הקייטנה של קנלר - מתוך הקייטנה של קנלר

אני חושב שהיא בכתה בלוויה שלי, לא רוצה להשתחצן, אבל אני אפילו כמעט בטוח. לפעמים אני מצליח ממש לדמיין איך היא מספרת עלי למישהו שהיא מרגישה קרובה אליו, על המוות שלי. על איך הורידו אותי לקבר, קטן כזה ועלוב, כמו חבילה של שוקולד מקולקל. על איך אף פעם לא ממש הספקנו. ואחרי זה הוא מזיין אותה זיון שהוא כולו נחמה.

פרק ראשון

בו מוצא חיים עבודה ופאב ברמה

יומיים אחרי שהתאבדתי מצאתי פה עבודה באיזה פיצרייה, קוראים לה 'קמיקזה' והיא חלק מרשת. האחראי משמרת היה ממש בסדר אתי ועזר לי גם להסתדר על דירה עם שותף, איזה מישהו גרמני, שגם עובד פה בסניף. העבודה היא לא משהו, אבל בתור איזה קטע זמני זה בכלל לא רע, והמקום הזה, לא יודע, תמיד שהיו מדברים על חיים אחרי המוות, כל היש־אין וכאלה, אף פעם לא היתה לי דעה. אבל מה שבטוח זה שגם שחשבתי שכן, אז תמיד הייתי מדמיין צלילים כאלה, כמו סונאר, ואנשים שצפים בחלל, וכאן, לא יודע, יותר מהכל זה מזכיר לי את אלנבי. השותף שלי לדירה, הגרמני, אמר לי שהמקום הזה זה בול כמו פרנקפורט. כנראה שגם פרנקפורט זה די חור. בלילה מצאתי כאן איזה פאב, דווקא די נחמד, 'בר־מינן'. המוזיקה שם בכלל לא רעה. אולי לא הכי מעודכנת אבל עם זווית, והרבה בחורות מגיעות לשם לבד. יש כאלה שאתה ממש יכול לראות עליהן איך הן גמרו, עם צלקות על הפרקים וכאלה, אבל חלק ממש נראות מעולה. האמת שעל הלילה הראשון שלי כאן מישהי עשתה לי עיניים, דווקא שווה, העור שלה היה קצת רפוי כזה, מידלדל, של אחת שגמרה בטביעה, אבל הגוף ממש עשר, וגם העיניים. אבל לא התחלתי כלום. בלב אמרתי לעצמי שזה בגלל ערגה, שכל המוות הזה רק עשה לי לאהוב אותה יותר, אבל לך תדע, אולי אני סתם מודחק.

פרק שני

בו פוגש חיים ידיד אמת ומפסיד לו בסנוקר

את ארי גלפנד הכרתי ב'בר־מינן' כמעט בטעות. הוא היה נורא ידידותי והזמין אותי לבירה, מה שמאוד הלחיץ אותי. הייתי בטוח שהוא מנסה לתקוע אותי או משהו, אבל מהר מאוד הבנתי שהוא בכלל לא בעניין שלי, שהוא סתם משועמם. הוא היה בכמה שנים יותר מבוגר ממני, טיפה מקריח, מה שהדגיש את הצלקת הקטנה ליד הרקה הימנית מחור הכניסה של הכדור וגם את זאת של חור היציאה ליד הרקה השמאלית, שהיתה הרבה יותר גדולה. 'דום־דום,' קרץ גלפנד לשתי צעירות שעמדו על הבר ממש לידנו ושתו דיאט קולה, 'אם כבר־אז כבר.' רק אחרי שהשתיים האלה נטשו לטובת שולחן של איזה בלונדיני עם קוקו הוא הסכים להודות שבכלל התחיל לדבר אתי כי חשב שבאתי אתן. 'לא שזה משנה משהו,' נגח ארי בבר, מין ראסיה קטנה כזו של ניחומים ותסכול, 'גם אם היית מכיר לי אותן, בסוף הן ממילא היו הולכות עם איזה בלונדיני. ככה זה, כל בחורה שיצא לי להכיר, תמיד היה איזה בלונדיני שחיכה לה באיזה מקום. אבל שלא תחשוב לרגע שזה עשה אותי בנאדם מריר, קצת מיואש אולי, אבל לא מריר.' אחרי עוד ארבע בירות הלכנו לשחק סנוקר וארי סיפר לי על עצמו. התברר שהוא גר לא רחוק ממני, אצל ההורים שלו, שזה ממש נדיר. רוב האנשים גרים כאן לבד, מקסימום עם חברה או שותף. ההורים של ארי התאבדו חמש שנים לפניו. אמא שלו היתה חולה באיזה משהו, ואבא שלו לא רצה להישאר אחריה לבד. גם אחיו הקטן גר אתם, הוא הגיע ממש לא מזמן, גם הוא ירה בעצמו, באמצע טירונות נח״ל. 'זה לא יפה להגיד,' חייך ארי וקבר את הכדור השחור בכיס השמאלי, 'אבל כשהוא בא, מה־זה שמחנו. היית צריך לראות את אבא שלי, בנאדם שאם היית דופק לו פטיש חמש קילו ברגל לא היה ממצמץ אפילו, מחבק את אחי הקטן ואשכרה בוכה כמו תינוק.'