לדהור מתוכו אל עצמי

הקדמה 

את הרעיון הבסיסי לספר הזה התחלתי לכתוב לפני יותר מעשרים וחמש שנה.
בשלב מסוים התובענות שבתהליך גברה על תשוקת הכתיבה – והמסע נעצר. 

הסיפור המתין בסבלנות כשני עשורים. בינתיים עברתי גלגולים רבים, עד שבשנים האחרונות הצלחתי למקד את עצמי מחדש בתוך תהליך הכתיבה – המייסר, המזכך והמרפא. 

כנראה, הייתי צריך עוד קצת לצמוח, כדי להשלים את המלאכה. 

מאחל לכם מסע קריאה מרגש ומעורר השראה.

"כל מה שקורה לך מדויק עבורך ולטובתך
הכול נובע ממקור אינסופי של אהבה" 

ה ק ו ל   ה פ נ י מ י

חלק 1

לפתע נשאבתי אל תוך מערבולת ענקית, כשמסביבי התגבשו להן טבעות עשן צבעוניות שהתערבלו בתוך עצמן, כמו עננים בשמיים לפני סערה. הטבעות הסתובבו סביבי באיטיות כשהן יוצרות ספירלה אינסופית הנמתחת אל מעמקי האופק.

בעודי מסוחרר, נדהמתי לגלות שאני מרחף בתוך המערבולת הזאת – ללא שליטה, ללא משקל, וכמעט ללא תנועה – בהילוך איטי... ממש כמו אסטרונאוט בחלל.

     לרגע הריחוף הזה בתוך הספירלה הזכיר לי את סדרת הטלוויזיה המיתולוגית "מנהרת הזמן" – אחת מהסדרות שהיו הכי אהובות עליי בילדותי. שני גיבורי הסדרה נהגו לדלג שם מזמן אחד לזמן אחר, כשהם מרחפים בחלל אל הלא נודע, בתוך פסיפס של אורות צבעוניים. הריחוף המוזר הזה שלהם, כמו גם הריחוף שלי – תמיד התרחש בהילוך איטי ותמיד גם הצית את דמיוני הפרוע.

     בכל אופן הריחוף האיטי שלי אל הלא נודע היה עדין ונעים – לפחות בהתחלה – ואני הייתי מהופנט מעוצמת הספירלה הצבעונית והיפה הזאת שהקיפה אותי. בהיתי בהתפתלותה אל מעמקי האופק האינסופי, בהלם מוחלט, בזמן שניסיתי להבין:

"איך הגעתי לכאן לכל הרוחות?"

     בזמן שבהיתי אל תוך האופק החשוך, הופיע לפתע מתוכו אור לבן שהלך והתעצם בהדרגה.

     "זה נראה כמו האור שמתארים כל האנשים שחוו מוות קליני, ולבסוף הצליחו לחזור לחיים," תהיתי בחשש, בזמן שבחנתי את האור כמהופנט.

אחר כך חשבתי על כך שהאור הזה לרוב מתואר כחוויה סופנית מרהיבה ומושלמת, אך עם זאת נראה שכל מי ש"זוכה" לראות את האור האלוהי, שכנראה מחכה לכולנו בסוף הדרך – גם מבקש בדרך כלל, או יותר נכון מתחנן שם למעלה, ב"משרדי הקבלה של המתים החדשים" – שייתנו לו הזדמנות נוספת לחיות.

איכשהו, בסופו של דבר, רובם ככולם רוצים לשוב לחייהם הרגילים והדפוקים – לסיבוב נוסף של סבל מתמשך על פני האדמה.

ככול שניסיתי לעקוב אחרי הכיוון שהוביל אליו הסחרור שסחף אותי אל קירבו, התעצם האור שבקצה הספירלה, וסנוור אותי יותר ויותר – כאילו בכוונה. עד שלבסוף נכנעו עיניי הצורבות לעוצמת האור, ונאלצתי להסית ממנו את מבטי.

