אירלנד וישראל

הקדמה

במשך 40 שנים עמדתי בקשרי מסחר וחברות עם אירלנד, מתוכן במשך 25 שנים הייתה לי הזכות לכהן כקונסול כללי כבוד של אירלנד בישראל, תפקיד ששיאו היה בתקופה הקריטית שבין השנים 1992 ל־1996, אז הייתי אמון על הובלת המשימה הדיפלומטית בהיעדר שגרירות אירית בארץ.

באותן שנים הייתה לי הזכות לעמוד במרכזם של מאמצים דיפלומטיים מורכבים, ששילבו בין תהליכים פוליטיים, קשרים כלכליים מתהדקים וקידום התרבות והתיירות בין ישראל ואירלנד. תפקידי דרש לא רק הבנה מעמיקה של הדינמיקות הפוליטיות, אלא גם רגישות תרבותית ויכולת לגשר על הבדלים ולבנות אמון בין המדינות, דבר שאינו פשוט כלל. לשמחתי, נפל בחלקי לעסוק בו יום ביומו.

בתקופה זו זכיתי ליצור קשרים אישיים עם דמויות מפתח באירלנד ובישראל ופעלתי ללא לאות לסלול את הדרך להקמתה של שגרירות אירלנד בישראל, דבר אשר צלח לבסוף בשנת 1996.

היה זה מסע ארוך של בניית תשתיות לצורך דיאלוג ושיתוף פעולה, שסייע ביצירת קשרים ארוכי טווח בתחומי הסחר, ההשקעות והיחסים המדיניים.

עם זאת, הספר אינו עוסק רק ביחסים הבילטרליים בין שתי המדינות, אלא נוגע גם בסיפורים האישיים שמאחורי הקלעים - באתגרים האישיים והמקצועיים עימם התמודדתי לאורך הדרך, בצעדים הראשונים, ברגעים של מתח ושל חוסר ודאות, וגם ברגעים של התעלות ותחושת הצלחה. מדובר במסע של צמיחה אישית, לא פחות משהוא מסע של הישגים מקצועיים. אני מקווה להוות השראה ולהביא תועלת לאנשים בראשית דרכם המקצועית, וכן לאלו שכבר החלו את המסע וזקוקים לעידוד.

בעיניי, החוויות המתוארות בספר הן עדות למסע של למידה מתמדת ושל מסירות ליצירת קשרים משמעותיים ובני־קיימא. הן ממחישות את החשיבות של עבודה מתוך חזון רחב, כזה המכיר בחשיבותם של הקשרים האנושיים לא פחות מההישגים הפוליטיים והכלכליים.

הספר מוקדש לכל מי שהיה שותף למסע הזה - לכל אותם אנשים ונשים שפעלו מתוך מחויבות לשיתוף פעולה, ולכל אלה שהאמינו כי אפשר לבנות גשרים שמחברים בין תרבויות ומדינות.

חלק ראשון:
ישראל

אומרים ישנה ארץ

שני דברים מרכזיים ידע דוד בן גוריון עם החלטתו ההיסטורית להכריז על הקמת מדינת ישראל: הראשון היה כי ברגע שתוכרז מדינה, יגיבו מייד כל צבאות ערב הסובבים אותנו במתקפה חריפה ואכזרית. החשש הזה לא היה שולי; בן גוריון היה מודע היטב למתח הגובר במזרח התיכון, לתהפוכות הפוליטיות ולרקע ההיסטורי שהוביל למלחמות העבר, ולכן ידע לראות גם קדימה, אל עבר העתיד המיידי.

הדבר השני היה כי מדינות ערב, בין אם הן קרובות ובין אם רחוקות, יתנכלו שבעתיים ליהודים החיים בתחומן. תחושות של דחיפות ושל אי־ודאות אפפו את המצב, ולא עזר כששלח את גולדה מאיר להיוועץ עם עבדאללה מלך ירדן, בתקווה כי זה יסכים להוריד את נשקו. גולדה חזרה בידיים ריקות כשבידה פתק ובו ארבע מילים בלבד: "לא הועיל, תהיה מלחמה". אלו היו מילים שהשאירו חותם עמוק בלבבות כולם וחרצו עוד חריץ בעתיד לבוא.

דוד בן גוריון, אדם חזק ואסטרטגי, ידע שבמלחמות אי אפשר לנצח לבד. הוא הבין כי מלחמת העצמאות לא תהיה הראשונה ולא האחרונה, וכי עליו לגייס אנשים וחיילים ולהקים יישובים, בתים ואוהלים — כל דבר שבאמצעותו אפשר יהיה לעמוד מול האויב ולתפוס אחיזה בקרקע. היו לו חזון ואמונה עזה, אך הוא היה מודע גם לאתגרים המרובים שבדרך, כמו הקשיים הכלכליים והחברתיים, שהיו חלק בלתי נפרד מהקמת המדינה.

