1
וויני
עושה רושם שהיום הזה עומד להיות גרוע, כלומר, אם לשפוט על פי האופן בו הבוקר שלי מתחיל. הרמז הראשון מופיע כשאני מושיטה יד לצד השני של המיטה ומגלה שהמקום לידי קר וריק. אני ממשיכה להחליק את ידי על סדיני המשי, בתקווה למצוא את הגבר שאמור להיות שם.
כשאני לא מוצאת דבר, עיניי נפקחות לרווחה. חדרי ריק לחלוטין.
אני מתרוממת למצב ישיבה וכורכת את הסדין סביב גופי. רעד עובר בי כשאני מביטה סביב החדר ונזכרת מה התרחש כאן. הידיעה שהוא השאיר אותי לבד אחרי הלילה שהעברנו יחד, מחלחלת ואיתה מלוא המשמעות הנלווית למעשה.
ידי מלטפת את הכרית שלו. היא קרה, אבל ריחו עדיין מרחף סביבי. אני מחליקה את ידי תחתיה, במחשבה שאולי אמצא שם משהו. הוא נוהג להשאיר לי פתק אם אני עדיין ישנה כשהוא יוצא מהדירה.
אין פתק.
אני מותחת את גופי לקצה המיטה ומביטה אל הרצפה, לוודא שלא פספסתי משהו, אך לא מוצאת דבר.
פעם הייתה לי אומנת שהאמינה מאוד בכוחו של היקום. היא נשבעה שהיקום תמיד יגיד לך אם משהו נכון או לא. עוד לפני שפקחתי את עיניי הבוקר, כבר הייתה לי תחושת בטן שמשהו לא תקין. התחושה רק הולכת ומתעצמת כשאני בודקת את דירתי הריקה ואין לו שום זכר.
המעיל שלו לא תלוי על המשענת של אחד הכיסאות שבפינת האוכל.
תיק הספורט השחור והישן שתמיד הוא החזיק כאן אינו בקצה מיטתי.
כאילו בלייק מעולם לא היה כאן.
אני בודקת את הטלפון, אבל אין שום הודעה ממנו. הוא הנהג של משפחתי כבר שנים, ומהרגע שנישק אותי לראשונה, הוא דאג להודיע לי מתי יחזור כשהלך לעבודה. הוא תמיד השאיר פתק, הודעת טקסט או כל סימן אחר כדי שאדע שהוא חושב עליי.
עכשיו, אין כלום. וזה לא היה מטריד אותי אם לא היינו עושים מה שעשינו אתמול בלילה.
תחושת החרדה מחלחלת עמוק בעצמותיי כשאני מנסה להתקשר אליו והשיחה עוברת ישירות למענה הקולי. אני מנסה שלוש פעמים נוספות לפני שאני מוותרת. אני כמעט זורקת את הטלפון על המיטה ושוכחת מכל העניין כשלפתע הטלפון מצלצל.
שמו של אבא מופיע על הצג, ותחושת הבטן שלי מבשרת לי שוב שמשהו לא תקין. שמשהו לחלוטין לא תקין.
אני מתעלמת מהשיחה, בתקווה שאולי הוא מתקשר רק כדי לשאול אם ארצה לאכול איתו ארוחת צהריים. ליבי הולם בפראות בחזה כשאני מחכה לראות אם הוא יתקשר שוב. עבר זמן רב מאז שראינו זה את זה. אולי הוא רק רוצה שנאכל יחד, או שהוא מתקשר כדי לספר לי על אירוע שעליי להשתתף בו.
כאשר הוא מתקשר אליי שוב, ברור לי שאף אחת מהאפשרויות אינה נכונה. אבא אף פעם לא מתקשר אליי יותר מפעם אחת. הוא מצפה שאתקשר אליו בחזרה כשאני רואה שיחה שלא נענתה ממנו.
אני פוסעת הלוך ושוב בחדר האמבטיה, מנסה להחליט מה לעשות. ברור לי שאין טעם להתעלם ממנו, לכן אני מניחה את הטלפון על דלפק השיש הקריר ולוחצת על הכפתור כדי לענות. אני מעבירה את השיחה לרמקול, כי ידיי הרועדות בקושי מצליחות להחזיק את הטלפון.