     "שוב כוחות האור הכריעו את עיניי," חשבתי ונזכרתי שזאת לא הייתה הפעם הראשונה שאור גדול הכריע אותן.

****

הייתה תקופה קצת משונה בילדותי, שבה נהגתי, מדי פעם, להתגרות בעוצמת קרני השמש הקופחת. הייתי ילד סקרן מאוד – ומשועמם לא פחות, ומדי פעם, משום מה, הייתי מאתגר את עצמי בלהביט ישירות בשמש הלוהטת, זמן ממושך ככל האפשר, בעיניים פקוחות לרווחה – בלי למצמץ.

פעם אחת אימי תפסה אותי, בעודי בוהה בשמש. היא כמובן הייתה מזועזעת לחלוטין. אחר כך הזהירה אותי שאפשר להתעוור, ואפילו גם למות מזה. בסופו של דבר, היא הבהירה לי שהיא לא מרשה לי לעשות את זה שוב –  לעולם.   

הבנתי מייד שעליי להיזהר יותר בפעמים הבאות, ולהקפיד לבצע את הניסוי המוזר שלי כשהיא לא בסביבה. לא ברור מה בדיוק עבר לי בראש אז. בלי משקפי שמש, בלי שום הגנה הייתי בוהה ישירות בכדור הבוער עד כמה שיכולתי, בלי למצמץ. כמובן, שאחרי שניות בודדות, כבר נאלצתי להסיט את מבטי מכדור השמש הלוהט בכניעה מוחלטת, כשעיניי המותשות שורפות ודומעות.

אחרי שכוחות האור ניצחו אותי שוב ושוב – ושוב – הבנתי לבסוף שעדיף לי לא להתעסק עם כוחות שחזקים ממני. המעשה הזה תמיד הסתיים בכתם או חותם, דמוי כדור שמש ירוק-סגלגל וזרחני, שנצרב על קרניות עיניי וליווה את מבטי לכל מקום. אפילו כשעצמתי עיניים הוא היה צף שם בחושך, מסרב בעקשנות להיעלם.

בזמן שחיכיתי שכתם השמש יתפוגג לחלוטין, נהגתי לדמיין שיש לי עין ביונית, ושהכתם הזרחני הוא מעין כוונת משוכללת שמסייעת לי למקד את הנשק העתידני שלי אל עבר המטרה.

****

טבעות העשן הצבעוניות המשיכו לחוג סביבי באיטיות, וזה היה כמו נצח. בשלב מסוים הרגשתי אופוריה קלה מהריחוף המערסל הזה. מחשבותיי התערפלו, והתענגתי על היותי נטול משקל – קל כנוצה.

"איך זה שאני תלוי כך באוויר?" תהיתי לעצמי, בזמן שבחנתי בהשתאות את כפות ידיי ורגליי המרחפות. יכולתי להתרגש ולהתמסר בקלות אל כל היופי הסוריאליסטי והצבעוני שעטף אותי מכל עבר – אלמלא הספק וההיגיון שהתעוררו בתוכי, וחלחלו בנחישות אל תודעתי המרחפת.

     "האם אני אכן בחלל? ואם כן – כיצד אני נושם עכשיו?"

הסחרור הצבעוני המשיך לשאוב אותי אל האור הבוהק בקצב אחיד, פחות או יותר – עד שהקצב החל פתאום להאיץ. ככל שהמהירות עלתה, כך גברו גם פחדיי מפני החבטה האיומה והסופנית, שלבטח מחכה לי שם, בקצה הלא ידוע של המסלול המשונה הזה – חבטה שתסיים את חיי כל כך מהר, לפני שאספיק להבין מה קורה לי.        

