הלילות 1 - הלילה שייך לך

הקדמה

איידן

"סליחה, אבא," היא לוחשת ומביטה מטה על השברים. מכל הפסלים שלי, היא כמובן שברה את זה. הפסל של אכילס, היצירה הכי טובה שלי.

"זה בסדר דני, לא קרה כלום," אני מתכופף ומרים את העקב הסדוק, מניח אותו בעדינות על השולחן לצד שאר השברים.

"תזכירי לי אחר כך להסביר לך קצת על הדמות הזאת, ואת תביני כמה זה מצחיק ששברת לו דווקא את העקב," אני מחייך והיא מהנהנת. היא לא אשמה. היא הזיזה את הכיסא ולא שמה לב שהיא קרובה לפסל ופגעה בו. דני חצי בת אנוש, ובגלל זה לא חדה כמו הערפדים.

הערפדים מקבלים את אותן התכונות הבסיסיות: חזקים, מהירים, חדים ומדויקים יותר מבני האדם.

אני קיבלתי מתנה נוספת, כזאת שלא ביקשתי אבל בהחלט עוזרת לי לא מעט. היתרון שלי על בני האדם הוא לא רק פיזי. אני מצליח להרגיש אותם. אני מרגיש את הדופק שלהם, שומע את הדם שזורם להם בוורידים. נשמע משעמם? דווקא לא. זה אומר שאף בן אנוש שעומד מולי לא יצליח לעולם להעמיד פנים. אני יודע מתי הם מתרגשים, מתי הם כועסים. אני יכול לחוש את הפחד שלהם. בדיוק כמו שאני מרגיש את הפחד של דני כרגע. היא עדיין חוששת שאני כועס.

"דנדון שלי, אני אסתדר, את יכולה לחזור לחדר," אני אומר לה בחיוך. מצחיקה שלי, איך היא בכלל חושבת שאני מסוגל לכעוס עליה? למענה אתן את כל מה שיש לי, את כל מי שאני. אני חי רק עבורה וגם על חיי אוותר בשבילה. דני היא עקב האכילס שלי. לעולם לא אפגע בה, ואבלה את חיי בניסיון לשמור עליה. בניסיון להציל אותה.

פרולוג

איידן

אני לא אוהב להיות פה. האוויר פה מחניק. השומרים שעומדים בכניסה להיכל מנופחים מדם והעיניים שלהם... לעזאזל, בכל פעם מחדש שאני נתקל בשנאה שניכרת מהן, אני רוצה להקיא. בלי לומר מילה אני צועד פנימה. ההיכל עדיין ריק. הקירות עשויים מאבן שחורה והתאורה היחידה שמגיעה מפנסים קטנים המשובצים בקירות, גורמת לאור המעומעם שיש פה, להיראות אפל יותר. הייתי כאן בעבר, בכינוסים אחרים של האובסידיאן. נשבעתי שלא אגיע למצב הזה שוב, שלא אעשה אף טעות שתגרום לכך שהם יזמנו אותי לפה, אבל כמובן יש גבול כמה אפשר ללכת על קצות האצבעות ולהישמר כשזה מגיע לאובסידיאן.

הם הגוף המושחת ביותר בוולארכיה, המדינה שבה אני חי. מדינת הערפדים שאמורה להיות בית עבורנו. הם הורסים הכול. על הנייר הם משרתים כאופוזיציה של הממשלה שלנו, אבל בפועל, יש להם שליטה מוחלטת במדינה, פשוט מאחורי הקלעים. מה שבטוח זה שההשפעה שלהם מורגשת טוב מאוד בחיים שלי. אין דבר שהם מתעבים יותר מאשר נישואי תערובת של ערפדים ובנות אדם. עוד מאז שהייתי נשוי לנרה, האובסידיאן רדפו אותי על כך, וגם הרבה אחרי שהם לקחו אותה ממני. ועכשיו? עכשיו הם רוצים את הדבר היחיד שנשאר לי בחיים. את הבת שלי. את דני. לעולם לא אתן להם לפגוע בילדה שלי. דני היא בת אנוש למחצה, ומסמלת בעיניהם את הבגידה שלי באומה שלנו. כל עוד היא לא ערפדית שלמה, העתיד שלה לא מובטח. אני לא יכול לעשות את זה כרגע, לא יכול לשנות אותה. לא לפני שהיא מגיעה לגיל המתאים לשינוי. זה לא משנה כמה אני רוצה, אף נשיכה לא תשפיע עליה לפני גיל שמונה עשרה, ככה שנותרו לי רק שנים ספורות לעצור את המרדף שלהם אחרינו. ביום ההולדת שלה, או שהם ייתנו לי לשנות אותה, או שהם יהרגו לי אותה. זה הסיוט הפרטי שלי, שאיתו אני מתמודד מאז שדני נולדה. כבר שש שנים.

