ספורט סאמרוויל 1 - רד זון

פרולוג

לוקאס

לא אחת, בזמן ששכבתי במיטה בלילה, היום הגורלי ההוא חזר אליי שוב ושוב.

גם הלילה הזה לא היה שונה. זיעה הופיעה על מצחי והלב שלי האיץ.

אולי הייתי עכשיו בעיר הולדתי סאמרוויל, אלבמה, אבל הראש שלי היה בפלורידה. זה היה המשחק הטוב ביותר בקריירה שלי והיום הגרוע ביותר בחיי בו־זמנית. זה רדף אותי. חשבתי שאחייה אותו שוב ושוב כל עוד אני חי.

זה היה המשחק הטוב ביותר שלי, כאמור, פסגת הקריירה שבניתי מאז חוג הפוטבול לילדים, כשאימא שלי עוד הייתה צריכה לעזור לי עם הרפידות.

אימא שלי.

עצם המחשבה עליה שלחה בגופי כאב ועצב שאי אפשר לתאר. אי אפשר לדמיין. היינו יותר מקרובים, החברים הכי טובים אפילו.

דקירת הכאב הזו לא פסקה, והיום ההוא מעולם לא חדל להופיע במוחי כמו סרט ישן, הבזקי אור, קולות דיבור שקטים. זה התחיל תמיד בי, משחק את המשחק הטוב ביותר ששיחקתי מאודי.

הייתי במגרש, זיעה סמיכה וחלקה מתחת לקסדה שלי. ניחוח הדשא הטרי נישא באוויר ועל המדים המלוכלכים שלי. השעון ספר לאחור והיינו שם, בדיוק באזור החם. יכולתי להריח את הניצחון. ביום ההוא היה לי משחק מטורף. היינו ברבע הרביעי, והלחץ היה רב. התרגשתי מאוד, כי הרבע הרביעי היה 'החלק שלי'. הייתי מה שהקבוצה כינתה 'שחקן של הרבע הרביעי', וכשהייתי באזור החם הייתי אפילו טוב יותר. לא לחינם הם כינו אותי לוקאס 'לוסי של הרגע האחרון'. הייתי מסוגל להציל משחק ברגע האחרון, כמו שקוסם שולף שפן מן הכובע.

סקרתי את המגרש ובחנתי את מבנה ההגנה, ספרתי והסנטר העביר את הכדור בחזרה. זייפתי פנייה לשמאל, כאילו אני מתכוון להעביר את הכדור, אבל ראיתי חור בהגנה של הקבוצה השנייה ורצתי במהירות רבה. קו עשרים יארד. עשרה יארד. הרגשתי יד בקרסול שלי כשהגעתי לאזור המטרה, אבל זה לא עצר אותי. שכבתי שם עם חיוך גדול מאחורי מגן הפה שלי.

ניצחנו, ולא הופתעתי מכך. לא היה לי ספק שפנינו מועדות היישר אל הסופרבול בשנה ההיא. אחרי הכול, הייתה לנו עונה מטורפת.

החגיגות לאחר המשחק כללו כרגיל ראיונות, מעריצים וחתימות. אני זוכר במעורפל שהרמתי את מבטי אל עבר היציע, אל המקום בו אימי ואחותי נהגו לשבת כששיחקנו משחק ביתי. היא אמרה לי שבוע לפני כן שהיא לא תספיק להגיע, כי לאלה הייתה מסיבה בבית הספר באותו סוף שבוע.

חדר ההלבשה היה רועש בעקבות המשחק המעולה. בקושי הצלחתי לשמוע את מכשיר הטלפון הנייד שלי מצלצל מתוך הארונית לאחר המקלחת. לא זיהיתי את המספר שהופיע על הצג אז כמעט לא עניתי, אבל כוח כלשהו גרם לי לענות. הרמתי את המכשיר אל אוזני וייבשתי את שערי במגבת.

"הלו."

ג'ונס, אחד מהליינבקרים שלנו, הפליק לי בתחת ואני זרקתי לעברו אצבע אמצעית וחייכתי.

"לוק," קול נשי רך נשמע בטלפון.

"כן?"

"זו דודה מרלין." קולה היה חזק מעט יותר מלחישה, ויכולתי לשמוע שהוא רועד מרוב רגש.

