לדהור מתוכו אל עצמי

פרק 1
 

לפתע נשאבתי אל תוך מערבולת ענקית, כשמסביבי התגבשו להן טבעות עשן צבעוניות שהתערבלו בתוך עצמן, כמו עננים בשמיים לפני סערה. הטבעות הסתובבו סביבי באיטיות כשהן יוצרות ספירלה אינסופית שנמתחה אל מעמקי האופק.

בעודי מסוחרר, נדהמתי לגלות שאני מרחף בתוך המערבולת הזאת – ללא שליטה, ללא משקל, וכמעט ללא תנועה – בהילוך איטי... ממש כמו אסטרונאוט בחלל.

לרגע הריחוף שלי בתוך הספירלה הזכיר לי את סדרת הטלוויזיה המיתולוגית "מנהרת הזמן" – אחת מהסדרות שהיו הכי אהובות עליי בילדותי. שני גיבורי הסדרה נהגו לדלג שם מזמן אחד לזמן אחר, כשהם מרחפים בחלל אל הלא נודע, בתוך פסיפס של אורות צבעוניים. הריחוף המוזר הזה שלהם, כמו גם הריחוף שלי – תמיד התרחש בהילוך איטי ותמיד גם הצית את דמיוני הפרוע.

בכל אופן, הריחוף האיטי שלי אל הלא נודע היה עדין ונעים – לפחות בהתחלה – ואני הייתי מהופנט מעוצמת הספירלה הצבעונית והיפה הזאת שהקיפה אותי. בהיתי בהתפתלותה אל מעמקי האופק האינסופי, בהלם מוחלט, בזמן שניסיתי להבין:

"איך הגעתי לכאן לכל הרוחות?"

בעודי בוהה באופק החשוך, לפתע הופיע מתוכו אור לבן שהלך והתעצם בהדרגה.

"זה נראה כמו האור שמתארים כל האנשים שחוו מוות קליני, ולבסוף הצליחו לחזור לחיים," תהיתי בחשש, בזמן שבחנתי את האור כמהופנט.

בעודי בוהה, חשבתי על כך שהאור הזה לרוב מתואר כחוויה סופנית מרהיבה ומושלמת, אך יחד עם זאת, נראה שכל מי ש"זוכה" לראות את האור האלוהי, שכנראה ומחכה לכולנו בסוף הדרך – בדרך כלל גם מבקש, או יותר נכון מתחנן שם למעלה, ב"משרדי הקבלה של המתים החדשים" – שיתנו לו הזדמנות נוספת לחיות. איכשהו, בסופו של דבר, רובם ככולם רוצים לשוב לחייהם הרגילים והדפוקים – לסיבוב נוסף של סבל מתמשך על פני האדמה.

ככול שניסיתי לעקוב אחרי הכיוון שאליו הוביל הסחרור שסחף אותי אל קירבו, האור שבקצה הספירלה התעצם, וסנוור אותי יותר ויותר – כאילו בכוונה. עד שלבסוף, עיניי הצורבות נכנעו לעוצמת האור, ונאלצתי להסית ממנו את מבטי.

"שוב כוחות האור הכריעו את עיניי," חשבתי ונזכרתי שזאת לא הייתה הפעם הראשונה שאור גדול הכריע את עיניי.

****

הייתה תקופה קצת משונה בילדותי, שבה נהגתי, מדי פעם, להתגרות בעוצמת קרני השמש הקופחת. הייתי ילד סקרן מאוד – ומשועמם לא פחות, ומדי פעם, משום מה, הייתי מאתגר את עצמי בלהביט ישירות בשמש הלוהטת, זמן ממושך ככל האפשר, בעיניים פקוחות לרווחה – בלי למצמץ.

פעם אחת, אמי תפסה אותי באמצע, בעודי בוהה בשמש. היא כמובן הייתה מזועזעת לחלוטין. אחר כך הזהירה אותי שאפשר להתעוור מזה, ואפילו גם למות מזה. בסופו של דבר, היא הבהירה לי שהיא לא מרשה לי לעשות את זה שוב –  לעולם. זה מיד גרם לי להיזהר יותר בפעמים הבאות, ולהקפיד לבצע את הניסוי המוזר הזה שלי כשהיא לא בסביבה. לא ברור מה בדיוק עבר לי בראש אז. בלי משקפי שמש, בלי שום הגנה – הייתי בוהה ישירות בכדור הבוער הזה עד כמה שיכולתי, בלי למצמץ. כמובן שאחרי מספר שניות בודדות, כבר נאלצתי להסיט את מבטי מכדור השמש הלוהט בכניעה מוחלטת, כשעיניי המותשות שורפות ודומעות.