"היי, אבא," אני מצליחה לומר בגרון חנוק.
אנחה רמה מהדהדת מהרמקול — אנחת אכזבה. כל חיי עשיתי הכול כדי לא לשמוע את האנחות האלה ממנו, אבל האנחה הזאת נשמעת גרועה. "וויניפרד," הוא אומר בקול חד. "תגיעי למשרד שלי. עכשיו." הוא מנתק לפני שאני מספיקה לשאול שאלות.
המצב רע. הוא רע כל־כך עד שהוא גורם לי לקפוא בזמן שאני בוהה בהשתקפותי במראה. אני אוחזת בחוזקה בסדין שהידקתי סביב גופי, מוצפת בושה ממה שקרה בלילה.
במשך חודשים מצאתי דרכים שונות ומשונות לומר לבלייק שאני עדיין לא מוכנה שנשכב. אסור היה לי להסתבך עם מישהו שעובד עבור המשפחה שלי, ובכל זאת עשיתי זאת. ידעתי שמה שאנחנו עושים הוא אסור, לכן וידאתי שאנחנו מתקדמים לאט, רק ש... אתמול בלילה לא יכולתי לסרב יותר.
הוא התאהב בי, התאהבנו זה בזה. הייתי מוכנה לצעד הבא ביחסים שלנו, וקיוויתי שסוף־סוף נספר למשפחה שלי.
במקום זאת, התעוררתי לבד אחרי שנתתי לו את מה שביקש במשך חודשים.
מה זה אומר?
אני מנסה להדוף את הפחד ואת חוסר הביטחון לירכתי תודעתי. בלייק תכנן עבורי לילה קסום. הוא חיכה לי בהפתעה בדירה שלי כשחזרתי מאירוע של חֶברה בבעלות המשפחה, הכין ארוחת ערב והדליק נרות באמבטיה.
לא עשיתי שום דבר רע בכך שנכנעתי למתח המיני בינינו, אם מתעלמים מהעובדה ששכבתי עם מישהו שקשור לעסקים של המשפחה. אבל אבא יסלח לי אם אגיד לו שבלייק ואני מאוהבים.
אנחנו באמת מאוהבים?
אני נושמת עמוק, מרימה את מברשת השיער מהשידה ומברישה את שערי האדמוני והארוך. המברשת נתקלת בהתנגדות רבה מהרגיל כשאני מנסה לפרום את הקשרים. הם כנראה נוצרו מהאופן שבו אצבעותיו של בלייק הסתבכו בשערי אתמול בלילה.
אין לי זמן לנסות לסדר את השיער, לכן אני אוספת אותו לקוקו גבוה ומתוח ומוסיפה סרט לקישוט. אני מורחת מסקרה ומעט סומק בניסיון להחזיר מעט צבע לפנים. העור שלי, שבימים רגילים הוא בהיר, חיוור כעת לגמרי בגלל המתח שמציף אותי.
אני מאחרת. אבא הבהיר שעליי להגיע למשרדו מהר. אם אעצור, גם אם זה רק למספר דקות כדי להתארגן, אני עלולה להרגיז אותו יותר.
הסדין נופל לרצפה כשאני צועדת לכיוון ארון הבגדים המרווח שלי. למרות גודלו, הוא מלא עד אפס מקום בבגדים. אני מתכננת כבר זמן רב להזמין את אמה, אחת מחברותיי הטובות ביותר, כדי שתיקח כמה בגדים שהיא רוצה.
הקולבים חורקים כשאני מזיזה אותם לאורך המוט ובוחנת את האפשרויות שלי. אין לי מושג למה הוא קרא לי למשרד, לכן אני לא בטוחה מה ללבוש.
לבסוף אני בוחרת בבגדים רשמיים, כי התפקיד שלי הוא לייצג את רשת מלונות 'בישופ'. אני משתתפת באירועים, נוכחת בפגישות, ובאופן כללי, פשוט עושה מה שאומרים לי.