"שום דבר לא יכול לספוג נפילה כל כך ארוכה ועוצמתית כזאת או לרכך אותה..." חשבתי לעצמי, בעודי נשאב אל האור במהירות מתגברת. לרגע, בין כל פחדיי, דמיינתי את עצמי כעליסה מ"ארץ הפלאות", צונח במחילתו של הארנב הלבן אל מעמקי הלא נודע, וזה העלה בי חיוך. "אולי כל זה ייגמר בחדר עם מפתח גדול ודלת קטנה למציאות חדשה..."

היה תדר מסביב ששידר לי תחושה חיובית שלא יכולתי להסביר, כאילו ידעתי שיהיה בסדר, למרות שפחדתי פחד מוות מהתרסקותי הצפויה.

ואכן כמו שזה התחיל, כך זה גם נגמר – בבת אחת, בפתאומיות. בלי יכולת להבין או לעכל את הגורם לסחרור המוזר הזה, כמו גם את אשר הביא לסיומו. הנפילה האינסופית הזאת הסתיימה ברכות שקטה, כשאור בהיר ובוהק עוטף וכמו מחבק אותי באהבה.

לו יכולתי, הייתי בוחר להישאר שם, באותו רגע מנחם – לנצח נצחים.

ואז היה שקט. שקט גדול, שקט מקפיא. שקט שגרם לי לחשוש ממה שיבוא אחריו. לאט ובהדרגה מצאתי את עצמי מתרגל אליו, תוך כדי סידור נשימותיי המהירות, שנשמעו חזקות וכבדות מתמיד בתוך הדממה המוחלטת שהשתררה סביבי.

עוצמת האור אשר עטפה אותי קודם לכן דעכה לאיטה, כאילו נכנעה לעלטה, ויכולתי להבחין באבק סגלגל וסמיך שהתפזר סביבי. גם הוא נראה כמו טבעת העשויה מענן – דומה מאוד לטבעות העשן הצבעוניות אשר הקיפו אותי קודם לכן. טבעת האבק הסגלגלה התרחבה והתרחקה ממני באיטיות – כתגובה ישירה לעוצמת נחיתתי על הקרקע. תגובה שנראתה לי לא הגיונית לחלוטין.

"נראה שיש לי מסה כמו של מטאור..." השתוממתי בזמן שבחנתי את הטבעת המתרחקת סביבי.

הרגשתי כאילו צנחתי מהשמיים בעוצמה רבה, שנבלמה איכשהו ברגע האחרון. כמו המעליות הסופר מהירות, שיש בגורדי שחקים, שטסות מלמעלה למטה, מהקומה ה- 150 או ה- 200, בצניחה חופשית ואז בולמות עצמן בפתאומיות מהקומה העשירית ועד לקומת הכניסה.

בזמן שהטבעת הסגלגלה התרחקה ממני, הבטתי סביב ולא הצלחתי להבין איפה אני נמצא. תחושתי הכללית הייתה שאני רחוק מאוד – אבל מאוד, מהבית.

"ייתכן מאוד שאני בכלל מת," חשבתי לעצמי בקור רוח שלא אופייני לי בדרך כלל. "ייתכן שכל הריחוף המוזר הזה בתוך הספירלה אל עבר האור הבוהק, הנפילה המהירה אל הלא נודע והנחיתה המוזרה לא פחות במקום שאין לי מושג איך לתארו, הם חלק מתהליך של המוות שלי. ואם כך מרגיש המוות, אז הוא בכלל לא נורא כפי שכולם חושבים. המוות חכם. הוא דואג לרכך לנו את החוויה. אולי הוא אפילו טוב..."

לא זכרתי כאב, לא חבטה, לא התרסקות– ולא שום זוועה אחרת, לצורך העניין. כל החלקים התחברו במוחי למסקנה אחת: "חד משמעית – מוות!" פסקתי ביני לבין עצמי.

עוד אני מעכל, מסדר ומנתח את שאירע, החלו קרני אור דקיקות וחמימות לחלחל מבעד לאותה טבעת אבק סגלגלה, שהלכה והתרחבה במקביל להתרחקותה ממני. קרני האור פילסו את דרכן דרך חלקיקי האבק, פיזרו אותם וכמו טיהרו את הסביבה, תוך שהן משרות תחושת אופטימיות שהתפשטה באוויר.