אחרי שכוחות האור ניצחו אותי שוב ושוב – ושוב – הבנתי לבסוף שעדיף לי לא להתעסק עם כוחות שחזקים ממני.

המעשה הזה תמיד הסתיים בכתם, או חותם, דמוי כדור שמש ירוק-סגלגל וזרחני, שנצרב על קרניות עיניי וליווה את מבטי לכל מקום. אפילו כשעצמתי עיניים הוא היה צף שם בחושך, מסרב בעקשנות להעלם.

בזמן שחיכיתי שכתם השמש יתפוגג לחלוטין, נהגתי לדמיין שיש לי עין ביונית, ושהכתם הזרחני הוא מעין כוונת משוכללת שמסייעת לי למקד את הנשק העתידני שלי אל עבר המטרה.

****

טבעות העשן הצבעוניות המשיכו לחוג סביבי באיטיות, וזה הרגיש כמו נצח. בשלב מסוים הרגשתי מעט אופוריה מהריחוף המערסל הזה. מחשבותיי התערפלו, והתענגתי על היותי נטול משקל – קל כנוצה.

"איך זה שאני תלוי כך באוויר?" תהיתי לעצמי, בזמן שבחנתי בהשתאות את כפות ידיי ורגליי המרחפות. יכולתי להתרגש ולהתמסר בקלות אל כל היופי הסוריאליסטי והצבעוני שעטף אותי מכל עבר – אלמלא הספק וההיגיון שהתעוררו בתוכי, וחלחלו בנחישות אל תודעתי המרחפת.

"האם אני אכן בחלל? ואם כן – כיצד אני נושם עכשיו?"

הסחרור הצבעוני המשיך לשאוב אותי אל האור הבוהק בקצב אחיד, פחות או יותר – עד שפתאום הקצב החל להאיץ.

ככל שהמהירות עלתה, כך גברו גם פחדיי מפני החבטה האיומה והסופנית, שלבטח מחכה לי שם, בקצה הלא ידוע של המסלול המשונה הזה – חבטה שתסיים את חיי כל כך מהר, לפני שאספיק להבין מה קורה לי. "שום דבר לא יכול לספוג או לרכך נפילה כל כך ארוכה ועוצמתית כזאת..." חשבתי, בעודי נשאב אל האור במהירות מתגברת.

לרגע, בין כל פחדיי, דמיינתי את עצמי כעליסה מ"ארץ הפלאות", צונח במחילתו של הארנב הלבן אל מעמקי הלא נודע וזה העלה בי חיוך. "אולי כל זה יגמר בחדר עם מפתח גדול ודלת קטנה למציאות חדשה...".

היה תדר מסביב ששידר לי תחושה חיובית שלא יכולתי להסביר, כאילו ידעתי שיהיה בסדר, למרות שפחדתי פחד מוות מהתרסקותי הצפויה.

ואכן כמו שזה התחיל – כך זה גם נגמר – בבת אחת, בפתאומיות. בלי יכולת להבין או לעכל – את הגורם לסחרור המוזר הזה, כמו גם את אשר הביא לסיומו. הנפילה האינסופית הזאת הסתיימה ברכות שקטה, כשאור בהיר ובוהק עוטף, וכמו מחבק אותי באהבה.

לו יכולתי, הייתי בוחר להישאר שם, באותו רגע מנחם – לנצח נצחים.

ואז היה שקט. שקט גדול – שקט מקפיא. שקט שגרם לי לחשוש ממה שיבוא אחריו. לאט ובהדרגה מצאתי את עצמי מתרגל אליו, תוך כדי סידור נשימותיי המהירות, שנשמעו חזקות וכבדות מתמיד בתוך הדממה המוחלטת שהשתררה סביבי.

עוצמת האור אשר עטפה אותי קודם לכן דעכה לאיטה, כאילו נכנעה לעלטה, ויכולתי להבחין באבק סגלגל וסמיך שהתפזר סביבי. גם הוא נראה כמו טבעת העשויה מענן – דומה מאוד לטבעות העשן הצבעוניות אשר הקיפו אותי קודם לכן. טבעת האבק הסגלגלה התרחבה והתרחקה ממני באיטיות – כתגובה ישירה לעוצמת נחיתתי על הקרקע. תגובה שנראתה לי לא הגיונית לחלוטין.

"נראה שיש לי מסה כמו של מטאור..." השתוממתי בעודי בוחן את הטבעת המתרחקת סביבי.

