בין שתי יבשות

פרולוג

"אימא תמיד אמרה לי לצעוד קדימה ולא להביט לאחור.

אימא תמיד אמרה לי לא לוותר על החלומות שלי.

אימא תמיד אמרה לי שאפשר לעשות הכול גם כשכואב.

אימא תמיד אמרה שאדם נכשל רק אם הוא מפסיק לנסות.

אימא תמיד אמרה שהזדמנויות לא קורות, אלא אנחנו אלו שיוצרים אותן.

אימא תמיד אמרה שבסוף הכול לטובה, ושהחיים יפים.

אבל אימא לא ידעה מה זה לגור כאן. היא לא ידעה מה זה לחיות בבית של רד ופיונה.

אימא לא ידעה שאחרי שהיא תמות ישלחו אותי למקום כזה.

אימא לא ידעה שאני בת העשר כבר הספיקה לסבול בשביל חיים שלמים.

אימא לא ידעה שאני מזמן ויתרתי על החיים.

אימא לא ידעה שסגרתי להזדמנויות את הדלת בפרצוף, אבל למזלי הן מצאו את החלון."

 

פרק 1

הצלצול העיר אותי מהמחשבות על הטקסט הישן שכתבתי. טרקתי אחריי את הלוקר והכנסתי לתיק את מחברת השירה החבוטה, אבל היא הייתה שלי וזה מה שהיה הכי חשוב. לא להאמין שעברו כבר כמה שנים מאז כתבתי את הטקסט הכואב הזה ושום דבר לא השתנה.

הלכתי באנחה לעבר הכיתה וחיפשתי את התירוץ המושלם למורה כשהיא תשאל אותי למה אני לא רוצה להציג את השיר שהיינו צריכים לכתוב "מהלב" לשיעור אנגלית.

מה לעזאזל אוכל להגיד? כנראה נחרץ גורלי ואצטרך להציג את מה שכתבתי, בין אם הוא אפל ובין אם הוא חרא של חד קרן. זה לא שמישהו יקשיב לי פתאום וישאל "אוו, האם יש מסר מאחורי המילים של ג'ואנה?" היועצת אולי תזקור גבה ותשאל "ואיך את מרגישה לגבי השיר שכתבת", אבל אף אחד לא באמת שם לב אליי או התעניין בי יותר מדי אי־פעם.

כולם דיברו בלי סוף על התאונה הקשה כאילו לא הספיק לי לחלום עליה בלילות או להתגעגע למשפחה שלי במשך שמונה השנים האחרונות. אפילו זה ששאל פעם, כבר הפסיק, והמפגשים פעם בשבוע עם יועצת בית הספר לא באמת תרמו לי.

"יואו פרצוף תחת," גלגלתי עיניים. ידעתי שהתכוונו אליי, הרי הם לא קראו לאף אחד אחר בכינוי הזה. "תעצרי כשאני פונה אלייך." מי זה אם לא ג'יימס, חתיכת חרא בדמות בן אנוש שאוהב להציק לי.

"תזדיין לי מהפנים, אידיוט." אמרתי לו וזקרתי לעברו אצבע שלישית.

"הוו... בייבי, אני אוהב שאת ככה רעה איתי." הוא אמר, תפס לי את הזרוע והכאיב לי. הכאבים היו טריים מדי. ניסיתי לזוז ממנו ולהתקדם לכיתה אבל הוא עצר אותי. "את. פאקינג. תעצרי. כשאני. מדבר. אלייך. שמעת אותי, יתומה מסריחה?" הוא הדגיש כל מילה.

יש לאנשים קטע שהם אוהבים לרדת עלייך ולדרוך על הנקודות החלשות שלך. ולמה? אולי כדי לכפר על זה שיש להם זין קטן? אולי כדי לטשטש את האמת המרה שהם בעצמם בודדים ועצובים? ואולי בעצם זה מפני שהם משועממים ואוהבים להרגיש עליונים? אולי...

מי אני שאדע? אני בסך הכול יתומה מסריחה מחור תחת במרכז ארצות־הברית, לא פחות ולא יותר מ"ברוקן בוו", נברסקה, המקום שבו כל החלומות שלך מתרסקים והחיים שלך באמת שבורים...

התכוונתי להגיב לו או אפילו לסטור לו אבל אז שמעתי, "היי," והסטתי את המבט שלי.

