ארץ ים 4 - טהאנו

פרק 1:

משהו רע

אחרי מותו של החוואי פְלינט מהעמק התיכון נשארה אלמנתו בבית החווה. בנה יצא לים ובתה נישאה לסוחר מוואלמוּת, ועכשיו היא גרה לבדה בחוות האלון. אמרו עליה שהיתה אישה חשובה בארץ הזרה שבאה ממנה, ואכן המָג אוגיון נהג לעצור מדי פעם בחוות האלון ולבקר אותה. אבל בעצם זה לא הוכיח שום דבר, כי אוגיון ביקר כל מיני אנשים שאין לדעת מי הם.

היה לה שם זר, אבל פלינט קרא לה גוֹהָא, השם שבו נקרא בגונט מין לבן וקטן של עכביש טווה. השם הלם אותה, כי היתה לבנת עור וקטנת ממדים וטוותה במיומנות מצמר של עזים וכבשים. וכעת היא היתה אלמנתו של פלינט, גוהא, שבבעלותה עדר כבשים וחלקת אדמה ששימשה להם אחו, ארבעה שדות, מטע אגסים, שני בתי אריסים, בית החווה הישן הבנוי אבן שניצב בצל האלונים ובית הקברות המשפחתי מעבר לגבעה, שבו נטמן פלינט כעפר באדמתו.

"תמיד התגוררתי ליד קברים," אמרה לבתה.

"אמא, בואי לגור איתנו בעיר!" אמרה אֵפֶּל, אבל האלמנה לא הסכימה לזנוח את חייה המבודדים.

"אולי בהמשך, כשיהיו תינוקות ותזדקקו לעזרה," אמרה והביטה בהנאה בבתה אפורת העיניים. "אבל לא עכשיו. עכשיו אתם לא זקוקים לי. וטוב לי כאן."

כשאפל עזבה וחזרה אל בעלה הצעיר, האלמנה סגרה אחריה את הדלת ועמדה על רצפת האבן במטבח של בית החווה. השעה היתה שעת בין ערביים, אבל היא לא הדליקה מנורה אלא חשבה על בעלה המדליק את המנורה: הידיים, הניצוץ, הריכוז, פנים כהות באור הלהבה המתלקחת. הבית היה דומם.

פעם חייתי לבדי בבית דומם, היא חשבה. אני יכולה לחיות כך שוב. היא הדליקה את המנורה.

בשעת בין ערביים ביום החם הראשון של השנה, חברתה הוותיקה של האלמנה, לארְק, עלתה מכיוון הכפר וצעדה במהירות בשביל המאובק המוביל אל ביתה. "גוהא," אמרה לארק לאלמנה כשראתה אותה מנכשת בערוגת האפונים, "גוהא, קרה משהו רע. משהו רע מאוד. את יכולה לבוא?"

"כן," אמרה האלמנה. "איזה משהו רע?"

לארק עצרה את נשימתה. היא היתה אישה כבדת גוף ופשוטת מראה בגיל העמידה ששמה לא התאים עוד לגופה. אבל פעם היא היתה נערה דקיקה ויפה, שהתיידדה עם גוהא והתעלמה מהרכילות של תושבי הכפר על המכשפה הקארגית לבנת הפנים שפלינט הביא הביתה. ומאז הן נעשו חברות.

"ילדה נשרפה."

"ילדה של מי?"

"של חבורת נוודים."