אחת מאותן מדינות ערביות שבהן הייתה קהילה יהודית משמעותית, כ־150 אלף יהודים, הייתה עיראק. שנים לפני כן, בחג השבועות של 1941, התחולל פוגרום ביהודי בגדד, הידוע גם בשמו "הפרהוד", ובו נהרגו מאות ונפצעו אלפים. זאת הייתה נקודת המפנה שממנה יהודי עיראק הפסיקו להרגיש מוגנים בביתם. התוצאה הייתה צמיחה של המחתרת הציונית בעיראק, שפעלה החל מאותה שנה במשך כעשור, כאשר אחת ממטרותיה הייתה עידוד עלייתם של היהודים לארץ ישראל.

עד לתחילת שנות ה־50 החוק בעיראק לא אִפשר ליהודים לצאת משטח המדינה. מי שרצה לעזוב, היה צריך לעשות זאת באישון ליל, כמו גנב המנסה להימלט בחושך. העלייה לישראל הייתה מסוכנת ומורכבת; העולים נאלצו להיעזר בנהגים של חברת "אגד", שנסעו לעיראק מטעם הצבא הבריטי. אלה הבריחו במכוניותיהם לא רק עולים, אלא גם נשק, אותו העבירו לידי הצבא הבריטי ששלט בזמנו בארץ ישראל, מה שהוסיף לתחושת החירום וללחץ שהופעל עליהם. המסע לארץ היה רצוף אתגרים וקשיים, ונדרש מהם אומץ רב.

בינתיים, הרוב שנותר מאחור סבל לא מעט מהתנכלויות וממעצרים ליליים ללא סיבה נראית לעין. יהודים שהשתייכו לתנועה הציונית נתפסו ועונו ללא רחמים, דבר שזירז עוד יותר את הצורך להוציאם משטחי המדינה. בישראל, כבר בשנת 1949, גויס מרדכי בן פורת כשליח המוסד, עם מטרה אחת ברורה: לארגן באופן מסודר את עלייתם של יהודי עיראק לארץ.

לקראת סוף שנת 1949, אבא אבן, שהיה נציג ישראל באומות המאוחדות, שוחח עם הקטור מקניל, עמיתו הבריטי, על מצב יהודי עיראק. השניים הגיעו למסקנה כי הדבר הבטוח ביותר יהיה להעלותם לארץ, ובכך לשמור על חייהם ועל עתידם. מקניל הבטיח כי ידבר על כך עם ראש ממשלת עיראק, אך התהליך לא היה פשוט. לצורך העניין נדרשו שיחות מתמשכות ולקיחת סיכונים רבים, ובכל צד נדרש להפעיל שיקול דעת זהיר.

לאחר כמעט שנה של מגעים ודיונים אושרה סוף סוף עליית היהודים לישראל, אך כמובן בתנאים מגבילים — שלילת אזרחותם העיראקית והשארת כל רכושם מאחור.

ביום שישי, 19 במאי 1950, עלו 86 עולים יהודים, מלווים בקצין משטרה עיראקי, על הטיסה הראשונה החוצה מבגדד, בדרכם לשדה התעופה בלוד, עם עצירה בקפריסין. בימים שלאחר מכן, הגיעו עוד 614 עולים נוספים מבגדד לישראל. כל טיסה כזאת הייתה רוויה בפחד, אך גם בתקווה. הטיסות נמשכו והפכו לרכבת אווירית של ממש, כל זאת תחת הכינוי "מבצע עזרא ונחמיה".

על אחת מהטיסות הללו עלינו הוריי ואני, כשחלומות ותקוות מלווים אותנו לעבר הארץ החדשה. השארנו מאחור את כל מה שהכרנו, את חברינו, את משפחתנו ואת חיינו הקודמים, ונסענו בתקווה לבנות חיים חדשים במולדת. הייתי אז כבן שנה.

הוריי ואני הגענו ממוסול, העיר השנייה בגודלה בעיראק, עיר בעלת היסטוריה עשירה, שוקקת חיים ותרבות, אך התרבות היהודית והחיים היהודיים בה היו מצומצמים. בניגוד לבגדד, עיר הבירה, במוסול היו רק כמה אלפי יהודים, קהילה קטנה שניסתה בכל כוחה לשמור על צביונה.

