כסף בעצמות

לפני שבע שנים

לַנקשייר, אנגליה

הדבר הראשון שמְרוֹקֵן לומד בעבודתו הוא לא לסמוך בשום אופן על מראה עיניים.

נָאש ניסח זאת כמובן במילים אחרות: מחצית מכל מעשי הכשפים היא אשליה. המחצית השנייה, למרבה הצער, היא אימה עקובה מדם.

אבל באותו רגע לא פחדתי. רתחתי מכעס כמו חתולה רושפת.

הם השאירו אותי מאחור. שוב.

השענתי את כפות הידיים על שני צידי המשקוף בפתח מחסן הגינון והתקרבתי למעבר המכושף ככל שיכולתי בלי להיכנס. המְרוֹקְנִים קוראים למנהרות האפלות האלה עורקים כי הן מעבירות אותך ממקום למקום בשבריר שנייה. במקרה זה, המעבר הוביל אל מערת קבורה שהכילה את רכושה היקר ביותר של מכשפה שמתה מזמן.

בדקתי מה השעה במסך הסדוק של הטלפון הסלולרי העתיק של נאש. עברו ארבעים ושמונה דקות מהרגע שראיתי אותם נעלמים בתוך העורק. לא הצלחתי לרוץ מספיק מהר כדי להשיג אותם, ואם הם שמעו את הצעקות שלי, הם התעלמו ממני.

מסך הטלפון הבהב והשחיר כשהסוללה נפחה את נשמתה סופית.

"שלום?" קראתי ומיששתי את המפתח שהם השאירו בחור המנעול — עצם מאחת האצבעות של המכשפה טבולה במעט מהדם שלה. "אני לא חוזרת למאהל, אז עדיף שפשוט תגידו לי מתי זה בטוח בשבילי להיכנס! אתם שומעים אותי?"

רק המעבר ענה בנשיפת מערבולות שלג. נהדר. המכשפה אֵדָה בחרה לשים את אוסף המזכרות שלה במקום קר עוד יותר מאנגליה בחורף.

העובדה שקֶייבֶּל ונאש לא ענו לי הפכה לי את הבטן, אבל הסיכוי לסכנה אף פעם לא הרתיע את נאש, והוא עומד לגלות שגם אותי לא ירתיע אף אחד, ובייחוד לא האפוטרופוס המנוול הדפוק שלי.

"קייבל?" אמרתי, והפעם בקול רם יותר. הקור לפת את המילים שלי והשאיר רצועות לבנות באוויר. צמרמורת עברה בי. "הכול בסדר? אני נכנסת, ולא אכפת לי אם אתה רוצה אותי או לא!"

ברור שנאש לקח איתו את קייבל. קייבל הביא לו תועלת. אבל אם אני לא אהיה שם, אף אחד לא יוכל לוודא שאחי לא ייפגע, או גרוע מכך.

השמש הסתתרה נכלמת מאחורי עננים כסופים. מאחוריי עמדה בקתת אבן נטושה שהשגיחה על השדות הסמוכים. האוויר היה דומם, מה שתמיד מרט לי את העצבים. עצרתי את הנשימה ואימצתי את האוזניים בהקשבה. לא נשמע רחש מכוניות נוסעות, לא זמזום של מטוס חולף, אפילו לא ציוץ של ציפור. כאילו כולם ידעו שעדיף להתרחק מהמקום המקולל הזה, ורק נאש, האידיוט היחיד, היה טיפש או חמדן עד כדי כך שבחר להסתכן.

אבל כעבור רגע הגיע דרך המנהרה גל שלג חדש שנשא אליי את קולו של קייבל.

"טַמְסִין?" לפחות הוא נשמע נרגש, "תיזהרי על הראש כשאת נכנסת!"

צללתי לתוך חשכת העורק המבלבלת. הקור בחוץ היה כאין וכאפס לעומת הכפור הדוקרני שאפף אותי עכשיו וצרב לי את העור עד שלא יכולתי לנשום.

כעבור שני צעדים הצטייר מתוך האוויר השחור הפתח העגול בקצהו הנגדי של העורק. כעבור שלושה צעדים הוא הפך לחומה מוחשית של אור רפאים. כחלחל, כמעט כמו...

הבטתי למטה על גושי הקרח הפזורים סביב הפתח ובהם חקוקים חותמות קללה מסולסלים. הסתובבתי וחיפשתי את קייבל, אבל יד לפתה אותי ועצרה אותי במקום.

"אמרתי לך להישאר במאהל".

בגלל פנס הראש של נאש פניו היו בצללים, אבל יכולתי להרגיש בכעס הקורן ממנו כפי שחשתי בחמימות שקרנה מעורו. "אנחנו נדבר על זה, טמסין".

"מה תעשה? תרתק אותי?" שאלתי, נישאת על גלי הניצחון הקטן שלי.

"אולי אני באמת ארתק אותך, ילדונת טיפשונת שכמוך", הוא אמר, "אף פעם אל תעשי שום דבר בלי לדעת את המחיר".

האור שהפיץ פנס הראש שלו פיזז מעליי ואחר כך הוסט למעלה. מבטי עקב אחריו.

נטיפים השתלשלו מהתקרה, מאות מהם, כולם מחופים פלדה חדה כתער, מאיימים ליפול בכל רגע. הקירות, הקרקע, התקרה — הכול היה עשוי מקרח מוצק.

אפילו בחשיכה היה קל לאתר את קייבל במעיל הרוח הצהוב המרופט שלו. הקלה הציפה אותי כשניגשתי אליו והתכופפתי לצידו כדי לעזור לו להרים אבני קריסטל, שבהן השתמש אחר כך כדי לספוג את הכישוף מהקללות שהקיפו את הפתחים. ברגע שהקללות נוטרלו נאש הניף את הגרזן על החותמות שלהן.

