הכוכבים של הסטון 1 - לרדת מהקרח

פרק 1

לייני

הקמפוס רועש וגועש ללא הפסקה בגלל משחק ההוקי אתמול בלילה. זה כל מה שאני שומעת בכל מקום שאליו אני הולכת, הנושא היחיד שאנשים רוצים לדבר עליו הוא כמה מדהימים היו שערי הניצחון של תיאו ואלכס.

אוניברסיטת הסטון — לא, בעצם כל העיירה הסטון לייק — באובססיה על קבוצת הוקי הקרח שלנו. בכל פעם שהם משחקים, המפלט האקדמי והציורי שלי בניו אינגלנד הופך לסוג של בר ספורט אחד גדול, כמו זה שיש לאבא שלי בעיירה.

יכולתי להתעלם מהשיגעון הזה, אם הכוכבים שכולם מעריצים כל כך לא היו אחי התאום והחבר הכי טוב שלו. אחרי עונה מעולה בשנה האחרונה, שניהם הפכו לאובססיה של העיירה. הם היו הטירונים היחידים שהצליחו לתפוס עמדות בהרכב הפותח, והביאו את הסטון אל האליפות הארצית.

אני התקבלתי לאוניברסיטת הסטון בזכות העבודה הקשה והציונים הגבוהים שלי. תיאו התקבל כי גייסו אותו לקבוצה. והוא גנב לי את התהילה ואת ההזדמנות לבלוט בזכות עצמי, במקום לחיות בצילו של התאום שלי, כוכב הספורט.

נחשו במי אבא שלנו גאה יותר? רמז — זו לא התמונה שלי שתלויה בכל מקום בבר הספורט שלו.

"אבל באמת, כאילו, זה היה מטורף כשאלכס קלר תפס את הזריקה האחרונה שתיאו בוצ'ר מסר לו," בחורה הולכת לפניי על השביל המושלג ומספרת בהתלהבות לחברה שלה. "לראות אותם אגרסיביים כל כך על הקרח, מבעיר לי את הגוף. בעיקר כשהם מנופפים במקלות האלה באוויר. את באה למסיבה של שחקני ההוקי מחר אחרי המשחק?"

"אני הולכת על תיאו," עונה לה החברה שלה בהתגרות. "מבחינתי שיבלום אותי בגוף שלו ישר למיטה."

אוי, אלוהים. לא. אני לא מסוגלת.

אני מהדקת את השפתיים וממהרת לעבור על פניהן בראש מושפל, מרימה את היד אוטומטית לסדר את המשקפיים. קווצות של שערי הארוך, הבלונדיני כהה, נשמטות לי על הפנים, כשתמונה מטרידה של חיי חולפת לי מול העיניים. יש לי עוד שנתיים להתמודד עם עונת ההוקי המחורבנת ועם הבנות שמשתוקקות לאחי, עד שאסיים את התואר.

התמונה המנטלית הלא נעימה הזו גורמת לי לרצות לזרוק הכול, ללכת ללנדמרק ולהתחבא מאחורי הבר של אבא, להתכרבל עם האמי. כלב הפיטבול החום־לבן שלנו, ששוקל כמעט ארבעים קילו, הוא הכלב האהוב על הלקוחות הקבועים, אבל בשבילי הוא תמיד היה התמיכה הרגשית ושמיכת הניחומים שלי, מאז שאימא עזבה כשתיאו ואני היינו בכיתה י'.

והקטע? היא זרקה את אבא בשביל שחקן ב־AHL, ליגת ההוקי האמריקאית, שאיתו ניהלה רומן.

כולם בהסטון חיים ונושמים הוקי.

אני? אני שונאת הוקי ולא סובלת את השחקנים. מבחינתי, העונה לא יכולה להסתיים מספיק מהר.

אני כל כך שקועה במחשבות העצבניות שלי, שאני כמעט מתנגשת בקבוצת סטודנטים שמצטופפת על השביל הרחב. אני מסדרת את ערמת הספרים והעלונים שבזרועותיי, ומזעיפה את פניי אל השלג הטרי. רק תחילת פברואר, אבל אתמול בלילה השתוללה פה סופת שלג, אז אני לא יכולה ללכת דרך הדשא.

