תמותי

סצנה לזקן, לתור ולכספומט

בתור לכספומט עומד איש זקן וחביב, בן 82, ומחכה בסבלנות שתתפנה עמדת משיכת המזומנים. גופו כפוף מעט וצנום, בגדיו תלויים על גופו כקולב, חגורתו מהודקת גבוה מדי על בטנו, על פניו פורחים כתמי פיגמנטציה כמין קישוט משונה. עורו דק כנייר עטיפה, שערו אפור, דליל, מציץ מתחת לכובע המצחייה שהוא חובש. כל אלה מתגלים מייד כשמביטים בו.

ככל שהתור מתקדם ניתן להבחין גם בקשיות תנועותיו. נדמה כי אצורים בגופו, באופן מגוחך, שרידי תנועות ברייקדנס ישנות. צעדיו הקטנים מקדמים אותו מעט־מעט בתנועה מקרטעת הגורמת למביט בו לחשוש כי הוא עלול ליפול בכל רגע.

אור הבוקר הנעים הופך אט־אט, בלי שאיש יכול לשים אצבע על הרגע המדויק, לשמש ישראלית קשוחה ומכבידה.

כאשר מתפנה המקום ליד הכספומט ניגש לשם הזקן בצעדיו המגומגמים. הוא מסתיר בקושי את המסך הקבוע בקיר כאשר הוא מחפש בתנועות איטיות את כרטיס האשראי, שכנראה מתחבא במקום כלשהו בתיקו.

מאחוריו מתפתח תור של שלושה אנשים. הראשון שבהם טיפוס שרירי, שני מטר גובהו. הם מחליפים מבטים זה עם זה כשותפים לגורל, ומביעים בקולות מהוסים את אי שביעות רצונם מהעובדה שנתקעו מאחורי זקן מעצבן.

הזקן לא מבחין ממש במתרחש וממשיך בחיפושיו אחר כרטיס האשראי הסורר. תחילה מוציא שקית קטנה של טישו ובעקבותיה בקבוק מים קטן, מסרק, רב־קו ולבסוף נמצא גם הכרטיס האבוד. כעת הוא מחפש היכן, לכל הרוחות, תוקעים את הכרטיס במכשיר שלפניו.

האנשים שבתור, שממשיך לגדול, עוברים מדיבורים כבושים לדיבורים קולניים יותר. "סבאל'ה, אין לנו את כל היום לחכות," אומר השני בתור, צעיר שלראשו כרבולת אופנתית.

הזקן, שכבר מצא את שחיפש, פונה לאחור ובוהה בצעיר.

"נו, נו, תמשיך," אומרת האישה השלישית בתור.

"אם תעיר לו על כל דבר זה לא ייגמר אף פעם," אומר לו החמישי בתור, אדם כבן חמישים וחמש. הוא לא יודע שבאותו הערב הוא עצמו יפנה לקבל עזרה מנכדתו בת החמש, בתפעול המחשב שבביתו כאשר זה ייתקע.

הזקן עומד מול המכונה ומנסה להיזכר כעת מהו, לעזאזל, הקוד הסודי המפעיל את המכשיר.

ומנסה.

ומנסה.

ומשאינו מצליח הוא נפנה שוב אל תיקו ודולה ממנו פנקס קטן.

"זה כבר עובר את הגבול," אומר בעל הכרבולת.

אי שקט מתחיל להתפתח בתוך חבורת הממתינים האקראית. השלישית מזיעה ונושפת את חוסר שביעות רצונה לתוך ממחטת נייר שבידה, ואדם נמוך בבגדי עבודה, שהצטרף זה עתה, מרים את ידיו לעבר השמיים במחוות אין אונים. אחר כך הוא מצביע על שעונו ומסביר ללא מילים לציבור שהוא ממש ממהר.

הזקן, שאינו מודע לכל אלה, מסתיר את הכספומט בגופו הצנום ומקיש את הקוד הסודי, תוך שהוא שולח מבטים אלכסוניים לעבר שאר האנשים ומוודא שאיש אינו מציץ ומעתיק.