אני שולפת סט שני חלקים של שאנל מהארון, לובשת במהירות חזייה ותחתונים ומחליקה בזריזות את רגליי לזוג גרבונים. לאחר מכן מגיע תורם של חצאית בגוון הלבנדר וז'קט תואם.
הייתי שמחה להקדיש יותר זמן לבחירת נעלי עקב תואמות ותיק יד, אבל אני כבר על זמן שאול. אני בוחרת זוג נעלים בגוון טבעי ולוקחת את התיק שהשתמשתי בו אתמול, מאחר שכל מה שאני צריכה כבר בפנים.
אני לא מופתעת לגלות שריק כבר מחכה לי בלובי. הוא עומד ליד פרנקלין, השוער האהוב עליי, ושולח אליי חיוך שלא מותיר מקום לספק.
אני בצרות.
אני שואפת עמוקות והולכת אחריו אל המכונית שממתינה בחוץ. ריק, שבדרך כלל מדבר על מזג האוויר או מספר סיפור על נכדו הצעיר, לא אומר דבר, אף על פי שהסתיו הגיע סוף־סוף למנהטן.
בסופו של דבר, הדממה גורמת לי לשאול. "כמה המצב רע, ריק?"
עיניו פוגשות את עיניי דרך המראה. "הוא לא רצה לספר לאף אחד שום דבר. הוא רק ביקש ממני לבוא לקחת אותך בזריזות."
אני נשענת לאחור על מושב העור הקר, וצמרמורת חולפת בגופי. "אז כנראה המצב ממש גרוע," אני ממלמלת לעצמי, בודקת שוב את הטלפון, אין שום הודעה מבלייק. התחושה הרעה שחשתי בבוקר אינה חולפת, היא מתעצמת עוד ועוד ככל שאנחנו מתקרבים לבניין המשרדים של משפחתי.
2
וויני
הנסיעה במעלית לקומה של אבא נמשכת נצח. הייתי בטוחה שריק יעלה איתי, אבל הוא סירב ואמר שיחכה בלובי. הוא מעולם לא חיכה בלובי. התחושה המוזרה רק מתגברת כאשר אני מבחינה בלואיז, העוזרת של אבא, שהיא כמו דודה עבורי. היא אפילו לא מרימה את מבטה מהמחשב.
"בוקר טוב, לואיז," אני אומרת במתיקות, בניסיון לגרום לה להביט בי, אבל היא לא עושה זאת.
"הוא מחכה לך," היא עונה, עדיין נמנעת מקשר עין.
אני רק מהנהנת בתגובה.
עדיף פשוט לסיים עם זה וזהו. הרי זה לא יכול להיות גרוע עד כדי כך, נכון? הדבר הנורא ביותר שעשיתי הוא לצאת עם מישהו שהמשפחה שלי מעסיקה. אולי הוא לא הדבר החכם ביותר לעשות, אבל זה גם לא סוף העולם.
תמיד עשיתי כל מה שאמרו לי. לא יכול להיות שזאת הסיבה שאבא כועס עליי כל־כך. הבעיה היחידה היא שלא עשיתי שום דבר אחר. זאת הסיבה היחידה שעולה לי בראש כשאני מנסה לחשוב מה יכול להיות דחוף כל־כך.
אולי הסיבה בכלל לא קשורה אליי. אולי משהו קורה עם החֶברה.
משפחתי עוסקת בענף מלונות היוקרה כבר מספר דורות ואני יודעת שאבא עובד על פרויקטים גדולים לאחרונה. הוא זקוק לי עכשיו יותר מתמיד למטרות יחסי ציבור וכדי שמשפחתנו תצטייר בציבור כידידותית.
אבא הקפיד להזכיר לי עוד מגיל צעיר, שאנחנו תמיד נמצאים תחת עינו הבוחנת של הציבור ושהמתחרים שלנו תמיד צופים בנו. במשך השנים צברנו לא מעט אויבים, ומשום כך, אנחנו צריכים להיות צעד אחד לפני כולם.