הוריי היו אז בשנות העשרים לחייהם, תקופה שבה רבים מצעירי הקהילה היהודית היו חסרי קריירה משמעותית ומרקם חיים יציב. אבי, שהתגייס בגיל צעיר לשירות הצבאי, שירת בצבא העיראקי, אך בסופו של דבר הצליח להשתחרר בתמורה לסכום כספי לא קטן.

כולם כבר פה, כולם ישנם

בנהריה השתלבתי מהר ובאופן טבעי ביותר בבית הספר היסודי המקומי. תמיד הייתי תלמיד טוב - לא בהכרח הכי טוב בכיתה ולא תמיד במקום הראשון - אך הייתי מרוצה מהציונים שלי וכך גם הוריי. באופן טבעי, היו תחומים שבהם ידעתי שאני יכול להשתפר וכאלה שהרגשתי בהם הרבה יותר בנוח.

יום אחד אבי קנה לי טרנזיסטור קטן. אני זוכר את הרגע שבו קיבלתי אותו. הרגשתי כאילו קיבלתי כרטיס אל העולם הגדול. לא יכולתי להפסיק להאזין לשידורים. במשך שעות הייתי מאזין למוזיקה ולדיווחי אקטואליה, לחדשות ולתסכיתים. היו שירים שלעיתים קרובות הייתי שומע שוב ושוב, ותוהה מדוע השדרן אוהב אותם כל כך. אחד השידורים שנחרטו בזיכרוני מאותה תקופה היה הרצח של הנשיא ג'ון קנדי.

זה קרה בשנת 1963, ואני זוכר את הקריין ברדיו מתאר בפרטי־פרטים כיצד הנשיא נורה במהלך ביקורו בדאלאס. הקשבתי לכל פרט בתיאוריו: מכונית הקאדילק הפתוחה, האווירה ברחובות, ההלם שבו האומה האמריקנית הייתה שרויה. לא האמנתי שדבר כזה יכול לקרות. לא האמנתי שמישהו יכול להרוג נשיא. השנים יעברו ולצערי דבר דומה יקרה גם אצלנו בארץ.

הסקרנות הרבה שלי בכל הנוגע לאקטואליה וליחסים בינלאומיים הביאה לכך כי בנעוריי הספרייה העירונית הייתה המקום שבו ביליתי הרבה מאוד מזמני. בין היתר, נהגתי לקרוא את "בטאון חיל האוויר" ושאבתי ממנו ידע רב. עד מהרה התחלתי להשתתף בקורס גדנ"ע אוויר שהתקיים בבית הספר הטכני של חיל האוויר בחיפה, ובו במשך שבוע בנינו דגמים של מטוסים ולמדנו על אווירודינמיקה, הנדסה, מבנאות ועוד.

אהבתי לקרוא ספרים בנושאים מגוונים, בין היתר בנושאים צבאיים: קראתי על סוגי המטוסים השונים ועל צוותי האוויר שמפעילים אותם, אהבתי את צילומי המטוסים ואת פניהם המטושטשות של הטייסים ושמם שתמיד כווץ לכדי אות אחת בלבד. התעניינתי במיוחד במצביאים ובמפקדים בצבא ההגנה לישראל ובצבאות אחרים וקראתי על אודות הדרך שבה הם תפקדו ועל האתגרים שעמדו בפניהם.

בהמשך קראתי גם על הקרב המפורסם של המשחתת "אברהים אל־אוול" (שתיקרא בהמשך "אח"י חיפה") שהותקפה על ידי חיל הים וחיל האוויר הישראלי במהלך מלחמת סיני. כל סיפור כזה, כל תיאור פעולה צבאית, היה מרתק עבורי. לא הייתה מלחמה שלא עקבתי אחריה, ועד היום אני יכול לזכור את כל הצעדים שהוביל דוד בן גוריון עד שפרש מתפקידו כראש ממשלה בשנת 1963. הוא תמיד היה דמות משמעותית עבורי, מישהו שמוביל לא רק במדינה, אלא גם בעולם כולו.

עוד עניין אותי בשעתו משבר הטילים בקובה בין ארצות הברית לברית המועצות. אהבתי לקרוא על מעללי המעצמות הגדולות ממקום שבתי בישראל הקטנה - חצי סיכה על מפת העולם. עוד שקדתי על זיהוי הדגלים של המדינות השונות, השקעתי זמן במחשבה ובתשבצים והרהרתי באפשרות להיות עיתונאי כשאגדל. מקצוע שהרגשתי כי הוא מאגד בתוכו הרבה מתשוקותיי באותן שנים.