"מה פאקינג קורה פה?" זה היה דרייק מונהאן, הקוורטרבק של קבוצת הפוטבול של התיכון המשמים שלנו, הוא גם הבחור שהחלומות מתחילים אצלו ואולי עוד כמה דברים, בעיקר עבורי, והנה שוב הלב הטיפשי שלי מתחיל לפעום בחוזקה רק מלראות אותו.

"יואו, גבר, מה קורה, אחי?" חנפנות דרגה מאה. דרייק לא ענה לג'יימס ורק הסתכל על האצבעות שלו שנעוצות היטב בזרוע שלי.

"מה קורה פה?" הוא שאל שוב ונחיריו התרחבו בזמן שהניד בראשו לעבר התנועות הגמלוניות שלי שמנסות להשתחרר מאחיזתו. ג'יימס גיחך.

"מה קורה פה? סתם מנהל שיחה עם ג'ואי." הוא לגלג וגלגלתי עיניים.

"קוראים לי ג'ואנה, לא ג'ואי. אני לא גבר." עניתי חסרת סבלנות בשיניים חשוקות וניסיתי שוב להעיף את ידיו ממני. "ואל תיגע בי, חתיכת חרא." הוא שחרר את אחיזתו ואני מיהרתי לכיתה. אם יהיה לי מזל המורה לא תשים לב שאני מאחרת בכמה דקות.

"ג'יימס, יש לך פחות משתי שניות לעוף לי מהפנים." שמעתי את דרייק אומר מאחורי הגב שלי. "ואם אני אשמע," הוא איים, והטון שלו גרם לי להסתובב ולראות שהוא אגרף את חולצתו של ג'יימס והתקרב אליו באיום. "שאתה מציק לה או מניח שוב את הידיים שלך עליה, אני נשבע לך, זה יהיה פאקינג הסוף שלך. אתה לא תראה את המגרש, אתה לא תראה אור יום. שמעת אותי?" ג'יימס הנהן כמו כלבלב ורץ לכיוון השני.

חתיכת לוזר. נשפתי והמשכתי ללכת.

"ג'ואנה." דרייק לחש את שמי כתפילה ומיהר לכיווני. זמנים שבהם היה הולך לצידי, יד ביד, דוחף אותי קלות עם הכתף או מתלוצץ איתי חדרו לזיכרוני. ניסיתי להתעלם כמו תמיד, אבל זה לא עבד לי, אף פעם.

"אני לא זקוקה לעזרה שלך דרייק, מעולם לא הייתי זקוקה לה." הכעס יצא החוצה והוא הריח את השקר.

"בולשיט," הוא לחש.

"למען האמת, איכשהו הסתדרתי גם בלעדיה." הוספתי בהתרסה. הוא הניח את ידיו על הכתפיים שלי באותה העדינות של פעם והבטנו זה בזו בשקט, כאילו חזרתי עשר שנים אחורה. איכשהו, הוא היחיד שארשה לו לעשות את זה. האחרים, מזמן היו נצרבים מהאש שלי.

"אימא שלי הייתה הורגת אותי אם הייתה יודעת שראיתי את מה שקרה פה ולא אמרתי כלום." הוא תירץ אבל זה לא היה שקר. האימהות שלנו היו החברות הכי טובות ואחרי שכל המשפחה שלי נהרגה, לא יכולתי לעבור להיות תחת חסותה של ניקול — אימו, אף־על־פי שהיא רצתה. היא הייתה עורכת הדין של צוואת הוריי וידעה מה התוכנית של ההורים שלי במקרה כזה. לאחר שהם נהרגו, גיליתי גם אני שאימא שלי כתבה שהיא מאפשרת לאחותה החורגת משמורת חוקית ובלעדית על ילדיה במקרה של אסון, ולא הייתה ברירה אחרת. לא הבנתי מדוע, כי לא ראינו את רד ואת פיונה לפני כן, בכלל לא הכרתי אותם. אבל כשהכרתי, הכרתי לצערי יותר מדי.

"דרייק, אם אימא שלך הייתה יודעת שהתעלמת ממני במשך כל השנים האלה, היית מקבל בעיטה בתחת שהייתה שולחת אותך לחלל, אז אל תבלבל את המוח."

"אלוהים, ג'יי. אני מצטער, אוקיי? אני מצטער על כל השנים האלה, בכל פעם תזכירי את זה?" הוא שאל ונשף בתסכול וצחקתי.

באמת צחקתי.