זה הרגיש כאילו צנחתי מהשמיים בעוצמה רבה, שנבלמה איכשהו ברגע האחרון. כמו המעליות הסופר מהירות, שיש בגורדי שחקים, שטסות מלמעלה למטה, מהקומה ה-150 או ה-200 בצניחה חופשית – ואז בולמות עצמן בפתאומיות מהקומה העשירית ועד לקומת הכניסה.

בזמן שהטבעת הסגלגלה התרחקה ממני, הבטתי סביב ולא הצלחתי להבין איפה אני נמצא. תחושתי הכללית הייתה שאני רחוק מאוד – אבל מאוד, מהבית.

"ייתכן מאוד שאני בכלל מת," חשבתי לעצמי בקור רוח שלא אופייני לי בדרך כלל. "ייתכן וכל הריחוף המוזר הזה בתוך הספירלה אל עבר האור הבוהק, הנפילה המהירה אל הלא נודע והנחיתה המוזרה לא פחות במקום שאין לי מושג איך לתארו, הם חלק מתהליך של המוות שלי. ואם כך מרגיש המוות, אז הוא בכלל לא נורא כפי שכולם חושבים. המוות חכם. הוא דואג לרכך לנו את החוויה. אולי הוא אפילו טוב..."

לא זכרתי כאב, לא חבטה, לא התרסקות– ולא שום זוועה אחרת, לצורך העניין.

כל החלקים התחברו במוחי למסקנה אחת: "חד משמעית – מוות!" פסקתי ביני לבין עצמי.

בעודי מעכל, מסדר ומנתח את שאירע, החלו קרני אור דקיקות וחמימות לחלחל מבעד לאותה טבעת אבק סגלגלה, שהלכה והתרחבה במקביל להתרחקותה ממני. קרני האור פילסו את דרכן דרך חלקיקי האבק, פיזרו אותם וכמו טיהרו את הסביבה, תוך שהן משרות תחושת אופטימיות שהתפשטה באוויר.

האור, שהתפשט והתעצם במהירות, סנוור באחת את עיניי, אשר שוב לא עמדו בכאב ונעצמו בכניעה. מאחר שהייתי בטוח שאני מת, התמלאתי בדריכות ובסקרנות רבה לקראת הבאות, "מה עכשיו? אלוהים? מלאכים? גן עדן? אולי גיהינום?"

לאכזבתי הרבה אלוהים לא הופיע. גם מלאכים לא היו שם. מה שכן היה שם זה זמן – הרבה יותר מידי זמן לחשוב. במקביל למחשבותיי על מותי בטרם עת, התעוררו מחדש המודעות העצמית שלי, ביחד עם השכל הישר וההיגיון. כמו סנגורים מפוקחים שניהם ערערו לחלוטין את כל תיאוריית המוות שרקמתי לעצמי רגע קודם לכן.

אולי זה היה קשור לקרני האור הדקיקות, אשר פיזרו את אורן המטהר גם על מחשבותיי הקודרות. איך שלא יהיה, שמתי לב לעצם העובדה שאני מודע. מודע לחלוטין לכאב אשר צרב את עיניי, ולשקט שאפף אותי. מודע לגופי, שהרגיש חזק ובריא מתמיד, בלי שום צורך להתמקד בו בכלל – מודע לעצם היותי מודע.

יכולתי להריח ריחות שלא זיהיתי את מקורם, אבל ידעתי בוודאות שהם צמחים ירוקים, ושהם נחוצים לקיומי. הריח הירוק והרענן הזה סיפק לי שמחה עצומה, שאין לתאר במילים. שמחתי בעיקר על כך, שתחושותיי ורגשותיי עדיין קיימים ופועמים בי.

"אם אני מרגיש, חושב וכל-כך מודע לעצמי, יכול להיות שאני בכל זאת חי?" שאלתי את עצמי בתקווה. משום שבאיזשהו מקום, אחרי הכול ולמרות הכול, לא הייתי מוכן עדיין למות. גם אני, מסתבר, רציתי לשוב לחיי הרגילים והדפוקים. גם אני רציתי סיבוב נוסף של סבל מריר-מתוק על פני האדמה.

ככל שחשבתי על זה יותר, התפשטה בכל גופי תחושה מוכרת של חיות וערות.

"אני חי!" עודדתי את עצמי, "כן, זה כנראה היה רק חלום...חלום מאוד, אבל מאוד מציאותי. כנראה עוד אחד מהחלומות ההם..." חשבתי כשנזכרתי בחלומות ההם – המיסטיים, שהיו לי פעם כשהייתי צעיר יותר. חלומות מסוג מאוד מסוים שנקראים: "חלומות צלולים."