אני דוחפת את דלתות המשרד שלו, ונדמה שהן כבדות מהרגיל. אני נכנסת למשרד הגדול ולהפתעתי הוא לא יושב מאחורי השולחן. עיניי פוגשות את עיניו, ובטני מתהפכת.
אבא עומד בפינה הרחוקה של החדר ומחזיק כוס וויסקי בידו. אומנם כולם יודעים שהוא שותה יותר ממה שהוא צריך, אבל הוא לא נוהג לשתות מוקדם כל־כך בבוקר.
"אבא?" אני אומרת בקול מהוסס, אבל המילה נשמעת יותר כמו שאלה, ופי מתייבש מהלחץ.
הוא מזדקף בשעה שהוא מביט החוצה דרך חלון המשרד. הנוף מהבניין הוא מהמרהיבים בעיר, ובכל זאת, אני מופתעת לראות את אבא עומד בגבו אליי, כוס משקה בידו, כשבדרך כלל הוא יושב מאחורי שולחנו.
"שבי, וויניפרד." הטון שלו יבש ונטול כל רגש.
אני מנסה לא להתכווץ בגלל השימוש בשמי המלא. וויניפרד היה שמה של סבתא רבתא שלי, וכמעט אף אחד לא קורא לי ככה. כולם קוראים לי וויני, ואילו אבא משתמש בשם הזה רק בפעמים בהן אני מאכזבת אותו.
הכיסא המשרדי הגדול בצד השני של השולחן חורק כשאני מושכת אותו מעט לאחור. אני מחליקה לתוכו בשקט ככל האפשר, משתדלת לא להרעיש יותר מדי.
"הכול בסדר?" אני שונאת את השבריריות שבה השאלה נמלטת מפי.
תמיד הייתי טיפוס שקט. אולי משום שכל חיי תוכננו עבורי מראש. מעולם לא היה טעם לדבר או להביע את דעתי.
הפעם היחידה שבה הייתי חופשייה הייתה בקולג' כשפגשתי לראשונה את מרגו ואֶמה, שתי החברות הטובות ביותר שלי. גם אז, הייתי צריכה להתקשר לאבא מדי שבוע כדי לעדכן אותו על חיי. אני עדיין תוהה אם הוא מאוכזב שלא מצאתי גבר עשיר ובעל השפעה להתחתן איתו בזמן שהייתי שם.
בכל הארוחות המשפחתיות כולם דואגים להזכיר לי איך יכולתי לעזור למשפחה אילו רק הייתי מתחתנת עם מישהו שאפשר להפיק ממנו תועלת.
אני מנסה לא לחשוב על האכזבה שלו אם הוא אי פעם יגלה עליי ועל בלייק. לבלייק אין שום דבר להציע למשפחה שלי. הוא עבר ילדות קשה, אם כי הוא סירב לספר עליה. הוא בהחלט לא יכול לעזור לאבי או לרשת מלונות 'בישופ'.
אולי זאת הסיבה שאני אוהבת אותו כל־כך.
"אבא?" אני שואלת שוב, עורי מצטמרר מהמתח שנוצר משתיקתו.
האנחה שלו רועמת ומלאת אכזבה. לבסוף, הוא מסתובב להביט בי, וברגע שעינינו נפגשות, תחושת החרדה בבטני מתעצמת. מבטו משדר אכזבה עצומה.
הוא שומר על קשר עין עד שהוא מתיישב והכיסא חורק תחת משקלו. ידיו אוחזות בצידי הכיסא בחוזקה, ופרקי אצבעותיו מלבינים.
"יש לנו בעיה. בעיה גדולה," הוא אומר בקול נוקשה.
רגלי מקפצת בחוסר מנוחה על הרצפה. למזלי, היא מחוץ לטווח ראייתו. הוא לא סובל חולשה, ואני לא אתן לו להבין עד כמה דבריו מערערים אותי.
פעימות ליבי מאיצות. "איזה סוג של בעיה?"
"כזאת שנגרמה בגלל מספר בחירות גרועות שעשית לאחרונה."
אני בולעת את הגוש בגרוני. הוא מנצל את השתיקה כהזדמנות לפתוח את המגירה בשולחנו ולהטיח על השולחן תמונה. פי נפער כשאני מזהה מי בתמונה, ומה קורה בה.