כל המְרוקנים יכלו להסיר קללות באופן דומה למה שעשה קייבל, אבל רק באמצעות כלים שקנו ממכשפות.

קייבל היה מיוחד, אפילו בין מְרוקנים שיש להם כוחות קסם מיוחדים, ועל אף גילו הצעיר. הוא היה המֵסִיטָן הראשון אחרי מאות שנים — מישהו שמסוגל לנתב מחדש את הכישוף בקללה, להעביר אותו למטרה שונה ולהסיט כישופים מדרכינו.

נראה שהקללה היחידה שקייבל לא הצליח לנטרל הייתה הקללה שלו עצמו.

"איזו קללה זו, טמסין?" שאל נאש והצביע בחרטום נעלו המתכתי על גוש קרח מסומן בחותם. למראה המבט שלי הוא הוסיף: "אמרת שאת רוצה ללמוד".

חותמות היו סמלים ששימשו מכשפות כדי ליצור כישוף ולקשור אותו למקום או לחפץ מסוימים. נאש המציא שמות מטופשים לכל סמלי הקללות.

"צל רפאים", אמרתי וגלגלתי עיניים, "רוח רפאים הייתה נכנסת בעקבותינו למערת הקבורה, מתעללת בנו וקורעת לנו את העור".

"וזו?" התעקש נאש והדף לעברי גוש אבן שסמלים היו חקוקים עליו.

"עיניים לבנות", אמרתי, "כל מי שעובר את הסף יתעוור וייאלץ לשוטט במערה הקבורה עד שיקפא למוות".

"הוא כנראה ישופד עוד לפני שיספיק לקפוא", אמר קייבל בעליזות והצביע על חותם אחר. עורו החיוור היה ורדרד מקור או מהתרגשות, ונראה שהוא לא שם לב לרסיסי הקרח בשערו השחור.

"צודק, כל הכבוד לך", אמר נאש, ואחי זרח מאושר ילדותי.

הקירות סביבנו נשפו עלינו אוויר קר. צלילים שלא מהעולם הזה התגלגלו מבעד לקרח, פצפוצים ונקישות כמו עץ זקן שהרוח עושה בו כרצונה.

הצטמררתי ושפשפתי את זרועותיי. "אנחנו יכולים למצוא כבר את הפגיון המטופש שלך ולהסתלק מכאן?"

קייבל הכניס יד לתיק, הוציא משם אבני קריסטל חדשות לצורך הסרת הקללות שנמתחו לאורך המסדרון. אני לא הזזתי ממנו את המבט ועקבתי אחרי כל תנועה שלו, אבל ידו של נאש העטויה כפפה תפסה את כתפי הקטנה כשניסיתי ללכת אחריו.

האפוטרופוס שלי צקצק בלשונו. "את לא שוכחת משהו?" שאל בידענות.

השפה העליונה שלי התעקלה. "אני לא צריכה את זה".

"ואני לא צריך התנהגות חצופה של ילדונת בקושי בת עשר שחושבת את עצמה, ובכל זאת, הנה, תראי אותנו", אמר נאש, הכניס את היד לתיק שלי והוציא ממנו צרור עטוף במשי סגול. הוא הסיר את הבד והושיט לי את "יד התהילה".

אני לא זכיתי בכישורי ראיית הנסתרות — ואת זה קייבל ונאש הזכירו לי בכל הזדמנות מחורבנת שהייתה להם. בניגוד אליהם, לא היו לי כוחות כישוף משלי. "יד התהילה" יכול לפתוח כל דלת נעולה, אפילו כזאת שמוגנת בידית מסטר, אבל השימוש החשוב ביותר שלו, מבחינתי לפחות, היה להאיר כישופים סמויים מעין אנושית.

שנאתי את זה. שנאתי להיות שונה — להיות בעיה שנאש צריך לפתור.

"איכס, הוא נעשה קצת מחוספס, לא?" אמר נאש והדליק זה אחר זה את הפתילים הכהים בכל האצבעות.

"תורך לעשות לו אמבטיה", אמרתי. הדבר האחרון שרציתי לעשות הוא לבזבז עוד ערב במריחת שכבת שומן אנושי טרי על כף היד השמאלית הקטועה של רוצח רב־מעללים מהמאה השמונה עשרה, שנתלה בעוון פשעיו לאחר שחיסל ארבע משפחות.

"תתעורר, אִיגְנַטְיוּס", ציוויתי. נאש הצמיד לַיד בסיס של פמוט ברזל, אבל זה לא הפך את האחיזה בו לנעימה יותר.

סובבתי את "יד התהילה" כדי שפנים כף היד יופנה אליי. העין התכולה שנחה בתוך העור השמנוני מצמצה ונפקחה — ומיד הצטמצמה באכזבה.

"כן", אמרתי ליד, "אני עוד חיה".

העין התגלגלה כלפי מעלה.

"הרגש הזה הדדי, חתיכת בשר כבוש חצוף", רטנתי בשקט וסידרתי את האצבעות המעוקלות והנוקשות עד ששבו בחריקה למקומן.

"צהריים טובים, יפהפה", המה נאש. "את יודעת, טמסי, קצת סוכר משפר כל דבר".

נעצתי בו מבט רושף.

"את רצית לבוא", הוא אמר, "בפעם הבאה תחשבי על המחיר, אה?"

ריח של שיער חרוך מילא את נחיריי. העברתי את איגנטיוס ליד שמאל, ותמונת העולם שלי הבהבה כשאורו של "יד התהילה" התפשט על פני הקרח והציף אותו בזוהר שלא מהעולם הזה. שאפתי אוויר פנימה בחדות.