שלושת הבחורים שכמעט התנגשתי בהם לא שמים לב אליי וממשיכים בשיחה שלהם. "אבל ראית את האסיסט המטורף של הטירון הזה? ההחלקה של הילד הזה, בלייק, מדהימה."

"הוא יגיע לליגה המקצוענית, אין ספק."

מעולה. עוד הוקי.

"רגע, זה אחד מהם, לא? בלייק!"

בחור גבוה עם שיער חום פרוע נעצר ליד החבורה עם עוד בחור לידו. שניהם סוחבים על הכתף תיקי ספורט מסורבלים בצבע כחול כהה עם הכיתוב נבחרת ההוקי — אוניברסיטת הסטון. אם מעילי הספורט שלהם לא היו מסגירים מי הם בקמפוס, התיקים המוכרים בהחלט היו עושים את זה.

"אתה איסטון בלייק, לא?"

איסטון שולח אל השלושה חיוך מלא ביטחון וגאווה. החבר שלו טופח על כתפו בחיבה ומחייך חיוך מטופש. הוא מסדר את כובע הבייסבול ההפוך שעל ראשו והולך עם איסטון לכיוון זירת הקרח.

אני מנצלת את הסחת הדעת ועוברת ליד הקבוצה במהירות. יש לי כל כך הרבה דברים לעשות. אני מארגנת אירוע תמיכה בחנות הספרים הקטנה והמשפחתית שאני עובדת בה. נשארו רק עוד כמה שבועות, ורשימת המטלות שלי לא מתקצרת.

תליית עלוני הפרסום היא בראש סדר העדיפויות שלי היום. אני נושכת את שפתיי. אני צריכה לאזור אומץ לתלות אותם. אני מעדיפה להסתתר בין המדפים בחנות. אני אפילו לא מטפלת בלקוחות רוב הזמן, אלא משאירה את זה למר דרבי ולבתו.

אני לא רגילה לחשוף את עצמי. לתת לאנשים לראות מה חשוב לי.

אני כל הזמן מנסה להתגבר על זה, כי האירוע שאני מארגנת באמת חשוב. ללא עזרת הקולג' והעיר, החנות תירכש על־ידי איזו רשת. ואם זה יקרה, פנינה היסטורית משמעותית של הסטון לייק תיפגע.

ואני לא מתכוונת לתת לזה לקרות. אם אצליח לגרום לאנשים לקנות כרטיסים כדי להשתתף בנשף הצדקה הזה, גיוס הכספים לא יהיה בעיה. חנות הספרים דרבי היא חלק מההיסטוריה של העיר הזאת, ואכפת לי ממנה.

זאת המוטיבציה שאני צריכה כדי לצאת מאזור הנוחות שלי. כל דבר באירוע הזה היה שיעור באתגר עצמי — לשוחח עם ספקים, להיות אחראית על התוכניות, להגיש לקולג' בקשה כדי שיאשרו לי להשתמש באולם הנשפים בקמפוס. כל אלה עוררו חרדה במעמקי בטני במשך כל הזמן שעבדתי על הנשף — ריקודים למען ספרים.

אולי אבא יסכים שאתלה כמה עלונים ליד הבר שלו. הרבה סטודנטים מהסטון באים לשם. זאת התחלה. צעדים קטנים יובילו אותי אל ראש הגבעה שנראית כרגע מאוד גבוהה.

אני הולכת ברחבי הקמפוס בראש מורכן, שקועה ברשימת המטלות המנטלית שלי. זו הייתה טעות, ואני לא קולטת עד שמאוחר מדי.

כל מה שאני מחזיקה מתעופף לי מהידיים כשאני מתנגשת בקיר שרירים מוצק שמתנשא מעליי. המודעות והעלונים הצבעוניים מתפזרים על המדרכה ביחד עם הספרים שלי והמחברת שבה יש את כל ההערות החשובות שלי לארגון האירוע. היא נפתחת בעמוד של ההכנות האחרונות, ואני מתמקדת בו במקום בגיחוכי הלעג שנשמעים סביבי.

ידיים גדולות מייצבות אותי. הפה שלי כבר עומד להסתבך בדברי תודה מהולים בהתנצלות, כשאני שומעת קול גברי מדבר.

