חטא וחסד 2 - חטאיו של הקדוש

פרולוג

אלמנדרה

אני מזנקת מגג לגג של בתי העיר סמוך לנהר טיבר. הרוח מנשבת בשערי, אך הברדס מונח היטב על ראשי. לפתע אני שומעת צעקות. אני נעצרת ומתכופפת, דחף טבעי שפיתחתי ביערות של אסטוריאס בספרד, ומציצה מעל החומה הנמוכה של המבנה שעליו אני עומדת.

המונים מתכנסים מול נהר הטיבר ואני מצליחה לשמוע אותם צועקים "מכשפה!"

אני מרימה את עיניי לנהר. כמרים לבושים בבגדים שחורים קושרים את ידיה ואת רגליה של נערה צעירה. היא צורחת, מתחננת שיניחו לה, אבל ההמון לא מפסיק לצעוק ולהאשים אותה. כומר אחר עומד רחוק יותר, אני לא יכולה לראות את פניו, אבל חושבת שאני מזהה אותו. גל של שנאה מציף אותי בבת אחת. קשה לשכוח את הגב של הגבר המקולל הזה. הגבר שהתעלל בי בסרגוסה לפני שעברתי לחזקתו של סנטיאגו קורטס, אחיו של אדריאן מלך ספרד.

דניאל רמירז.

זה הוא. אני בטוחה שזה הוא. הוא מתפלל בזמן שהכמרים האחרים גוררים את האישה המסכנה לתוך הנהר, ממש מולו. הוא אומר משהו והם משחררים אותה בבת אחת. הלב שלי צונח למצולות עם האישה המסכנה. גופה שוקע בתוך המים הכהים ונעלם במצולות. ההמונים צועקים ומריעים לצדק.

"אם היא אכן אינה מכשפה כפי שהיא טוענת, היא תצוף." קולו של דניאל נישא מעל שאגות הקהל והם משתתקים, הוא לא צריך להתאמץ או להרים את הקול כדי להשיג את תשומת ליבו של הקהל שממוגנט לדבריו. אני יודעת שהיא לא תצוף, אף אחת מעולם לא צפה. אני מתרוממת עוד קצת, גופי שורף מהצורך לרדת לשם, לצעוק עליהם, להגיד להם שהם מטורפים. שהיא לא מכשפה, היא רק נערה צעירה. מניסיון אישי ומר אני יודעת שדבר לא יעזור. לא משנה מה אומר להם הם לא יעצרו. אם כבר, הם יאשימו גם אותי. יטביעו גם אותי כי אני מנסה לעזור לה.

כמה חבל בשבילם שהם לעולם לא יוכלו לתפוס אותי.

הדממה נמשכת ובועות האוויר שעלו מן המים פוסקות.

"נמתין ונראה אם היא תצוף על פני המים. היא כופרת. השטן זיהם את נשמתה, אבל המים יטהרו אותה. היא תישאר בתוך המים עד השקיעה, בתקווה שזה יספיק לאב ולבן למחול לה," דניאל קובע בקול אפל. הוא מסתובב אל הקהל ומביט בהם ואז מבטו עולה ומצטלב במבטי.

אני מקבלת פיק ברכיים נוראי ומשתטחת, מסתתרת מפניו, אבל יודעת שמאוחר מדי. הוא ראה אותי.

אני לא זזה ממקומי. אני אפילו לא נושמת. פחד מכרסם בעצמותיי וזיעה קרה מצטברת בגופי ובפניי. זיכרונות קשים עולים וצפים ואני נאבקת להטביע אותם במצולות החשוכות בנשמה שלי. אני מכריחה את עצמי לנשום באיטיות, לרסן את הבחילה וזה עובד. אני שרה בליבי, מרגיעה את הדופק המשתולל:

כלום לא יגיע אליי, שום דבר לא ישבור אותי.

כלום לא יפגע בי, הם יכולים לגעת רק בגופי.

הם לא יכולים להגיע אל הנשמה שלי, היא מוגנת.

אני לא אתן לאף אחד להיכנס, שום דבר לא יחדור.

עינויים חולפים כמו הסתיו, ואני החורף שישבור אותם.

