אנחנו המחפשים

פרולוג

מאז ומתמיד אני נכנסת לחנויות ספרים בהתרגשות גדולה. אני יודעת לבטח שייפול בידי ספר מקצועי, מרתק וחיוני לקריאה, שמונח שם על המדף ומחכה רק לי. לפרקים הוא אף נופל לחיקי או מתמוטט על הרצפה, מצפה שאתכופף להרימו ולעיין בו בסקרנות.

אף שכבר שנים רבות, כמו רוב האנושות, אני גולשת באינטרנט עם נעלי בית וספל קפה לצדי, אני עדיין ממשיכה באותה התרגשות בניסיוני לפענח את התהליך היצירתי, ולסמן את הדרך באבנים קטנות.

אבן אחר אבן ־ כך אני אוספת ספרים מעניינים על אמנות הקולנוע, ארץ הפלאות שלי, שואפת להרחיב אפשרויות מעניינות של הנחיה מקצועית. אני מעלה כותרים חדשים לשולחן העבודה שלי, שאותו אני נושאת אתי לכל מקום. אני תמיד מחפשת עוד, לעולם לא מאבדת את סקרנותי, ומאמינה שבדרך זו אני הופכת לחרוז בשרשרת הידע ההולכת ומתרחבת.

בשנים האחרונות היה לי הכבוד לארח מדריכים בינלאומיים רבים, שאותם הכרתי באמצעות הספרים והתסריטים שכתבו, שהגיעו לארץ לחלוק את ניסיונם עם היוצרים הישראלים. סדנאות מקצועיות אלו התאפשרו כתוצאה משותפויות ראויות לתודה ולהוקרה עם האיגודים המקצועיים בישראל, קרנות הקולנוע הישראליות, הפסטיבלים לקולנוע והסינמטקים, גופי השידור ושותפים אחרים מקומיים ובינלאומיים, שהעריכו את הצורך להתעמק במלאכה שלנו ולדייק אותה תוך כדי חקירה משותפת. סדנאות ופגישות בינלאומיות אחרות תרמו להיכרויות שהניבו ביקור באתרי הדרכה ולימוד, כיתות אמן וקורסים בינלאומיים, בלוגים של יוצרים מעניינים, ובעצם עולם שלם ותוסס של ידע, שאורב בין אצבעותיי כשאני מקלידה וגולשת בעולם הרחב.

הספרייה הרוחשת שלי, וכמוה האירועים המקצועיים שיש לי הכבוד והמזל לערוך ולהנחות, קוראים לי זה זמן רב להביא בפניכם ממבחר הידע שרכשתי במשך השנים. מבחר אישי זה מרוכז בתחנות משלי, שהן חלק מתהליך העבודה והמחשבה. זו הזדמנות לחלוק את החוויה, ללכת לאיבוד ביחד בין הדרקון למטמון שאותו אנו מחפשים. תמיד.

אני יוצאת לחפש אתכם את הדרך, ללוות, לעורר שאלות ומחשבות, לצטט כותבים ומדריכים, שהם בבחינת פנס כיס בחשכה, לחשוב שוב או מחדש סרטים, ולקחת כמה שאפשר מאלה למאגר הפרטי, שישמש אותי ואתכם בדרכנו חזרה הביתה. בשלום, אני מקווה. עד הפעם הבאה. כי אין סוף לדרך הזו, אני רק מסמנת אותה.

וחשוב לציין, הספר נכתב בלשון זכר מטעמי נוחות בלבד אך מיועד ליוצרות ויוצרים כאחת ואחד, בכל חלק וחלק מחלקי היצירה הקולנועית הקסומה.

אני שמחה להזדמנות הזו לשלב את ניסיוני בנעשה בתוך התעשייה שבה אני גדלה, עדיין, ומאחלת לכם את ההתרגשות שאוחזת בי עכשיו, שוב, כמו תמיד, כשאני שומעת את פעמוני הדרך.

רות לב ארי, הרצליה, 2024

היציאה

1

התחלות

"שתי אצבעות מחפשות אותיות. כאשר אמצא את כולן,

אלפי הניירות יחליפו את גופי..."