"תתרכז," אומר לו השני מטר, "שלא תעשה טעות."

הזקן מקיש את הספרות: אחת... אפס... אפס... תשע. הוא מוצא את מקש האישור ומקיש גם עליו.

קול יציאת השטרות מן המכשיר גורר אנחת רווחה כללית בקרב קבוצת הממתינים. ידו הלא יציבה של הזקן אוספת את הכסף מן המקום המיועד לכך. הוא סופר את חמשת השטרות בני עשרים השקלים. פעם אחת, ועוד פעם, ופעם שלישית, רק כדי להיות בטוח שהכספומט לא עושה לו איזה קונץ, כמו שהזהירה אותו אשתו לפני שיצא למשימה.

אחר כך הוא מכניס אותם באיטיות לארנקו.

כתובת מופיעה על גבי המסך: "האם תרצה לבצע פעולה נוספת?" הוא בוהה כדקה במסך ולא יודע מה לעשות.

השני מטר מבחין בכך ושואל, "אדוני, האם אתה זקוק לעזרה?"

"כן," עונה הזקן. "איך מקבלים את הכרטיס חזרה?"

"אה, זה קל," אומר השני מטר ומקיש לאישור שהפעולה הסתיימה.

מייד צץ כרטיס האשראי מן החריץ, והזקן מושך אותו ונשאר עוד מספר שניות במקומו עד שהוא מסיים לארגן את תיקו. לאחר מכן פונה משם בצעדים איטיים.

הבחור עם הכרבולת מוחא לו כפיים, במופגן, בקצב צעדי הזקן, והשלישית מפטירה "ברוך השם."

השני מטר, שתורו הגיע, ניגש אל המכשיר בצעדים בוטחים. הוא שולף חבילה מכיסו, מפקיד את כרטיס הפלסטיק שלו בחריץ, מסתובב לאחור אל האנשים העומדים בתור, ואומר בחיוך, "חבר'ה, זה ייקח קצת זמן, יש לי שמונים ושניים שקים להפקיד."

שמן סיכה

ביום רביעי לפני הצהריים, דווקא כשאידה ישבה בשירותים, הגיעה השיחה המיוחלת. היא הזדרזה לסיים, שטפה את ידיה, ובצעדיה הקטנים מיהרה אל הטלפון הקווי שבסלון שהמשיך לצלצל בעקשנות.

זאת בטח רוני.

מהצד השני של השיחה, בהכירה את סבתה, חיכתה רוני בסבלנות עד שזו תענה.

כשסוף־סוף הגיעה אל הטלפון והרימה את השפופרת נשמע קולה השמח של רוני.

"הלו סבתא, שוב את מתנשפת? את הרי יודעת שאני מחכה עד שתגיעי."

אידה הרגישה כאילו חלפה שנה ולא יומיים וחצי, מאז שוחחו בפעם האחרונה, אך לא הסגירה את ציפייתה וייצבה את נשימתה, מתעלמת מההערה.

"הלו רוני'לה, מה נשמע?"

"אצלי בסדר. ואת?"

"הכאבים הרגילים. הרי אני כבר לא ילדה."

"יופי. יש לי מחר יום חופשי ורציתי לבלות איתך את הבוקר. מה דעתך?"

"אני כל כך שמחה, אבטל את הקלפים שקבעתי ונלך לאכול משהו בחוץ. פתחו כאן סינית חדשה."

"אוקיי, סבתוש. אגיע לקראת אחת־עשרה."

"מחכה כבר לפגוש אותך."

אידה סיימה את השיחה עם רוני, ניגשה אל המראה שבחדר השינה והביטה בבבואתה. האישה שמולה הייתה מוכרת וזרה לה בו־זמנית. בתוך הפנים והגוף הזקנים שהיו היא, כעת הסתתרו דמויות נוספות. היא דימתה את עצמה לבובת מטריושקה רוסית המכילה תינוקת, נערה, אישה צעירה, אישה מבוגרת וזקנה שעוטפת ומכילה את כולן. המחשבה השרתה עליה רוגע.