גוהא סגרה את דלת החווה והן יצאו לדרך. לארק דיברה תוך כדי הליכה. היא הזיעה והתקשתה לנשום. הזרעים הזעירים של העשב שצמח בצפיפות לצדי השביל נדבקו ללחייה ולמצחה, והיא סילקה אותם אגב דיבור. "הם חנו כל החודש בשדות שליד הנהר. גבר אחד שהציג את עצמו כפחח, אבל הוא גנב, ואישה אחת שחיה איתו. ועוד גבר, צעיר יותר, ששרץ איתם רוב הזמן. ואף אחד מהם לא עובד. גונבים ומקבצים נדבות ומתפרנסים מהאישה. בחורים שגרים במורד הנהר היו מביאים להם תוצרת מהחווה כדי לקבל גישה אליה. את יודעת איך זה בימינו, הדברים האלה. ויש בדרכים כנופיות, וגם הן באות לחוות. בימינו, הייתי נועלת את הדלת במקומך. אז ההוא, הצעיר יותר, בא אל הכפר, ואני הייתי בחוץ, והוא אומר, 'הילדה חולה.' בקושי ראיתי את הילדה שאיתם, עכברונת כזאת, נעלמת כל כך מהר שאי־אפשר לדעת שהיא שם בכלל. אז אני אומרת, 'חולה? קדחת?' והבחור אומר, 'היא פגעה בעצמה כשהבעירה את האש,' ואז לפני שהספקתי להתארגן כדי ללכת איתו, הוא הלך. נעלם. וכשהגעתי למקום שלהם בנהר, גם השניים האחרים נעלמו. הסתלקו. אין שם אף אחד. וגם כל הזבל והמלכודות שלהם נעלמו. נשארה שם רק מדורה שעדיין העלתה עשן, וממש ליד - כמעט בתוכה - על האדמה -״

לארק הפסיקה לדבר למשך כמה צעדים. היא הביטה היישר לפנים, לא על גוהא.

"הם אפילו לא כיסו אותה בשמיכה," אמרה.

היא המשיכה לצעוד.

"דחפו אותה לתוך האש הבוערת," אמרה. היא בלעה רוק והברישה את הזרעים הדביקים מפניה הלוהטות. "הייתי אומרת שאולי היא נפלה, אבל אם היא היתה ערה, היא היתה מנסה להציל את עצמה. לדעתי הם הכו אותה וחשבו שהרגו אותה, ורצו להסתיר את מה שעשו לה, אז הם -״

היא השתתקה שוב, וחזרה שוב לדבר.

"אולי הוא לא עשה את זה. אולי הוא הוציא אותה מהאש. בכל זאת, הוא בא לבקש עזרה בשבילה. זה בטח האבא שעשה את זה. לא יודעת. זה לא משנה. מי יודע? למי יהיה אכפת? מי ידאג לילדה הזאת? למה אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים?"

גוהא שאלה בשקט, "היא תשרוד?"

"יכול להיות," אמרה לארק. "היא בהחלט עשויה לשרוד."

אחרי זמן מה, כשהתקרבו לכפר, היא אמרה, "לא יודעת למה הרגשתי שאני צריכה לבוא אלייך. אַייבי שם. אין מה לעשות."

"אני יכולה ללכת לוואלמות, להביא את ביץ'."

"הוא לא יכול לעשות שום דבר. זה מעבר ל... מעבר ליכולת שלו לעזור. דאגתי שיהיה לה חם. אייבי נתנה לה שיקוי ולחש שינה. הרמתי אותה ולקחתי אותה הביתה. נראה לי שהיא בת שש או שבע, אבל שוקלת כמו בת שנתיים. היא עדיין לא ממש התעוררה. אבל היא משמיעה מין גניחה... אני יודעת שאין לך איך לעזור. אבל רציתי שתבואי."

"אני רוצה לבוא," אמרה גוהא. אבל לפני שנכנסו לביתה של לארק, היא עצמה עיניים ועצרה לרגע את נשימתה בחשש.

לארק שילחה את ילדיה החוצה, והבית היה שקט. הילדה שכבה מחוסרת הכרה על מיטתה של לארק. אייבי, מכשפת הכפר, מרחה משחה מצמח הממליס ומשחה מרפאת־כול על הכוויות החמורות פחות, אבל לא נגעה בידה הימנית ובצד הימני של פניה ושל ראשה, שנחרכו עד העצם. היא ציירה מעל המיטה את הרונה פּיר והסתפקה בכך.

"יש משהו שאת יכולה לעשות?" שאלה לארק בלחישה.

גוהא עמדה והביטה בילדה השרופה. ידיה היו דוממות. היא הנידה בראשה.

"למדת ריפוי על ההר, לא?" כאב ובושה וזעם דיברו מפיה של לארק והתחננו לעזרה, להקלה.

"אפילו אוגיון לא היה יכול לרפא את זה," אמרה האלמנה.