זה עובד ואני מצליחה לזכך את הפחד שלי. אני ממתינה שם רגעים ארוכים ומורטי עצבים עד שההמונים התפזרו ואני בטוחה שדניאל לא יבוא לחפש אותי. אני מתרוממת באיטיות וסורקת את השטח בעיניי החדות. שום דבר לא חומק מעיניי. סיארה תמיד אומרת את זה.

אַת רוח. אַת צל.

כשאני בטוחה שהשטח נקי והסכנה חלפה אני מזנקת מהגג ונתלית על חלון הקומה הנמוכה יותר. אני משחררת את ידיי, נוחתת בסמטה הריקה ומתגנבת לכיוון הנהר. אני נכנסת לתוך המים באיטיות ומאבדת את הנשימה. המים קפואים כמו קרח שנמס. קרים אפילו יותר מהמים באגמים של סרגוסה. למרות זאת אני נחושה להמשיך. אני חייבת להוציא את הנערה המסכנה לכל הפחות. פעם גם אני הייתי כמוה. אולי גם היום. אני נעצרת במקום שבו הם הטביעו אותה, זוכרת במדויק איפה זה, צוללת פנימה וגל של קור נורא שוטף אותי. הנערה שוכבת במים דוממת, עיניה פקוחות לרווחה באימה. מתחשק לי לבכות. אני שולפת אותה החוצה ושואפת שאיפה עמוקה כשאני עולה מעל פני המים. אני גוררת אותה במהירות למקום נסתר בגדה, מתחת לגשר.

"לא הייתי ממשיך לעשות את מה שאת עושה." קול עמוק ואפל נשמע מאחוריי. אני מזהה אותו מייד. אני מסתובבת באימה ורואה את דניאל עומד מתחת לגשר. אור היום נשפך על גופו ומדגיש את קווי המתאר של שריריו מבעד לבגדי הארכיבישוף. לא משנה כמה פעמים אראה אותו, בכל פעם אזדעזע מחדש עד כמה הוא דומה לאחותו, לחברה הכי טובה שלי סיארה. רק המבטים בעיניים שלהם שונים בתכלית. עיני התכלת של דניאל קפואות וחסרות רחמים. הוא מבוגר מסיארה בעשור וחצי. גילו ניכר בפס הכסף השזור בשערו השחור ורק מדגיש את העוצמה שלו.

״היא רק נערה, היא לא מכשפה,״ אני אומרת בקול חנוק.

"את מעיזה להתווכח עם קביעה של חשמן?" סכנה רוחשת בעיניו ואני בולעת רוק ומאלצת את עצמי להירגע. סנטיאגו שומר עליי. הוא לא יוכל לפגוע בי שוב. הוא לא יפגע בי.

"רק ניסיתי להציל אותה. היא רק ילדה, לא משנה מה היא עשתה. אני בטוחה שהיא לא התכוונה.״

״את יודעת למה היא מצאה את עצמה בנהר? מה הפשע שהוביל לטיהור הזה?״ קולו רוחש רע. אני מנידה בראשי לשלילה. ״תשוקה. היא ניסתה לפתות אותי.״ הוא פוסע לעברי.

"לפתות אותך?"

״לפתות אותי לשכב איתה, כן. אני בטוח שאת יודעת מה גזר הדין על המעשה שעשית עכשיו. גזרתי על הנערה להיטהר עד שקיעה. הפרעת את עבודת האל.״

פחד זורם בוורידים שלי והוא קפוא יותר מהמים עצמם. מרעיד אותי. הוא מבחין באימה שלי וחיוך נפרש על פניו, חיוך יפהפה ואכזר.

"מה אתה מתכוון לעשות?" הקול שלי הוא לחישה שנישאת עם הרוח הקרה.

הוא בוחן אותי. אני מודעת היטב לכך שהשמלה שלי רטובה ודבוקה לעורי, מדגישה את צללית גופי.

"אני עדיין שוקל את זה," הוא אומר, ונדמה שהוא נהנה מהפחד ומהשנאה שנובעים ממני.