"שמת לב מתי אני מזכירה לך? זה תמיד בשיחות האלה." סימנתי עם האצבע שלי בינינו הלוך וחזור. "בשיחות שקורות אחרי שאתה מגן עליי, וזה התחיל שוב רק בשנה האחרונה, מה קרה? החלטת שלהיות לוחם צדק יתרום לך נקודות נוספות למלגה? כבר קיבלת אותה, אתה יכול להפסיק עם זה."

"לא, ג'ואנה. אני מניח שפשוט נמאס לי ואני לא רוצה שנסיים את השנה בהרגשה כזו. בעוד פחות מחודש נעזוב את התיכון וכל אחד ילך לדרכו ואני פשוט... אני פשוט רוצה לעזור לך, את חשובה לי." הוא עשה צעד אחד לקראתי כשאמר את החלק האחרון. ידעתי שאני חשובה לו, גם אם בשנים האחרונות לא היינו קרובים כמו בעבר, תמיד ידעתי שהוא שם בשבילי.

הוא השפיל את ראשו, עצם את עיניו ולחש, "תמיד היית." הוא נשמע כן אבל הנזק כבר נעשה.

ציפיתי ממנו ליותר, רציתי ממנו יותר.

"אני ממש חייבת ללכת." לחשתי. התעלמתי ממה שאמר ורצתי לכיתה.

 

"פשוט תוציא את המחברת שלך ותזרוק את המסטיק." שמעתי את המורה צועקת על אחד התלמידים. לשמחתי היא הייתה עם הגב לכניסה, אז כמובן, אף אחד לא התייחס אליי כשנכנסתי באלגנטיות והתיישבתי בשורה האחרונה כמו תמיד.

כשהמורה התחילה שוב לדבר, נתתי למחשבות על דרייק לקחת אותי למקום אחר, כרגיל.

שנאתי את העובדה שהקשר שלנו הפך לכזה, מעין עלמה במצוקה והאביר שמציל אותה. זה לא היה ככה. פעם היינו הכול זה לזו, אבל עם השנים התרחקנו, הוא זכה במעמד שלו בתור הכוכב של התיכון ואני... נשארתי זו שמתבודדת. המשכתי לאהוב אותו וייאמר לזכותו שהוא כן ניסה לגשר לעיתים על הפערים שנוצרו. החיוכים במסדרונות בלי שאף אחד ראה, או המבטים שלו לכיווני באמצע השיעור בלי סיבה. היה גם את הניסיון שלו ללוות אותי הביתה אחרי הלימודים סתם כי התחשק לו.

לעיתים הוא היה מניח לי פרח בתוך הלוקר, ידעתי שזה הוא כי הוא היחיד שידע את הקוד שהיה בעצם תאריך יום ההולדת שלי, וזיהיתי את הפרחים שאימא שלו גידלה בגינה שלהם מאז ומעולם. פעמים בודדות הוא התיישב לידי בקפיטריה, כשראה שעבר עליי יום רע, ואמר, "היי, עיניים כחולות." ביום השנה למשפחה שלי הוא לא אמר דבר, רק הביט בי והניח את הזרת שלו על הזרת שלי, מתעלם מהרכילות מסביב. השתיקות היו המרחב החופשי שלנו, שם הרגשנו בטוחים. החיוכים שידעתי שנועדו רק למעני כשהוא ראה שאני צופה בו באימונים.

עד השנה הזו מדי פעם הוא הזמין אותי לראות אותו מתאמן, מקדיש לי את הניצחונות ואת ההישגים. לא דיברנו הרבה, אבל המחוות הקטנות האלו לאורך השנים הן אלו שגרמו ללב שלי לפעום כך בגללו, להרגיש חיה בזכותו, לאהוב אותו.

"היום זה התור של ג'ואנה להקריא לנו את 'שיר הלב' שלה. ג'ואנה, בבקשה." המורה קראה לפתע וקטעה את המחשבות שלי. אם לרגע קיוויתי שאולי נפל מזל בחלקי כי השיעור תכף נגמר, מייד הבנתי שלא כך הדבר. לקחתי את הדף שלי באנחה, הלכתי לקדמת הכיתה והסתכלתי על כל האידיוטים שיושבים מולי. לא מאמינה שאני נאלצת לעשות את זה, יכולתי לכתוב סתם שיר כדי לקבל ציון עובר, אבל לא בשיעור הזה, השיעור היחיד שאני מרגישה שיש בו לגיטימציה לרגשות שלי. כל שאר השיעורים לא חשובים לי, לא רלוונטיים, אבל אני נושמת ספרות אנגלית, זה מה שרציתי ללמוד בקולג', בהנחה שהייתי הולכת לאחד, אם רד היה נותן לי. "הבמה שלך, מיס ג'ואנה."