"את סוף־סוף מוכנה לזרוק את עצמך עליי, לייני ברייני?"

כל שריר בגוף שלי קופא.

לא שוב. לא היום. לא הוא.

אני מתפתלת, מנסה להתרחק כדי ליצור מרווח בינינו. האצבעות של מייק ננעצות בי. הוא צוחק, מחזיק בי עוד רגע ומשחרר אותי. אני מבולבלת בגלל קרבתו, בולעת את הרוק כשהוא מעביר בשחצנות יד בשערו, בעודו שולח חיוך ערמומי אל החברים שלו שצופים בסצנה.

מציף אותי דחף לברוח, אבל המשמעות היא שאשאיר את המחברת שלי מאחור, והשקעתי ברשימות האלה שבועות של עבודה קשה.

מייק צופה בי בחיוך מרושע, מתכופף בו־זמנית יחד איתי ומושיט יד לקחת את המחברת שלי. אני מחזיקה בקצה אחד, מושכת אותו לשווא מול שחקן הפוטבול הענק.

הספורטאים היחידים בקמפוס שאני לא סובלת יותר משחקני הוקי הם שחקני פוטבול. בעיקר מייק ריבר.

"תחזיר לי את זה," אני אומרת.

הוא מעמיד פנים שהוא שוקל את הדרישה. "אני חושב שלא. תגידי בבקשה."

אני דוחפת את המשקפיים על אפי ומתעלמת מהדופק שלי שהולם בעצבנות. "תודה שהרמת אותה. אני אקח אותה עכשיו."

הוא חוטף בקלות את המחברת מהיד שלי, מדפדף בה ושולח מבט אל העלונים המפוזרים על המדרכה. מבטו מתקדר. "מתי תשכחי מכל הספרים המאובקים האלה? את מבזבזת את תקופת הקולג' שלך על זבל."

"ככה היא ברייני," אומר אחד מחבריו. "כל מה שיש לה בראש זה ספרים."

תסמכו על אלה שנרשמו להסטון במסלול ספורט, שלא יבינו שום דבר חוץ מהאוהדים שלהם, המסיבות והספורט. כל הדברים שלא מזיזים לי.

כל מי שלא מתאים לסגנון החיים הזה מוכתר כ'שונה' או 'מוזר'. על אף שהקולג' הוא המקום שבו סטודנטים מגלים תחומי עניין מגוונים ומכינים את עצמם לשלב הבא בחייהם הבוגרים, אנשים עדיין מייחסים חשיבות מוגזמת לפופולריות, כמו באיזה ניסוי חברתי שהתקלקל.

אני נושכת את השפתיים ומתעלמת משאלתו של מייק. ספרים הם המפלט שלי מהכול, אבל הוא לא צריך לדעת את זה.

"ריקודים למען ספרים. בואו ללילה של בילוי בעולם האגדות האהובות עליכם, כדי לתמוך במטרה טובה," הוא קורא מהעלון ונוחר בזלזול. "אוי, ברייני. אף אחד לא יבוא לשטות הזאת."

ההערה שלו מכאיבה, אבל אני מתעלמת מהעוקץ. המחקר שעשיתי מצא שנשף ריקודים הוא הדרך הטובה ביותר למשוך תשומת לב. זאת לא הייתה הבחירה הראשונה שלי, אבל זרמתי איתה. לא מוצא חן בעיניי הרעיון שבגלל טעות שלי אני עלולה לפשל בעזרה לחנות הספרים.

אני אוספת את העלונים, המודעות ואת שאר הספרים שלי ונעמדת, מנסה להישמע רגועה וישירה כשאני מושיטה את היד. "תן לי את המחברת שלי, בבקשה."

החברים שלו מצטופפים ויוצרים סביבי חומה. לברוח מכאן זה בלתי אפשרי. אני עושה כל מה שביכולתי כדי להימנע מהיתקלויות עם החבר'ה האלה, אבל היום הזה מלא כולו באנרגיות רעות.

"את לא מנסה לברוח, נכון?" מייק מטה את ראשו ומזדקף למלוא גובהו. אני מהדקת את שפתיי. נתפסתי. "לא, את יותר מדי חכמה לזה, ברייני."