חותמות הקללה היו בכל מקום — על הקרקע, על הקירות על התקרה — מתערבלים ומתפתלים זה לתוך זה.

קייבל כרע בפתח המעבר ואגלי זיעה בצבצו על מצחו כשעבד על ניתוב הקללות לאבני הקריסטל שאותן הציב לפניו באיטיות.

"קייב זקוק להפסקה", אמרתי לנאש.

אחי הסתכל לאחור, פניו חיוורים ומתוחים.

"הוא מסוגל להתמודד", אמר נאש.

קייבל הנהן ומשך את כתפיו לאחור. "אני בסדר. אני יכול להמשיך".

טיפת שומן בוערת צרבה את האגודל שלי. סיננתי משהו בכעס לאיגנטיוס והשבתי למבט המרושע שנעץ בי במבט דומה משלי.

"לא", אמרתי לו בתקיפות. לא התכוונתי להניח אותו ליד קייבל כפי שידעתי שהוא רוצה שאעשה. קודם כול מפני שאני לא צריכה לציית לפקודות של יד קטועה — בעצם, אני לא צריכה סיבה נוספת.

רק כדי להתעלל בו, הושטתי את איגנטיוס חסר הסבלנות לעבר הקיר מימיני וקירבתי את העין החשופה שלו עוד ועוד אל המשטח הקפוא. לא הייתי אדם טוב מספיק כדי להרגיש ייסורי מצפון על הרעד שעבר במפרקיו הנוקשים.

חום הלהבות שעלה מידו של הרוצח המס את שכבת הכפור העבה על הקיר, וטיפות המים שזלגו ממנו מטה חשפו צורה כהה מאחור.

קריאת תדהמה נפלטה מפי. מעדתי לאחור כשעקב נעל הספורט שלי נתפס בקרח, ולפני שהספקתי לקלוט מה קורה כבר נפלתי.

נאש זינק קדימה בנהמת בהלה ותפס את זרועי בלפיתת ברזל. הצינה שנשבה מהקיר הסמוך נשקה לקרקפת שלי.

הלב שלי עוד הלם בכוח והריאות שלי פעמו עם כל נשימה כשנאש משך אותי על רגליי. קייבל מיהר אליי, תפס אותי בכתפיים ובדק אותי כדי לוודא שלא נפגעתי. ידעתי שראה את מה שאני ראיתי בחטף מבעד לקרח. הדם אזל מפניו, שכבר היו חיוורים ממילא. אצבעותיו התאגרפו באימה.

בתוך הקרח היה לכוד אדם שהמוות הפך למפלצת. הלחץ של הקרח שבר כנראה את הלסת שלו שנפערה לרוחב לא טבעי בצרחה דוממת אחרונה. רעמת שיער לבן מסגרה את לחייו צרובות הכפור. עמוד השדרה שלו היה כפוף בזווית מכאיבה למראה.

"אה, ווּדְרוֹ. באמת תהיתי מה קרה לו", אמר נאש וצעד צעד אחד קדימה כדי לבחון את הגופה מקרוב. "ממזר מסכן".

קייבל לפת את מפרק ידי והפנה בחזרה את אורו של איגנטיוס לעבר המנהרה שלפנינו. צללים כהים הכתימו את הקרח הבוהק כמו חבורות. הייתה שם גלריית גופות מחרידה.

הפסקתי לספור כשהגעתי לשלוש עשרה.

אחי רעד חזק עד כדי כך ששיניו נקשו. "יש... יש כאן כל כך הרבה..."

חיבקתי אותו בזרועותיי. "זה בסדר... זה בסדר..."

אבל הפחד לפת את קייבל והפעיל את הקללה שהוטלה עליו. זיפים כהים צצו לאורך צווארו, ועמוד השדרה שלו והעצמות בפניו זזו בקול חריקה מחליא עד שפניו נראו כמו פני כלב ציד אימתני.

"קייבל", נשמע קולו של נאש, רגוע ושקט, "איפה חושל הפגיון של המלך ארתור?"

"הוא..." קולו של קייבל נשמע מוזר כשנפלט בצרידות מבעד לשיניים שהתארכו. "הוא..."

"איפה, קייבל?" התעקש נאש.

"איפה אתה...?" התחלתי לומר, אבל נאש השתיק אותי במבט. הקרח גנח סביבנו. הידקתי את אחיזתי בקייבל והרגשתי איך עמוד השדרה שלו מתעקל.

"הוא חושל..." עיניו של קייבל הצטמצמו והתמקדו בנאש. "ב... באוולון".

"נכון מאוד, יחד עם האֵקסקָליבֶּר". נאש כרע על ברכיו מולנו, וגופו של קייבל הפסיק לרעוד. זיפי השיער שפרצו מבעד לעורו נסוגו פנימה והותירו רק סימנים אדומים כמו פריחה. "אתה זוכר את השם הנוסף שבו מכנים אנשי אוולון את האי שלהם?"

פניו של קייבל החלו לשוב באיטיות לצורתם האנושית והוא העווה אותם בכאב, אבל עיניו לא משו מפניו של נאש. "אָנִיס... אניס אָפָשָאח".

"ענית תשובה נכונה בניסיון הראשון כמובן", אמר נאש והתרומם. הוא הניח יד אחת על כתפי ואחת על כתפו של קייבל. "נטרלת כבר את רוב הקללות, ילד. אתה יכול לחכות כאן עם טמסין עד שאחזור".

"לא", אמר קייבל ומחה את עיניו בשרוולו. "אני רוצה לבוא איתך".

לא התכוונתי לתת לו ללכת בלעדיי.