"בהנחה שיש אלוהים, איפה הוא נמצא?

האם הוא למעלה, בשמיים, אי שם במרומים?

למה הוא רחוק כל כך ואותו אנחנו לא שומעים?

מה איתנו, עם כל האנשים?

החזה שלי כואב, מחץ שנורה לי אל הלב.

הבדידות עוטפת וסוגרת מכל עבר,

לא נותנת מרגוע, שקט או שלווה.

הרגשות שלי הם השמן למדורה,

הם הדלק לפיצוץ, הגופרית לשריפה.

הנפש שלי טובעת כל דקה ודקה,

אני מרגישה אבודה ובודדה.

אני מרגישה שהכול שחור,

ואולי בימים טובים — יותר אפור.

אני מרגישה שהכול נסגר עליי,

שאף אחד לא רואה, לא שומע.

לכל אחד יש את הגבול שלו, אבל איפה שלי? מה יקרה איתי?

רגשות זה דבר מייסר שאת הבן אדם רק מעוור.

עומדת בין הצללים, אי־שם בחשכה,

מחפשת ומגששת באפלה.

תקועה בין קירות של לבן ושחור,

תוהה מתי אראה קצת אור.

תחסכי טרחה מהאנשים,

כבר הבנת שלך הבטחות לא מקיימים.

את לא משהו מיוחד, לא פלא שאת כל הזמן לבד.

את נראית כמו זבל, אז תיקחי כבר את החבל.

את לא משהו מיוחד, לא סתם אין לך אף אחד.

אנשים מתהלכים מבולבלים ומתנודדים והם אף פעם לא הגיוניים.

רגשות לפעמים יכולים להשרות רוגע ואתנחתא קלה,

אבל אל תטעו — זה רק השקט שלפני הסערה."

 

עיניים רבות הסתכלו עליי וגבות הורמו, מישהי הפסיקה ללעוס מסטיק ומישהו הפיל עיפרון. כל זה קרה בשנייה הראשונה אחרי שסיימתי להקריא את השיר שלי וחזרתי להביט על שאר הכיתה.

"ג'ואנה, יקירה..." המורה שאפה שאיפה עמוקה בעיניים פעורות והתקרבה אליי. "את... זה..." היא ניסתה למצוא את המילים המתאימות, אני יודעת שזה לא קל.

"סליחה גברת פ', פשוט ביקשת מהלב ו..."

"זה הלב שלך." היא קטעה אותי והנהנתי. "זה היה יפהפה. זה היה... מוחשי ואמיתי."

"אני לא רוצה לדבר על זה." הנדתי בראשי וניצלתי בזכות הצלצול. מיהרתי לקחת את התיק שלי וניסיתי לצאת מהכיתה עם כל השאר אבל היא עצרה אותי.

"אני לא אתן לך ללכת בקלות, ג'ואנה."

"למה לא?" שאלתי והיא שילבה את ידיה.

"כי את מדאיגה את כולם. את בקושי אוכלת, את אומנם תלמידה מבריקה, מצטיינת השכבה, אבל את הולכת ונעלמת יקירה. כולם חושדים שקורה איתך משהו אבל את לא מדברת. אני לא יכולה להכריח אותך לספר, אבל את נפגשת פעם בשבוע עם יועצת בית הספר ש..."

"שגם ככה לא עוזרת." קטעתי והיא המשיכה להביט בי בעודה נשענת על אחד מהשולחנות לידי.

"את לא ממש משתפת איתה פעולה, נכון? אי־פעם הקראת לה שיר שכתבת? או חשפת בפניה משהו רגיש כל כך? מה קורה אצלך, ג'ואנה? אני באמת רוצה שתספרי לי."

"למה?!" התפוצצתי והרמתי ידיים בתסכול. "כדי שאהיה עוד מקרה צדקה של בית הספר וכולם יתגאו בכך שהצילו עוד תלמידה מדיכאון ומבית אלים? בואו נריע לבית הספר שהציל אותה! ובכן, גברת פ', אף אחד לא הרים אותי ואף אחד לא עזר ואני לא צריכה לדבר ולשתף כדי שישימו לב אליי!" צעקתי והיא תפסה לי את היד ולא עזבה.

