה' את העמים לבוא ולקבל שכר לפי מידת שמירתם את מצוות התורה. מגיעים הרומאים, ואחריהם הפרסים, והם נדחים בטענה שכל מה שעשו היה לטובת עצמם. בהמשך מגיעות גם שאר האומות ונדחות. בדרשה בציטוט לעיל טוענות האומות לאפליה: על ישראל כפה ה' הר כגיגית ולכן קיבלוה, ועליהם לא! תשובת ה' היא שניסה את האנושות בשבע מצוות בני נֹח, אך בני האדם נכשלו, ואפילו חיובים אלו לא הייתה לו ברירה אלא להתיר להם. לכן לא היה טעם לפנות אליהם עם מצוות התורה הרבות. בהמשך הסוגיה מסבירה הגמרא שמשמעות הביטוי "עמד והתירן להן" היא שנוכרי שמקיים את שבע מצוות בני נח מקבל עליהן שכר מופחת כמי שאינו מצווה ועושה. לטענת העמים שגם ישראל לא קיימו את התורה וזו שוב אפליה, משיב ה' שהנוכרים במהלך ההיסטוריה יעידו — נמרוד על אברהם, לבן על יעקב, אשת פוטיפר על יוסף, נבוכדנצר על חנניה מישאל ועזריה, דריוש על דניאל ורעי איוב על עם ישראל כולו. כך מחזק הדרשן את מעמד עם ישראל מול הגויים, בזמן שהמציאות מורה שמצב הגויים שפיר בהרבה ועם ישראל מושפל.

משנת רבי אליעזר

לא קיבלו ישראל את התורה עד שכפה עליהן הקדוש ברוך הוא את ההר כגגית. שנאמר: 'ויתיצבו בתחתית ההר'. ואמר ר' דימי בר חמא בר חסא: אמר להן הקדוש ברוך הוא: אם מקבלין אתם את התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם. ואם תאמר שעל תורה שבכתב כפה עליהן את ההר? והלא משעה שאמר להן אם מקבלין אתם את התורה ענו כולן נעשה ונשמע, מפני שאין בה צער, והיא מעט. אלא אמר להן על תורה שבעל פה, שיש בה דקדוקי מצות, קלות וחמורות, והיא עזה כמות וקשה כשאול קנאתה. לפי שאין לומד אותה אלא מי שאוהב הקדוש ברוך הוא בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאדו, שנאמר: 'ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך' (דברים ו ה). ומניין אתה למד שאין אהבה זו אלא תלמוד? ראה מה כתוב אחריו: 'והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך' (שם שם ו). איזה? הוא תלמוד, שהוא על הלב. 'ושננתם לבניך' (שם), זה תלמוד, שצריך שינון. ללמדך, שפרשה ראשונה שבקרית שמע אין בה פירוש מתן שכרה בעולם הזה, כמו שכתוב בפרשה שנייה, 'והיה אם שמוע תשמעו' (דברים יא יג), 'ונתתי מטר ארצכם' (שם שם יד), זה מתן שכר עוסקי במצות, שאין עוסקי בתלמוד. ופרשה שנייה כתוב בה 'בכל לבבכם ובכל נפשכם' (שם שם יג), ולא כתוב 'בכל מאדיך' (שם ו ה). ללמדך, שכל מי שאוהב עושר ותענוג אינו יכול ללמוד.1

מדרש תנחומא (ורשא) פרשת נח סימן ג

ולא קבלו ישראל את התורה עד שכפה עליהם הקדוש ברוך הוא את ההר כגיגית. שנאמר: ויתיצבו בתחתית ההר (שמות י"ט), ואמר רב דימי בר חמא: א"ל [אמר לו] הקדוש ברוך הוא לישראל: אם מקבלים אתם את התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם. ואם תאמר על התורה שבכתב כפה עליהם את ההר? והלא משעה שאמר להן מקבלין אתם את התורה, ענו כלם ואמרו נעשה ונשמע מפני שאין בה יגיעה וצער והיא מעט!? אלא אמר להן על התורה שבע"פ, שיש בה דקדוקי מצות קלות וחמורות והיא עזה כמות וקשה כשאול קנאתה, לפי שאין לומד אותה אלא מי שאוהב הקדוש ברוך הוא בכל לבו ובכל נפשו ובכל מאודו, שנאמר: 'ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך' (דברים ו). ומנין אתה למד שאין אהבה זו אלא לשון תלמוד? ראה מה כתיב אחריו: 'והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך', ואי זה זה תלמוד שהוא על הלב? הוי אומר ושננתם לבניך זו תלמוד שצריך שנון. ללמדך שפרשה ראשונה שבק"ש אין בה פירוש מתן שכרה בעוה"ז כמ"ש בפרשה שנייה. 'והיה אם שמוע תשמעו וגו' ונתתי מטר ארצכם' — זה מתן שכר עוסקי מצות (ס"א תורה שבכתב) שאין עוסקין בתלמוד. ובפרשה שנייה כתיב בה: 'בכל לבבכם ובכל נפשכם', ולא כתב: 'בכל מאדכם'. ללמדך שכל מי שאוהב עושר ותענוג אינו יכול ללמוד תורה שבע"פ, לפי שיש בה צער גדול ונדוד שינה ויש מבלה ומנבל עצמו עליה, לפיכך מתן שכרה לעה"ב [לעולם הבא]. שנאמר: 'העם ההולכים בחשך ראו אור גדול' (ישעיהו ט א), אור גדול — אור שנברא ביום ראשון שגנזו הקדוש ברוך הוא לעמלי תורה שבע"פ ביום ובלילה, שבזכותן העולם עומד. שנאמר (ירמיה ל"ג): 'כה אמר ה' אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי'. אי זה הוא ברית שנוהג ביום ובלילה? זו תלמוד.

