השופטת

1

שבת, שעת בוקר מוקדמת. יעל שטיין-ענבר ישבה אל הדלפק המבריק במטבח הרחב והמואר ולגמה קפה ריחני שסילבי הכינה עבורה במכונת הקפה.

בועז עמד על כך שתפסיק לשתות נס קפה.

"ככה מתחילה הזקנה, יעל, שותים נס קפה ואוכלים קרקר ועליו ריבה מצנצנת, או לחם דל. את עוד צעירה, אל תיכנעי עדיין להרגלים מזיקים. ההרגלים קובעים את הגיל ולא לוח השנה."

כמו בהרבה דברים שבועז אמר, הוא נשמע כמו קופי רייטר. הוא גם נראה בהתאם — כמו תצלום רב-מידות המודבק על לוחות מודעות המתנשאים לאורך כביש החוף, בין רמת אביב להרצליה, ומיועדים לתושבי משולש הכסף הגרים שם. אחד שלוגם משקה בריאות שערבב במכשיר הנינג'ה שלו בליווי איזו סיסמת המונים אווילית, דוגמת "להישאר צעיר לנצח עם משקה מנצח".

כך נזכרה בו יעל.

ביום שבת השלושה עשר באוגוסט, כשישבה ולגמה כוס קפה של בוקר, יצא בועז ונפרד ממנה בשלום חפוז בפעם האחרונה בחייו. השעה הייתה 06:15.

בדרך כלל אף הקדים לצאת, ובשעה זו כשקמה הוא כבר לא היה בבית. אלה היו שעות הספורט שלו. באותה שבת רק אמר לה שהוא יוצא לאימון שחייה קצר, בחוף תל אביב, ולא הוסיף.

כשלוש שעות לאחר מכן, כשהאינטרקום צלצל ועל המסך הקטן נראה רפ"ק עופר שבת בבגדים אזרחיים, הייתה השעה 09:00.

היא הנהנה לסילבי שתאשר את כניסתו. כעבור דקות פתח רב-פקד עופר שבת את דלת הכניסה. יעל כבר הורגלה לנוכחותו של הרב-פקד בביתה בשעות לא שגרתיות. הוא היה מגיע עם חומרי חקירה כדי לקבל את אישורה, כשופטת תורנית, לביצוע פעולות חקירה ומעקב מיוחדות, האזנות סתר, כניסה לרשות הפרט או פעולות עיקוב חשאיות שרק שופט יכול לאשר.

"כבודה," היה תמיד אומר בנימוס, נימוס שאינו רווח אצל השוטרים הקשוחים הנאלצים להעביר את חייהם בסמיכות מסוכנת לעבריינים ונאבקים במשפחות פשע חסרות עכבות.

"כבודה", שבדרך כלל הייתה לבושה בטרנינג או במכנסי ג'ינס וחולצה מרושלת, הייתה משיבה לו תמיד בחיוך. "שב, עופר, שחור עם שני סוכר, נכון? ומאפה הבית..."

גם סילבי כבר הייתה מתורגלת. היא הכירה את עופר שבת וידעה שהוא קצין משטרה, אף שתמיד הופיע שלא במדים. זה היה מוזר עבורה. אצלה בכפר שממנו באה היה מפקד תחנת המשטרה נוהג להתהדר במדים וסמלים ממתכת על המקטורן, שאותו לבש תמיד — בקיץ ובחורף.

אך קצין המשטרה הישראלי הזה היה ככל האדם, דבר בהופעתו לא העיד על הסמכות שניתנה לו לעצור ולכלוא בני אדם. הוא אמנם היה גבר גבוה שרירי ומבטו היה כשל אדם שיודע את ערכו, אבל נטול חשיבות עצמית.

גם את חיבתו של הקצין למעדנים שאפתה ולקפה החזק והריחני שהכינה, כבר הכירה. היא הייתה בת בית בביתם של בועז ויעל מאז שנפטר אביה של יעל, טוביה שטיין, שלוש שנים קודם לכן. היה ברור שיעל לא תשלח אותה חזרה לארץ שממנה באה כדי לפרנס את משפחתה. והיא, הגברת, השופטת, בתו של עורך הדין טוביה שטיין, שסילבי סעדה אותו במסירות אין קץ בשנותיו האחרונות, ביקשה ממנה לעבור אל ביתה — לא כדי לסעוד אותה אלא כדי לנהל את משק הבית.

בועז ענבר דאג להארכת אישור השהייה של סילבי בישראל ויעל שטיין-ענבר, אשתו השופטת בבית המשפט המחוזי, לא שאלה אותו באילו חוטים משך כדי לקבל בדואר רשמי את המכתב ממשרד האוכלוסין וההגירה ובו האישור המותיר את סילבי בישראל, ללא תאריך נקוב לתפוגת השהייה.