"ב... בית אלים?" היא שאלה באימה.

"מה יש לכולם עם היד שלי היום?!" היא הביטה בי וזקרה גבה כשעיוויתי את הפנים שלי בכאב.

"מי עוד נגע ביד שלך היום?" עיניה היו המומות ומבוהלות ופיה נפער. לא עניתי. "ג'ואנה, תרימי את השרוול מייד!" גברת פ' הרימה את קולה בחוסר סבלנות, בדיוק כששמעתי צעדים מהוססים נכנסים לכיתה.

"היי... לא התכוונתי להפריע, אבל נראה לי ששכחתי את התיק שלי ואני צריך אותו." כמובן עם המזל שלי, זה היה דרייק.

"אל תחשוב שלא שמתי לב שלא נכחת בשיעור, דרייק. עוד חיסור אחד ואהיה חייבת לדווח למאמן." גברת פ' הצביעה עליו באיום אך ברגע שהוא יצא היא חזרה להתרכז בי. "בבקשה ג'ואנה. אני רוצה לעזור לך." הנדתי בראשי.

מה לעזאזל זה ייתן?

עברתי אומנם את גיל שמונה־עשרה, אבל רד מחזיק אותי קצר ואני לא יכולה לעשות כלום. "תראי לי מה יש לך מתחת לשרוול." היא חזרה. לא יכולתי לתת לה לראות את הפגמים שלי, את הצלקות שלי, את כל מה שעבר עליי, את כל הסיוטים שלי. התכוונתי ללכת אבל ברגע שהתקרבתי למשקוף הדלת נתקלתי בקיר בדמותו של דרייק.

ידעתי שהוא לא באמת הלך.

"פשוט תראי לה, ג'יי." לחש, כאילו ידע על מה מדובר ונאנחתי. "אנחנו פה." הוא מחה דמעה שזלגה לי על הלחי.

"פתאום אתה פה?!" צעקתי והטחתי את כף ידי על המשקוף. הוא לחש את שמי והרמתי את מבטי אליו בכאב. "לולא אימא שלך, אפילו את זה לא היית עושה." הצבעתי עליו והאשמתי אותו ללא נקיפות מצפון.

"זה לא נכון ואת יודעת את זה, ניסיתי להיות שם בשבילך גם אם זה בדברים הקטנים. אולי לא התאמצתי מספיק אבל ניסיתי להיות בעולם שלך. כן, אני חתיכת חרא שלא עמד לצידך כל השנים האלה, אבל לולא אני המצב שלך היה יכול להיות הרבה יותר גרוע כאן בתיכון!" עמדתי והבטתי בו. "ג'יי, אולי לא ראית שהגנתי עלייך, אבל אני נשבע לך שאחרי כל פעם שראיתי שמישהו הציק לך דפקתי לו מכות, או איימתי עליו. אני לא אתן שיפגעו בך יותר ממה שכבר נפגעת. עברת כל כך הרבה עם ההורים שלך."

"אבל מישהו כן פוגע בי! ואף אחד לא עוזר לי!" צעקתי והצבעתי על חזי והדמעות כבר זלגו בשטף. "אף אחד לא היה שם ושמע אותי צורחת לכרית או מדממת על השטיח!" בכיתי והסתובבתי אל המורה. "את רוצה כל כך לראות מה יש מתחת לשרוול ועל מה מדבר השיר? אז הנה, כל הפעמים שבהן אף אחד לא הגן עליי." התפרקתי מולה וכבר לא היה לי אכפת. הרמתי את השרוול והיא השתנקה מהלם.

סימני האצבעות של ג'יימס כבר התחילו להכחיל אבל הן רק היו מסווה עבור הצלקות מהחתכים שחלקם היו כבר לבנים וחלקם עוד טריים, אדומים ומוגלדים... הגדלים שונים, העומקים שונים, אבל הסכין היא אותה סכין, הרגש הוא אותו הרגש.

אותו הפחד, אותה הדממה, אותה האימה שמלווה בייאוש ובבדידות.

"פאק, ג'ואנה..." דרייק נאנח ושפשף את פניו בתסכול, ובינתיים מיהרתי לכסות את זרועותיי. הבטנו זה בזו ושתקנו עד שהשתיקה הכבידה עליי.

