ג'ים פלייר והיהלום הנעלם

1

"תבעט אליי!" צעק קווין אל ג'ים, "אני פנוי!"

ג'ים בחן את המגרש. למרות שהשמיים כוסו בעננים, ג'ים נטף זיעה וניגב את שערו הג'ינג'י בחולצתו. הם היו תיקו וזה היה הגול הקובע. ג'ים בעט בעוצמה את הכדור לקווין, שהצליח להבקיע גול לקול התשואות של פרנק מהספסל.

הרגע הזה היה שווה את הצעקות שיחטוף מאימא שלו. לפי ההסכם הלא כתוב עם הוריו, ג'ים חייב לחזור הביתה מייד בסיום הלימודים. על אף שכבר חגג יומולדת שלוש־עשרה הם אף פעם לא הרשו לג'ים לצאת כשחשוך, לישון אצל חברים או להסתובב סתם מחוץ לבית.

"איזה גול!" אמר ג'ים בהתלהבות לקווין. הם מחאו כף אל כף תוך כדי ריצה קלה על המגרש.

"ג'ים," קרא פרנק מהספסל שליד המגרש, "כדאי שתסתכל על השעה!"

ג'ים בדק בחשש את השעה בשעון הישן שקיבל מהוריו ותמיד היה על ידו השמאלית. השעון הראה שהשעה כבר שלוש וחצי. אופס. הזמן חמק לו מהידיים.

הוא הוציא את הטלפון מהתיק שלו, שהמתין לו על הספסל. היו לו שלוש שיחות שלא נענו מאימא שלו. הוא בטוח יקבל איזה עונש הפעם.

"ביי חבר'ה!" צעק לחבריו, "נתראה מחר."

למרות שהיה מזיע ומותש, ג'ים אחז בילקוט שלו ומיהר הביתה.

כדי שאימו לא תילחץ, הוא שלח לה הודעה: אני בדרך הביתה.

לאחר כמה שניות הוסיף: סליחה שהתעכבתי.

כך קיווה שיצליח לקצר את שיחת הנזיפה שצפויה לו.

הוא הלך במהירות ברחוב כאשר אדם מבוגר, שנשא על כתפיו תיקים כבדים, מעד והתמוטט על המדרכה כמה מטרים לפניו. ג'ים רץ אליו הכי מהר שהצליח. הזקן היה שרוע על הרצפה בין פחי הזבל הירוקים הגדולים. המוצרים התפזרו מהתיקים והתגלגלו אל המדרכה.

ג'ים התכופף אליו וניסה לבחון את מצבו. דם נטף מפצע שנפתח בראשו, על פניו המקומטות ועל שערו הלבן.

הזקן פתח את עיניו באיטיות ונראה מבולבל. ג'ים עזר לו להתיישב. "אתה צריך עזרה?" שאל ג'ים את האיש בדאגה, "אתה רוצה שאני אתקשר למישהו?"

"כן, תודה רבה, ילד," אמר האיש בקול חלש.

ג'ים הוציא את הטלפון שלו. "לאן להתקשר?" שאל.

ג'ים המתין לתשובה, כאשר לפתע החל פרצופו של האיש המבוגר להפוך צעיר יותר ויותר בכל שנייה שעברה. גופו התעבה והתחזק. הוא חטף לג'ים את הטלפון מהיד וזרק אותו רחוק. ג'ים נבהל ונרתע לאחור.

"בעצם אני בסדר," אמר האיש הלא זקן בכלל ועיניו ננעצו בג'ים, "השאלה היא אם אתה תהיה בסדר."

מבלי שהספיק להבין מה קורה, דחף האיש את ג'ים לתוך אחד מפחי הזבל הגדולים. ילקוטו של ג'ים עף ממנו, אבל שאריות הזבל שנותרו בתוך הפח ריככו את הנפילה שלו. לפני שהספיק להבין מה קורה, שמע ג'ים המבוהל קול של משאית מתקרבת.

2

ג'ים ניסה לפתוח את המכסה של הפח ללא הצלחה. כנראה האיש נעל אותו בפנים. אבל למה?