כזה היה בועז, ויעל כבר ידעה שלא תוכל להוציא ממנו תשובה לגבי הדרך שבה הושג האישור. היא הסתפקה באישור רשמי שסמל מדינת ישראל התנוסס עליו ובחתימת הממונה המחוזי על מתן אישורי שהייה זמנית בישראל לעובדי סיעוד.

אלא שהביקור הזה של רפ"ק עופר שבת היה שונה. יעל הבחינה בכך על פי ארשת פניו של עופר מיד כשהגיע, עוד בטרם פצה פיו. תוך כדי כך חלפה בראשה ההכרה שבשבת זו היא אינה שופטת תורנית כלל. בעצם היה עליו לפנות לנועם שטיינברג, השופט התורן באותו סוף שבוע. משהו רציני הביא אותו לכאן, ועיניו שידרו זאת בטרם אמר מילה.

"מה קרה," שאלה בקול שקט, אך המתח ניכר בדבריה. האיש הגבוה ורחב הכתפיים החזיק בזרועה, הוביל אותה לעבר חדר האורחים והושיב אותה, ללא כל התנגדות מצידה, על כורסת העור היקרה.

התנהגותו החריגה של הרב-פקד המנומס דיברה בפני עצמה. משהו חריג התרחש, אסון.

יעל כבר איבדה את קו המחשבה, את הרצון להבין את שמתרחש, ורק ציפתה לשמוע את הרע מכול.

"סילבי, אפשר כוס מים ליעל?" הוא אמר זאת בקול רגוע אך רם דיו כדי שסילבי, שנשארה במטבח הפתוח לחדר האורחים, תשמע את דבריו.

עופר התיישב ליד יעל על כיסא שקירב אליה, בלי לעזוב את זרועה. "זה בועז," הוא אמר כשהוא מישיר מבט אל יעל. הוא הפסיק לרגע והמשיך. "הוא טבע הבוקר מול חוף הילטון ונמצא חסר חיים על ידי כמה מטיילים שהלכו על הטיילת. הם הזעיקו את שירותי ההצלה. המציל התחיל לעבוד רק בשבע, והגופה של בועז נפלטה לחוף כמה דקות לפני כן. הוא כנראה יצא לשחות עוד קודם, נכנס לים סוער, ולא הצליח להיחלץ."

יעל הקשיבה כאילו מישהו מקריא בפניה ידיעה מהעיתון או מצהיר בפניה מתוך מסמך על דוכן העדים. היא טרם קישרה בין מה שאמר עופר לבועז בעלה, אותו גבר שיצא מדי שבת בבוקר לריצה או לשחייה אתגרית בים הפתוח, וחוזר מיוזע בחיוך רחב של ניצחון המרוח על פניו.

מחשבות החלו להתרוצץ בראשה, שאלות, תמיהות. "איפה היה נדב?" שאלה, "בן הזוג שלו לריצה ולשחייה?"

עופר הקשיב והשיב בעדינות כי הם טרם חקרו את האירוע והוא רצה שתשמע ממנו על שאירע בטרם יתפרסמו ידיעות על הטביעה ברשתות החברתיות. "יעל, עכשיו שבת בבוקר, רק לפני שעה קבע רופא את מותו של בועז בטביעה לאחר שהובא לבית החולים. לא היה אפילו מקום לניסיונות החייאה."

יעל לא השיבה, רק התבוננה בו במבט המום.

עופר התרומם מכיסאו ושאל, "תרצי לבקש משהו בקשר להליכים נוספים?"

יעל בהתה סביבה במבט שכאילו אינו רואה דבר ושאלה, "כמו מה?"

"אם תרצי, נוכל להורות על נתיחה שלאחר המוות?" אמר עופר בקול שקט.

"למה, אתה חושש שהמוות אינו טבעי? אתה חושב שיש סיבה לחשוב שהוא לא טבע, שהוא היה סופרמן שיכול היה לשרוד בים סוער?"

היא לגמה מכוס המים שהניחה לידה סילבי שעכשיו עמדה מאחוריה כמו לגונן עליה.

"יש לך חשד כל שהוא, סימנים שגיליתם המעידים על כך שיש חשש לעבירה פלילית? דבר, עופר, זה הזמן. אם אתה חושד, דבר."

עופר לא אמר דבר נוסף. פניו היו אטומות. הוא היה מיומן בתפקידו, ולא הוא שיאמר לכבודה שהוא חושד או שאינו חושד. עופר תמיד חשד. אבל גם תמיד היה בו בלם ששמר אותו מלומר את שמתרוצץ בראשו.