אחד הבחורים פולט 'חנונית' אגב שיעול לתוך האגרוף שלו. כמה מקורי.

אחרי שנה וחצי בקמפוס עם החבר'ה האלה, אני רגילה שמייק והחברים שלו חושבים שמשימת חייהם היא להציק לי ולהביך אותי בכל הזדמנות. אם אני שומרת על פרופיל נמוך ומתרחקת מהם, הם בדרך כלל משתעממים ועוברים הלאה.

צחוקו של מייק גורם לי להדק את האחיזה בספרים שהרמתי. עוד רגע זה ייגמר. כשאני שומעת שהם ממשיכים לצחוק וסוגרים עליי במקום להניח לי לנפשי, אני מרימה את העיניים, ומייד מתחרטת כשהמבטים שלנו מצטלבים. זה אותו מבט שהוא נועץ בי מאז שהיינו באותו קורס בשנה א'.

הוא שונא אותי כי סירבתי לצאת איתו למסיבת אחווה שלא עניינה אותי. יש לו בטח זין קטן אם האגו שלו כל כך שברירי, והוא לא מסוגל להבין שיש מצב שבו נשים אולי לא רוצות את שחקן הפוטבול המרוכז בעצמו.

ומה הוא עושה כשדוחים אותו? כל מה שביכולתו כדי להפוך את היום שלי לקשה יותר. איזה כוכב. ממש חומר לזוגיות.

אם רק היה לי אומץ לפתוח את הפה ולומר את כל התשובות המחוכמות שהכנתי אחרי המפגשים הלא רצויים שלנו, הייתי מעמידה אותו במקום כל כך מהר. אני בוחרת להישאר עם מסכה אדישה בתקווה שחוסר התגובה שלי יגרום לו ללכת.

"אני רק רוצה את המחברת שלי."

עיניו נוצצות והוא מרים אותה הרחק מהישג ידי. "ואני רוצה שתרדי על הברכיים בשבילי ו —"

"לייני, הנה את, בייבי," קול מוכר קוטע את דבריו בנימה שלא שמעתי אף פעם. זרוע מונחת על כתפי ומצמידה אותי אל גוף חמים ומוצק שמציב את עצמו בלי מאמץ בין מייק וביני. "לא ענית להודעה שלי. רציתי לראות אותך לפני האימון."

אני מתבלבלת. למה לעזאזל אלכס קלר מתערב בעניינים שלי?

יש לנו מדיניות לא כתובה אבל ברורה — להתעלם זה מקיומו של זה מאז שהוא הפך להיות חבר של אחי. אז מה הוא עושה עכשיו?

"הודעה?" אני מגמגמת.

מייק מכווץ את גבותיו ואת עיניו. מבטו עובר ביני לבין אלכס ואל זרועו שמחבקת את כתפיי ומצמידה אותי אליו. הוא מוריד את ידו האוחזת במחברת שלי ומפרקי אצבעותיו מלבינים.

"בייבי? מה, היא איתך או משהו?" טון הדיבור שלו משתנה לעומת קודם. הוא זהיר, כאילו ההתערבות של אלכס מעניקה לי הגנה בלתי נראית מהמשחקים הילדותיים שהוא אוהב לשחק בי. "ממתי? למיטב זכרוני, היית במסיבה שלנו בסוף השבוע עם החתיכה מאחוות הבנות שמצצה לך את הצוואר ולקחה אותך לקומה השנייה לאירוע המרכזי."

אני משתדלת לא לעוות את הפנים. כל הספורטאים הם חזירים חסרי בושה שמתעניינים רק בזיונים ובספורט עמוס הטסטוסטרון שלהם. ואלכס לא שונה. הכיבושים שלו הם נושא שיחה מרכזי בקמפוס, כשאנשים לא משתפכים על כישורי ההוקי שלו. הוא ידוע בהבקעות שלו מחוץ לקרח באותה מידה כמו עליו.