ההרגשה הזו השתלטה עליי. כאילו ידעתי. הבטן שלי התהפכה. הפנים שלי להטו והיד שלי רעדה סביב מכשיר הטלפון שהחזקתי הדוק אל אוזני.

בלעתי רוק. "מה קרה?"

היא הייתה אחותה של אימי, אבל היא לא התקשרה אליי מעולם. מובן שראיתי אותה כשהגעתי הביתה בחגים ובחופשות, אבל מערכת היחסים שלנו לא חרגה מזה.

היא נאנחה ופלטה יבבה שהרגשתי בעמקי נשמתי. "זו אימא שלך, ילד."

ראשי התנער בקצב משלו. לא. לא יכול להיות שקרה משהו רע לאימא שלי. דיברתי איתה בטלפון ממש לפני המשחק. היא התקשרה ואיחלה לי בהצלחה כרגיל. היא הייתה דרמטית כל כך, ואני שחקן פוטבול, אז אני הודעתי לה כפי שעשיתי בכל פעם, שלא אומרים דבר כזה לקוורטרבק. היא צחקה כפי שהיא צחקה תמיד. נטולת דאגות. כאילו אין לה, ולו דאגה אחת בעולם כשהיא נושאת על כתפיה יותר מכפי שאנשים אחרים מסוגלים לשאת. אבל זו הייתה אימא שלי. מדהימה.

לא ייתכן. דודה מרלין בטוח טעתה. זה היה חייב להיות כך. פשוט לא ייתכן. אלה ואימא היו כל מה שיש לי. הן והפוטבול.

אלה היו החיים שלי.

"לא." זו הייתה לחישה, תחינה, תפילה. כבר איבדתי את אבי בגלל נהג שיכור כשהייתי בן ארבע־עשרה. איך ייתכן שאימא שלי הלכה עכשיו גם?

"זה היה התקף לב. מיידי. היא לא סבלה. זה היה מהר."

למה אנשים אומרים שהם לא סבלו? זה אמור לשפר את ההרגשה שלי? אמור לגרום לי להרגיש כאילו חלק חשוב מחיי לא הלך הרגע? העיניים שלי צרבו. החזה שלי בער. הפלתי את המגבת מידי והנחתי את כף היד על ליבי, במקום הכואב ביותר.

רכנתי אל הארונית שלי. ראשי נכנס פנימה כמעט. לא רציתי להיות כאן בחדר הזה. הייתי צריך להיות לבד. דמעה אחת חמקה מטה על לחיי והלסת שלי זזה, אבל דבר לא יצא. מה יכולתי לומר?

"אתה שם?" דודה מרלין השמיעה קול.

נשמתי עמוק והרגשתי כאילו אני שואף מים במקום אוויר. בלעתי שוב כי הייתה שאלה שהייתי חייב לקבל עליה תשובה.

דחפתי את המילים החוצה אף שהגוף שלי רצה להשאיר אותן שבויות בתוכו, בעוד מוחי זועק אותן. "איך אלס?"

אנחה עמוקה נשמעה בצידו האחר של הקו. "אני לא יודעת אם היא קולטת. אני לא יודעת אם היא מבינה, לוק." השקט היה כבד עד שהיא אמרה, "אני חושבת שכדאי שתגיע הביתה."

וזהו זה. זו הייתה ההתחלה של הסוף שלי למעשה. השארתי מאחור את הקבוצה שלי ואת מגרש הסופרבול והחלפתי אותם בקבוצה בינונית קרובה יותר לעיר הולדתי, ורחוקה יותר מחלומותיי.

ידעתי תמיד מה יקרה כשאימא תלך לעולמה. אני אקבל את אלה. הרי היא לעולם לא תוכל לגור לבדה, ואעדיף למות ולא להכניס אותה לאחד מן המוסדות האלה. היא הייתה זקוקה לי ואני לה. ובעודי שוכב במיטתי בלילה, לא יכולתי שלא לחשוב על כמה אכזבתי אותה. עברו חודשיים בלבד מאז מותה של אימי. מאז שעברתי לקבוצת אלבמה קוגרס. מאז שמצאתי עצמי מלהטט בין דברים רבים יותר מכפי שיכולתי. הרגשתי שאני טובע בכל יום. אז שחיתי. ושחיתי. ושחיתי. נגד הזרם, אל תוך גלים שהכו בי וסחפו אותי בחזרה אל החוף, ובכל זאת ניסיתי שוב.

