אהבה מגויסת

פתיחה

בשבת בבוקר, שבעה באוקטובר 2023, היינו בשגרת השבת הקבועה שלנו - אני ובתי בת השלוש נסענו לאימא שלי לביקור השבועי. אבא שלה, תמיר, היה בביתו.

דיווחי החדשות על התראות שגרתיות בעוטף עזה החריפו עם השעות שחלפו, לְמה שעם הזמן יתברר כטבח הגדול ביותר שנעשה לעם היהודי מאז השואה. לאט־לאט חלחלה האימה לתוכי, כשתמיר התקשר לעדכן שהוא מוקפץ למילואים חזרנו הביתה בדחיפות.

הוא חיכה לנו בחניה, לבוש במדים. לראשונה בשש שנות ההיכרות שלנו המילואים שלו לא היו תרגיל. הפרידה הייתה קצרה, לא היה זמן למילים או לדמעות, נפרדנו ממנו בחיבוק בלי לדעת שהחיבוק הזה יצטרך להספיק לנו לחודשים הקרובים.

חמישים ואחד שבועות חלפו מאז אותו יום, אחד באוקטובר 2024, ליל התקיפה האיראנית השנייה, כשמאתיים טילים שוגרו לעבר ישראל. בימים ההם בתי ואני ישנו יחד בממ"ד, תמיר היה עדיין במילואים. כשהיא נרדמה הלכתי לסלון לצפות בחדשות.

מול עיניי נפרש פאנל המומחים ובו מגישי החדשות ובכירים לשעבר מזרועות מערכת הביטחון, שנקראו להשמיע מחוכמתם בעניין התקיפה. כולם היו גברים שהקדישו את חייהם להגנה על המדינה, ולאחר שנות שירות רבות הסתיים תפקידם בשטח והם נקראים לאולפנים.

ברגע מסוים תהיתי, מה עם בנות הזוג שלהם? האם הן חיו, במשך כל שנות הקריירה הביטחונית, את מה שעובר עליי בשנה האחרונה? שנה שלמה הלכתי לישון לבד, אכלתי ארוחות ערב לבד, גידלתי ילדה לבד. חודש רדף חודש, בלי אופק לסיום. מציאות קשה שלא בחרתי בה ולא הייתי רגילה אליה הפכה להיות החיים שלי.

אם הקושי שלי היה השגרה שלהן, בטח יש להן עצה טובה לתת לי.

על מדינת ישראל מרחף איום ביטחוני מתמיד, עצם קיומנו והיכולת לנהל אורח חיים נורמלי תלויים באנשי מערכות הביטחון, העומדים על המשמר יומם וליל. הם נדרשים להקדיש לכך את מרב שנותיהם, לסכן את חייהם ולעיתים אף להקריב אותם. בין שהם לוחמים ובין שהם אנשי מטה, רמת המסירות הנדרשת מהם גבוהה בהרבה מהנדרש במקומות עבודה אחרים. שעות ארוכות, זמינות מוחלטת, חדירה לפרטיות ולפעמים גם סיכון חיים. עבורם, שמירה על חיי האזרחים היא ערך עליון הגובר פעמים רבות על צורכי המשרתים במערכת. ימים, לילות, שבתות וחגים. גבולות הגזרה בין "עבודה" ל"חיים אישיים" מטושטשים עד לא קיימים. את המחיר לא משלמים רק המשרתים, אלא גם בנות ובני זוגם.

זוגיות והיקשרות הם הנושאים המלווים אותי בשנים האחרונות, בחיי הפרטיים ובקליניקה כמטפלת פרטנית וזוגית. הם מעסיקים אותי במסע החיים האישי שלי וגם את המטופלים שאני פוגשת בשלבים השונים של החיים.

קשר זוגי הוא מרחב מאתגר מעצם היותו מפגש של שני אנשים שונים בעלי רצונות, רגשות, פצעים וכמיהות. פוטנציאל הריפוי הוא עצום אך כל כך הרבה יכול להשתבש, להכאיב, להרחיק.

מה מרכיב קשר בטוח? איך משמרים אותו?

האם אפשרי לשמר קשר עמוק ומשמעותי כשלא נפגשים בכל יום בערב בבית אחרי יום עבודה?