"מה?" אני משתנקת, רעד עובר בכל גופי.
"יש עוד הרבה כאלה," הוא יורק. "כולל סרטון," הוא מוסיף ברגע האחרון.
"אני לא מבינה..." אני ממצמצת שוב ושוב, מנסה לעצור את הצריבה בעיניי. לא יכול להיות שזה באמת קורה.
"בלייק הביא אותם לעוזרת שלי מוקדם הבוקר. הוא מנסה לפגוע במשפחה שלנו, וויניפרד. איך יכולת להיות טיפשה כל־כך?"
"הוא מה?" קולי נשבר, ואני מופתעת שאני בכלל מצליחה להפיק קול על אף כל הרגשות שמתחוללים בגופי.
"הוא רוצה להפיל את המשפחה שלנו כסוג של נקמה. הוא מאיים לשלוח את התיעודים האלה לכל ערוצי התקשורת הגדולים."
"נקמה על מה?"
אתמול בלילה, תהיתי אם אני לאט־לאט מתאהבת בגבר הזה. הייתי בטוחה שאני יודעת כל מה שאפשר לדעת עליו, חשבתי שאני יודעת איזה סוג של אדם הוא. הרומן הסודי שלנו נמשך זמן רב מאחורי דלתיים סגורות, והאמנתי שאתמול בלילה היה הצעד הראשון לעבר משהו חדש.
מתברר שאתמול היה ההתחלה, אבל גם הסוף.
"אנחנו עדיין מנסים לברר את כל הפרטים. הוא לא נתן סיבה. הוא אמר שהוא לא צריך, שהכוח בידיים שלו."
אני נשענת לאחור על הכיסא, חוששת שליבי עלול לפרוץ החוצה מהחזה מרוב חרדה. "חשבתי שהוא—"
"ברור שלא חשבת בכלל," הוא מתפרץ. אני משתדלת לא להירתע מהארס שבדבריו. "איך יכולת להיות טיפשה כל־כך? כמה זמן זה נמשך?"
כל גופי רועד כשאני מנסה לחשוב איך לענות. שום תירוץ לא יהיה טוב מספיק בשבילו. אני לא בטוחה אם יש לי בכלל תירוץ. הייתי מסונוורת ממשהו שהאמנתי שהוא אהבה.
בלייק חיכה בסבלנות עד שנשכב. הוא היה מתוסכל בכל פעם שמצאתי תירוצים להגיד לא, אבל חיכה בכל זאת. הוא היה עדין ומתחשב, והאמנתי שאולי הוא אוהב אותי.
האמנתי שהתאהבתי בו.
"אתמול בלילה הייתה הפעם הראשונה שאנחנו..." המילים נתקעות בגרוני. אין לי מושג למה אני מתביישת להגיד לו ששכבנו. הוא יודע את זה, בלייק שלח לו תמונות וסרטון.
אבא פותח את פיו לדבר, אבל נעצר כשהטלפון המשרדי מצלצל.
"הלו?" הוא אומר בחדות, גבותיו מכווצות חזק כל־כך ששני קמטים עמוקים מופיעים במרכז המצח. "שלח אותו לפה," הוא אומר לאדם מצידו השני של הקו.
בטני מתכווצת. אין סיכוי שהוא מתכוון לבלייק...
אני עומדת לשאול אותו על מי הוא מדבר, אבל מאבדת את ההזדמנות. המיקוד שלו עובר מהטלפון למקום כלשהו מאחורי כתפי.
דלת המשרד נפתחת, וליבי הולם חזק כל־כך שאני כמעט לא שומעת דבר.
אומנם לא ציפיתי שבלייק ייכנס, אבל גם לא ציפיתי לגבר שמופיע בדלת.
מבטו החודר מתמקד בי.
3
ארצ'ר
מבטינו נפגשים ברגע שאני נכנס למשרד. וויני נראית מפוחדת כל־כך, יושבת על הכיסא המשרדי הגדול מול שולחנו של אביה, כתפיה מכווצות כאילו היא מתכנסת לתוך עצמה מרוב בושה.