נאש הנהן, התחיל לפסוע לאורך המסדרון, החזיר את העששית לקייבל וכיוון את אלומת פנס הראש שלו אל שורת הגופות המשובצות בקיר הקרח. "זה מזכיר לי אגדה..."

"מה לא מזכיר לך אגדה?" מלמלתי. הוא לא רואה שקייבל עוד נסער? אחי רק העמיד פנים שהוא אמיץ, אבל העמדת פנים תמיד הספיקה לנאש.

"לפני עידן ועידנים, בממלכה שאבדה עם הזמן, היה מלך בשם ארתור ששלט בבני אדם ובבני פיות גם יחד", התחיל נאש לספר בשעה שפילס בזהירות את דרכו בין אבני הקריסטל והשתמש בחוד הגרזן שלו כדי למחוק מהן את חותמות הקללות. "אבל לא עליו אני מספר עכשיו, אלא על האי אוולון היפה, מקום שבו גדלים תפוחים שיכולים לרפא כל חולי, וכוהנות מטפלות במי שמתגורר בין המטעים השמימיים. במשך זמן־מה גם אחותו למחצה של ארתור, מוֹרְגָנָה, השתייכה למסדר שלהן. היא שימשה לו כיועצת חכמה והוגנת, למרות האופן שבו בחרו לזכור אותה אותם נוכלים מהתקופה הוויקטוריאנית".

הוא כבר סיפר לנו את האגדה הזאת. סיפר אותה מאה פעמים ליד מאה מדורות מעלות עשן. כאילו ארתור והאבירים שלו ליוו אותנו בכל משימותינו... אבל ההיכרות המוקדמת עם האגדה נעמה לי כרגע.

התרכזתי בצליל קולו החמים והמרעים של נאש ולא בפנים האיומים סביבנו, המוקפים בהילות של דם קפוא.

"הכוהנות עבדו את האֵלָה שבראה את הארץ שארתור שלט בה — יש אומרים שהיא יצרה אותה מהלב שלה".

"זה טיפשי", לחשתי וקולי רעד רק מעט. קייבל הושיט יד לאחור ואחז בחוזקה בידי.

נאש נחר בבוז. "אולי בעינייך, ילדה, אבל בעיניהם הסיפורים שלהם מציאותיים כמו שאת מציאותית בעיניי. האי היה פעם חלק מהעולם שלנו, במקום שבו מתנוסס בגאווה התל שנקרא גְלַסטוֹנבּרי טוֹר, אבל לפני מאות שנים רבות, כשצצו דתות חדשות והאדם למד לפחד מהכישוף ולשנוא אותו, האי התפצל, התרחק ונסוג אל תוך הערפל והפך לאחת מארצות האוֹב. לשם נמלטו כוהנות, דְרוּאידים ובני פיות מסַכָּנות העולם האנושי וחיו בשלום..."

"עד שהמכשפות התקוממו", אמר קייבל, וכשהעז להסתכל סביבו התחזק קולו.

"עד שהמכשפות התקוממו", הסכים נאש, "המכשפות שאנחנו מכירים כיום הן הצאצאיות של המכשפות שגורשו מאוולון אחרי שהתחילו לעסוק במאגיה אפלה יותר..."

התמקדתי במגע כף ידו של קייבל, באצבעותיו שלחצו בחוזקה כשעברנו ליד הגופה האחרונה ונכנסנו מבעד לפתח אבן מקומר. מעבר לפתח התפתל מטה שביל קרח חלקלק. עצרנו שוב כשקייבל חש — עוד לפני שראה אפילו — חותם קללה קבור מתחת לרגליו.

"למה בעצם אתה לחוץ כל כך למצוא את הפגיון הזה?" שאלתי את נאש ושילבתי את הזרועות על החזה כדי להתחמם.

במשך כל השנה שעברה היה נאש שקוע בחיפושים, ויתר על עבודה בשכר ועל מציאת אוצרות בקלות רבה יותר. אני מצאתי את הרמז שהוביל אותנו למערת הקבורה הזאת... לא שנאש יודה אי־פעם על המחקר שעשיתי.

"את לא חושבת שלמצוא שריד אגדי זו סיבה מספקת?" הוא שאל ומחה את אפו האדום, "כשרוצים מאוד משהו חייבים להילחם עליו בשיניים ובציפורניים, או שאין טעם להילחם בכלל".

"הדרך פנויה", בישר לנו קייבל והתרומם מכריעתו, "אנחנו יכולים להמשיך ללכת".

נאש התקדם לפנינו. "אל תשכחו, מזיקים קטנים שלי, שהמכשפה אדה הייתה ידועה כחובבת תחבולות. שום דבר לא יהיה כמו שהוא נראה ברגע הראשון".

נדרשו רק צעדים אחדים כדי להבין למה הוא התכוון.

זה התחיל עם עששית נפט שהושארה כלאחר יד כביכול ליד אחת הגוויות בקרח, כאילו הצייד רק הניח אותה שם ואז רכן לפנים על פני השטח הקפואים ונבלע בהם בשלמותו.

עברנו לידה בלי להעיף בה מבט נוסף.

אחר כך הופיע הסולם, שהציע ירידה בטוחה למטה במדרון הארוך אל המפלס הנמוך יותר.

השתמשנו בחבלים שלנו.

ואז, בדיוק כשהטמפרטורה צנחה לכפור קטלני, צץ מעיל פרווה צח כשלג, רך ומחמם כל כך, בדיוק כזה שמכשפה פזורת דעת הייתה עשויה להשליך כלאחר יד על ארגז צנצנות מזון מפתות באותה מידה.

קחו אותי, הם לחשו, השתמשו בי.