איך מרגיעים את הלב המוצף בגעגוע למישהו שחולקים איתו בית ומשפחה אבל רוב הזמן הוא ישן במקום אחר?

איך ממשיכים להרגיש קשורים זה לזה במצב כזה?

האם בנות הזוג של אנשי הקבע מרגישות שהוא נשוי לתפקיד? למדינה?

מה הן עושות ברגעי הבדידות?

מתוך השאלות הללו נולד הספר הזה.

אחרי שנת מילואים שבה הרגשתי בודדה כמו שלא הרגשתי מעולם, ביקשתי לשמוע את חוכמתן של נשים שחוו על בשרן ומשפחתן את המציאות הזו, את חיי הזוגיות-במקביל כשנפגשים רק לעיתים נדירות, את גידול המשפחה מ"אפטר" ל"אפטר".

בספר זה נפרשים סיפורי חייהם של שש־עשרה נשים וגבר אחד, לצד סיפורי האישי. כולם בני זוג של משרתים במערכות הביטחון, בעלי משפחות, המתמודדים עם תובענות השירות הביטחוני במשך שנים ועד ימים אלה.

הפרטים המזהים טושטשו והמרואיינות והמרואינים בחרו את רמת החשיפה הנוחה להם, אך הרגשות כולם אמיתיים.

מסכנה מי שתהיה איתך

מיטל, אימא, עובדת סוציאלית ויועצת ארגונית, נשואה לע', סא"ל.
אחת־עשרה שנים ביחד באושר גדול, מגדלים ארבעה ילדים.

ראשית, חשוב לי להגיד שלא הייתי בוחרת אחרת, הוא אהבת חיי והייתי בוחרת בו שוב ושוב, עם כל האתגרים.

ע' איש מודיעין, קל להניח שהוא עושה "יומיות" ובשעה חמש הוא בבית. זה לא נכון. הוא מגיע הביתה לקראת חצות הלילה, ובתקופת המלחמה הוא הוקפץ שוב ושוב, בכל אחד מהחגים ובשבתות.

אני מרגישה צורך להדגיש את זה כי אנשים לא מבינים מה אנחנו עוברים. זה שהוא עושה יומיות לא אומר שהוא בבית בשעה סבירה, זה שהוא לא לוחם לא אומר שאני לא דואגת לו, הוא אומנם לא נמצא באזור לחימה ובסכנת חיים, אבל הנפש שלו נחשפת לדברים קשים והוא מחזיק חיים מאוד מורכבים.

הכרנו בצבא. הייתי המפקדת שלו בקורס. כשראיינתי אותו הוא סיפר לי על רצונו בקריירה צבאית משמעותית, ונפלט לי, "וואי, מסכנה מי שתהיה איתך." מאז אנחנו צוחקים על זה, אומרים שהוא צריך להכין לי שלט - כבר אחת־עשרה שנה, מסכנה מי שתהיה איתך.

התחלנו לצאת מייד אחרי הקורס. השתחררתי מהצבא והוא המשיך בתפקידיו בדיוק כמו שהוא תיאר אותם בריאיון. אבל אני לא מסכנה.

כאישה צעירה לא הבנתי מה המשמעויות של קריירה צבאית, הייתה לזה אפילו הילה מסוימת - השליחות, המדים, ההערכה החברתית, מעין הרגשה ש"יסגדו לי ברחובות". אבל בפועל, עד שלא חוויתי על בשרי את הסיטואציה, השגרה, היום־יום, לא היה לי איך לדעת למה אני נכנסת. לא ידעתי מה זה חגים לבד, שבתות לבד, ילד אחד, שניים, שלושה, ארבעה בתוך המצב הזה.

אני מתה על המשפט - "את בחרת בזה", אני לא. אני בחרתי בו, אני עדיין בוחרת בו בלב שלם. בוחרת בזוגיות שלנו, בילדים שלנו, במשפחה שלנו, במה שאנחנו מעניקים להם. אבל לא בחרתי בצבא, בחרתי שהוא ישמח, והשליחות הזו משמחת אותו.

באחד הריבים שלנו הוא ציטט את מגילת אסתר, "כי אם החרש תחרישי בעת הזאת רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר, ואת ובית אביך תאבדו, ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות." הוא אמר, "מיטל, עכשיו זה התור שלי לעשות את זה. זה הצבא של סבא שלך שהיה בשואה, זה הצבא של סבא וסבתא שלי שהקימו קיבוץ, ועכשיו זה התור של הדור שלנו."