לארק נפנתה ממנה, נשכה שפתיים ובכתה. גוהא חיבקה אותה וליטפה את שערה האפור. הן חיבקו זו את זו.

המכשפה אייבי נכנסה מהמטבח והזעיפה פנים כשראתה את גוהא. אמנם האלמנה לא הטילה שום כישוף או לחש, אבל השמועה אמרה שכשהגיעה לראשונה לגונט, היא חיה ברֶה אַלבּי כחניכה של המג ושהיא מכירה את הרב־מג מרוֹק, ובטח גם יש לה איזשהם כוחות זרים ומוזרים; והמכשפה, קנאית למעמדה המקצועי, ניגשה אל המיטה והתעסקה במשהו. היא ערמה תלולית של דבר מה בצלחת, הבעירה אותה ומלמלה לחש ריפוי שוב ושוב. הצלחת העלתה עשן מצחין שגרם לילדה להשתעל, לרעוד ולהתעוות. היא התנשמה עכשיו בקול רם, נשימות קצרות וצרודות. היה נדמה שעינה היחידה מתבוננת בגוהא.

גוהא צעדה לפנים ואחזה בכף ידה השמאלית של הילדה. היא דיברה בשפתה שלה. "שירתּי אותם ועזבתי אותם," אמרה. "אני לא אניח להם לזכות בך."

הילדה בהתה בה או בחלל הריק וניסתה לנשום, ושוב ניסתה לנשום, ושוב ניסתה לנשום.

פרק 2:

הדרך אל קן הבז

יותר משנה אחר כך, בימים החמים והנינוחים שאחרי הריקוד הארוך, ירד אל העמק התיכון שליח מהצפון וחיפש את האלמנה גוהא. אנשי הכפר הראו לו את הדרך, והוא הגיע אל חוות האלון לפנות ערב. היו לו פנים זוויתיות ועיניים מרצדות. הוא הביט בגוהא ובעדר הכבשים מאחוריה ואמר, "טלאים יפים. המג מרה אלבי שלח אותי לקרוא לך אליו."

"הוא שלח אותך?" שאלה גוהא, ספקנית ומשועשעת. כשאוגיון רצה לראות אותה, היו לו שליחים מהירים וטובים יותר: קריאת העיט, או פשוט קולו שלוחש את שמה - תבואי?

האיש הנהן. "הוא חולה," אמר. "את מוכרת כמה מהנקבות?"

"אולי. אתה יכול לדבר עם הרועה אם אתה רוצה. שם ליד הגדר. תרצה ארוחת ערב? אתה מוזמן ללון כאן הלילה, אבל אני אצא לדרך."

"הערב?"

הפעם לא היה במבטה שעשוע, אלא רמז לבוז. "אני לא מתכוונת לחכות," אמרה. היא דיברה לרגע עם הרועה הזקן, קְלירבְּרוּק, ואז פנתה ועלתה אל הבית הבנוי על צלע הגבעה תחת חורשת האלונים. השליח בא בעקבותיה.

במטבח עם מרצפות האבן היתה ילדה, שהשליח הביט בה לרגע ומיהר להסיט את מבטו. היא הגישה לו חלב, לחם, גבינה ובצלים ירוקים ויצאה בלי לומר מילה. היא חזרה עם האישה, שתיהן בנעלי הליכה ונושאות תרמילי עור קלים. השליח יצא בעקבותיהן, והאלמנה נעלה את דלתו של בית החווה. שלושתם יצאו לדרך יחד, השליח לעסקיו - כי המסר מאוגיון היה בסך הכול טובה שעשה אגב משימתו החשובה באמת, רכישת איל הרבעה עבור המושל של רה אלבי; והאישה והילדה השרופה איחלו לו דרך צלחה בצומת שמחוץ לכפר ואחר כך פנו ועלו בדרך שממנה הגיע, צפונה ומערבה, אל מרגלות הר גונט.