הוא היה נעול בתוך פח זבל חשוך ומסריח, מבוהל ומפוחד. האיש זרק לו את הטלפון ולא הייתה לו דרך להתקשר ולבקש עזרה.

"תוציא אותי מכאן!" צעק ג'ים מתוך הפח.

לפתע הפח התרומם ונשמט חזרה בעוצמה. ראשו של ג'ים נדפק בפח המסריח. קול המנוע רעם מתחתיו והפח החל לנוע. ג'ים הבין שהוא בתוך המשאית ושהיא נוסעת אל הלא נודע. הוא דפק על הפח וניסה לקרוא לעזרה, אך לא זכה לתשובה.

איך הגיע למצב הזה? אם היה חוזר הביתה בזמן, כל זה לא היה קורה. למה לא הקשיב להורים שלו?

ג'ים היטלטל מצד לצד כשהמשאית המשיכה בדרכה. הוא לא ידע מי האנשים האלה, לאן הם לוקחים אותו ומה הם עומדים לעשות איתו, אך היה משוכנע שהוא לא עומד לבלות איתם. משהו רע קורה ואין לו דרך להימלט.

"תוציא אותי מכאן!" ניסה שוב.

שערו כבר לא היה רטוב מהזיעה שלו, אלא מהנוזלים המסריחים של הזבל. רגשות האשם החלו להציף את ג'ים. מה יקרה כשאימא שלו תשים לב שעובר הזמן והוא עדיין לא בבית?

ככל שחלפו הדקות והמשאית המשיכה בנסיעתה, פחד ג'ים יותר ויותר. במקום להיות בבית שלו ולאכול מפשטידת הגבינה המפורסמת של אבא שלו, הוא בתוך פח זבל עם שאריות של פשטידה מסריחה.

ג'ים נזכר ביום שהוא המציא עם אבא שלו את לחיצת היד הסודית שלהם, שכללה קפיצות, חיבוקים עם הידיים והרגליים, ולסיום – יללת זאב. "נקרא לה לחיצת התמנון," הציע אביו. ג'ים אמר לו שזה שם קצת ילדותי, אבל בכל זאת זרם איתו. בכל פעם שאבא שלו רצה לעודד אותו הם היו עושים את לחיצת התמנון שלהם וצוחקים. ג'ים היה מוכן לעשות הכול בשביל עוד לחיצת תמנון אחת איתו.

אבל הוא היה כלוא בתוך פח, חנוק מהריח, בתוך משאית שהמשיכה לנסוע ובלי שום דרך להיחלץ. חלק מג'ים רצה שהנסיעה הזו תימשך לנצח. הוא לא ידע מה מחכה לו בסופה. הוא כעס על עצמו. אילו רק היה פשוט הולך הביתה בלי לעזור לאיש ההוא, כל זה לא היה קורה. איך הצליחו לעבוד עליו ככה? ויותר חשוב – למה? למה הם חטפו דווקא אותו? מה הם רוצים ממנו? לאן הם לוקחים אותו? מה הם יעשו לו?

"הצילו!" ג'ים כמעט בכה. ליבו פעם בכוח והוא חש בחילה והרגיש שהוא עומד להתעלף.

לפתע נעצרה המשאית וג'ים ניסה שוב לפתוח את מכסה הפח. הוא היה עדיין נעול. הוא לא ידע לאן הם הגיעו אבל הייתה לו הרגשה שהמקום רחוק מאוד מהבית שלו. הייתה דממה כאילו אין מכוניות נוספות על הכביש. הוא רצה לצעוק כששמע שני אנשים מתווכחים. נשמע שהם קרובים אליו.

"לי מגיע לקבל את הפרס!" צעק אחד מהם, "אני תפסתי אותו!" אולי זה היה החוטף שלו? אם זה באמת האיש הלא זקן שרימה אותו, ג'ים היה שמח לסגור איתו כמה עניינים. אבל קודם הוא צריך לצאת מהזבל.

