האלוף לשעבר בקפיצה במוט

מכונות

על שולחן העבודה מונחות מכונות שדרוש להן תיקון. אני יושב מולן ומתבונן בהן בתשומת לב. ככלל, בכוחי לתקן כל מכונה שנופלת לידיי, לא דרושים לי אלא מידה של ריכוז ואי אלה כלים ומובטח שתשוב לפעול כבתחילה. אלא שלקות מסוימת מונעת ממני להיות בעל מלאכה ראוי לשמו: מלאכת התיקון היא לי כעין פתרון של משוואה מתמטית — לא המחשבה על האדם או על האנשים שייהנו מפעולתה מניעה אותי, כי אם התשוקה לגבור על הבעיה שהיא מציבה לי. פשוט מאוד, אינני יודע, ואין בכוחי לנחש, למה היא עשויה לשמש. אני נוטל את המכונות השונות ומרכיבן יחד כך שמנגנוניהן מבטלים זה את זה. אני מביט בהן בסיפוק. המכונה המשולבת אין בה לא מתגי הפעלה ולא ידיות משיכה ולא פתח פליטה ולא זרוע ולא חלון. הלוא זו המכונה המושלמת, המשוואה הטהורה מכול. ולוואי אפשר היה להפוך את העולם כולו למכונה נטולת תכלית מעין זו, אני חושב לעצמי.

עשן

ריח עשן עמד בכל מקום. כאיש אחד התייצבנו, נשים וגברים, לכבות את השריפה שאיימה לכלות את בתינו, את כל רכושנו, ואולם צינור כיבוי לא נמצא לנו. ברז מים בודד עמד ברחבה המרכזית, ואנו נפרשנו בשרשרת והעברנו דליים מלאים מיד ליד. התארכות השרשרת גרמה לכך שלא ידענו מי ממלא את הדליים ומי משליך את המים אל האש. העברנו דליים במהירות, כאחוזי טירוף. הפעולה הנמרצת, הַמחישה את פעילות הלב ומתפיחה את השרירים, השרתה עלינו תחושה חגיגית שלא עלתה בקנה אחד עם הסכנה. ולאחר זמן נשכחה הסכנה כליל, אך גם התרוממות הרוח הראשונה שככה והלכה. תודעתנו הצטמצמה לשרשרת של דליים כחולים, אפורים, שחורים, אדומים, מלאים עד גדותיהם, כבדים ממים. והנה חדרה להכרתנו ההרגשה כי רצף הדליים מסודר בכעין דגם מסובך, או בתבנית שגם אם איננו מבינים את חוקיותה, הריהי בעלת צורה מוכרת. התחלנו לערוך ניסויים — שרירינו רעדו מעייפות וממאמץ — וגילינו כי אחרי שלושה אדומים רצופים יבוא תמיד שחור בודד, ואחרי שלושה אפורים יבואו שני כחולים. בו ברגע הנחנו את הדליים על הקרקע ומיהרנו לאורך הטור. אבוי! שרשרת הדליים יצרה מעגל גדול; מי יודע כמה זמן העברנו את הדליים המלאים לחינם. הברז ננטש מזמן, כמדומה, ולשריפה לא היה זכר. לא מצאנו ולו רמז ללהבה. רק ריח העשן עמד בכל מקום, כאילו בקע מן האוויר.

בחדר האוכל

הם רכונים על ארבעותיהם, ועל גבם תל מתגבֵּהַּ כדבשת. הלוא אלה אצ'י, צ'צ'י ובצ'י, שעבדו פעם בחדר האוכל שלנו והיו מסלקים את כלי האוכל ואת שאריות הארוחה מן השולחנות. חודשים סבבו בינינו בפנים חתומים כשומרי סוד, כאילו סודם מציבם במעלה גבוהה מאיתנו באיזה סולם דרגות סמוי. מרימים רגל זו ויד זו, טופחים בדפיקה על הרצפה הקשה, מתנודדים תחת משאם, שאינו אלא משא סירים ישנים שהושלכו מן המטבח, צועדים בטור כמבקשים להדגים משהו בחיקוי זה של שיירת גמלים, אך מה בדיוק איננו יודעים. ועל השולחנות נערמים כבר שנים כלים משומשים ופסולת מזון, שכן לאחר שעזבו — כך פתאום עזבו — לא נמצא לנו מי שיתפוס את מקומם. אני, כמובן, עסוק עד למעלה מראשי, בעל משפחה, וקהילה שלמה נסמכת על עבודתי, וכך גם דן חברי, הלועס את מזונו בלעיסות גדולות ואיטיות, וכמוהו גם רן, שותפנו לשולחן, המפנה את ראשו פעם לימין ופעם לשמאל, בולע במאמץ ונושף הבל חם, לח וריחני אל אוויר החדר.