ושלמו את המחיר בדם.

אורו של איגנטיוס חשף את האמת: את סכיני הגילוח ואת המסמרים החלודים שריפדו את המעיל מבפנים, את העכבישים שהמתינו בצנצנות, את שלבי הסולם החסרים, כולם למעט אחד. אפילו העששית הייתה מלאה ב"אֵם חונקת", אד קטלני שעשוי מדמה של אם שהרגה את ילדיה ומכווץ את הריאות עד שאי אפשר לנשום. כל מי שיפתח את מכסה הזכוכית כדי להדליק את הפתיל ימות במקום.

עברנו את כל המלכודות אחרי שקייבל ניתב מחדש את הכישוף האפל והקללות שפוזרו ביניהן. בסוף, אחרי מה שנדמה כמו שעות ארוכות, הגענו לחלל הפנימי של מערת הקבורה.

כיפת החלל הייתה מוארת באור חיוור וקפוא. במרכז ניצב מזבח, ושם, על כרית קטיפה היה מונח פגיון שהניצב שלו לבן כעצם.

ונאש, שמעולם לא התקשה למצוא מילים, שתק. הוא לא שמח כפי שהייתי מצפה. הוא לא קיפץ על בהונותיו בצהלה כשקייבל נטרל את הקללות האחרונות שהגנו על הפגיון.

"מה הבעיה שלך?" דרשתי לדעת, "אל תגיד לי שזה לא הפגיון הנכון".

"לא, זה הפגיון", אמר נאש ובקולו נימה משונה. קייבל התרחק מהמזבח ואפשר לנאש להתקרב אליו.

"טוב", הוא נשף אוויר וידו ריחפה מעל הפגיון לרגע קל לפני שסגרה עליו. "שלום לך".

"מה עכשיו?" שאל קייבל והשפיל את מבטו אל הפגיון.

שאלה טובה יותר הייתה כנראה למי נאש עומד למכור אותו. אולי לשם שינוי נוכל להרשות לעצמנו לגור במקום סביר ולאכול כמו שצריך.

"עכשיו", אמר נאש בשקט והרים את הלהב אל האור הבוהק, "נלך לטינטָגֶ'ל ונמצא את השלל האמיתי".

 

נסענו לקוֹרנווֹל ברכבת והגענו בדיוק כשהשתוללה שם סופה עזה, שהגיעה מכיוון הצוקים שהתנשאו מעל לים ולכדה את חורבות טירת טינטג'ל בתהומות הפרא הרועמות שלה. אחרי שנאבקנו ברוח ובגשם הצולפים כדי להקים את האוהל שלנו, צללתי לשינה עמוקה. הגופות שבקרח במערת הקבורה של המכשפה חיכו לי בחלומות, אלא שעכשיו לא היו אלה גופות של מְרוקנים, אלא של המלך ארתור ואביריו.

נאש עמד מולם בגבו אליי והתבונן במשטח הקרח שהעלה אדוות כמו מים. פתחתי את הפה כדי לדבר, אבל שום קול לא יצא ממני, אפילו לא צרחה כשהוא צעד קדימה מבעד לקרח כאילו הוא עומד להצטרף אליהם.

התעוררתי בקריאת פחד מטלטלת, ואז התפתלתי והשתוללתי כדי להשתחרר משק השינה. קרני השמש הראשונות העניקו לבד האוהל האדום זוהר רך.

היה מואר די הצורך כדי לראות שאני לבד.

הם נעלמו.

רעש סטטי מילא את אוזניי והעביר תחושת עקצוץ בכל גופי. האצבעות שלי היו רדומות כל כך שלא הצלחתי לתפוס את הרוכסן שבפתח האוהל.

הם נעלמו.

לא יכולתי לנשום. ידעתי. ידעתי. ידעתי. ידעתי. הם עזבו אותי שוב.

בצרחת תסכול קרעתי את הרוכסן, תלשתי את שולי האוהל וכשלתי החוצה אל הבוץ הקר.

הגשם ניתך בעוצמה והצליף בשערי וברגליי היחפות כשסרקתי את סביבתי. ערפל כבד התערבל סביבי, עטף את הגבעות, לכד אותי שם, לבדי.

"קייבל?" צעקתי, "קייבל, איפה אתה?"

רצתי לתוך הערפל. סלעים, שיחי אברש ודרדרים פצעו את אצבעות רגליי. לא הרגשתי שום דבר, למעט הצעקה שתססה בחזה שלי, חרכה וחרכה.

"קייבל!" צרחתי, "נאש!"

כף הרגל שלי נתקלה במשהו ונפלתי. התגלגלתי על הקרקע עד שפגעתי בסלע נוסף והאוויר נסחט מריאותיי. לא הצלחתי לנשום. הכול כאב.

ואז הצרחה השתחררה והפכה למשהו אחר.

"קייבל", ייבבתי. הדמעות היו חמות גם כשהגשם הצליף בפניי.

מה יֵצא לנו ממךְ?

"בבקשה", התחננתי והתקפלתי. הים ענה בשאגה כשגליו התנפצו על החוף הסלעי. "בבקשה... אני יכולה להתנהג יפה... בבקשה".

אל תשאירו אותי כאן.

"טמ... סין...?"

ברגע הראשון חשבתי שאני מדמיינת.

"טמסין?" קולו היה חלש, כמעט נבלע בסערה.

הדפתי את עצמי למעלה, נאבקתי בעשב ובבוץ שלפתו את רגליי וחיפשתי אותו.

לרגע הערפל התפזר בראש הגבעה, ושם הוא עמד, חיוור כרוח רפאים, שערו השחור דבוק לראשו, עיניו השחורות לא לגמרי ממוקדות.