****

בזמן חלימה צלולה – או בשמה האחר, חלימה מודעת – גופנו נמצא במצב מיוחד, בין שינה לערות, בעוד תודעתנו מרחפת באזור הדמדומים, בין חלום למציאות. כתוצאה מכך, חלק מהתודעה – החלק הער – מודע למה שהוא רואה וחווה בתוך החלום.

נסו להיזכר במראות המוזרים והבלתי הגיוניים שמופיעים בחלומותיכם. עכשיו, נסו לדמיין אותם מציאותיים לחלוטין – כאילו הם מתרחשים כאן ועכשיו. זה עלול להיות מטריד, משתק, ומפחיד מאוד.

מצד שני, חלום צלול מעמיד לרשותנו את היכולת ליצור כל מה שעולה על דעתנו.

דמיינו שאתם שולטים על כל מה שמתרחש בחלום – כל מה שרק תרצו, מתגשם ומיד. נותר רק לרצות נכון, ולבחור נכון...

על זה נאמר כבר: "היזהרו מחלומותיכם – הם עוד עלולים להתגשם."

בכל אופן, היות שבזמן חלימה צלולה המוח פעיל למחצה, המצב עלול – מצד אחד לשתק מפחד; מצד שני, הוא פותח בפנינו אפשרויות אינסופיות לשליטה מוחלטת במציאות חסרת גבולות, כפי שרק חלומות יכולים להיות.

אפשר אפילו להפוך לגיבורי-על, אם מצליחים להתגבר על הפחד. לרחף באוויר, למשל, עשוי להיות חוויה משחררת ומדהימה – אך גם סיוט טראומטי. הכול תלוי בנו, ביכולתנו לשחרר ולקבל.

אני זוכר היטב את הפעם הראשונה שחלמתי חלום צלול, את הרגע הזה שבו הבנתי שיש לי את היכולת לשלוט בחלום – זה הדהים אותי.

מיד שיניתי בתודעתי את מיקום החלום, ובשבריר שנייה מצאתי את עצמי על סיפונה של אניית קרוז, שהפליגה מחוף חיפה ליוון – אחד מהזיכרונות היותר מתוקים, הטבועים בזיכרוני מהפלגה אמיתית שנכחתי בה.

מוחי שלף מיד, ממאגר זיכרונותיו האינסופי, את התיקייה של אותו טיול – עם כל המראות והחוויות הקשורות לאותה הפלגה. הכול היה מפורט להפליא ברמת מרקמים, חומרים ותאורה. מחשבה אחת הספיקה, כדי שאשגר את עצמי אל בטן האנייה, היישר אל אחד מהמסדרונות המתכתיים שבתוכה. בתוך רגע אחד מצאתי את עצמי מתהלך שם – לעבר מדרגות לולייניות, אשר הובילו אל הסיפון העליון.

המראות סביבי היו מפורטים לפרטי פרטים – ממש כמו במציאות. למשל: יכולתי להבחין בכך שהמעקה לצד המדרגות היה מעט חלוד, שהשטיח הכחול למרגלותיי מעוטר בסמלים מוזהבים של אותה חברת ספנות. ראיתי איך אור השמש חודר מבעד לחלונות האנייה המעוגלים, ויוצר צללים מאורכים על גבי קירות המתכת הלבנים – ועוד, ועוד.

דילגתי בקלילות על המדרגות הלולייניות אל עבר הסיפון העליון, ומהר מאוד מצאתי את עצמי מתהלך שם בין אנשים זרים – אנשים שלא ראיתי מעולם. בזמן שהאנשים חלפו על פניי, יכולתי אפילו להרגיש את הרוח המלוחה והקרירה, נושבת לעברי מכיוון הים.

המשכתי לטייל לאורך הסיפון, לעבר חרטום האנייה, עד שנעצרתי לרגע ליד המעקה ונשענתי עליו כשאני בוהה בקו האופק הכחול. שאפתי לתוכי, בנשימות עמוקות, את האוויר ואת המרחבים הכחולים והאינסופיים שהקיפו ומילאו אותי בשלווה. מעליי ריחפו שחפים לבנים בדהייה מעגלית, וכל הקסם הזה הרגיש כמו חופש מוחלט. הקלות שבה יכולתי לנוע בחלום לכל מקום, בעזרת כוח המחשבה בלבד, הפליאה וריתקה אותי.

בעודי שקוע בהתלהבות ביכולותיי החדשות הקסומות, לפתע משהו בתוכי גרם לי להילחץ ולהתנגד לתופעה.