"זה כבר לא משנה, זה לא כאילו מַתִּי." עקצתי והפעם לא נתתי להם לעצור אותי. רצתי אל המסדרון, נתקלת בתלמידים צוחקים שהחיים שלהם יפים.

אולי יש כמה שהם כמוני אבל לא לגמרי, לא עד כדי כך.

"שלום יקירה, איך היה היום?" פיונה חיבבה אותי והייתה אדיבה אליי. במקצועה הייתה אחות כך שהיא ניצלה את הידע שלה כדי לתפור את החתכים העמוקים שעשיתי לעצמי, ודאגה שלא אדמם למוות בחדר שלי. היא הגניבה לי אוכל מדי פעם וניסתה לכפר על מה שקורה בין כותלי הבית, אבל לחיות עם בעל כמו רד זה לחיות בצילו של הפחד.

"בסדר." עניתי בהרמת כתפיים וניגשתי אל החדר שלי בקומת הכניסה. היא הלכה אחריי, נעמדה לצד המשקוף וצפתה בי כשהוצאתי את המחברות מהתיק.

"הכול בסדר, יקירה?"

"נהדר." לחשתי והיא נאנחה. היא ידעה שאני משקרת.

"לא נרשמת לאף קולג'..." היא התיישבה לידי על המיטה. הבטתי בה וכיווצתי את גבותיי.

"את צוחקת, נכון?" שאלתי בלגלוג. "רד איים עליי אין־ספור פעמים שאני לא הולכת לשום קולג', הוא לא ישלם על זה והוא כמעט הרג אותי במכות כשגילה שהתכוונו לשלוח את גיליונות הציונים שלי ואת טופסי המלגות. את היית שם וראית הכול." הזכרתי לה ודמעות גלשו גם מעיניה.

"אני רוצה שתצאי מפה, אני רוצה שיהיו לך חיים טובים, ג'ואנה. לא את החיים האלה!"

"פיונה, זה לא כזה פש..."

"זה כן פשוט." הטיחה. "את כבר לא קטינה, אין לך צורך באפוטרופוס שישמור עלייך ויכריח אותך להישאר כאן. אלוהים, ג'ואנה..." היא הרכינה את ראשה והניחה אותו על כפות ידיה.

"איפה זה היה כל השנים האלו?" שאלתי ועצמתי את עיניי. זה לא היה לגמרי הוגן להאשים אותה, היא ניסתה להגן עליי וקיבלה בעצמה מכות על כך. "אני מצטערת, לא התכוונתי לזה." לחשתי והיא הניחה את כף ידה על כף ידי.

"אני יודעת, לעולם לא אבוא אלייך בטענות." היא לחשה. "אבל את כבר בגירה, ואני רוצה שתדעי שאת יכולה ללכת מפה." המבט שלה אמר משהו מעבר, "אם תברחי עכשיו אף אחד לא יחפש אותך, הרשויות לא יחזירו אותך הנה. סיימת ללמוד, מה יש לך עוד לחפש במקום הזה?! עכשיו זו ההזדמנות שלך לצאת..." היא בקושי הספיקה להשלים את המשפט כששמענו את המדרגות חורקות וידענו שרד התעורר.

פיונה הביטה בי במבט כזה שמעודד אותי לעזוב, היא מיהרה לקום מהמיטה והלכה למטבח, מנסה להרחיק אותו ממני עד כמה שאפשר.

"מה יש לאכול, אישה?" הוא שאל ופיהק. "הזונה הקטנה כבר הגיעה?"

"רד..." פיונה התחילה לומר וצלצול הטלפון קטע אותה.

"הלו? מי זה?" הוא רטן. "כן, זה רד. מה אתם רוצים?" שאל, ואז הייתה דממה של כמה שניות שנתנה לי תחושה שמשהו לא טוב הולך לקרות.

אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש, שש, שבע, שמונה, תשע.

"רד, יקירי. מי זה בטלפון?" שמעתי את פיונה שואלת אבל לא הייתה תשובה.

אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש.

"רד?" הייתה לי הרגשה נוראית.

"אני לא יודע מה היא אמרה או לא אמרה לכם," הוא צרח לשפופרת, "אבל המצב כאן נהדר. תנסי את בגיל שבעים לגדל פרחחית בגיל ההתבגרות שרק רוצה לעשן ולהזדיין כל היום." הוא ניתק את הטלפון בטריקה חזקה.

אהה שיט.

עצמתי חזק את עיניי וניסיתי להרגיע את הלב שלי שפעם על מאתיים. ספרתי שוב.