עשיתי את זה למענה, למען הילדה הקטנה שנשימתי נעתקה בגללה בראשית חייה. הייתי בן ארבע־עשרה כשהודיעו לאימא שלי שתהיה לה בת. אימי ואני הרגשנו שזה הגורל. אבא השאיר לנו את המתנה הגדולה ביותר בטרם הלך לעולמו.

אימא שלי הושיבה אותי עם דמעות בעיניה והסבירה שחיינו עומדים להשתנות לנצח, לא רק משום שתהיה לה תינוקת. לא. לתינוקת הזו תהיה הפרעה גנטית שנקראת תסמונת דאון, והיא תהיה זקוקה לתשומת לב ולטיפול רבים יותר, ובעיקר אהבה. ואלוהים, אהבנו אותה. היא הייתה האור בכל הימים הקודרים בחיי, מאז מותה של אימא.

לא אמסור אותה לעולם. אני אשחה ואטבע. אקפוץ ואפול. אנסה ואכשל, אבל אני אמשיך. למענה. כי אלה הייתה הכול בשבילי, גם כשהרגשתי שאין לי דבר.

פרק 1

סקרלט

משכתי מטה את מגן השמש והבטתי על עצמי במראה של המכונית. אלוהים ישמור. התלתלים הגליים האדמוניים שלי נראו כמו נחשים אדומים מקורזלים כרגע, אבל זה המחיר שהיה עליי לשלם על כך ששכחתי לכוון את השעון המעורר על מנת להספיק להגיע אל העבודה מוקדם. עיניי הירוקות התוססות ירו לעברי דרך המראה. ולעזאזל, היו לי אספות הורים היום. ההורים המסכנים יצטרכו לסבול יחד איתי. באמת הם חשבו שנהניתי להיראות כך? בדיוק כשהחזרתי את מגן השמש למעלה, המכונית מאחוריי צפרה והרגל שלי עזבה את הבלם מהבהלה, לפני שלחצתי עליו שוב. ואז הרגשתי את זה; ההרגשה הרטובה והחמה של הקפה שלי, שהיה בקונסולה, בכוס היפה עם הכיתוב גברת נוקס, שאלכס נתן לי בחג המולד בשנה שעברה, נספג אל תוך הבד בגוון הקרם של מכנסי העבודה היפים שלי. אוי, אלוהים. לא! לא! זה לא קרה עכשיו, ולמה לכל הרוחות המכונית ההיא צפרה לעברי? חיפשתי מפית או משהו לנקות את הבלגן אבל לא מצאתי דבר.

הפקק לפניי עדיין לא התקדם, אז הורדתי את חלון המכונית שלי והוצאתי את ראשי עם השיער האדום והצמרירי כמו של ליצן.

"מה לעזאזל קרה לך?" צעקתי אל האיש במכונית הלקסוס השחורה מאחוריי. כבר ידעתי מה קרה לו. הוא היה אידיוט שחצן, ומבט במכונית הנוצצת שלו הספיק לי כדי לדעת את זה.

החלון שלו ירד, וראשו יצא החוצה. משקפי שמש יוקרתיים כיסו את עיניו. לא הצלחתי לראות אותו היטב, אבל הייתי בטוחה שהוא נראה טוב כמו רוב הגברים שהתנהגו באופן בזוי כזה. "את צריכה לשים לב לכביש במקום להביט על עצמך במראה, מותק," הוא התפרץ.

החזרתי את הראש הצמרירי שלי לתוך המכונית בתדהמה. אוי לא, הוא לא עשה את זה. חשבתי לצאת מהמכונית ולגשת אל החלון שלו ולצעוק עליו בפנים כמו באנשי. למה לכל הרוחות זה משנה אם הבטתי במראה בזמן שהתנועה נעצרה? ואיך הוא מעז לקרוא לי מותק? משוגע. אלוהים. רציתי לצאת מהמכונית שלי ולהראות לו מה זה. הפנים שלי בערו מכעס והייתי דלוקה ממש. אימא שלי ייחסה את הנטיות וההתפרצויות האלה לשיער האדמוני שלי. גם אימא שלה נולדה עם הבעיה הזו. וכאשר האופי האדמוני שלי רצה להתפרץ, אי אפשר היה לעצור אותו. טוב, אפשר היה. מה שעצר אותו היום היה קפה חם שטיפס במעלה הסדק בישבן שלי.