מבחינת הטיפול במשפחה אני מבורכת בעזרה, ההורים של שנינו מאוד תומכים ועוזרים. יש לי גם קבוצת חברות שאני לא יודעת איך הייתי שורדת בלעדיהן, זה משמעותי. עם זאת, הרבה פעמים אני אומרת לע' שאני לא צריכה את אימא שלי או שלו, אני צריכה אותו. הוא האבא של הילדים שלנו והבעל שלי. התפקיד שלו בלתי ניתן להחלפה.

זכורה לי פעם אחת שנסענו עם הילדים לספארי, תכננו יום מהנה עם חברים טובים. בדרך, הבן הגדול, שהיה רק בן שבע, בכה בשקט באוטו, מצטער שאבא לא נמצא איתו בכלל בחול המועד, בחופשה. לא היה לי מה להגיד לו חוץ מ"אתה צודק, גם אני מצטערת."

עשר דקות אחרי זה כבר היינו בכניסה לספארי והכול היה בסדר, אבל זו דוגמה לעוד רגע, מאוסף הרגעים הקשים, בהתמודדות עם צורת החיים הזאת.

אני מרגישה שעם השנים עברנו תהליך למידה, למדנו למסגר את רגעי הבדידות שלי, או למצוא להם פתרון. למשל, בימים שהוא יודע שיגיע הביתה באחת־עשרה בלילה, אני אחכה לו לאכול איתו ארוחת ערב ולא אוכל לבד. אולי זה נשמע קשה, אבל כך עדיף לי לנפש. יש המון לילות שאני הולכת לישון לבד. לפעמים אני נרדמת בסלון מול הטלוויזיה גם כדי לא להרגיש לבד וגם כדי לשמוע כשהוא נכנס.

בשנה האחרונה, הוא ואני חיים במסלולים מקבילים, הוא עסוק בצבא ובלחימה ואני בבית עם החיתולים. איך אני אסביר לו שהתינוקת חייכה פעם ראשונה? אלו רגעים של בדידות מזוקקת, בהם אני לא מצליחה לתקשר את מה שקורה אצלי.

אני מאמינה גדולה בלריב בטלפון, כי עד שהוא סוף־סוף בבית אני לא רוצה לבזבז את הזמן על מריבות. מעדיפה לריב גם כשהוא בדרך הביתה, כדי שבכניסתו לבית כבר לא נהיה בריב.

הוא מפספס הרבה רגעים, גם אירועים רפואיים של הילדים, ועם ארבעה ילדים יש הרבה כאלו. הוא יכול לפספס בדיקה גם אם אמרתי לו מיליון פעם באיזה יום ושעה היא מתקיימת.

פעם, הבדיקה הייתה בשעה 16:30 והוא התקשר ב־21:00 ושאל אם אנחנו עדיין שם. בשעה כזאת הרופא מזמן הלך לישון... כבר התקשרתי לאימא שלו ושיתפתי אותה במה שהיה בבדיקה ומה צריך לקנות. וכך מתחיל הריב.

חוסר הזמינות הרגשית שלו מתסכל לעיתים יותר מחוסר הזמינות הפיזית. כשהוא לא מתקשר בכלל, או מתקשר לברר מה שלומנו אבל אני שומעת שהוא לא איתי, או שבמקביל לשיחה הוא מדבר עם אנשים אחרים, אני לא מסוגלת לדבר איתו ככה.

במשך השנים היו תפקידים שבהם הוא היה נוכח יותר בבית, אבל הוא כל היום היה עם הטלפון ולא היה איתנו, בנוכחות רגשית. לפעמים בארוחת שישי עם חברים הוא יכול לעמוד בפינה בבית שיש בה קליטה ולהיות בטלפון למשך כל הביקור, "היה נעים לראות את הגב שלך." זה בהחלט עלול להטריף אותי.