אחת, שתיים, שלוש.

"רד... רד!" שמעתי את פיונה צועקת, אך הוא כבר נכנס לחדר שלי.

"מה עשית, חתיכת זונה? מה אמרת בבית הספר שלך?!" הוא צעק במלוא גרונו והתקרב אליי.

"לא אמרתי כלום, אני נשב..." התחלתי לומר אבל הסטירה החזקה שלו הפילה אותי על הרצפה.

"הראית להם את החתכים שלך?! חתיכת מופקרת! תעני לי!" הוא צרח והטיח את הראש שלי על הרצפה.

"רד! זה מספיק." שמעתי את פיונה ורד הסתובב להביט בה.

"אם את לא רוצה להיות אחריה, תשתקי." הוא איים וניסה לחנוק אותי.

"אני... לא... נוש..." ניסיתי להגיד אבל הוא סטר לי סטירה חזקה בידו השנייה.

"כמה פעמים אני צריך להגיד לך לסתום את הפה?" הוא שאל. הוא לא שם לב שבכריעה שלו מולי, הרגל שלי הייתה בדיוק מול האשכים שלו, ברגע של חוסר תשומת לב ניצלתי את זה לטובתי והצלחתי לבעוט בו. הוא גנח בכאב ואני ניסיתי להשתחרר מאחיזתו.

"תעלי למעלה." פיונה אמרה לי בלחץ, אבל רד דחף אותה והשיג אותי בראש המדרגות. נפלתי על הלחי כשהוא ניסה לתפוס לי את הרגל.

"אני אלמד אותך לקח." הוא הרים אותי וסטר לי פעם נוספת. התנגדתי לו, נאבקתי בו ודחפתי אותו ממני. הוא איבד את האחיזה שלו בי ונפל במדרגות.

השקט שבא אחרי הנפילה היה הגרוע מכול.

"פאק..." לחשתי והרגשתי שאני רועדת. פיונה הביטה בי ואז מיהרה אל רד מחוסר ההכרה.

"הוא מת?" העזתי לשאול.

"לא, יש דופק." היא לחשה אחרי שהצמידה שתי אצבעות לצווארו. "אני צריכה שתקשיבי לי טוב, ילדונת." היא עלתה במדרגות לעברי. "יש תיק שחור מתחת למיטה שלי, תוציאי אותו, תכניסי לשם כמה בגדים ותצאי מכאן, תצאי ואל תחזרי." דמעה זלגה מעינה. "כי אם תהיי כאן כשהוא יתעורר, זה יהיה היום האחרון שלך על פני האדמה." היא לחשה והאיצה בי.

לא היה קשה למצוא את התיק, לקחתי אותו ומייד ירדתי בחזרה בלי להסתכל עליהם ומיהרתי לחדרי. הכנסתי כמה חולצות ומכנסיים, תחתונים, חזיות, תמונות ומזכרות קטנות שהיו ברשותי, תלשתי את הדף עם השיר מהשיעור של היום, קיפלתי אותו והכנסתי אותו למחברת השירים שלי והכנסתי גם אותה לתיק. הבטתי בחדר בתקווה שאני רואה אותו כעת בפעם האחרונה ויצאתי.

"תקשיבי לי טוב," פיונה הניחה את ידיה על הלחיים החבולות שלי. "לפני שנתיים חידשתי לך את הדרכון," הבטתי בה כאילו היא נפלה מהשמיים. "ולפני שתשאלי על התהליך אז אסכם שאני מכירה מישהו שסידר הכול. בתיק הזה," היא סימנה בראשה על תיק הגב השחור שלקחתי, "יש לך את כל המסמכים שאי־פעם תצטרכי. אני רוצה שתלכי מכאן ושלא תסתכלי לאחור." היא חיבקה אותי חזק ולא האמנתי שאני יכולה לעשות את זה.

פשוט לצאת.

אם זה קל כל כך, למה לא עשיתי את זה עד עכשיו? אולי היא רק חיכתה שאסיים את התיכון?

המחשבות רצו לי בתוך הראש ללא שליטה. בכיתי בין זרועותיה והתכווצתי מכאבים ומהקלה.

"לאן... לאן ללכת?" שאלתי בגמגום ובאימה.

"לבית משפחת מונהאן. ניקול תדע לעזור לך."

"מה היא עוד יודעת?" פיונה נדה בראשה וליטפה את הלחיים הרטובות שלי.