התאמצתי כדי לטפס במדרון החלקלק, נאחזתי בציפורניי בעשב ובאבנים עד שהגעתי אליו. חיבקתי אותו בזרועותיי. "אתה בסדר? קייב, אתה בסדר? מה קרה? לאן הלכת?"

"הוא איננו". קולו של קייבל היה דקיק כחוט. עורו היה קפוא כמו גוש קרח וראיתי ששפתיו מתחילות להכחיל. "התעוררתי והוא כבר לא היה. הוא השאיר את הדברים שלו... חיפשתי אותו, אבל הוא..."

איננו.

אבל קייבל כאן. חיבקתי אותו חזק יותר והרגשתי שהוא נצמד אליי בחזרה. הרגשתי את דמעותיו זולגות כמו גשם על כתפי. אף פעם לא שנאתי את נאש מעומק ליבי יותר על שהיה כל מה שתמיד חשבתי עליו.

פחדן. גנב. שקרן.

"ה... הוא יחזור, נכון?" לחש קייבל, "אולי הוא רק ש... ש... שכח להגיד לאן הוא ה... ה... הולך".

לא רציתי בשום אופן לשקר לקייבל, לכן לא אמרתי כלום.

"כ... כדאי שנחזור ונ... נ... נחכה..."

אנחנו נחכה לנצח. הרגשתי בעצמות שזאת האמת. נאש נפטר סוף־סוף מהמזדנבים שלו. הוא לא יחזור אף פעם. מעשה החסד היחיד שלו היה שהוא לא לקח איתו את קייבל.

"אנחנו בסדר", לחשתי שוב ושוב. "אנחנו בסדר. אנחנו לא צריכים אף אחד חוץ משנינו. אנחנו בסדר..."

נאש אמר שיש לחשי כשפים שצריך לומר שלוש פעמים כדי שהם יתפסו, אבל לא הייתי טיפשה מספיק כדי להאמין גם לזה. לא הייתי אחת מהילדות בספרי האגדות המוזהבים. לא היו לי כוחות כישוף.

היה לי רק קייבל.

הזיפים הכהים בצבצו שוב על עורו והרגשתי שעצמות עמוד השדרה שלו נעות מתחת לבשרו, מאיימות לשנות את מיקומן. הידקתי את החיבוק שלי סביבו. פחד התערבל בתוכי והבטן שלי התהפכה. נאש היה תמיד זה שהחזיר את קייבל לעצמו, גם אחרי שהחליף צורה לגמרי.

עכשיו לקייבל היה רק אותי.

שני ילדים. לבדנו.

השתנקתי, גוננתי על אחי מהגשם ומהרוח העזים. ואחר כך התחלתי לדבר: "לפני עידן ועידנים, בממלכה שאבדה עם הזמן, מלך בשם ארתור שלט בבני אדם ובבני פיות גם יחד..."

חלק I

שתי חרבות

1

לא משנה מה אנשים אומרים, או עד כמה הם משקרים לעצמם; הם לא רוצים לשמוע את האמת.

הם רוצים את הסיפור שכבר קיים בתוכם, קבור עמוק כמו לשד העצמות. התקווה רשומה על פניהם בשפה מרומזת שרק מעטים יודעים לקרוא.

למזלי, אני ידעתי.

החוכמה הייתה כמובן לתת להם להרגיש כאילו לא ראיתי שום דבר, כאילו לא יכולתי לנחש מי מתייסר מלב שבור בגלל אהבה נכזבת או מייחל נואשות לזכות בסכום כסף מפתיע או מי רוצה להשתחרר ממחלה שמעולם לא הצליח להימלט מפניה. הכול הסתכם ברצון פשוט, שהיה צפוי באותה מידה שהיה אנושי עד כאב: לשמוע מישהו אחר מבטא במילים את משאלתם — כאילו היה בכוחה של האמירה עצמה להגשים אותה איכשהו.

מעשה כשפים.

אבל משאלות הן לא יותר מהבל פה מבוזבז שמתפוגג באוויר, ומעשה כשפים תמיד לוקח יותר ממה שהוא נותן.

אף אחד לא רוצה לשמוע את האמת, וזה היה בסדר גמור מבחינתי. השקרים השתלמו יותר; האמיתות הקשות, כפי שציינה פעם הבוסית שלי מירטל — אשפית המיסטיקה ובעלת העסק "קלפי הטרוט של אשפית המיסטיקה" — מזכות רק בביקורות נזעמות באינטרנט.

שפשפתי את זרועותיי מתחת לשל הסרוג של מירטל, ומבטי זינק אל הטיימר הדיגיטלי שלימיני: 0:30... 0:29... 0:28...

"אני מרגישה... כן, אני מרגישה שיש לך עוד שאלה, פרנקלין", אמרתי והצמדתי שתי אצבעות למצח. "והיא הסיבה האמיתית שבגללה באת לכאן".

מפזר השמן האתרי הפיץ נוגה קורן וגרגר בשביעות רצון מאחוריי, אך סילון האדים היציב בניחוח פָּצ'וּלי ורוזמרין שנפלט ממנו היה חסר אונים מול ריח הקלמארי בטיגון עמוק שנישא למעלה מבעד ללוחות הרצפה הישנים והצחנה המעופשת שעלתה ממכולת האשפה שמאחורי הבניין. החדר החשוך והדחוס הסתחרר סביבי וסגר עליי כשנשמתי דרך הפה.

"אשפית המיסטיקה" אכלסה חדר מעל שוק פֶנְיֵיל הוֹל בבוסטון כבר עשרות שנים, והייתה עדה לרצף ארוך של מסעדות זולות למאכלי ים שנפתחו ונסגרו במחזוריות בקומת הקרקע של המבנה ההיסטורי, כולל "לובסטר לארי'ס" המסריחה במיוחד שנפתחה לאחרונה.