"תשכח מזה," ענה האיש השני בקול צפצפני, "אני עזרתי למאסטר לחפש אותו כל השנים האלה, ובזכותי הוא יצליח סוף־סוף להרוג אותו. אני אתן אותו למאסטר באופן אישי!"

להרוג? מצומרר ורועד התכווץ ג'ים בתוך הפח.

"בלי היכולות שלי, בחיים לא היית מצליח ללכוד אותו."

לפתע שניהם השתתקו. "הוא כאן!" צעק הצפצפני באימה.

ג'ים עצר את נשימתו. על מי הם מדברים?

פיצוץ אדיר הרעיד את המשאית, והפח, עם ג'ים בתוכו, עף מההדף.

3

ראשו של ג'ים כאב מהמכה שקיבל. ריח אבק שרפה התגבר על הסירחון של הזבל. ג'ים שמע את דלת המשאית נפרצת בחוזקה. צעדים כבדים שהלכו והתחזקו גרמו לג'ים להבין שהוא לא לבד.

"ג'ים?" נשמע קול חדש ולא מוכר.

מה קרה הרגע? איפה האנשים שחטפו אותו? מה רוצים ממנו? ליבו דפק בעוצמה רבה, הוא לא זז או הוציא מילה מפיו. אולי עדיף להישאר בפח?

הדממה במשאית נשברה כשהמכסה של הפח הועף בן רגע הצידה. יד משכה את ג'ים מפח הזבל והניחה אותו על רצפת המשאית המפויחת. ג'ים נעמד, אך הרגליים שלו היו צריכות להתרגל לעמידה לאחר שישב מקופל בתוך הפח. מולו נגלה אדם בגיל ההורים שלו, שעיניו הכחולות התבוננו ובחנו אותו. הוא נראה... שמח?

ג'ים נרתע לאחור. הוא לא ידע מי זה האיש שעומד מולו. הוא לא ידע אם הוא טוב או רע, אם הוא בא להציל אותו או להרוג אותו.

"לך מכאן!" צעק ג'ים בקול שבור. הוא לא יכול היה לברוח, ולהישאר במשאית הזבל גם לא היה רעיון מוצלח. מה הוא אמור לעשות?

האיש המשיך לעמוד מולו. שערו הבהיר בלט כנגד קיר המשאית המפוחם. ג'ים הופתע כשהבחין שהאיש בעצם חייך אליו. אולי הוא ניסה להרגיע אותו כדי שלא יתנגד?

"אני איתך, ג'ים," אמר האיש, "קוראים לי נורטום. לא באתי לפגוע בך."

ג'ים בחן את נורטום בקפידה. הוא היה לבוש חולצת פשתן לבנה עם פסים זהובים בשוליים, ומכנסי ג'ינס שחורים. צלקת ארוכה על אמתו משכה את תשומת ליבו של ג'ים. הוא עמד בפתח דלת המשאית ומאחוריו חדר אור שהאיר בצבע ורדרד את פנים המשאית. לאן הוא הגיע?

למרות החיוך של נורטום, ג'ים עדיין לא סמך עליו. הוא בכלל לא הבין איך הוא יודע את השם שלו. זה גרם לו להידבק לפינה עוד יותר.

"אני יודע שזה מבלבל. אתה לא יודע מה אמיתי ומה לא, אבל בבקשה, בוא איתי. אני מכיר את הוריך," אמר נורטום בחיוך.

"זה נשמע כמו משהו שכל חוטף ילדים היה אומר," השיב ג'ים.

"ג'ים, בבקשה תסמוך עליי. הייתי פוגע בך מזמן אם הייתי רוצה. אני הצלתי אותך משני האנשים האלה שחטפו אותך."

ג'ים הביט אל החלק הקדמי של המשאית וראה את האיש שחטף אותו שרוע על המושב הקדמי ליד איש נוסף. אף אחד מהם לא זז.

"ואם זה לא מספיק," המשיך נורטום, "תסובב את זכוכית השעון שלך ימינה ותפתח אותו. תמצא שם פתק שכתוב עליו: לג'ימי שלי."