"היא חשדה שמשהו קורה. היא הייתה אחראית לצוואה של הורייך, היא יודעת יותר ממה שאת חושבת. תלכי, מתוקה, ואל תחזרי לכאן."

"ומה איתך?"

"אני כבר אישה זקנה שראתה רק סבל בחיים, אם היום אפגוש את אלוהים, אני אגיד תודה."

"פיונה..." לחשתי בדאגה, היא אחזה בזרועותיי והרגשתי שהיא מנסה להעביר דרכן את התקווה ואת הדאגה שלה אליי.

"תלכי ואל תדאגי לי." היא חזרה על דבריה והובילה אותי לדלת הבית, דוחפת אותי בעדינות אך בנחישות החוצה.

רצתי לבית של ניקול מהר כל כך עד שהריאות שרפו לי וכל הגוף שלי כאב. לא היו לי כוחות נפשיים או פיזיים, ולפי מבטי השכנים שחלפתי על פניהם הבנתי שהם ידעו הכול.

"מה לעזאזל?!" דרייק הביט בי באימה כשפתח לי את דלת ביתם. "מה קרה לפנים שלך?!" הוא שאל וקולו רעד כשצעק לאימו והוביל אותי לתוך הבית.

עצמתי את עיניי והרגשתי את מגע אצבעותיו על הלחי הפצועה שלי. מעולם לא העזתי לספר לו, תמיד שיקרתי שהכול בסדר, לא רציתי להעיק. בדיעבד עשיתי את הטעות הגדולה מכול, לא התעקשתי מספיק על החברות שלנו וזה שרף אותי מבפנים.

"מה קרה? למה אתה צועק כמו משו..." ניקול שאלה כשהיא באה בריצה, מנגבת את ידיה במגבת המטבח שהחזיקה. כשהיא ראתה את פניי היא לא הצליחה לעצור צעקה. "אוי, אלוהים ישמור! מה קרה לפנים שלך?" היא חיבקה אותי אליה ודמעותיי הרטיבו את כתפה. "זה רד, נכון? זה המזדיין הזה?" אפילו לא הייתי צריכה לענות.

הם ידעו.

"אני אהרוג אותו."

"דרייק מייקל מונהאן! שלא תעז לצאת מהדלת הזו אחרת אני אהרוג אותך." היא צעקה ומשכה אותו בחולצתו הרחבה כאילו היה ילד קטן וחסר משקל.

"אימא, תראי אותה. הוא חייב לשלם על זה!" הוא הצביע עליי. הבטנו זה בזו ולרגע אחד, היינו עטופים בחום ובחיבה המוכרת. בעולם מושלם הוא היה לוקח אותי בזרועותיו ומנשק אותי עד שהכאב יעבור, אבל לא... אנחנו כאן.

"דִי, אתה על מלגה והוא זקן שיכור. יכניסו אותך לכלא בלי לחשוב פעמיים."

"הפלתי אותו במדרגות." אמרתי ברעד בזמן שניקול הושיבה אותי על הספה.

"תביא לה מים, מותק."

"הפלתי אותו, דחפתי אותו והוא נפל. הוא איבד הכרה, אבל פיונה אמרה שהוא חי."

"למנוול הזה יש יותר נשמות מלכל חתול על כדור הארץ." ניקול מלמלה בזמן שלקחה מידו את כוס המים והגישה לי אותה. "אנחנו נטפל בזה, יקירה. אין לנו הרבה זמן. הסבים של דרייק, החמים שלי, מתגוררים בדנוור, זו נסיעה של חמש שעות ולממזר הזה לא יהיה שום מושג. אנחנו נבלה שם את הלילה, ונחליט לאן אנחנו שולחים אותך משם." היא אמרה והתרוצצה בבית, ממלמלת לעצמה ורוקמת תוכניות, מסדרת דברים, עוצרת וחושבת, מסתכלת בתיק שלה ובחזרה אליי.

כשהיא הביטה בדרייק בציפייה שאולי הפתרון נמצא אצלו, לפתע ידעתי מה התוכנית.

"אני רוצה להגיע לאוסטרליה." הכרזתי כאילו התוכנית הזו הייתה על הפרק כל חיי. ניקול הביטה בי במבט כזה ש... שפשוט ידעתי שהיא מבינה.

"זה היה החלום של אימך." היא אמרה ופערה את עיניה.

"אני יודעת, אני רוצה לחיות את החלום של אימא."