״בזמן שאתה שוקל בכובד ראש אקח אותה לקבורה, ברשותך,״ אני יורקת בתיעוב שקשה לי מדי להסתיר ומתחילה לגרור את הגופה בלי להמתין לרשות שתינתן לי.

"תחזירי את הגופה לנהר."

"דניאל.״

"האב רמירז," הוא מתקן אותי.

אני נושכת את שפתי, אין סיכוי שאפנה אליו ככה. האחרונים שפניתי אליהם בתואר הזה... אני מנערת את ראשי כדי לא לצלול למחשבות על העבר.

"בסדר, אני אחזיר אותה," הקול שלי רועד, על אף הניסיון שלי שיישמע יציב.

"אל תחשבי שאתעלם סתם כך מהמעשה שלך."

"אתה לא יכול להעניש אותי, לא עוד." אני רועדת כל כך, ולא בגלל הקור. אני לא צריכה לפחד ממנו, אני מוגנת. סנטו לא ייתן לו לגעת בי. "אין לך זכות. אני כאן מטעם המשלחת הספרדית, וזה אומר שאני מחויבת לשלטון הספרדי ולנציג שלו בארצות האפיפיור. לסנטיאגו." אני זוקפת את ראשי באומץ, בנחישות, אבל הוא מתקרב אליי לפתע במהירות. אני משחררת את הגופה, נסוגה לאחור במהירות והוא בעקבותיי. גבי נתקל בקיר המעוקל וליבי פועם בפראות. דניאל חוסם את דרכי, גופו הגדול מסתיר הכול, כמעט מועך אותי, אבל לא נוגע בי. אני פוחדת לנשום כי אם אנשום, גופינו יתחככו.

"את בשטח שלי, בארצות האפיפיור. כאן אני שולט. הכנסייה שולטת," הוא אומר בכוחנות. "מלך ספרד לא יוכל להגן עלייך כאן. אף אחד לא יוכל להגן עלייך. את תצייתי לחוקים שלי או שתשלמי. ותזכרי, אם החלטתי לחוס על חייך, אל תטעי לרגע ותחשבי שזו חולשה. נראה שיש לך סיבה להישאר בעולם הזה, בת של שטן." הוא מתרחק ואני מתנשמת בכבדות, מבינה שאני צריכה להיות זהירה יותר בכל מה שקשור לגבר הזה. הוא מסובב אליי את גבו, "ובפעם הבאה שלא תפני אליי בכבוד הראוי אני אשים עלייך רסן ברזל," הוא אומר בשלווה כאילו הוא לא מאיים עליי בעונש הנורא ביותר שאפשר לתת לאישה. הרסן לוכד את פיה של האישה והיא לא יכולה לדבר, לא לאכול ולא לשתות. הכול מותנה באישור בעל הרסן. אני לא אתפלא אם הוא יעמוד במילה שלו. בזמן הקצר שביליתי במחיצתו בסרגוסה כבר הבנתי עם מי יש לי עסק. אני ממתינה שהוא ילך, לוקחת את הגופה בכל זאת וקוברת אותה באדמה בקבורה ראויה.

1

סנטיאגו

"מה, לעזאזל, קרה לך? למה את רטובה?" אני שואל את אלמנדרה ברגע שהיא נכנסת לאחוזה.

"אתה לא רוצה לדעת." היא לוקחת מהכיסא בד יבש, מסירה את הברדס מראשה ומנגבת את פניה ואת צווארה.

אני מרים את עיניי מהקלף המשמים ומביט בה. אני לא יכול אחרת. היא מושכת את העין שלי כמעט בלי שליטה, ובו־זמנית גם מסוגלת לחמוק מהעין בקלות מגוחכת. עיניה הירוקות והצלולות מתמקדות בי, הן בהירות ובולטות על עורה השחום. לפעמים אני חושד שהיא תוכל לטשטש אפילו את האפיפיור במראה שלה. אלמנדרה היא בלי ספק האישה היפה ביותר שראיתי.

"עכשיו אני חייב לדעת," אני משתעשע ומניח את הקלף. "שבי." אני מביט על הכיסא מולי.

גופה החטוב נע בקלילות טבעית ומלאת חן. היא מתיישבת, על פניה הבעה של כלבלב רטוב וזועף.