הן צעדו עד שדמדומי הקיץ הארוכים התפוגגו והחושך ירד, ואז סטו מהדרך הצרה וחנו למשך הלילה בעמק, ליד פלג שזרם במהירות ובשקט בין שיחי ערבה צפופים, ושמי הערב החיוורים השתקפו בו. גוהא סידרה מצע של עשב יבש ועלי ערבה, שנחבא בין השיחים כמאורת ארנבת, השכיבה עליו את הילדה וגלגלה אותה בשמיכה. "הנה," אמרה, "את גולם. בבוקר תהיה פרפרית ותבקעי." היא לא הבעירה אש, רק פרשה את גלימתה ליד הילדה, ואז שכבה וצפתה בכוכבים זורחים בזה אחר זה והאזינה לדיבורו החרישי של הפלג עד שנרדמה.

כשהתעוררו, בקור שלפני השחר, היא הבעירה מדורה קטנה וחיממה מים כדי להכין דייסה לילדה ולה. הפרפרית הפגועה הקטנה יצאה מהגולם שלה, רועדת מקור, וגוהא קיררה את הסיר בעשב המעוטר בטל כדי שהילדה תוכל לאחוז בו ולשתות ממנו. כשיצאו שוב לדרך, שמי המזרח בדיוק החלו להתבהר מעל פסגתו הגבוהה והאפלולית של ההר.

הן צעדו כל היום בקצב שילדה שמתעייפת בקלות יכולה לעמוד בו. לבה של האישה דחק בה למהר, אבל היא צעדה באטיות. היא לא היתה מסוגלת לשאת את הילדה למרחק רב, ולכן סיפרה לה סיפורים כדי להקל עליה את הדרך.

"אנחנו הולכות לראות מישהו, איש זקן ששמו אוגיון," אמרה לה כששתיהן צעדו יחד בדרך הצרה שהתפתלה מעלה דרך היערות. "הוא איש חכם, וקוסם. את יודעת מה זה קוסם, תֵרוּ?"

אולי בעבר היה לילדה שם, אבל הילדה לא ידעה אותו. ואולי לא הסכימה לומר אותו. גוהא קראה לה תֵרוּ.

הילדה הנידה בראשה.

"גם אני לא," אמרה האישה. "אבל אני יודעת מה קוסמים יכולים לעשות. כשהייתי צעירה - יותר מבוגרת ממך, אבל צעירה - אוגיון היה אבי, כמו שאני אמך עכשיו. הוא טיפל בי וניסה ללמד אותי את מה שהיה עלי לדעת. הוא בילה את זמנו איתי למרות שהיה מעדיף לשוטט לבדו. אוגיון אהב ללכת בדרכים, כמו שאנחנו עושות עכשיו, ואהב ללכת גם ביערות, באזורי הפרא. הוא שוטט בכל רחבי ההר, התבונן בדברים, הקשיב. הוא תמיד הקשיב, לכן קראו לו 'השקט'. אבל איתי הוא היה מדבר. הוא סיפר לי סיפורים. לא רק את הסיפורים המפורסמים שכולם מכירים, על הגיבורים והמלכים והאירועים שקרו מזמן במקומות רחוקים, אלא גם סיפורים שאף אחד לא הכיר חוץ ממנו." היא צעדה זמן מה בשתיקה ואז המשיכה. "אני אספר לך עכשיו את אחד הסיפורים האלה.

"אחד הדברים שקוסמים יכולים לעשות הוא להיהפך למשהו אחר - לעטות צורה אחרת. התמרה, הם קוראים לזה. סתם מכשף יכול לגרום לעצמו להיראות לרגע כמו מישהו אחר, או כמו חיה, לבלבל אותך ככה שלא תזהי אותו - כמו אדם שעוטה מסכה. אבל הקוסמים והמגים יכולים לעשות הרבה יותר מזה. הם יכולים להיות המסכה, להפוך את עצמם באמת ובתמים למשהו אחר. למשל, אם קוסם רוצה לחצות את הים ואין לו סירה, הוא יכול להפוך את עצמו לשחף ולעוף. אבל הוא חייב להיזהר. אם הוא נשאר בדמות של הציפור, הוא מתחיל לחשוב כמו ציפור ולשכוח איך אדם חושב, והוא עלול להמשיך לעוף בתור שחף ולעולם לא לחזור להיות אדם. ומספרים שפעם היה קוסם גדול שאהב להפוך את עצמו לדוב ועשה זאת לעתים קרובות מדי, עד שבסוף נהפך לדוב והרג את בנו הקטן. והיו צריכים לצוד ולהרוג אותו. אבל אוגיון גם צחק על כל זה. פעם, כשעכברים הסתננו למזווה שלו וקלקלו לו את הגבינה, הוא תפס אחד מהם בעזרת לחש לכידת עכברים, ואז הרים את העכבר והסתכל לו ישר בעיניים ואמר, 'אמרתי לך לא להתחפש לעכבר!' ולרגע חשבתי שהוא מתכוון לזה באמת...