היום אני פה מסיבה אחרת. היום ההתכנסות של האובסידיאן היא לא כדי להאשים ולהלקות אותי על החטאים שלי. היא קורית כי הם צריכים ממני משהו. אני עומד במרכז החדר וממתין שנציגי האובסידיאן ייכנסו גם הם. הם אפילו לא דאגו לכיסא עבורי. לא שזה משנה, לא מדובר בשיחה מתורבתת ואפילו לא בדיון קשוח בבית המשפט, לא. פה הם אוהבים לתת את גזר הדין מייד בהתחלה, ואם אצא מכאן כשהשפיות שלי עדיין קיימת, אגיד תודה.

אני שומע את השערים מאחוריי נפתחים, אבל לא טורח להסתובב ולהביט. העיניים שלי ממוקדות בשורת הכיסאות מאחורי השולחן הגדול שמולי. אני שומע את הצעדים משני הצדדים שלי ורואה את הצללים שלהם גדלים. הם מתקרבים אל מקומות הישיבה שלהם. לא להאמין! עברו מאות שנים מאז שהעולם גילה על קיומם של ערפדים, אנחנו מדינה מוכרת ומכובדת כבר ממלחמת העצמאות של ארצות הברית, כשלחמנו יחד לצד יתר המדינות. יש אפילו קשרי מסחר ותיירות בין ולארכיה לבין המדינה השכנה אלינו, ניו יורק, ועדיין המטומטמים האלה שומרים על כל המאפיינים של הערפד הקדום! הם ניזונים מדם באופן יום יומי ולבושים בגלימות שחורות, בעוד יתר התושבים במדינה שלנו כבר מודרניים לגמרי, ואנחנו צורכים דם בתדירות נמוכה הרבה יותר. הבסיס לכך שיש חברות ושותפות עסקית בין ולארכיה לניו יורק, הוא אספקת הדם. מצאנו דרך להתגבר על הפער הגדול ביותר בין ערפדים ובני אנוש – הדם שהערפדים זקוקים לו כדי לחיות. המושל האחרון וקודמיו הטיסו לוולארכיה משלוחים אנושיים חודשיים, בהם היו אנסים ורוצחים שנידונו להוצאה להורג. זה תרם לשתי המדינות, לניו יורק בניקוי העיר מפושעים, ולנו כדי לשרוד ולוודא שלא נפגע בבני אנוש. זה עבד מעולה, עד למקרה שקרה לפני חודש, מאז המצב בינינו לניו יורק גרוע, בלשון המעטה. אני מניח שזאת הסיבה לכך שאני פה. למה לי לעסוק בניחושים? תכף ואלורן, מנהיג האובסידיאן והאיש שהורס את חיי, יעלה לדוכן הגבוה שמולי ויגלה לי מה לכל הרוחות אני עושה פה.

העיניים של כל נציגי האובסידיאן בחדר נעוצות בי כמו סכינים, והמבט שלהם מופנה ממני אל עבר הדלת רק כשוואלורן נכנס. הצעדים שלו איטיים וזה מכעיס אותי. אני מעביר את משקלי מרגל לרגל בעצבנות.

"הציפייה הורגת אותך, איידן?" הקול העמוק שלו נשמע לצדי כשהוא חולף על פניי אל עבר הכיסא שלו, לא מסתכל לכיווני.

"כן, כולי נרגש מהמעמד," אני מחזיר בציניות. אין לי סבלנות אליו. לא חשבתי שיש ביכולתי לשנוא אותו יותר, אבל בכל פעם שאני רואה את הפנים המכוערות שלו, אני נתקף זעם חדש וקטלני יותר. המבט בעיניים שלי משקף את זה היטב, ואין לי בעיה עם זה. גם ככה אין לי למה להסתיר את השנאה. הוא אולי מרושע, אבל הוא לא מטומטם. הוא יודע בדיוק מה אני מרגיש כלפיו וכלפי הארגון השפל שלו.

"אני מקווה שאתה לא נפגע באופן אישי מכך שבני האדם שונאים אותנו עכשיו, אתה יודע… בגלל המעידה הקטנה שלנו," ואלורן אומר בחיוך עוקצני ויתר הנוכחים צוחקים.