"בוקר טוב, ארצ'ר," אומר ספנסר, אביה של וויני. אף על פי שאני מביט בה אני מבחין בזווית העין שהוא נעמד, עוקף את השולחן ומתחיל להתקרב אליי.
היא בוהה בי, שפתיה המלאות והוורודות פעורות בהלם בזמן שהיא צופה בי בקפידה. אני מאלץ את עצמי לנתק את המבט. אין צורך להסתכל עליה יותר מהנדרש.
אני פונה אל האיש שכל חיי נאמר לי שהוא האויב של משפחתי. אומנם השתתפנו באירועים רבים יחד ואנחנו מסתובבים באותם החוגים, אבל משפחות מור ובישופ נמנעות זו מזו ככל האפשר.
סבא־רבא של וויני דפק את השותפות עם סבא־רבא שלי ויצר שנאה עמוקה בין המשפחות. הסכסוך נמשך עד היום, כי גם אביה של וויני וגם אבא שלי מקפידים להזין את הטינה בינינו.
אולי הייתי אמור להרגיש רע על מה שקרובי משפחתי עשו בתגובה לבגידה, אבל אני לא מרגיש כך. התגובה שלהם היא שאפשרה לאימפריית המלונות של משפחתי להיות מצליחה יותר מזאת של משפחת בישופ.
"תודה שהסכמת לסיים את הפגישה שלנו פנים אל פנים," ספנסר מוסיף ומושיט את ידו. אני לוחץ אותה, מקפיד לעשות זאת בחוזקה כדי שיהיה לו ברור אצל מי הכוח בסיטואציה הזאת. העווית בשפתיו אומרת לי כל מה שאני צריך לדעת, ללא קשר ללחיצת היד. ברור לו מי בשליטה. זה לא הוא, והוא שונא את העובדה הזאת.
הוא התקשר לאבא שלי מוקדם הבוקר וביקש את עזרתו בגלל הסיטואציה שמשפחתו נקלעה אליה. אבא קרא לי למשרדו והודיע שספנסר בישופ זקוק לעזרתנו. זה היה הדבר האחרון שציפיתי לשמוע. דיברנו איתו יותר משעה בטלפון לפני שאבא שלח אותי לכאן לסגור את העסקה.
"יש לי פגישה נוספת בעוד שעה," אני אומר בקצרה, לא מעוניין ללכת סחור־סחור.
"שב," מציע ספנסר ומצביע על הכיסא שליד וויני.
מבטינו מצטלבים לרגע קצר לפני שאני נאנח ומושך את הכיסא שלידה. אני מקפיד לשמור על מרחק ממנה כדי לא להיות מוקף בנוכחותה. אף על פי שאני לא בטוח כמה מרחק צריך כדי לא להריח את הבושם המתוק והמשכר שנודף ממנה ומתפשט סביבי.
הריח עוטף אותי כשאני פותח את כפתורי הז'קט ומתיישב.
"וויניפרד, כפי שאת יודעת, זה ארצ'ר מור. הוא כאן על מנת לעזור לנו עם הטעות הנוראית שלך."
אני שוחק את שיניי בגלל הטון שבו הוא מדבר עם בתו. אני תוהה אם הוא בכלל שם לב לרעד הקל שעובר בגופה או לדרך שבה כתפיה מתכווצות בחרדה מדבריו. נראה שהיא רוצה להתקפל לכדור כדי להימנע מהמילים הקשות ומהמבט המקפיא.
"למה אתה מתכוון?" היא שואלת, קולה חלש. מבטי נודד ממנה אל אביה. אני אפילו לא רוצה לחשוב איך הוא מדבר אליה מאחורי דלתיים סגורות אם הוא מרשה לעצמו לנזוף בה ככה בנוכחות אדם זר.
פניו מאדימות מכעס. "הידיים שלנו כבולות בגללך ובגלל ההחלטה הפזיזה שלך לנהל רומן עם עובד."
וויני נרתעת ממילותיו. "מעולם לא חשבתי..."