בלילה הזה ישנה טוב כמו שלא ישנה מזמן. לפני שנכנסה למיטה התקלחה שעה ארוכה מתחת לזרם המים והתמכרה להרגשה הנעימה. כשסיימה, התנגבה במגבת התכלת העבה שקנתה לא מזמן והתענגה על רכותה. לראשונה מאז נפטר אבנר, לבשה את כותונת המשי, שקנה לה בימים שובבים. הבד העדין החליק על עורה, גורם לשערות גופה לסמור בצמרמורת נעימה. היא נרעדה מעט.

בבוקר התעוררה מלאת מרץ.

ראשית בדקה שהבית נראה לשביעות רצונה. אמנם אתמול הייתה עוזרת, אבל תמיד צריך לוודא. מבטה נדד על פני הסלון. היא הייתה מרוצה. אהבה את הבית. לפני ארבע שנים, במלאת לה שבעים, אבנר והיא, בפרץ של התחדשות ובביטחון של אנשים מבוססים, שיפצו את הדירה ששירתה אותם שלושים שנה ועיצבו אותה, סוף־סוף, לטעמם, משוחררים מלחצי הפרנסה. הרהיטים הכהים הישנים הוחלפו ברהיטים בצבעי פסטל רכים ובהירים, השטיח הכבד הוחלף גם הוא בשטיח קטן יותר ושתלטני פחות. המנורות הישנות, התמונות, השידה החומה, הכל חולק בין בני המשפחה, ואבנר והיא הרגישו שהם עומדים בפתחה של תקופה חדשה.

"זכינו," הוא אמר לה אז.

חודשיים אחר כך מת.

אידה התעשתה, ניגשה ובדקה במקרר ובארון הממתקים כי לא חסר דבר. היא חזרה לחדר השינה וללא היסוס לבשה את שמלתה הצהובה, זו שתמיד מושכת אליה מחמאות. לבסוף, בחדר האמבטיה, הסתדרה והקפידה למרוח על פניה שכבה עבה של מייקאפ.

הזמן עבר לאיטו ואידה ישבה מול הטלוויזיה, מציצה מדי פעם לעבר הדלת השתקנית. באחת־עשרה ועשר דקות נשמע צלצול הפעמון. אידה ניגשה אל הדלת וכשפתחה אותה נכנסה רוני כרוח סערה.

"שלום סבתא, מצטערת על האיחור. פספסתי את האוטובוס בדקה והייתי צריכה לחכות לאוטובוס הבא."

"לא נורא, העיקר שהגעת. בואי, תני חיבוק."

"רגע."

רוני הניחה את הנשק שהיה תלוי על כתפה והשעינה אותו על הקיר. אחר כך חיבקה את אידה חיבוק חזק.

"את עוד תפרקי אותי."

"מה זה, סבתא? למה שמת כל כך הרבה מייקאפ?"

"הרבה? לא שמתי לב." היתממה.

רוני התיישבה על הספה שבסלון ואידה ניגשה להכין קפה ולהביא כיבוד.

רוני סקרה במבטה את הדירה הקטנה והמוכרת שואפת את ריח הבושם שהוא חלק בלתי נפרד מסבתה.

כשחזרה עם הקפה והעוגיות, התיישבה סמוך לרוני וליטפה אותה ליטוף אוהב על לחיה.

"איך בצבא?"

"בסדר, אמרתי לך שיתנו לי להיות מ"ממית?"

"לא. איזה יופי של חדשות. מתי?"

"בשבוע הבא מגיע מחזור חדש ואז אתחיל."

"והחבר?"

"בסדר. התחיל ללמוד בבן גוריון לפני שבוע."

"אתם רציניים?"

"הוי, אל תעשי מזה סיפור אנחנו עוד צעירים מדי." הניפה רוני את ידה בתנועת ביטול.