מעידה קטנה. פאקינג בן זונה. אחד החברים שלו תקף את מזכירת המדינה של ניו יורק ובעצם כפה עליה להפוך לערפדית. זה תהליך נורא וכואב, שכולל מוות של ממש. אומנם נולדתי ערפד, אבל ראיתי איך אנשים סביבי משתנים וזה בהחלט לא נראה טוב. זאת גם הסיבה לכך שבחודש האחרון ולארכיה וניו יורק נתונות בוויכוח שעלול להפוך בכל רגע למלחמה. הכאוס בניו יורק יוצר קרקע פורייה למושל חדש ושונא ערפדים לעלות בכוח לשלטון, האזרחים שם מתחילים לתמוך בו והכול בגלל האובסידיאן, שלא יכלו לשמור על היצר שלהם ונשכו דמות בכירה בניו יורק.

"מה אתה רוצה, ואלורן?" הקול שלי תקיף. אין לי זמן למשחקים.

החיוך העוקצני משתנה למבט רציני. הוא מרכיב את משקפי הראייה שלו ומעיין בערמת דפים שלפניו. כן, גם לבני אלמוות יש לקות ראייה ופגמים נוספים שהופכים אותנו קצת יותר דומים לבני האדם. אני ממשיך לבהות בו בהבעה קרה.

"מילטון טיילר, המושל החדש של ניו יורק, הופך את חיי הערפדים לסיוט, לאחר שבמשך חודש הם לא קיבלו את משלוחי הדם שלהם," הוא מקריא מדף עיתון.

אני מכחכח בגרוני, מנסה להבין מה הוא רוצה ממני.

"מילטון לא משאיר לנו הרבה ברירות. אם הוא רוצה מלחמה, הוא יקבל אותה."

"ואלורן," הקול שלי תקיף והידיים שלי מתאגרפות. הוא מחזיר לי מבט בשתיקה. "תגיד לי כבר מה אתה רוצה שאני אעשה ותן לי ללכת מבית הקברות המעופש שלך!"

קולות בוז וצחקוקים נשמעים בחדר.

"בוא נעשה את זה קצר, איידן. מילטון חייב לשלם על מה שהוא עשה. לא אתן

לאף אחד לפגוע בוולארכיה. אני מתכוון לגרום לו להתחרט."

"נהדר, בהצלחה," אני אומר ומסתובב ללכת.

"הייתי מציע לך לשמוע עד הסוף," הוא אומר והחדר משתתק.

אני עוצר. אלוהים! זה מצריך ממני כל טיפת שליטה עצמית שיש לי כדי לא ללכת אליו ולחנוק אותו. נכון, זה לא יהרוג אותו, אבל לראות אותו סובל ישמח אותי.

אני מסתובב בחזרה וצועק לו: "אני לא פוליטיקאי, ואלורן! אני לא צד במלחמה בין ולארכיה לניו יורק, מצידי ששתי המדינות יעלו בלהבות בזה הרגע."

זה נכון. מעולם לא היה לי קשר לממשלה ולא תפקיד רשמי בה. אומנם אני מוכר בווארלרכיה ומחוצה לה, אבל זה בזכות העבודות שלי. השם שלי בתור פסל וצייר היה מוערך מאז ומתמיד. טיילתי כמעט בכל מקום, אבל תמיד חזרתי לוולארכיה. אני מאמין שזה המקום של כל הערפדים, פשוט כי להיות במקום משלנו מאגד אותנו ושומר על האינסטינקטים שלנו רגועים.

"אתה לא פוליטיקאי," ואלורן מסכים איתי, "אבל אתה כן חייב לי." הוא מוסיף בלחישה.

העיניים שלי פוגשות בשלו. כמה מגוחך זה שאני חייב לו משהו בכלל. כל חטאי היה שהתאהבתי בבת אדם והבאתי איתה לעולם את הבת שלנו. את אשתי הוא כבר לקח ממני והרג אותה. עכשיו אני חייב לו את הבת שלי. אני פותח את הפה, ומרגיש שהכעס שלי טהור.

הוא ממהר להוסיף משפט לפני שאני מוציא קול מפי: "ואם אתה רוצה שהעניינים שלנו יוסדרו, אולי נוכל למצוא תוכנית שתתאים לשנינו."