הוא התרחק לעבר הדלת. "אם תצטרכי משהו תתקשרי אליי. אני זמין. אדאג לסידורים עוד היום ובמוצאי שבת תהיה בפנייך תעודת פטירה. בינתיים תחשבי על מחר, על קבורה."

הדברים כלל לא חצו את סף הכרתה של יעל. היא רק החלה לעכל את הבשורה.

"תודה עופר." אמרה בקול חלש.

2

רפ"ק עופר שבת יצא ממבואת מגדל המגורים המפואר "מגדלי המדינה" אל הרחוב, שפעם, כך מספרים מדריכי התיירים, היה חלק מאדמות כפר שמתיישביו היו איכרים גרמנים, טמפלרים, שבאו לארץ הקודש לעבוד את אדמת השפלה הפורייה. כפר שתושביו הזדהו בסופו של דבר עם המשטר הנאצי בגרמניה, ארץ מוצאם, ולימים גורשו מהארץ בידי הבריטים. עם קום המדינה הפכו מבני הכפר לקריה הממשלתית, חלק בלתי נפרד מתל אביב, וברבות הימים קמו בניינים רבי-קומות ששימשו משכנות לעשירי המדינה על אדמות הכפר הגרמני, רפתות החלב והפרדסים שפעם הפיצו ריח פריחה באביב. היו אלה מדורי פאר ונוחות שאפשרו לדייריהם להשקיף במבט אחד ממרפסות בקומות הגבוהות מערבה אל עבר הים הכחול, ובהפניית גב לצפות מבעד לערפילי הבוקר במרחבי השפלה. ביום בהיר, בהתפזר הערפילים, אף נראה קו המתאר של הרי יהודה במזרח.

רפ"ק עופר הגיע אל מבואת הבניין ויצא מהמעלית שעשתה מהלכה בשקט מטה. הוא לא נתקל באיש מלבד שומר עייף מאחורי דלפק עץ כהה במבואה לבניין שהיה שקוע בנייד שלו. עופר נשם לרווחה נשימה ארוכה, שלף סיגריה ומשך את תוכנה לריאותיו. הוא הבטיח לעצמו שלא ייגע בסיגריה עד שילדיו לא יחזרו לחו"ל, אבל לא עמד בכך.

זה היה ונשאר החלק הקשה בעבודה הקשוחה והמאומצת של חקירות מקרי מוות — המפגש עם השארים. הוא השליך את הסיגריה לאחר כמה שאיפות, נכנס לרכב היונדאי המרופט שלו שחנה על המדרכה ובסיבוב פרסה פנה מערבה לעבר רחוב אבן גבירול.

הוא חיפש בית קפה פתוח בשבת בשעת בוקר מוקדמת. עליו לתכנן את סדר יומו, את בילוי יום השבת עם ילדיו, שהותיר ישנים בדירתו.

עדיין היה עליו לאסוף כל ראייה אפשרית על אודות תאונת הטביעה. הסיכוי לעשות זאת בבוקר של שבת היה קטן. מדובר בשחיין מיומן שיצא לים הסוער לבדו, ואיש לא ראה את טביעתו. המצילים של חוף הילטון הגיעו דקות לאחר שגופתו נפלטה על ידי גלי החוף החזקים. סיבת המוות, כך העידו כל הסימנים, הייתה טביעה. הוא היה לבוש בחליפת שחייה שחורה צמודה לגופו. מוטל על החוף חסר חיים, גווייה של איש שרירי, שאט אט הכחילה.

עדיין נותרו עשרים וארבע שעות לפני ההלוויה, עשרים וארבע שעות שבהן יצטרך עופר להחליט אם להמליץ שוב לשופטת לבחון את מקרה הטביעה של בעלה, להציע לה שהטביעה הזאת, כך לפתע באמצע הקיץ בחוף בתל אביב, של מי שהכיר את הים, את הזרמים והמערבולות בחוף שבו היה שוחה מדי בוקר, אינה סבירה. להציע לה לחשוב על משהו שונה ולא לקבל את מותו כאסון גרידא.

את המידע הראשוני על בועז אסף עופר תוך מספר דקות. כשהגיע לחוף הים לאחר שהודיעו לו בשעה 07:25 על גוויית גבר שטבע שנסחפה לחוף, כבר היה בידו די מידע כיצד להתייחס לתאונה.