אלכס מהסס רק לרגע ואז עונה. "זאת הייתה רק הצגה, בגלל החברה שלי. היא כל כך ביישנית, שהיא מתעקשת שנשמור את היחסים בינינו בסוד." הוא מצמיד אותי אליו בעדינות. "את רואה, בייב? אמרתי לך שאני לא רוצה להסתיר שאני משוגע עלייך. לא מעניין אותי איך זה נראה."

אני ממצמצת ושולחת מבט שואל אל החבר הכי טוב של אחי. הוא לא צריך לשקר או לעזור לי. הוא מעולם לא התאמץ לתקשר איתי, שלא לדבר על לחלץ אותי ממצבים לא נעימים בלי לשאול שאלות. אני מעדיפה שהוא לא יעשה את זה, כי אני מסרבת לשנות את עמדתי לגבי כך ששחקני הוקי הם הכי גרועים שיש.

אין מצב שמייק והחברים שלו יאמינו שאגדת ההוקי של אוניברסיטת הסטון, אלכס קלר, יוצא איתי.

אבל למרבה הפתעתי, אף אחד לא צוחק כאילו מדובר בבדיחה מתוחכמת שאני לא מבינה.

"היי, אולי תרימו את אלה?" אלכס מצביע על כמה עלונים שהשארתי על המדרכה כשניסיתי להימלט ממייק.

הטון שלו נשאר קליל והחיוך שלו נעים, אבל אני חשה בשינוי מסוים בהתנהגותו. זו פקודה, לא בקשה.

אפילו בין הספורטאים בהסטון יש היררכיה, ושחקני הוקי עומדים בראש.

ההלם שלי מהמצב המוזר מתפוגג ברגע שאני מביטה בפרופיל היפה של אלכס. מייק אולי גבוה, אבל אלכס מנצח אותו עם גובה של מטר תשעים ושלושה סנטימטרים. שערו החום הבהיר מגולח בצדדים וארוך מלמעלה עם גלים עבים שנעים ברוח החורפית הקרה. מעבר לגובה שלו, יש לו נוכחות כובשת. אנשים נמשכים אליו בזכות האופי החברותי שלו, ובטוח שהחיוכים המקסימים שהוא אוהב לפזר סביבו גם עוזרים.

כשהחברים של מייק מתעשתים ומתחילים לאסוף את הדברים שלי, אלכס מסמן לעבר המחברת. "זה גם שלה? תודה שעזרת לחברה שלי, גבר."

בלי לשאול, אלכס לוקח את המחברת ממייק ומושיט לי אותה. אני מתמלאת בתחושת הקלה כשהיא אצלי. שריר נע בלחיו של מייק, אבל הוא מוותר על המחברת בלי תלונות.

האופן שבו הוא נסוג מהר כל כך היה יכול להיות מצחיק, אם לא היה מעצבן אותי שזה קרה רק בזכות אלכס, ולא מפני שאני טיפלתי בעניין בכוחות עצמי.

הבחור שקרא לי חנונית מושיט לי בצורה מגושמת את אחרון העלונים שהפלתי, ואני לוקחת אותו במבוכה.

"הנה, ככה יותר טוב." אלכס מנשק את ראשי. ההמהום החמים שלו שולח גל של חום אל בטני ומגרש את הקור המקפיא שבאוויר. אצבעותיו המחוספסות מחליקות על הלחי שלי ומסיטות את שערי מאחורי האוזן. "אני צריך ללכת לאימון, או שהמאמן יתעצבן ויכריח אותי לעשות ספרינטים עד שהרגליים שלי ייפלו, ואני צריך אותן למשחק מחר כדי לרסק את קונטיקט."

אני פוערת את הפה מול הקריצה שהוא שולח אליי, לא בטוחה מה להגיד או לעשות.

מייק פוסע לאחור ושולח אליי מבט אחרון שהוא תערובת של כמיהה וקנאה. "נתראה מחר במסיבה אחרי המשחק?"

אלכס לא מהסס הפעם. עיניו הירוקות ננעלות על עיניי כאילו הוא רואה אותי בפעם הראשונה. "נהיה שם. נכון, בייבי?"

ממש לא. אני לא מתכוונת להתקרב למסיבה הזאת.

מבחינתי, ברגע שאלכס ילך הכול ייגמר ואנחנו נעמיד פנים שזה מעולם לא קרה.