אני סוגר חזרה את הפה ונושם עמוק. לרגע הכעס שלי הופך לסקרנות, ואני רוצה לשמוע מה יש לו להציע. לאורך כל השנים, מאז שהבת שלי נולדה, הוא מעולם לא הציע פשרה. מעולם לא הציע דרך שבה דני תהפוך לערפדית ותישאר בחיים. אסור לי להראות שאני נלהב מהאפשרות. ואלורן, כמו איש מכירות שפל, ברגע שאראה רצון לרכוש את מה שהוא מוכר, יעלה את המחיר.

"מה אתה רוצה שאעשה? ובתמורה למה?" אני שואל ברוגע מזויף, כשבפנים אני מרגיש שאני עולה באש.

"סע לשם," הוא אומר בחיוך, "סע לניו יורק ותביא לי את הראש של מילטון."

"אתה יודע שאני לא יכול לעשות את זה, ואלורן. אני לא רוצח," אני אומר, רומז לכך שהוא דווקא כן.

"חבל מאוד שאתה לא, איידן. אולי אם היית מצטרף אלינו, היית מבין שיש לא מעט יתרונות בלהיות בצד המוסרי פחות במפה."

אני משפיל מבט. ברור לי שהבחירה בין החיים של הבת שלי לחיים של מושל ניו יורק היא בחירה קלה, הייתי הורג אותו גם עוד אלף פעמים בשבילה, אבל אני לא רוצח. חייבת להיות אפשרות אחרת ואני מזהה לפי המבט בעיניים שלו שיש כזאת.

"תן לי להילחם בשבילך, אני אעשה את זה בדרכים אחרות. אני מבטיח, למרות שהוא יישאר חי, הוא יהיה מזועזע כל כך ממה שאעשה לו, שהוא יעלה לשידור חי בתחתונים בלבד ויתחנן לסליחה שלך," הקול שלי נואש. אני חייב לקחת את המתנה הזאת בשתי ידיים. שש שנים שאני נלחם להשיג גאולה לדני, זאת ההזדמנות האמיתית הראשונה שלי.

"אני אוהב את המוח הקרימינלי שלך. לפעמים אני חושב שרק הפנים היפות שלך גרמו לאשתך להתאהב בך, אבל אז אני נזכר בכוחות שלך. עכשיו כשאני חושב על זה, הכוחות האלה יכולים להועיל," הוא אומר והעיניים שלו מביטות למעלה, כשהוא מעלה בדעתו את האפשרות.

"אשתמש בהם בחוכמה," אני מבטיח.

"בוא נחשוב על זה. בורכת ביכולת להרגיש בני אדם. אתה מרגיש את הדם שלהם זורם, יודע מתי הם מתרגשים, מתי כועסים ומתי מרגישים את יתר הרגשות המגוחכים שלהם," הוא אומר והאצבע שלו נחה על הסנטר בסימן תהייה.

"אני גם יודע מתי הם פגיעים ומתי אני יכול להגיד את המילים הנכונות כדי לשנות את דעתם," אני מוסיף בשכנוע.

"אם לא יהיה מעורב פה רצח, רק סבל, זה גם יכול להקל על כל הסיפור מבחינת התודעה העולמית," הוא ממלמל לעצמו.

שיעול של הערפד מימין לוואלורן מסיח את דעת שנינו, אבל אז ואלורן מחזיר את העיניים אליי ומכריז: "סע לשם, תמצא דרך לגרום לו להחזיר את משלוחי הדם ולוותר על התפקיד שלו."

אני מהנהן ולא רוצה לומר כלום, יודע שהקול שלי ירעד.

"אני לא יודע איך תעשה את זה, ויודע מה? אני גם לא מתערב. תספר לי מה התוכנית הגאונית שלך ברגע שתגבש אותה."

הוא סוגר את העיתון שבידו ומזיז את הדפים הצידה. אחד הנוכחים בחדר נעמד ומייד צועד לעברו, במטרה לעזור לו לרדת מהכיסא הגבוה. יתר הנציגים מזדרזים לעמוד לכבודו של ואלורן. הם מבינים שהשיח נחתם.

אני מסתובב, צועד באיטיות אל עבר הדלת ושומע אותו לוחש מאחוריי: "יש לך ימים ספורים לגרום לזה לקרות, ואם לא... אני אתערב."

אני יוצא וחולף שוב על פני השומרים הדוחים בכניסה. רק כשאני מתרחק משם, אני נושם לרווחה. בפעם הראשונה זה בידיים שלי. החיים של דני תלויים בהצלחה שלי, ואני לא אכשל.