ג'ים הסתכל על האיש כאילו השתגע. הוא בכלל לא האמין לו, אבל לא הייתה לו אפשרות לצאת מהמשאית המסריחה בלי לעבור דרך נורטום. הוא לא היה בעמדת כוח עכשיו. אולי אם ישתף פעולה עם האיש המוזר הזה, הוא ישחרר אותו.

ג'ים הביט בשעון. השעה הייתה קצת אחרי שבע בערב. הוא היה בפח המסריח הזה יותר משלוש שעות!

הוא סובב את זכוכית השעון בחוסר אמונה. השעון נפתח! איך הוא לא ידע זאת מעולם? בפנים היה פתק מעופש. הוא התמלא צמרמורת. ג'ים הוציא את הפתק הקטן וגילה מאחוריו חור קטן בצורת יהלום. השעון שלו כל כך דפוק.

הוא פתח את הפתק אך מה שמשך את תשומת ליבו היה דווקא המשך המשפט שנכתב בכתב קטן ומודגש. הוא צמצם את עיניו וראה את הכיתוב - "ממני, מרי."

"אתה חושב שתצליח לעבוד עליי? זה בכלל לא השם של אימא שלי. מי אתה באמת?" גמגם ג'ים בפחד.

"זה השם של האימא האמיתית שלך," אמר נורטום.

מה זאת אומרת האימא האמיתית? ג'ים ניסה לקלוט מה נורטום אמר. הוא שפשף את ראשו הכואב. אולי הוא קיבל מכה יותר חזקה בראש ממה שהוא חשב? משהו לא מסתדר פה.

"לך מכאן!" ניסה ג'ים לומר בקול תקיף, והכין את אגרופיו במטרה להסתער על האיש המוזר.

נורטום גיחך. "תירגע, ילד. תסתכל."

נורטום הוציא מכיס חולצתו תמונה של תינוק ג'ינג'י שהוחזק בידי אישה ג'ינג'ית עם עיניים חומות – בדיוק כמו של ג'ים. מאחוריה חיבק אותה גבר גבוה עם שיער שחור. הם נראו מאושרים.

"ג'ים, אלו הם אתה והוריך. אני יודע שלא נעים כל כך לגלות את זה ככה, אבל... אתה מאומץ. אי פעם חשבת על זה שאף אחד מהוריך המאמצים לא ג'ינג'י ורק אתה כן?"

ג'ים קפא במקומו. הוא התקשה להאמין שזה נכון. זיכרונות ילדותו צפו מול עיניו. אבא מלמד אותו לרכוב על אופניים. הוא אופה עוגה עם אימא במטבח. הטיול המשפחתי שלהם ביום ההולדת העשירי שלו. זאת הייתה המשפחה שלו.

מהצד השני, אם התמונה אמיתית... ההורים שגידלו אותו הם לא ההורים שלו? כל זה היה שקר? כולם שיקרו לו? הוא רצה לבכות מרוב תסכול, אך גם לכעוס. היו לו כל כך הרבה שאלות. העיניים של האישה היו זהות לשלו. התינוק הג'ינג'י שהחזיקה היה דומה לתמונות הילדות שההורים שלו תלו ברחבי הבית. והפתק? הוא היה בשעון שלו, שמעולם לא עזב את ידו.

נורטום נתן לו כל כך הרבה הוכחות, וג'ים לא היה יכול להתעלם מהן.

"אוקיי, אז בהנחה שאני מאומץ," אמר ג'ים על סף בכי, "למה אתה פה?"

"אני כאן כדי להגן עליך. יש מישהו שמחפש אותך כבר שנים. קיוויתי שהוא לא ימצא אותך אצל המשפחה המאמצת שלך, אבל חששתי שזה רק עניין של זמן. ג'ים, אתה בסכנה, הגיע הזמן שתדע את האמת על עצמך, על המשפחה שלך."

"אני לא מבין מה אתה רוצה ממני! אני פשוט רוצה לחזור הביתה!" צעק ג'ים.

"זה לא פשוט כמו שאתה חושב," ענה נורטום ויצא מתוך המשאית.