נפלה שתיקה שנדמתה קצת ארוכה מהרגיל. רוני חשבה שסבתה נראית קצת פזורת דעת. אידה התנערה קלות, קירבה את פניה לפני נכדתה ופנתה אליה בקול רציני.

"אני רוצה לומר לך משהו שיהיה סוד רק של שתינו, עד מותי לפחות. האם את מסוגלת לזה?"

רוני הביטה בעיני סבתה, גופה מתוח. מעולם, בעבר, לא הייתה ביניהן אינטימיות שכזו. היא שיפרה את ישיבתה ותוך כדי כך הרחיקה את פניה מעט.

"סבתא, אני מבטיחה לך שכל מה שיאמר כאן היום יישאר נעול אצלי כמו בכספת." אמרה כשותפה לדבר עבירה למרות שלא היה לה מושג במה מדובר.

אידה רכנה לעברה שוב עד שכמעט נפגשו פניהם.

"אני... אני... רוצה לבקש ממך משהו. לא, אני לא רוצה להתחיל כך." התחרטה. "אני בעצם רוצה לספר לך קודם על סבא ועליי."

רוני הייתה קשובה ודרוכה.

"סבא ואני היינו הרבה שנים ביחד. הוא היה הראשון שלי, את יודעת. וגם האחרון." הסומק שעלה על פניה הוסתר היטב על ידי המייקאפ.

"עד ליום שבו המצב התדרדר בבת־אחת הכל היה נפלא. כלומר, לא הכל. אי אפשר הכל כמובן. אבל אני מתכוונת ל... את יודעת."

"כן."

"את והחבר שלך, מה שמו?

"אריאל."

"כן, אריאל."

"אתם בטח כבר אה... ביחד. נו את מבינה למה אני מתכוונת."

"סבתא?!"

"מה סבתא... זה חשוב!" הרצינה לפתע.

רוני הנבוכה בלעה את רוקה והביטה באידה כאילו פגשה בה בפעם הראשונה.

"כככ... כן אריאל ואני שוכבים אם לזה התכוונת." התאדמה.

"יופי!" חייכה.

"סבתא?!"

"כן, זה חשוב! טוב, כעת אמשיך. סבא ואני, כמו שאת מתארת לעצמך, ולפי זה שילדתי את אימא שלך ואת דודה שלך, גם אנחנו אהה... קיימנו יחסים. אז זה לא היה חופשי כמו היום." תנועותיה של אידה הלכו והתרככו ככל שדיברה. נשיות שהייתה קפואה בתוכה, נמסכה מחדש בגופה. רוני הבחינה בכך.

לאן הולכת השיחה הזאת? חלפה מחשבה בראשה.

אידה, מרוכזת בדברים שרצתה לומר, המשיכה.

"לפני ארבע שנים, כשסבא נפטר, נקברו איתו גם היחסים שלנו. לא ממש הרגשתי צורך, את יודעת, ל... ואחר כך התחילו להסתובב סביבי כל מיני אלמנים, חלקם אפילו נחמדים."

"כן, אני זוכרת. היה אחד, שמעון, אני חושבת שהיה חביב בעיניי," רוני תהתה לאן אידה חותרת.

"הוא דווקא מצא אז חן בעיניי. מסכן, נפטר," אמרה אידה בקול מהורהר. "אבל בואי נמשיך. בקיצור, אף פעם לא הגענו למיטה, וכך הם באו והלכו."

רוני חיפשה מפלט ממבוכתה טבלה עוגייה בקפה המתקרר עד שזו נשרה לתוך הנוזל.

"אוייש."

"לא נורא, רוני'לה," הזדרזה אידה להחזיר את השיחה למסלולה המתוכנן.

"בסוף הבנתי," המשיכה. "שאני לא רוצה זוגיות עם גבר רק כדי שנשכב פעם בחצי שנה, כשהכוכבים במקרה מסתדרים בסדר הנכון. הרי יש תמיד סיכוי שזה ייגמר בכך שאני אצטרך להחליף לו חיתולים!"