"זאת אומרת..." הלקוח שלי התחיל לומר והסתכל סביבו על הטפט הפרחוני שהתקלף ברצועות ועל הפסלונים של בודהה ואיזיס, ואחר כך שב להביט בקלפים הפרושים על השולחן בינינו. "טוב..."

"משהו?" ניסיתי שוב, "איזה ציונים תקבל בבחינות הגמר? מה תהיה הקריירה העתידית שלך? מה יקרה בעונת ההוריקנים? אם הדירה שלך רדופת רוחות?"

הפלייליסט שכולו צלילים הרמוניים של פעמוני רוח וגשם הגיע לסיומו. הושטתי יד לטלפון הנייד שלי כדי להתחיל אותו מחדש. בדממה שהשתררה בינתיים הבהבו על המדפים סביבנו הנרות המאובקים שפעלו על סוללות. החשיכה ששררה ביניהם הסתירה את הטינופת בחדר.

נו כבר, חשבתי, כמעט מיואשת.

עברו עליי היום כבר שש שעות ארוכות שבהן הקשבתי למזמורי נזירים וסידרתי מחדש בהיסח הדעת את הקריסטלים על המדפים הסמוכים בין הלקוחות המעטים שנכנסו.

קייבל בוודאי השיג כבר את המפתח, ואחרי שאגמור עם הקריאה הזאת אוכל לצאת מכאן לעיסוק האמיתי שלי.

"אני פשוט לא מבין מה היא מוצאת בו..." התחיל פרנקלין לומר, אבל דבריו נקטעו ביללה הדיגיטלית של הטיימר שלי.

לפני שהספקתי להגיב הדלת נפתחה בתנופה ובחורה פרצה פנימה.

"סוף־סוף!" היא אמרה והסיטה את וילון החרוזים הזול בתנועה דרמטית. "הגיע תורי!"

פרנקלין הסתובב ובהה בה פעור פה והבעתו השתנתה כשבחן אותה בעניין ברור — היא רטטה כולה בהתרגשות וזה הקשה עליו להסתכל לכל כיוון אחר. עורה השחום היה זרוי נצנוצים קלושים, כנראה מהקרם שבו השתמשה ושהדיף ריח של וניל ודבש. הצמות שלה היו מגולגלות לשתי פקעות שהתנוססו גבוה על ראשה, ושפתיה היו צבועות בסגול כהה.

היא סקרה את פרנקלין במבט חטוף ואחר כך עיקלה את שפתיה לעברי. היא החזיקה בידה את הווקמן הנצחי שלה עם אוזניות הספוג, שרידים מימים עברו של טכנולוגיה פשוטה יותר. כמי שאינה מסוגלת לזרוק שום דבר, נאלצתי להיות מוקסמת ממנו.

אבל הקסם התפוגג במהרה כשהיא הפכה את החגורה ותחבה אותו למה שנראה כמו פאוץ' ורוד, כזה שמעוטר בחתולים בצבעים זרחניים והמילים "אני מיאו־חדת" מוטבעות עליו בירוק שזוהר בחושך.

"נֵוֶוה", ניסיתי לא להיאנח, "לא ידעתי שיש לנו פגישה היום".

החיוך שלה סנוור כשהיא קראה בקול את השלט שהתנוסס על הדלת: "מבקרים מזדמנים מוזמנים!"

"רציתי לשאול מתי אוליביה ואני נהיה שוב ביחד..." מחה פרנקלין.

"אנחנו צריכים לשמור משהו לפעם הבאה, נכון?" אמרתי במתק שפתיים.

הוא תפס את תרמיל הגב כשעל פניו הבעה מהוססת. "את... את לא תגלי לאף אחד שבאתי לכאן, נכון?"

הצבעתי על השלט שמעל כתפי הימנית, "כל הקריאות חסויות", ואחר כך על השלט היישר מתחתיו, "איננו אחראים על החלטה כלשהי שקיבלתם על סמך הקריאות", שנוסף באיחור של שלוש תביעות משפטיות.

"להתראות בפעם הבאה", אמרתי בלוויית נפנוף קטן וקיוויתי שהוא לא נראה מאיים אפילו חצי מכפי שהרגשתי.

נווה מיהרה להתיישב בכיסא שהוא פינה, השעינה את מרפקיה על השולחן והניחה את הסנטר על כף ידה בארשת של ציפייה.

"נו", היא אמרה, "איך הולך? היו משימות מעניינות לאחרונה? הצלחת להסיר כמה קללות מרושעות?"

העפתי מבט מזועזע אל הדלת, אבל פרנקלין כבר היה מחוץ לטווח שמיעה.

"איזו שאלה היית רוצה לשאול את הקלפים היום?" אמרתי בהדגשה.

לפני שבועיים השארתי בלי כוונה את כפפות העבודה שלי — העשויות מעור זוחלים שנקרא קשקשי הדרקון — כשהן מציצות מהתיק שלי, ונווה זיהתה אותן ועשתה את הקישור המצער לעבודה האמיתית שלי. מהידע שהיה לה על מְרוקנים וכשפים אפשר היה להסיק שהיא כנראה אחת היידעוניות, כינוי כוללני לאנשים שזכו במתת הכישוף, אם כי לא ראיתי אותה אף פעם במקומות המפגש המקובלים.

היא הכניסה יד לכיס מעילה השחור מפרווה מדובללת והטיחה שטר מקומט של עשרים דולר על השולחן בינינו, תשלום שהספיק לרבע שעה.

אני יכולה להרשות לעצמי להישאר עוד רבע שעה.