דחפתי את ראשי אל מחוץ לחלון שוב בכוחה של רוח סערה. "אני לא המותק שלך! חתיכת חרא!" צרחתי לפני שהרמתי את חלון המזדה 3 הכחולה הקטנה שלי וחשקתי את שיניי. המכוניות לפניי החלו לזוז, תודה לאל, כי הייתי במרחק שתי שניות מהתקף זעם מלא. תופעת לוואי נוספת של היותי אדמונית.

הגברתי את הרדיו בשיר Little Red Corvette כי ידעתי שאין דבר ששיר של פרינס לא מסוגל לתקן. הפקק גרם לי לאחר רק מעט לבית הספר. הייתי בעיכוב קל בלוח הזמנים הרגיל שלי, כך שלמרות הכול נכנסתי לפני התלמידים שלי ונחפזתי במסדרונות בית הספר בית הקוטג'. התגנבתי לפינות חשוכות ויצאתי מהן עד שהגעתי לכיתה שלי, כמו סוכן חשאי. נעימת הפתיחה של הסדרה משימה בלתי אפשרית התנגנה ברקע בראשי. הייתי נחושה שאיש לא יראה את מכנסי הקפה שלי.

הצלחתי להגיע אל הכיתה, כשעדיין נותר לי זמן להגיע אל ארון הציוד בפינה מאחורי השולחן שלי ולהחליף בגדים. כשאת מלמדת ילדים בעלי צרכים מיוחדים, עלייך להיות מוכנה לכל תרחיש. במיוחד החלפת בגדים. אלא שהיום לא היה לי את מי להאשים, פרט לעצמי.

הייתי בתוך הארון כששמעתי קול קטנטן מאחוריי. "עשית קקי במכנסיים, גברת לטי?"

הסתובבתי, מופתעת ומובכת, מכסה את הישבן המוכתם־בקפה שלי בעזרת הארון. בפנים אדומות השבתי "לא, ג'ושוע. נשפך לי הקפה במכונית הבוקר."

"אבל איך שפכת קפה על הישבן שלך?" הפנים שלו התעוותו בבלבול.

"תאונה במכונית," אמרתי בקלילות, כאילו זה לא עניין גדול, כדי שיפסיק לדבר על זה. אבל הייתי צריכה לדעת שזה לא יעזור. לימדתי ילדים על הספקטרום האוטיסטי, ילדים עם תסמונת דאון, וכמעט לאיש מהם לא היו מסננים, במיוחד לג'וש המתוק. הוא היה ילד על הספקטרום בתפקוד גבוה ואני כמעט תמיד יכולתי לסמוך עליו שיתאר את המציאות באופן מלא. לפעמים זה היה נהדר. לפעמים זה היה מבאס. למשל, היום.

"כמו תאונת קקי?"

צחקקתי בעצבנות. עיניי בדקו את החדר כדי לוודא שאיש אינו שומע, ותודה לאל, עדיין היינו לבד. ילדי כיתה ט' שלי יכלו להיות חסרי רחמים כשהם נכנסו בי. יש שישה מהם בלבד. הם רק בני שלוש־עשרה, אבל הייתי מיעוט, וברוב הימים הילדים האלה הצליחו להערים עליי.

"לא, ג'ושוע. אמרתי לך שזו לא הייתה תאונת קקי, ואני רוצה מאוד שתפסיק להגיד קקי. זו לא מילה יפה."

הפניתי את גבי אל חדר הרחצה, שלמזלי היה צמוד לכיתה שלי, מותרות שלא עמדו לרשותם של רוב המורים לחינוך מיוחד בבית הספר. היום הודיתי לאלוהים על כך והלכתי אחורה אל חדר הרחצה כשבגדי ההחלפה שלי הדוקים אל חזי.

בית הקוטג' היה בית ספר פרטי לילדים בעלי צרכים מיוחדים החל בהפרעות קשב וכלה באוטיזם. היה לנו מגוון רחב של ילדים, מה שעשה את העבודה שלי לחשובה ומהנה הרבה יותר.

חשתי הקלה כשראיתי שג'ושוע הלך, עסוק בפריקת הילקוט שלו אל השולחן, וסגרתי את דלת חדר הרחצה.