משיחה קצרה עם המצילים שוכנע שהם אכן הכירו את בועז כשחיין מצוין. לדבריהם הוא היה מאלה שמתכוננים תמיד לטריאתלון הבא, מאלה שמשכימים לפני השמש ובדרך כלל יורדים למים בקבוצה או בזוגות. המצילים ידעו את שמו ומיד זיהו את גופתו, שנסחפה לחוף מהים — שהם היו אוסרים על כניסה אליו אם היו במקום לפני כן, בטרם יצא לשחייה. הם שהודיעו מיד למוקד המשטרתי על הטובע וזהותו.

מאמצי ההחייאה שלהם היו קצרים וחסרי תוחלת.

"לא היו אפילו סימנים קלושים של דופק כשנסחפה גופתו לחוף. ולא הייתה כבר תועלת להנשים אותו במצבו. זה היה מקרה שבו המוות היה ודאי כמו מכת ברק."

גם לקצין חקירות מנוסה כמו עופר שבת היה קשה לשמוע את המשפט החוזר הזה, על ניסיונות החייאה שנכשלו. על בני אדם שהיו יצורים חיים נושמים ומתפקדים, וברגע אחד הפכו לגוף דומם שמשנה את צבעו ומתאבן בתוך זמן קצר.

אבל הוא שם ליבו להדגשה שלהם כי השחיין כבר היה מת באופן מוחלט, סופי, כזה שהם כנראה לא היו רגילים לו.

עופר הוזעק לחוף מכיוון שהטבוע היה בעלה של שופטת שהכיר מבית המשפט המחוזי. ואם הייתה אותה שופטת שומעת לדעתו המרומזת, היה מתבצע ניתוח לאחר המוות. אלא שמדובר היה "בכבודה", ולפיכך, ידע עופר, נדרשה זהירות יתרה.

בחלוף השנים נעשה תפקידו של עופר כקצין חקירות מסובך יותר, קשה יותר לביצוע, כשמכשולים אדירים כסלעים עומדים בדרכו. היה עליו להיזהר במוצא פיו או בהבעת דעתו. התערבות יום-יומית ולחצים מחוגי שלטון, מכוחות אדירים של המגזר הכלכלי, המעורבות של שופטים עם אנשי ממשל, דחיקת המשטרה כצלע החלשה במשולש הכוח, ככיס מרה שיש לסלק מהגוף. עופר שבת הכיר היטב את המערכת המשפטית ואת המרקם העדין בינה למשטרת ישראל. כבדהו וחשדהו. הוא גם הכיר את הצלע השלישית במשולש הרופף הזה — את הפוליטיקאים, או ליתר דיוק את אלה המחזיקים בשלטון.

אט אט חלחלה בו ההכרה שהוא הופך לדון קישוט במערכת החקירות המוחלשת. כל החלטה שלו לביצוע מעקב משמעותי, חקירה בארגונים ורשויות שהשלטון מרעיף עליהם מטובו, נתקלו בחסמים — משימות "חשובות יותר" שהוטלו עליו. מותו של בועז ענבר, בעלה של שופטת בבית משפט מחוזי, יכריח אותו להלך בין הטיפות המלוחות של מי ים בוגדני.

לפני שנתיים, בשלב מתקדם בקריירה המשטרתית שלו, גישש אחר האפשרות לעבור לרשות אכיפת חוק אחרת — לשירות הביטחון הכללי, למוסד, ליחידות חקירה של הרשות לניירות ערך, כל ארגון שחש שיש לו עדיין יותר כוח וסמכות לעמוד בפני דחפורי הממשל הדוחקים את המשטרה למשימות שיטור ופיזור הפגנות. הוא לא האמין במקרי טביעה או בתאונות דרכים, גם לא במקרים של התחשמלות. כלומר, לא כשמדובר ברובד העליון — באנשי חברה, שלרוב הם אנשי הכסף, "אנשי האלפיון", כפי שכינו אותם המדורים הכלכליים ומדורי הרכילות בעיתונים וברשתות החברתיות.

הוא לא האמין שאנשים שצברו מיליונים ומיליארדים מסתכנים בתאונות טיפשיות ומשאירים את הונם ללא השגחה ליורשיהם. המיליארדרים החילוניים — כמו הרבנים שחצרותיהם הם ממלכה פיננסית — מאריכים ימים. עם תרגילי כושר ובלעדיהם, עם מזון בריאות או עם אוכל כשר, טופו או רגל קרושה.

כך או כך, לא איש כבועז ייכנס לים סוער לבדו עם שחר ויטבע. הוא איש שכבר ענד על צווארו את עיטור "איש הברזל" והתגאה באין-ספור טיפוסי הרים על הקלימנג'רו ועל המון-בלאן. לא איש כמוהו ייכנס לחוף הילטון הרווי במערבולות ביום בו סער הים ויותיר את האימפריה החשאית שלו בלונדון בידי אלמנה שאינה בקיאה כלל בעיסוקיו.