"החיים שלך מרגשים כל כך", אמרה נווה באנחה עליזה, כאילו היא מדמיינת את עצמה במקומי. "בדיוק קראתי לפני כמה ימים על המכשפה הִילדֶה. היא באמת השחיזה את השיניים שלה כמו שיניים של חתולה? זה נשמע כואב. איך אתן אוכלות בלי לנשוך את החך כל הזמן?"

ניסיתי לא להתעצבן כשנשענתי לאחור בכיסא וכיוונתי את הטיימר לרבע שעה. רק רבע שעה.

"השאלה שלך?" דחקתי בה והידקתי את השל של מירטל סביב כתפיי.

למען האמת, להיות מְרוקן זה תשעים ושמונה אחוזים מחקר משעמם ושני אחוזים אירועים קטלניים בניסיון לפתוח מערות קבורה של מכשפות. המחשבה על גימוד העניין לכדי האדרה רכילותית קלילה מרטה את עצביי.

נווה משכה את חולצתה השחורה ועיוותה את הצלעות הוורודות שהיו מודפסות עליה. מכנסי הג'ינס שלה היו קרועים פה ושם וחשפו את הצבע הסגול המזעזע של הגרביונים מתחתם. "את לא דברנית גדולה, נכון, טמסין לַארק? טוב, בסדר. יש לי שאלה שאותה אני שואלת תמיד: האם אני עומדת למצוא את מה שאני מחפשת?"

נעצתי מבט רושף בקלפים שערבבתי והתמקדתי במגעם המרפרף בין אצבעותיי ולא במבט החודר שלה. עם כל הקפיציות בצעדיה והעליצות בדבריה, עיניה היו בריכות כהות עם ניצוצות זהב שאיימו תמיד לשאוב אותך עמוק פנימה. הן הזכירו לי אבני קריסטל של אחי שנקראו עין הנמר ועוררו בי את השאלה אם הן קשורות למתת הכישוף שלה — לא שהיה לי אכפת מספיק כדי לשאול.

אחרי שבעה סבבי ערבוב התחלתי לשלוף את הקלף הראשון, אבל ידה תפסה את ידי.

"אני יכולה לבחור היום?" היא שאלה.

"אה... אם את רוצה", אמרתי ופרשתי את מניפת הקלפים כשפניהם על השולחן. "תבחרי שלושה".

היא לא מיהרה לבחור וזמזמה נעימה חרישית שלא הכרתי. "מה את חושבת שאנשים יעשו אם הם יגלו שיש מכשפות?"

"מה שהם עושים תמיד כשהם חושדים במכשפות", אמרתי ביובש.

"אז ככה", אצבעותיה של נווה ריחפו מעל כל קלף בתורו. "אני חושבת שהם ינסו להשתמש בכוחות שלהן למטרות שלהם. למכשפות יש לחשים שמנבאים את העתיד בדייקנות רבה יותר מקלפי טרוט, נכון? וגם עוזרים למצוא דברים..."

וקללות שהורגות דברים, חשבתי לעצמי והעפתי מבט בטיימר. התעורר בי חשד שאולי כל הביקורים האלה הם תכסיס כדי לנסות להעריך את היכולות שלי לצורך משימת חיפוש אפשרית. רוב העבודה שקייבל ואני עשינו כמְרוקנים הייתה עבור אנשים ששכרו את שירותנו; נכנסנו למערות קבורה כדי לחפש אוצרות משפחתיים גנובים וכדומה.

נווה הניחה על השולחן שתי שורות של שלושה קלפים, ואחר כך התרווחה לאחור בניד ראש מרוצה.

"אני צריכה רק שורה אחת", מחיתי ומיד השתתקתי. לא הייתה לכך שום חשיבות. הייתי מוכנה לעשות הכול כדי להעביר את עשר הדקות האחרונות האלה. אספתי את שאר הקלפים בערימה מסודרת. "קדימה, תהפכי אותם".

נווה הפכה את הקלפים בשורה התחתונה: גלגל מזלות הפוך, חמישה מטות, שלוש חרבות. פניה התכרכמו ברוגז.

"אני קוראת את שלושת המיקומים כמצב, פעולה ותוצאה", הסברתי, אבל הייתה לי הרגשה שהיא יודעת את כל זה. "כאן, גלגל המזלות ההפוך אומר שנקלעת למצב שמעבר לשליטתך, ותצטרכי להתאמץ יותר כדי לסיים את החיפוש שלך. קלף חמישה מטות מציע לך לחכות בסבלנות עד שהמצב ישתנה, ולא לקפוץ פנימה לתוך דברים אם את לא חייבת. והתוצאה, עם שלוש חרבות, היא בדרך כלל אכזבה, אז אני הולכת עם הקריאה שלא תמצאי את מה שאת מחפשת, מה שזה לא יהיה, וזה לא באשמתך".

הפכתי את ערימת הקלפים שבידי. "בתחתית החפיסה — שורש המצב — נמצא נסיך המטות הפוך".

כמעט צחקתי. הקלף הזה תמיד הופיע בקריאות שלה, מסמל חוסר סבלנות ונאיביות. אם הייתי מאמינה בשטויות האלה, הייתי אומרת שדי ברור שהיקום מנסה להעביר לה מסר.

"טוב, זו רק דעתם של הקלפים", אמרה נווה, "זה לא אומר שזאת האמת. וחוץ מזה, איך היינו נהנים מהחיים אם לא היינו יכולים להוכיח לאנשים שהם טועים".

"ברור", הסכמתי. השאלה עמדה לי על קצה הלשון. מה בדיוק את מחפשת?

המשך הפרק זמין לקריאה בספר המלא