מסיבה לא ברורה, היכולת הזאת, פתאום הבהילה אותי מאוד – אפילו הלחיצה, ולצערי הרב, לא הצלחתי להישאר מרוכז ולהחזיק באושר המופלא הזה לאורך זמן. אולי משום שמחשבותיי, כהרגלן, נדדו אל מחוזות ההיגיון והשליטה.

פתאום התעורר בי צורך עז להבין ולנתח את התופעה הזאת. ברגע שתודעתי החלה לחקור ולנסות לשלוט במתרחש, הקסם התפוגג ונעלם מיד – ממש כמו קסם.

כהרף עין אבדו להם האושר, השמחה והפלא, ומצאתי את עצמי נסחף למקומות אפלים – מקומות מלאים בפחדים, בחוסר ביטחון, בכישלון ואף בדמויות דמוניות מעולם השדים; מקומות שהודחקו עמוק, עמוק בתוכי.

זוכר שגופי קפא. לא יכולתי לזוז; חצי מתודעתי היה עדיין רדום, בעוד החצי השני רצה לברוח משם – ומהר.

ואז לפתע פתאום, משום מקום, הופיעה מולי אישה יפהפייה, בהירת עור ושער. לגופה הייתה שמלה סגולה, חצי שקופה, שהתנופפה ברוח. לרגע חשבתי שהיא לטובתי, עד שמעיניה הגדולות פרץ אור בוהק שסנוור אותי והקשה עליי לזהות את תווי פניה. הרגשתי שהיא מפעילה עלי כוחות חזקים ממני, כוחות שאני לא מבין – נדמה היה שהיא מהפנטת אותי. זה גרם לי לאבד שליטה על מחשבותיי ולהילחץ.

הבנתי שהגעתי למקום שמזיק לי, מקום שאסור לי להיות בו, וידעתי שאני חייב – אבל חייב – להתעורר עכשיו ומיד. גייסתי את כל מה שהיה בי מודע באותו רגע, וניסיתי בכל מאודי להתעורר. ולמרות שחלק ממני ידע בוודאות שזה חלום – בכל זאת, לא הצלחתי להתעורר. ככל שהתאמצתי לפתוח את עיניי, כך גברו פחדיי שלא אתעורר לעולם מהסיוט הזה. לרגע, אף חשבתי שזה הגיהינום – בכבודו ובעצמו.

לבסוף, אחרי מאמצים ומאבקים פנימיים רבים, הצלחתי סוף-סוף לפתוח את עיניי.

ברגע הראשון, אחרי שזיהיתי את חדרי, המשכתי להתבונן סביבי בחשש, בעודי שכוב קפוא במיטתי. עיניי סרקו את הקירות, את ארון הבגדים הגבוה ואת השידה שלצדו. הכל נראה מוכר, קבוע והגיוני, ולרגע חשבתי שאכן התעוררתי.

עד לרגע הבא, שבו כל הרהיטים בחדר כאילו קיבלו רוח חיים והחלו להתקדם לעברי, תוך שהם מתמזגים עם הסביבה בתנועות מעגליות. החדר כולו החל מתעוות לנגד עיניי, עד שהבנתי, לדאבוני, שעדיין לא התעוררתי מהחלום הצלול והמסויט הזה.

מסתבר שהתעוררתי מחלום – בתוך חלום.

שוב ניסיתי להתעורר. ברקע לפתע נשמעו קולות צורמים של נקישות מתכת שהדהדו באוזניי, כאילו עמד לידי נפח שהכה בפטיש גדול על סדן בנמרצות – ככה סתם, בלי סיבה הנראית לעין. התעלמתי מהקולות המטרידים והמשכתי להיאבק בחלום בכול כוחי, עוד ועוד, משתוקק להתעורר ולצאת מהמקום הזה.

עד שלבסוף, עיניי שוב נפתחו לרווחה.

הפעם, הרגשתי צריבה חזקה בעיניי, והכאב עורר בי תקווה וביטחון שאני אכן ער. בחשש רב בדקתי שוב את חדרי בזהירות, בעוד עיניי ניסו להסתגל לאור היום. כמו בהתעוררות הראשונה, כך גם בהתעוררות השנייה, החדר נראה כחדרי – יציב וקבוע. בהמשך יעברו עלי עוד כמה רגעים ארוכים ומצמררים, עד שהרגשתי שאני יכול לבטוח במציאות שאליה התעוררתי – עד שההיגיון שהתייצב והתפשט סביבי בהדרגה, הרגיע ואישר לי שאני אכן ער.

אגב, הקולות הצורמים והמתכתיים ששמעתי ברקע – קולות הנפח – הגיעו ממשאית הזבל שרוקנה פחים גדולים מתחת לחלוני באותו בוקר.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*