בכך היה משוכנע. הוא הכיר את כבודה שנים מספר, מאז שמונתה די במפתיע לשופטת בבית המשפט המחוזי, אף שלא דחפה את עצמה לשם. הוא הכיר את השופטת וגם את נשיא בית המשפט המחוזי תירוש, שמינה אותה לדון בתיקים פליליים, לשקוע ביום-יום של שמיעת עדויות של סוחרי סמים, רוצחים שכירים, מנהיגי חבורות פשע. אך תיקי פשיעה כלכלית, הונאות ענק פיננסיות של "צווארון לבן" — אלה לא הועברו ללשכתה.

הוא ידע כי הוא פועל על פי תחושת בטן עמומה בלבד, או כמו שיגדיר זאת הבוס שלו, מחפש צרות במקום שאין כל מקום או צורך לעשות זאת. הוא ניסה לנער מעליו את אותה תחושה וידע כי אין אדם בעולם שאיתו יוכל לחלוק את תחושותיו.

בית הקפה שבו עצר, בפינת רחוב מאנה, היה מקום קטן שלא הכיר קודם לכן. המאקיטו החריף שהזמין היה מצוין, ואחרי שגמע אותו עד תומו נפרד בנפנוף מהמלצרית הצעירה שהייתה היחידה במקום, ממתינה לשעות המאוחרות של בוקר שבת, שבהן העיר מתעוררת. קבוצת רצים קולנית חלפה על פניו, והוא פנה לעבר דירתו כדי להכין עצמו ליום החדש לאחר השכמה מוקדמת ויציאה חפוזה אל חוף הים.

ילדיו התעוררו כשנכנס לדירה, מצויד בסהרונים ובמשקה שוקולד קר שהביא עבורם לארוחת בוקר של שבת בתל אביב. "את שאר היום," הבטיח להם, "נבלה ביפו העתיקה, בחוף הים, ונאכל במסעדת הדגים של אבו נאסר. אתם תאהבו את זה," הבטיח להם, וקיים. זה היה יום החופשה הראשון שלו עם הילדים, ראשיתה של חופשה שתימשך עשרה ימים עם התאומים לארס ואדם, עשרה ימים עד שיחזיר אותם לשדה התעופה וייפרד מהם לעוד שנה.

במוצאי שבת טלפן ליצחקי, עוזרו לחקירות. הוא סמך על האיש הצעיר והמוכשר, ששינה את חייו לבלי הכר. יצחקי עזב את הישיבה בעולם החרדי, ולאחר לימודים והכשרה התגייס למשטרה. בשל כישוריו השתבץ במערך החקירות.

"יצחקי, מחר תתקיים הלוויה בבית העלמין סגולה בפתח תקווה. יובא לקבורה אדם שטבע בים הבוקר מוקדם, שמו בועז ענבר. אני רוצה שתהיה שם ותעקוב אחר האלמנה ומי שניגש אליה, ובכלל פקח עין. האלמנה היא השופטת יעל שטיין-ענבר. אני רוצה לדעת על הילדים הבגירים של בני הזוג, חברים, שותפים לעסקים של המנוח. כל מה שתוכל לדוג תעביר אליי."

יצחקי היה האיש שלו. עופר ידע שהחוקר המוכשר נאמן לו ולא יסגיר פעולות חקירה שהוא מטיל עליו לבוס שמעליו, מלבד המעט שיעלה בדו"חות גלויים שירוכזו בתיק החקירה החדש. מאז שמפכ"ל המשטרה החדש תפס את כיסאו בראש המערכת האחראית על ביטחון הציבור, התהפכו סדרי המשטרה ואכיפת החוק, וכל שנותר הוא קו הביצורים הישן והחלש של מספר קצינים ותיקים במחלקת החקירות. אלה ניסו לשמור על הקו, בתקווה שהמצב זמני, שהרוחות ישנו את כיוונן ושוב תפליג המשטרה ליעד הנכון, לחוף מבטחים.

במרומי הקומה ה-34 במגדל הדירות היוקרתי נותרה השופטת יעל שטיין-ענבר. היא התרוממה ממקומה באיטיות. זמן רב חלף מאז שרפ"ק עופר שבת סגר את הדלת מאחוריו הבוקר והשאיר אותה עם הבשורה.

היה עליה להודיע לשני ילדיה הבוגרים על מות אביהם, והיא התלבטה כיצד תעשה זאת.