"זה דניאל. הוא," היא משחקת בציפורניה, מבטה מושפל לידיה. "הוא ראה אותי היום ליד הנהר ואיים עליי." פניה היפות נופלות.

"מה?" אני דוחף את עצמי לאחור עם הכיסא ונעמד על רגליי בכעס.

עיניה שבות להביט בי, מכות בי כמו חיצים ירוקים מוקפים ריסים שחורים. "לא יכולתי להשאיר את האישה המסכנה בנהר! הם הטביעו אותה. כולם שם קראו לה מכשפה." קולה רועד. "קברתי אותה. גם קבורה ראויה נחשבת לפשע מבחינת הכנסייה הקתולית?"

"למה נגעת בה, אלמה? מה עבר לך בראש כשנכנסת לנהר והוצאת אותה?" אני מתעצבן ומכה על השולחן.

היא נעמדת בחדות. "לא יכולתי לעמוד מנגד!"

"את חייבת! לא הבאתי אותך איתי לארצות האפיפיור כדי שתהפכי למרכז תשומת הלב של החשמנים, בטח לא של דניאל, היועץ המקורב ביותר לאפיפיור. את המרגלת הטובה ביותר שהייתה לי. תאמיני לי, זה הרבה כשזה מגיע ממני. שנים אני מנהל את מערך המרגלים של סרגוסה."

"אני מצטערת, פעלתי בלי לחשוב. אבל הלב שלי לא נתן לי להשאיר את הגופה בנהר," היא אומרת בקול נחוש פחות. לפחות היא מבינה את המשמעות.

אני נאנח וחושב לרגע. "טוב, אני אדבר עם דניאל. אני ארגיע אותו. הדבר האחרון שאני רוצה זה את תשומת הלב שלו עלייך. אל תעשי דברים כאלה שוב."

היא מהנהנת. "אלך להחליף לבגדים יבשים, טוב?" היא מבקשת את רשותי כמו תמיד ואני מהנהן.

"חכי." אני מביט בגבה ומבטי גולש לישבנה. אני מאלץ את עצמי להביט בעיניה כשהיא מסתובבת אליי. "ראית משהו מעניין היום?"

"האמת שהצלחתי להגניב לך איגרת שהייתה על רצפת המשרד של האפיפיור. הצלחתי להיכנס לשם כשהכנסתי להם שתייה חמה לבקשת המטבח של הוותיקן, התחזיתי למשרתת וכיסיתי את פניי. זה היה קל, הן מכוסות שם לגמרי, כולל הפנים." היא מוציאה את הקלף מתחת לגלימה שלה.

"איך שמרת עליה יבשה?" הוא שואל.

"אני לא טיפשה, סנטו. השארתי את האיגרת על הגג לפני שקפצתי לנהר."

אני מושיט את ידי. "ראית מה כתוב בה?"

"אני צריכה להזכיר לך שאני לא יודעת לקרוא?" היא צוחקת.

"אני צריך להזכיר לעצמי ללמד אותך מתישהו," אני צוחק יחד איתה. אני אוהב שהיא משוחררת איתי יותר משהייתה בעבר.

"אני יכולה ללכת ללבוש בגדים יבשים?" היא שואלת שוב ואני לא יכול שלא לחשוב עליה מתלבשת.

אני מהנהן ומוסיף, "תצטרכי להחזיר את זה, אחרת יתחילו לשאול לאן נעלמות האיגרות."

"אחזיר ברגע שתסיים עם זה," היא אומרת ומסתלקת. אני פותח את האיגרת וקורא שמפקד הצבא מטעם האפיפיור במסעות הצלב מדווח שהם לקראת כיבוש עיר נוספת בשם האֵל. זה עדכון חשוב ומלא 'בשר'. אני לוקח את נוצת הכתיבה שלי ומעביר את המידע לאיגרת אחרת, אותה אני סוגר בחותמת שעווה ואשלח אותה לאחי אדריאן, מלך ספרד.