"בכל אופן, הסיפור הזה הוא על משהו שדומה להתמרה, אבל אוגיון אמר שהוא מעל ומעבר לכל סוגי ההתמרה שהוא מכיר, כי זה סיפור על ברייה שהיתה שני דברים, שתי ישויות, בעת ובעונה אחת ובאותה דמות עצמה - וזה, לדברי אוגיון, מעל לכוחם של קוסמים. הוא שמע את הסיפור בכפר קטן בחוף הצפון־מערבי של גונט, במקום שנקרא קֵמאי. היתה שם אישה, דייגת זקנה, לא מכשפה, לא אישה משכילה. אבל היא חיברה שירים. ככה אוגיון שמע עליה. הוא שוטט שם כמנהגו, לאורך החוף, והקשיב. והוא שמע מישהי שרה, כמו שאנשים שרים לעצמם כשהם מתקנים רשת או סירה:

מעבר לסוף מערב
אחרי קצה האדמה
בני עמי רוקדים
ברוח האחרת

"אוגיון הקשיב גם למנגינה וגם למילים, וגם אותה וגם אותן מעולם לא שמע לפני כן, אז הוא שאל מאיפה השיר. וכך הוא צעד מתשובה לתשובה עד שמישהו אמר לו, 'אה, זה אחד השירים של האישה מקמאי.' הוא המשיך אל קמאי, עיירת הדיג הקטנה שהאישה גרה בה, ומצא את הבית שלה ליד המזח. והוא דפק על דלתה במטה המג שלו. והיא פתחה את הדלת.

"את זוכרת שדיברנו על שמות, איך לילדים יש כינויי ילדות, ולכל האנשים יש שמות שגורים, ואולי גם כינוי חיבה. אנשים שונים יקראו לך בשמות שונים. את תרו שלי, ואולי כשתגדלי יהיה לך גם שם שגור בהארדית. אבל כשתגיעי לבגרות כאישה, אם הכול ייעשה כהלכה, את תקבלי גם את שמך האמיתי. הוא יינתן לך על ידי אדם בעל כוח, קוסם או מג, כי זה כוחם, זאת אמנותם - מתן השם. ואת השם הזה אולי לא תגלי לאף אחד אף פעם, כי העצמי שלך נמצא בשם האמיתי שלך. השם שלך הוא עבורך מקור עוצמה וכוח, אבל עבור אדם אחר הוא סיכון ועול, ויש לומר אותו רק מתוך צורך ואמון גמור. אך מג גדול, שיודע את כל השמות, עשוי לדעת את שמך האמיתי גם בלי שתאמרי לו.

"וכך אוגיון, שהוא מג גדול, עמד בדלת הבית הקטן ליד שובר הגלים, והזקנה פתחה לו את הדלת. ואז אוגיון צעד לאחור והרים את מטה האלון שלו והרים גם את ידו, ככה, כאילו הוא מנסה להגן על עצמו מפני אש בוערת, ומרוב תדהמה ופחד אמר בקול את שמה האמיתי - 'דרקון!'

"באותו רגע ראשון, ככה הוא סיפר לי, הוא לא ראה אישה בפתח הבית אלא תפארת אש לוהבת, נצנוץ של קשקשים מזהב וטפרים מזהב ועיניים אדירות של דרקון. אומרים שאסור להביט בעיניים של דרקון.

"ואז נעלם המראה ההוא, והוא לא ראה עוד דרקון אלא רק אישה זקנה שעומדת בפתח הבית, כפופה מעט, דייגת זקנה וגבוהה עם כפות ידיים גדולות. היא הביטה בו כפי שהוא הביט בה. והיא אמרה, 'בוא תיכנס, אוגיון הגדול.'