"נכון. לא חשבת. לעזאזל," הוא מקלל וצובט את גשר אפו הגדול. "אנחנו נדבר על ההחלטות המטופשות שלך מאוחר יותר. כרגע, אנחנו צריכים להתמקד בפתרון הבעיה הזאת."
אני נאבק בדחף הפתאומי להושיט יד, למרות המרחק בינינו, ולהניח את ידי על ירכה כדי לעצור את רגלה שמקפצת בעצבנות. במקום זאת, אני שומר את ידיי שלובות בחיקי כדי להישאר בשליטה.
הייתי מעדיף להיות בכל מקום אחר מלבד משרדו של מנכ"ל מלונות בישופ. אם מישהו אחר מלבד אבי היה מבקש ממני להיות כאן, הייתי אומר לו ללכת להזדיין. לא היה אכפת לי לאיזו עזרה משפחת בישופ זקוקה, הם לא היו מקבלים אותה ממני.
אבל הצורך לגרום לאבא להתגאות בי עמוק יותר. הרצון לא לאכזב אותו זורם בדמי, ואני רוצה שהוא יסמוך עליי מספיק כדי למנות אותי למנכ"ל מלונות 'מור' יום אחד. על מנת להשיג את המטרות האלו, הייתי חייב לבוא לכאן היום. אני חייב לעשות כל מה שאבא וספנסר מבקשים, אבל זה לא אומר שאני צריך להתלהב מזה.
ספנסר כנראה אמר משהו בזמן ששקעתי במחשבות על כל הסיבות שמונעות ממני לקום, לעזוב את המשרד לשכוח מכל מה שאני אמור לעשות כאן, כי גם וויני וגם ספנסר בוהים בי בציפייה, מחכים שאגיב על מה שנאמר.
"תחזור על מה שאמרת," אני דורש, משתדל שהם יחשבו שפשוט לא שמתי לב.
ספנסר מסרב להביט בבתו, במקום זאת הוא נועץ בי את עיניו הצרות והכעוסות. "תרצה לספר לה מה התוכנית?"
אצבעותיי מתופפות על ירכי. לא ממש. אני מעדיף שלא להוציא לפועל את התוכנית הזאת בכלל. הסיבה היחידה שהסכמתי היא משום שרשת מלונות מור תקבל נתח גדול מרשת מלונות בישופ, הצעד הזה יעניק לי מקום במועצת המנהלים עם יכולת השפעה.
התעשייה תזדעזע לשמוע שהושגה הפסקת אש, והצעד הזה יעניק למשפחתי אפילו יותר כוח בשוק. אבא שלי ציפה שאעשה זאת, לכן זה בדיוק מה שאעשה.
"לספר לי מה?" שואלת וויני. קולה רך כל־כך שהשאלה נשמעת כמעט כלחישה. אני משחרר אנחה כבדה ומנסה להרפות את המתח בכתפיי. אף אחד לא אמר שאני אצטרך לבשר לה על ההסדר שלנו.
ציפיתי לפגוש רק את ספנסר ולעבור על הפרטים עד שאדע שמשפחתי מקבלת את העסקה הטובה ביותר. היא בכלל לא הייתה אמורה להיות מעורבת עד שהכול יהיה חתום וסופי. זכיתי ב־'כבוד המפוקפק' להרוס לה את החיים ולומר לה מה אביה דורש ממנה.
אני מכיר מקרוב את כובד הציפיות שאבות מניחים על כתפיך. אם היה אכפת לי, אולי הייתי מרגיש רע על כך שאני משתף פעולה עם מה שאבא שלה כופה עליה. אבל אני לא אמור לדאוג, לכן אני לא דואג.
השתיקה בינינו מעיקה כשאני מנסה לחשוב איך לומר לאישה שיושבת לידי שהיא עומדת לקשור את חייה בחיי. אני נאנח שוב. אין דרך עדינה לומר זאת. אני מנסה לא לחשוב למה בכלל חשוב לי לבשר לה בעדינות.
"אנחנו מתחתנים," אני אומר, מקפיד לדבר לאט כדי שהיא תבין היטב את הב