"כבר ראיתי את הקקי, גברת לטי. מאוחר מדי." שמעתי מבעד לדלת.

לא הצלחתי להימנע מלחייך כשהחלפתי את בגדיי, אף על פי שהייתי נבוכה מאוד. הילדים האלה היו החיים שלי. הם היו הכול בשבילי. הם גרמו ליום שלי להיות מואר יותר. הם היו הסיבה לקיומי. אימא שלי אמרה לי מזמן למצוא עבודה שתיתן לי סיבה לקום בכל בוקר. והם היו הסיבה הזו. עם הדיבורים על הקקי והכול.

כעת הייתי לבושה במכנסי יוגה וסווטשירט ממותג של בית הספר, אבל לפחות לא נראה שלכלכתי את עצמי.

הכיתה התמלאה במהירות. הצחוק והקולות הרעשניים התפשטו בחלל וגרמו לחיוך שלי להתרחב.

"היי, גברת לטי." שמעתי מאחוריי.

אלה, תלמידה עם תסמונת דאון, עמדה שם כשעיני הקרמל הרכות שלה מנצנצות לעברי. החיוך המתוק שלה המיס את ליבי. ידעתי שאנחנו לא אמורים להעדיף מישהו, אבל לא יכולתי להימנע מזה. אלה בהחלט הייתה מהאנשים המועדפים עליי ביותר בעולם כולו. ולא רק כי אני מכירה אותה מאז ומעולם. היא הייתה ההתחלה שלי. היא הייתה הסיבה הראשונה שלי.

"היי, אלה בלה!"

היא צחקה כפי שעשתה בכל פעם שקראתי לה כך. היא מייד התקרבה לחיבוק, ואני חיכיתי לה בזרועות פתוחות. אם למדתי משהו מכל שנותיי כמורה של ילדים בעלי צרכים מיוחדים זה שיש צורך בחיבוקים רבים מאוד. נזקקתי לזמן רב כדי להתרגל לכל החיבוקים, אבל עכשיו הפכתי להיות מאותם אנשים שאוהבים להתחבק, והכרתי את סגולות הריפוי שיש בזרועותיו של אדם אחר שכרוכות סביבך, גם אם נזקקתי לזמן כדי להבין את כל זה.

החזקתי באלה קרוב, מוקירה את מערכת היחסים בינינו. זו הייתה באמת מערכת יחסית אחת מסוגה ואף על פי שכבר לא היה זמן, הקדשתי לזה זמן. זו המומחיות שלנו כמורות, למצוא זמן נוסף יש מאין. היו לי פגישות עם הורים היום בהפסקת הצהריים שלי ובשיעור שמוקדש לתכנונים, ולכן כדאי היה לי להתחיל את היום תכף ומייד. לא התרגשתי כלל מהפגישה הצפויה עם לוק, אחיה של אלה, שוב. אחרי הכול, בסך הכול נתתי לו שיעורי עזר כשלמדנו בבית הספר התיכון. הוא כנראה אפילו לא זכר אותי. כלומר, אני בקושי זכרתי אותו. גם לא חשבתי עליו בכלל. במיוחד לא בשעות הלילה המאוחרות כששכבתי במיטה. במיוחד לא חשבתי על כמה גדול ורחב הוא היה או כמה מהממות היו השפתיים שלו. עברו עשר שנים. זה יהיה נואש, ואני בהחלט לא הייתי נואשת.

התרחקתי מהחיבוק ונגעתי באף הכפתור שלה באצבעי. מיהרתי אל חזית הכיתה. "טוב, חברים. בואו נניח בצד את החפצים שלנו כדי שנוכל להתחיל."

הסתובבתי אל הלוח כדי לכתוב את לוח הזמנים היומי, כששמעתי מאחוריי ניסיון כושל מאוד ללחישה. "לגברת לטי הייתה תאונה במכנסיים שלה בדרך לבית הספר." צחקוקים שקטים פרצו ברחבי הכיתה מאחוריי.

סובבתי במהירות את ראשי בפנים רציניות. כולם השתתקו כשעיניי סרקו את הכיתה באיטיות רבה. כחכחתי בגרוני וחזרתי אל הלוח באיטיות כדי להמשיך בכתיבה. הצלחתי בקושי להימנע מלצחוק. הילדים האלה תמיד הצחיקו אותי, גם אם לעיתים קרובות זה בא על חשבוני.