מדרש אגדה זה שדרשו התנאים, ואחריהם האמוראים, נותן תשובה אפשרית לשאלה העולה מייד כשנשמעת דרשת רב אבדימי (דימי). מדוע הוא אומר שישראל היו אנוסים לקבל את התורה, הרי אמרו במפורש "נעשה ונשמע"? מסביר הדרשן כאן בסיוע מדרשי פסוקים כי הכפייה באמת לא הייתה על קבלת התורה שבכתב. אותה קיבלו ישראל בקלות. הכפייה הייתה על לימוד התורה שבעל־פה, דהיינו תלמוד, שהלימוד בו כרוך ביגיעה רבה ובסבל, ועל קיום כל הפרטים והדקדוקים של המצוות, שאינם מפורשים בתורה שבכתב, שהיא קשה ומכבידה ביותר.

מדרש תנחומא (ורשא) פרשת שופטים סימן ט

אומרים לפניו: כלום נתת לנו ולא קבלנוה? ועליהן הוא אומר: (דברים לג ב) 'ויאמַר ה' מסיני בא וזרח משעיר למו' וגו', מלמד שהֶחזירה הקדוש ברוך הוא על כל האומות ולא רצו לקבלה! אמרו לפניו: כלום כפית ההר עלינו כגיגית כשם שעשית לישראל? שנאמר (שמות יט יז) 'ויתיצבו בתחתית ההר', ואמרת להם אם תקבלו את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתם, שאלולי כן לא קבלוה. אומר להן הקדוש ברוך הוא: והלא אמרו מתחילה 'נעשה ונשמע'! אמרו לפניו: רבש"ע [רבונו של עולם] תנה לנו מראש ונעשנה. אומר להם: מצוה קלה אני נותן לכם, אם אתם משמרין אותם אתן לכם שכר כישראל. אמר להם: לכו עשו סוכה. הולכין ועושין סוכה כל אחד ואחד מהם, והקב"ה מוציא חמה מנרתקה וכל אחד ואחד מבעט בסוכתו ויוצא. שנאמר (תהלים ב ג) 'ננתקה את מוסרותימו'. והקב"ה יושב ומשחק עליהם, שנאמר: (שם ב ד) 'יושב בשמים ישחק'.

מדרש אגדה זה של האמוראים מוציא לגמרי את העוקץ המוזר שבדרשת רב אבדימי. גם כאן מתנהל דו־שיח בין ה' לאומות העולם, הטוענות לאפליה לטובה של ישראל ללא הצדקה. הרי על ישראל נכפה הדבר הר כגיגית ועלינו לא! רק משום הכפייה קיימו ישראל את המצוות! משיב ה' שעם ישראל קיבל על עצמו עוד לפני ההתייצבות בתחתית ההר לקיים את התורה! לכן הכפייה אינה באמת רלוונטית. הגויים מנסים ומבקשים שבדיעבד ייתן להם ה' עכשיו מצוות, וייווכח שגם הם מקיימים, וייתן להם שכר כמו לישראל. ה' "עושה תרגיל". הוא נענה לבקשתם ומצווה אותם מצווה קלה לכאורה, לבנות סוכה, והם בונים. אז הוא מייצר שָׁרב סביב הסוכות ויושביהן והם אינם עומדים בניסיון, ובורחים מהסוכה אל ביתם. בבחינת מבקשים שכר אך לא מוכנים להתאמץ ולסבול לשם קיום המצוות כמו ישראל.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*