אסי דיין, "אז קראו לי אסף דיין — משורר לשעבר מנסה לשחזר", פואמה

ולדימיר פרידמן, מריה בלקין (ויקטור ורעיה), מתוך סרטו של יבגני רומן קולות רקע (2019) צילום: זיו ברקוביץ, באדיבות אפיקים מאוחדים סרטים, אבנסטון פילמס וסרטי יונייטד קינג

כל כך קשה להתחיל.

הבמאי והתסריטאי אהרון סורקין מתאר את יחסיו עם ה"דף הלבן" ־ או מסך המחשב הבוהק מולו ריק ־ במבוא לספר התסריטים של "הבית הלבן" (2002). הדף הלבן, מסתבר, מפקפק בכישרונו למלא אותו, מזלזל ומתגרה בו, אך בסופו של דבר מודה: "אני חתיכת נייר לבן." ומזמין אותו לרקוד.

ואולי באמת העניין הוא ריקוד עם הנייר, או עם המסך. אחרי הכול, צריך לפחות שניים כדי לרקוד את הטנגו הזה. אולי זה באמת אחרי הכול ולמרות הכול ניסיון ותהייה, ניסיון וטעייה, עד שנראה לך שאולי יש לך דרך כלשהי לתקשר עם הקורא שלך, עם הצופה שלך. עם עצמך. כי כמו שאומר סורקין בהמשך המבוא ־ הוא לא רוצה צרות, הוא רוצה לחיות בשלום עם הנייר.

אפשר, למשל, להתחיל בתחקיר, שהוא חלק חשוב בחיפוש הסיפור. הוא הגישוש בתוך הנושא ובדבר שמוציא אותו לדרך, כפי שעשה בוודאי אהרון סורקין בסדרת הטלוויזיה שלו, וכן בסרטו המופתי "משפט השבעה משיקגו" (2020).

תחקיר זו דרך טובה למצוא את הסיפור שלך ולדייק אותו.

"משפט השבעה משיקגו" עוסק במשפט המפגינים נגד מלחמת וייטנאם, בעקבות הפגנה שיצאה משליטה ב–1968 בשיקגו.

אייבי הופמן, אחד המפגינים הנשפטים, נחקר על החשד לתכנון מוקדם של אלימות חריגה ביום הגורלי בשיקגו. בסצנת הסיום של הסרט הוא מביט במבט נוקב בתובע שחוקר אותו בקצב קשה למדי ואומר, "תן לי קצת זמן, מעולם לא חשבתי שיתבעו אותי על מחשבותיי."

כך אפשר לפלס דרך לסרט הזה, מהמשפט האחרון הזה של אייבי הופמן על חשיבותו העקרונית המהותית ועד התחלת הסרט, שבה הופמן מציין את האפשרות לאלימות המפגינים כנגד אלימות השוטרים, אך לא מצליח, או מעדיף לא לתת לזה ביטוי מלא. עדיין לא.

כך אפשר להתחיל לכתוב את הסרט אחורנית ולחבר את כל חלקיו. יש כבר סיבה ודרך לממש את הנושא לשמו יוצאים לדרך.

נקרא לזה השראה, או דחף, או חקירה ־ אותו שלב שצריך לחוות כדי להדליק את המחשב או לשבת עם הדף הלבן, כדי לחפש את מה שמוביל לסיפור, עוד לפני ה"איך" לספר אותו, עוד לפני הפיצוח או תהליך הפיתוח.

כותבים רבים עושים את ההיפוך המעניין הזה; מגששים דרכם להתחלה, מניחים לצופים ללוות אותם, אבל פה מדובר על משהו אחר ־ מהלך אחד לפני ההחלטה הגורפת על מבנה ועריכה. פה מדובר על הסימון הזה, גם אם כביכול אקראי, שהוא זה המוליך את הכתיבה ומוציא אותה לדרך.

אולי מדובר באותה סקרנות ראשונית, התרגשות לא מוסברת, צורך לחקור ולבטא משהו אישי וחשוב.