     האור, שהתפשט והתעצם במהירות, סנוור באחת את עיניי, אשר שוב לא עמדו בכאב ונעצמו בכניעה. מאחר שהייתי בטוח שאני מת, התמלאתי בדריכות ובסקרנות רבה לקראת הבאות, "מה עכשיו? אלוהים? מלאכים? גן עדן? אולי גיהינום?"

לאכזבתי הרבה אלוהים לא הופיע. גם מלאכים לא היו שם. מה שכן היה שם זה זמן – הרבה יותר מידי זמן לחשוב. במקביל למחשבותיי על מותי בטרם עת, התעוררו מחדש המודעות העצמית שלי, ביחד עם השכל הישר וההיגיון. כמו סנגורים מפוקחים שניהם ערערו לחלוטין את כל תיאוריית המוות שרקמתי לעצמי רגע קודם לכן.

אולי זה היה קשור לקרני האור הדקיקות, אשר פיזרו את אורן המטהר גם על מחשבותיי הקודרות. איך שלא יהיה, שמתי לב לעצם העובדה שאני מודע. מודע לחלוטין לכאב אשר צרב את עיניי, ולשקט שאפף אותי. מודע לגופי, שהרגיש חזק ובריא מתמיד, בלי שום צורך להתמקד בו בכלל – מודע לעצם היותי מודע.

יכולתי להריח ריחות שלא זיהיתי את מקורם, אבל ידעתי בוודאות שהם צמחים ירוקים, ושהם נחוצים לקיומי. הריח הירוק והרענן הזה סיפק לי שמחה עצומה, שאין לתאר במילים. שמחתי בעיקר על כך, שתחושותיי ורגשותיי עדיין קיימים ופועמים בי.

"אם אני מרגיש, חושב וכל כך מודע לעצמי, יכול להיות שאני בכל זאת חי?" שאלתי את עצמי בתקווה. משום שבאיזשהו מקום, אחרי הכול ולמרות הכול, לא הייתי מוכן עדיין למות. גם אני, מסתבר, רציתי לשוב לחיי הרגילים והדפוקים. גם אני רציתי סיבוב נוסף של סבל מריר-מתוק על פני האדמה.

ככל שחשבתי על זה יותר, התפשטה בכל גופי תחושה מוכרת של חיות וערות.

"אני חי!" עודדתי את עצמי, "כן, זה כנראה היה רק חלום...חלום מאוד, אבל מאוד מציאותי. כנראה, עוד אחד מהחלומות ההם..." חשבתי כשנזכרתי בחלומות ההם, המיסטיים, שהיו לי פעם כשהייתי צעיר יותר. חלומות מסוג מאוד מסוים הנקראים "חלומות צלולים".

****

בזמן חלימה צלולה או בשמה האחר, חלימה מודעת, גופנו נמצא במצב מיוחד, בין שינה לערות, בעוד תודעתנו מרחפת באזור הדמדומים, בין חלום למציאות. כתוצאה מכך חלק מהתודעה, החלק הער, מודע לכל מה שהוא רואה וחווה בתוך החלום.

נסו להיזכר במראות המוזרים והבלתי הגיוניים שמופיעים בחלומותיכם. עכשיו נסו לדמיין אותם מציאותיים לחלוטין כאילו הם מתרחשים כאן ועכשיו. זה עלול להיות מטריד, משתק ומפחיד מאוד.

     מצד שני, חלום צלול מעמיד לרשותנו את היכולת ליצור כל מה שעולה על דעתנו.

     דמיינו שאתם שולטים על כל מה שמתרחש בחלום – כל מה שרק תרצו, מתגשם ומייד. נותר רק לרצות נכון, ולבחור נכון...

*המשך הפרק זמין בספר המלא*