אני משאיר את האיגרת לאלמנדרה, היא כבר תחזיר אותה בזמנה, לוקח סוס ורוכב לקריית הוותיקן. אני חייב לפגוש את דניאל. אני נכנס דרך השערים ושואל את השומרים איפה אוכל למצוא אותו. הם מכוונים אותי לבזיליקה. שתי נזירות מציעות לי לחם מהמיסה, אבל אני חולף על פניהן וממשיך ישירות לבזיליקה. אני נכנס דרך דלתות העץ הכפולות ומוצא את דניאל מדליק נר לרגליו של ישו. הבזיליקה ריקה, אין אף אחד מלבדנו פרט לפסלו של ישו הצלוב. נדמה שהוא מביט בי.

״ציפיתי לך,״ דניאל אומר בלי להסתובב לעברי. הוא עומד מעל הנר, ידיו שלובות בתוך שרווליו.

"תחכה עם מה שיש לך לומר. אני צריך קודם להבהיר כאן כמה דברים." אני משתדל לרסן את הכעס שלי.

"תמתין בחוץ, סנטיאגו קורטס. אני באמצע תפילה.״ הוא לא מפנה לעברי את פניו וזה מרתיח אותי אפילו יותר.

אני מתכוון לומר לו שהוא יכול ללכת לעזאזל, אבל יודע מה משמעות המילה הזאת בייחוד במקום הקדוש הזה. "אני אחכה כאן." אני לא זז צעד.

תפילתו של דניאל מהדהדת בבזיליקה, ואף שאני עצבני אני לא יכול להתעלם מהצמרמורת שאני חש, מהכוח שנובע מהמילים שלו. אין ספק שהוא מנוול בעל כישרון. מתנת אל. אבל לא על חשבון המרגלת שלי. אני יכול לראות את השרירים בגבו הרחב מתחת לבגד השחור שהוא לובש. מתי הוא מספיק לפתח שרירים ולתחזק אותם?

דניאל מאלץ אותי לחכות זמן מה. הוא מורט את קצות עצביי. כשהוא מסיים להתפלל הוא מסתובב אליי ועיני התכלת הבהירות שלו בולטות בחשכה.

״בוא, תדליק נר,״ הוא מזמין אותי בקולו האפל והמבט שלו עליי גורם לי אי־נוחות. כאילו הוא יכול לקרוא בפניי כל חטא שחטאתי אי פעם.

"אני אוותר הפעם."

״חבל.״ הוא מחייך ומתקדם לעברי באיטיות. אני בוחן כל צעד שלו, גופי דרוך. ״כשאמרתי שציפיתי לך לא התכוונתי שיש לי מה לומר לך.״ הוא נעצר מולי והעובדה שהוא גבוה ממני מוסיפה עוד אש לכעס שלי. ״התכוונתי שידעתי שתבוא לחפש אותי.״

מנוול.

"אז אתה בטח כבר יודע מה אני עומד לומר," אני לועג לדבריו. אולי הוא חשמן מהולל, אבל הוא עדיין לא נביא או קורא מחשבות.

״כן, אני יודע, ואני אגיד לך יותר מזה. אני נותן לך הזדמנות אחת לשקול את המילים שמתרוצצות לך בראש. אולי כדאי שתסדר אותן לפני שתפנה לחשמן הבכיר של ארצות האפיפיור.״

"מי אתה חושב שאתה? אה, דניאל? אני צריך להזכיר לך שאחותך נמצאת בידיים של אחי?" אני מתקדם צעד אחד ומביט בעיניו באיום.

״אחותי הכופרת?״ הוא מחייך בשעשוע ואז מרצין. ״האל ישלם לה על החטאים שלה. מי יודע, אולי הוא ישתמש בך כדי לעשות את זה. נסתרות דרכי האל,״ הוא אומר בשלווה מוחלטת.

"אני אגיד את זה פעם אחת, דניאל רמירז. תתרחק מאלמנדרה או שאני נשבע לך שידליקו נר על הקבר שלך."

״לא הייתי ממהר לפזר איומים בתוך אחד המקומות הקדושים ביותר בעולם, הבזיליקה של פיטר הקדוש. צא מפה.״

"תנסה אותי, אני מאתגר אותך לבדוק אם מדובר באיומים." אני רותח, רוצה לשלוף את החרב שלי.