לא מדובר בעלילת הסרט, כמו למשל בסרטי פשע או חקירה, שבו מתוארת שיטת העבודה של בלשי משטרה שמוצאים גופה, ומשחזרים דרכה אחרונית. לא מדובר בשיטת עריכה שמספרת סיפור כרונולוגי במבנה מבוזר, מפרקת ובונה מחדש, כדי לתת חיזוק לקשר בין ההתחלה לסוף. דוגמאות כאלו אפשר למצוא ב"ספרות זולה" של קוונטין טרנטינו (1994), סרט שחוקר חיבורים וניתוקים ומבנה רגשי, שמאפשר לצופה ללכת ולחזור, או למשל ב"עג'מי" של ירון שני וסכנדר קובטי (2009), המלווה אירוע קשה הידוע מראש, ומשחזר אותו. או למשל ב"ממנטו", סרטו של כריסטופר נולאן (2000) על פי סיפור קצר של ג'ונתן נולאן, על גיבור שקם בבוקר ולא יודע מי הוא, מה הוא ואיפה הוא קם בכלל. מדובר במהות שמסתכמת במשפט או במילה, שמושכים אותנו הלאה לחקור את מקורה.

כמו בסרט המופת של אורסון וולס, "האזרח קיין" (1941), כשהמילה האחרונה של האיש עתיר הממון והבודד כל כך, צ'ארלס פוסטר קיין, היא "רוזבאד". והמילה הזו גורמת לנו לחזור אחורה למילה הראשונה שלו בסרט, וגם היא "רוזבאד" ־ מושא הגעגועים שלו לזמנים פשוטים יותר, בחיק המשפחה והנאות הילדות, לפני שהוא נאלץ להתנתק מהם לעד.

מילה אחת מסתורית ותמוהה, והכותב יכול עכשיו לאסוף עדויות כביכול ולחפור בעברו של האיש כדי לחזק את רוזבאד הצורבת בו, עד שגם היא, עגלת הגלישה הישנה של קיין, נדחפת למשרפה, והיא כבר איננה רלוונטית, כמעט כמו בעליה, אחרי שהיא מגלה את סודו הכמוס.

ואז מתברר שהסרט בעצם ממחיש את כוחם של געגועים לילדות, לאמא, למה שלקחו ממך, לא למה שיש לך ־ את הזיכרונות הצורבים שמטווים דרך שאין ממנה חזרה, גם לרודנים.

מדובר במין פעמון שמצלצל עבורך כשאתה הולך ברחוב ושומע משפט ושואל את עצמך: איך הגענו עד הלום? מה קרה קודם? איך מתחילים את הסיפור הזה? האם זה השיא שלו? האם ברור לי עכשיו לאן אני חותר? גם אם אחורנית? האם את זה אני רוצה לספר?

ואז אפשר לשזור את הקשר המעניין בין ההתחלה והסוף ־ הקשר שלך, כפי ששמעת אותו, כפי שאתה רוצה לספר אותו. ואז אתה יוצא בעצמך אל העולם הגדול.

ואם ראוי להוסיף מטפורה ויזואלית בשלב זה, אפשר לתת מבט נוסף ברגעי התחלתו של הסרט "פרזיטים" (2019) של בונג ג'ון הו, המשמש דימוי מתאים לצורך של הכותב לצאת מהמקום המוכתב לו ולספר את הסיפור האחר.

אפשר לזהות פרטים רבים המתנגשים בתמונה; מצד אחד עולם סגור, צפוף וקלסטרופובי. מצד שני עולם אינטימי ומשפחתי מאוד, נוגע וקרוב. הצעירים מחפשים בכל מקום מקור לחיבור מהיר לאינטרנט כדי לשוטט מחוץ לביתם, בעולם המיוחד, ומוצאים אותו דווקא בשירותים, על האסלה שכמעט בולעת אותם.

מצד אחד הם צפונים בביתם מתחת לסמטה הבוצית הקודרת. מצד שני, פתוחים לעולם הרחב דרך הניידים העכשוויים שלהם. ביחד הם מוכנים לצאת משם. כמונו היוצרים הצפונים בתוך עולמנו הדחוס, גם הם וגם אנחנו מחפשים דרך לצאת, להוציא, לספר את הסיפור שלנו ־ לצוד בכל פינה את מקור האנרגיה שלנו.

וזו רק ההתחלה.