"אז הוא נכנס. היא הגישה לו מרק דגים, והם אכלו ושוחחו ליד האח. הוא חשב שהיא מתמירת צורה, אבל לא ידע אם היא אישה שיכולה ללבוש צורת דרקון או דרקון שיכול ללבוש צורת אישה. לבסוף הוא שאל אותה, 'את אישה או דרקון?' והיא לא ענתה ובמקום זה אמרה לו, 'בוא ואשיר לך סיפור שאני מכירה.'"

לתרו היתה אבן קטנה בנעל. הן עצרו להוציא אותה ואחר כך המשיכו בדרכן, באטיות רבה, כי השביל טיפס בתלילות בין סוללות אבן. צמחייה סבוכה הצלה עליהן ובתוכה שרו הציקדות בחום הקיץ.

"אז זה הסיפור שהיא שרה לו, לאוגיון.

"כשסֶגוֹי העלה את האיים מתוך הים עם ראשית הזמן, הדרקונים היו הראשונים שנולדו מן היבשה ומן הרוח הנושבת מעל היבשה. כך מספר שיר הבריאה. אבל השיר של האישה מקמאי סיפר גם שאז, בהתחלה, הדרקונים והאנשים היו אחד. כולם היו עם אחד, גזע מכונף אחד שדיבר בשפת האמת.

"הם היו יפים, וחזקים, וחכמים, וחופשיים.

"אבל דבר אינו יכול להיות בתוך הזמן בלי להמשיך להתהוות. בין האנשים־דרקונים היו כאלה שהתאהבו יותר ויותר בתעופה ובפראות והתעניינו פחות ופחות בעשייה, או במחקר ובלימוד, או בבתים ובערים. הם רצו רק להרחיק עוף הלאה והלאה, לצוד ולטרוף במעופם, בורים ולא אכפתיים, צמאים רק לחופש ולעוד חופש.

"אנשים־דרקונים אחרים, לעומתם, לא ממש התעניינו בתעופה אלא צברו אוצרות, עושר, כלים וידע. הם בנו בתים והקימו מבצרים לשמור בהם את אוצרותיהם, כדי שיוכלו להעביר את כל מה שצברו אל ילדיהם, צמאים רק לרכוש ולעוד רכוש. והם החלו לפחד מהאחרים, הפראיים, שלעתים עטו עליהם מן השמים והשמידו את כל המצבור יקר הערך שלהם בפרץ של להבות, פשוט כי לא היה להם אכפת.

"הפראיים לא פחדו מדבר. הם לא למדו דבר. כיוון שהיו בורים וחסרי פחד, הם לא יכלו להציל את עצמם כשנטולי המעוף לכדו אותם כמו חיות והרגו אותם. אבל פראיים אחרים היו באים מהאוויר ומבעירים את הבתים היפים באש, והורסים, והורגים. החזקים ביותר, גם מבין הפראיים וגם מבין החכמים, היו הראשונים שהרגו אלה את אלה.

"אלה שפחדו יותר מכל השאר הסתתרו מהלחימה, ומשלא היה אפשר עוד להסתתר, ברחו ממנה. הם השתמשו בכישוריהם כדי לבנות סירות והפליגו מזרחה, הרחק מהאיים המערביים שבהם ניהלו המכונפים הגדולים את מלחמתם בין מגדלים חרבים.

"וכך היצורים האלה, שהיו גם דרקונים וגם אנשים, השתנו ונהפכו לשני עמים נפרדים - הדרקונים, שהלכו והתמעטו, נעשו פראיים יותר והתפצלו לחבורות קטנות יותר ויותר מפאת החמדנות והזעם האינסופיים וחסרי הדעת שלהם, והם שכנו באיים הרחוקים של הכנף המערבית; ובני האדם, שהלכו והתרבו בעיירותיהם ובעריהם העשירות, אכלסו את איי הטבור ואת הדרום והמזרח. אך כמה מהם שימרו את הידע של הדרקונים - את שפת האמת של היצירה - ואלה הם הקוסמים של ימינו.

המשך הפרק זמין לקריאה בספר המלא