״אתה ילד. ילד טיפש ותמים שלא יודע כלום על העולם שאתה חי בו.״ הוא פוסע לעברי, סוגר את המרחק בינינו והחזה שלו משתפשף בחזה שלי.

כאן נגמרת הסבלנות שלי, אני שולף את הפגיון בצד המותן שלי ומצמיד לצווארו. "לא הייתי מזלזל בי אם הייתי אתה," אני נוהם אל פניו.

דניאל אפילו לא ממצמץ. הוא מביט עמוק לתוך עיניי, הפגיון שלי צמוד לצווארו, ועיניו הן חושך. אין שם פחד. אף פעם לא ראיתי דבר כזה.

״אין לך כוח כאן וכדאי שתבין את זה. יפה שעה אחת קודם,״ הוא אומר בשלווה. ״קדימה, תוכיח את הכוח שלך, נו? תחתוך, ילד. תחתוך.״

אני רוצה, לעזאזל, אני רוצה כל כך, אבל גם יודע שזה יסבך את האימפריה הספרדית עם הכנסייה. אני לא יכול להרשות לעצמי להיות האחראי לאסון מדיני כזה. לא כשאחי סומך עליי.

אני מתרחק בקושי רב. "תתרחק ממנה. היא שייכת למשלחת שלי. דיברתי איתה על מה שעשתה וזה לא יקרה שוב," אני אומר.

דניאל צוחק. הוא צוחק! צוחק לי בפנים.

״כולכם שייכים לי. אתם נמצאים בשטח שלי, נתונים לחסדים שלי ושל האפיפיור. אתה באמת טיפש, סנטו. קיוויתי שתצדיק את הכינוי שלך, אבל בינתיים, אני חייב להודות, אני ממש מאוכזב.״

אני לא יודע למה, אבל המילה האחרונה שלו מצליחה לעורר רגש כלשהו בבטן שלי. אני מסתכל עליו. "אתה מתבלבל, אתה לא האפיפיור. אם תתקרב אליה שוב, איאלץ לפנות לאפיפיור בעצמו שירחיק אותך ממנה."

״צא מהבזיליקה.״ הוא מחווה בידו ואפילו יוצא בעצמו. ״קדימה, צא.״ אני יוצא אחריו, לא מבין לאן הוא חותר, אבל אז הוא תופס אותי מהגרון ומצמיד אותי בכוח לקיר החיצוני של הבזיליקה. הוא חזק, חזק מאוד וזה מפתיע אותי בהתחשב בעובדה שהוא חשמן שאמור לעסוק בתפילות ובעבודת האל. ״אם שוב אמצא את ה׳שליחה׳ שלך מתערבת בעונשי הכנסייה, אקח אותה ממך ואחנך אותה בעצמי לציית לדרכי האל. לא תראה אותה עוד ולא יהיה דבר שתוכל לעשות. אז תשתוק ותחזור לאחוזה שלך.״

"היא לא תעשה את זה," אני מחזיק את ידו בכוח כדי שלא יחנוק אותי, ולא מבין למה אני כמעט מתנצל בפניו. "דיברתי איתה, היא תתרחק ואתה תעשה את אותו הדבר."

״ילדים טובים, שניכם. אולי בכל זאת יצא ממך צדיק, סנטו,״ הוא לועג לכינוי שלי שפירושו 'קדוש', מתקרב הרבה יותר מהמהוגן ואני חש את הבל פיו החם על עורי. אני לא נושם עד שהוא מתרחק ומנער את ידיו. ״אל תבוא לבזיליקה שוב אם אתה לא נכון לעמוד בציפיות של האל. משוחרר, סנטיטו.״

אני לא מתעכב אפילו רגע, עולה על הסוס שלי וחוזר לאחוזה. לעזאזל, אני לא סובל את האדם הזה. תמיד שנאתי אותו, עוד כששירת את אחי כארכיבישוף הבכיר בממלכה, אבל משהו השתנה מיום שהגענו לארצות האפיפיור. משהו השתנה ואני חייב לגלות מה. מה שבטוח, אני חייב להזהיר את אלמנדרה להישמר מפניו. הוא מסוכן יותר מהאפיפיור בכבודו ובעצמו.