רוני סגרה את פיה, שהיה פעור עד עתה, ולחלחה מבלי דעת את שפתיה היבשות בעזרת לשונה.

"סבתא, אני מאוד אהבתי את הזוגיות שלך ושל סבא ואני לא... ממש מבינה לאן השיחה הזו מובילה," התפתלה במבוכה.

"רגע, רוני'לה, אני יכולה לשאול אותך שאלה?" קטעה אותה אידה.

רוני התעקשה להמשיך בדבריה.

"תמיד התגאיתי בכם. אבל אני לא מבינה מה פה מחייב שבועת סודיות. כל אחד מבין שבני זוג שוכבים."

זהו, עכשיו זה מגיע. אידה עצמה את עיניה שאפה אוויר מלוא הריאות ואמרה במהירות ובהחלטיות.

"אני רוצה שתעזרי לי לקנות ויברטור."

רוני הביטה באידה בעיניים גדולות. אידה החזירה לה מבט כנאשמת שמחכה לפסק דין. נפלה שתיקה. רוני ההמומה הרגישה בסומק הלוהט שכיסה בבת־אחת את פניה. גל לא צפוי הלך והתפתח בבטנה והחל מטפס במעלה החזה עד שלא יכולה הייתה להתאפק עוד ופרצה בצחוק בלתי נשלט. אידה הביטה בה כמעט נעלבת, כבר כמעט הצטערה על כל העניין, אך ככל שהביטה ברוני שלא הצליחה להחניק את צחוקה, התחלפה מבוכתה בצחקוק קל שהלך והתעצם ככל שנדבקה יותר ויותר בצחוקה של נכדתה.

וכך הן ישבו על הספה, סבתא ונכדה, גועות בצחוק שאינו ניתן לכיבוש, עיניהן דומעות ונשימתן משתנקת. לרגע הפסיקו ושוב חזר הצחוק והתפרץ כאילו יש לו חיים משלו.

"אני... צריכה... פיפי," הצליחה רוני לומר לבסוף בין פרץ צחוק אחד למשנהו.

היא קמה והלכה לשירותים ואידה בלי נשימה שמעה אותה צוחקת מרחוק. כשנרגעו התיישבה רוני שוב על הספה.

"אוקיי, סבתא, מה את רוצה ממני?" צחקקה.

"תראי רוני, אני לא יודעת איך קונים בטלפון. אנחנו היינו קונים בחנות. את בטח יודעת איך מזמינים."

"כן אני יודעת. אבל יש כל מיני ו... אולי צריך גם שמן סיכה."

הפעם היה תורה של אידה להשתומם. "שמן סיכה? כמו במכונית?"

שוב השתלט צחוק בלתי נשלט על השתיים. וכך היה הצחוק דועך והולך ושוב מתפרץ כאשר עיניהן שבו ונפגשו.

לבסוף נרגעו, מחזירות לעצמן את נשימתן הסדירה, ובדל חיוך על פני כל אחת מהן.

רוני הרימה את הטלפון הסלולרי והקישה "ויברטור" בגוגל. מייד עלו שמות חנויות היא נכנסה לאחת מהן. גלריה שלמה של ויברטורים שונים ומשונים עברו לנגד עיניהן כאשר רוני גללה אותן על מסך הטלפון שתיהן הביטו בצילומים ובתיאורים.

"תסגרי," אמרה אידה. "כעת זה מביך אותי."

"גם אותי."

"אני מבקשת ממך שתזמיני מה שנראה לך."

"בסדר, סבתא."

לא הביטו אחת בשנייה. שתיקה חדשה עמדה באוויר.

"אוקיי," אמרה רוני לבסוף, "אני כבר צריכה לזוז."

היא אספה את חפציה והשתיים הלכו לעבר הדלת בקצב שהכתיבה אידה. הן התחבקו ורוני דימתה לראות שמץ קריצה בעיני סבתה.

חיוך רחב עלה על פניה כמו על פניה של אידה.

"רוני'לה, כבר מזמן לא צחקתי כמו שצחקתי איתך היום."