מצד אחד הוא עובד מהבית כדי להיות איתנו, מצד שני הוא נוכח פיזית אבל לא ממש רגשית, וזה לא תמיד מספיק, להיות רק בגוף כשהראש ותשומת הלב בעבודה. אנחנו מתלבטים ביחד מה יעזור - אם ינדנד עגלה וייקח פעוט על הידיים וימשיך לעבוד, או שיעזוב הכול כי עכשיו אנחנו צריכים את אבא, את כולו.

בעומק ליבי אני יודעת שאנחנו הכי חשובים לו. זה גם מה שמחזק אותי לבחור בו כל יום ויום. בסוף, הבית הזה, המשפחה שלנו, הזוגיות שלנו, אלו הדברים שהכי חשובים לו. גם כשהוא לא נוכח פיזית, הוא נושא אותנו בליבו. גם כשיש רגעים שהוא ביקום המקביל שלו, וזה בסדר. הידיעה הזו עוזרת לי לשאת את החיים האלו.

בהתחלה כשרק התחתנו, ילדים בני עשרים וארבע, לא הרגשתי את הקושי ואת המורכבות. היום, עם המשפחה, אני מרגישה הרבה יותר. ועם זאת, היום אני יכולה להגיד באופן מובהק שאני יודעת שאנחנו חשובים יותר. במשך הזמן למדנו לדבר, להסביר מה אנחנו צריכים, למדנו פחות לאגור, זה משהו שאנחנו עובדים עליו וגם משהו שנוצר. הקשר שלו איתי ושלו עם הילדים מחזיק אותנו כהכי חשובים לו.

גם מחוות מנכיחות את זה, קניתי לגדול ספר וכתבתי לו שזו מתנה מאבא, הוא כבר שבוע מסתובב עם הספר שאבא קנה לו. זה הזכיר לשנינו כמה אבא משמעותי בגידול שלהם. ושלפעמים האיכות מנצחת את הכמות.

אחת לתקופה אני אומרת לע' באופן מוצהר וגלוי לסיים את הקריירה הצבאית שלו, ואז הוא שואל האם אני באמת מתכוונת לזה, כי אם כן הוא יסיים. צריך לעבור עליי אירוע לא פשוט כדי שאני אגיד לו דבר כזה, ואני יודעת שאם אני באמת אבקש ממנו לסיים הוא יסיים, אבל אני לא אגיד את זה לעולם. אני לא רוצה לחיות עם אדם ממורמר, הרי העבודה הזאת בצבא, זה החלום שלו, פשוטו כמשמעו. הוא אומר, "אני חי את החלום - אני נשוי לאישה שאני הכי אוהב, יש לי ילדים מושלמים, ואני עושה את העבודה שאני הכי אוהב בעולם".

החלומות שלי שונים משלו, אני אשת קריירה והיא משמעותית וחשובה לי, עם זאת, החלום שלי מגיל צעיר היה בית וילדים. אני בת יחידה אז הגשמת המשפחה היא ערך עליון עבורי. יש לנו ארבעה ילדים צמודים ואני עובדת במשרה מלאה. הבית הזה, עם הילדים האלו והזוגיות הזו, הוא החלום שלי. גם אני חיה את החלום. ברור שהייתי שמחה אם הוא היה יותר בבית, אבל בבסיס שלי גם אני חיה את החלום.

לתינוקת שנולדה לנו בשנת המלחמה הקשה הזו קראנו "דבש".

לפני כמה שנים קראתי את הספר על דפנה מאיר, אישה שבגופה הגנה על ביתה מפני מחבל, עמדה בפתח ולא נתנה לו להיכנס. הוא דקר אותה למוות והיא נלחמה בו וחסמה את כניסתו לביתה.

בספר שנכתב עליה - "מה יקרה אם אמות מחר בבוקר״ נכתב שאמרה, ״החיים שלי הם דבש דבורים טהור, יש מלא עקיצות ומלא דבורים אבל גם המון מתיקות והמון דבש״, זה משפט שהלך איתי המון זמן. זה משפט שמייצג את הבית שלנו, יש הרבה אתגרים ועוקץ ויש גם הרבה דבש ומתיקות.

לא בחרתי בזה, בחרתי בו, וזה מה שעוזר לי ברגעים הקשים. אני שואלת את עצמי, אם הייתי יכולה לחזור אחת־עשרה שנים אחורה, מה יש יותר - עקיצות או דבש? התשובה היא, בלי צל של ספק, דבש.