המבוך של פאן

פרולוג

מספרים שלפני שנים רבות, רבות מאוד, בממלכה תת־קרקעית שלא היו בה שקרים וגם לא כאב, חייתה נסיכה שחלמה על עולמם של בני־האדם. הנסיכה מוֹאנָה חלמה על שמיים כחולים מכְחול ועל ים אינסופי של עננים; היא חלמה על השמש ועל העשב ועל טעמו של הגשם... ולכן ברחה יום אחד הנסיכה משומריה ובאה אל עולמנו. במהרה מחקה השמש את כל זיכרונותיה והיא שכחה מי היא ומאין באה. היא נדדה על פני הארץ וסבלה קור, חולי וכאב. ולבסוף, היא מתה.

אביה, המלך, לא נואש מלחפש אחריה. שכן ידע כי רוחה של מוֹאנָה היא בת־אלמוות וקיווה כי ביום מן הימים תשוב אליו.

בגוף אחר, בזמן אחר. אולי במקום אחר.

הוא יחכה.

עד נשימתו האחרונה.

עד קץ הזמן.

1
היער והפיה

היֹה־היָה יער בצפון ספרד, כה עתיק שהעצים יכלו לספר סיפורים מימים עברו, שבני האדם שכחו. כה עמוקים היו שורשי העצים באדמה המכוסה טחב עד שהשתרגו בעצמות המתים, שעה שענפיהם נשלחו מעלה אל הכוכבים.

כל־כך הרבה דברים אבדו, מלמלו העלים כששלוש מכוניות שחורות קרבו ובאו בדרך הלא־סלולה שחצתה את השרכים והטחב.

אבל כל מה שאבד יכול להימצא שוב, לחשו העצים.

השנה הייתה 1944 והילדה שישבה באחת המכוניות, ליד אִמהּ ההרה, לא הבינה מה העצים לוחשים. שמה היה אופליה והיא הכירה היטב את הכאב שבאובדן, אף שהייתה רק בת שלוש־עשרה. אביה מת רק שנה קודם לכן ואופליה התגעגעה אליו כל־כך שלפעמים הרגישה כאילו לִבהּ הוא קופסה ריקה שאין בה דבר מלבד הדי הכאב שלה. לא אחת תהתה אם אִמהּ מרגישה כמוה, אך לא הצליחה למצוא את התשובה בפניה החיוורות.

"לבנה כשלג, אדומה כדם, שחורה כפחם," היה אביה של אופליה אומר כשהביט באִמהּ, וקולו נמלא רוך. "את כל־כך דומה לה, אופליה." אבד.

הם נסעו שעות, התרחקו עוד ועוד מכל מה שאופליה הכירה, העמיקו עוד ועוד בתוככי היער האינסופי הזה, כדי לפגוש את הגבר שאִמהּ בחרה בו להיות לאביה החדש של אופליה. אופליה קראה לו "הזאב", והיא לא רצתה לחשוב עליו. אבל נדמָה שאפילו העצים לוחשים את שמו.

המזכרת היחידה שאופליה יכלה לקחת אִתה מהבית הייתה אחדים מהספרים שלה. היא לפתה באצבעותיה בחוזקה את הספר שעל ברכיה, ליטפה את הכריכה. כשפתחה את הספר, הדפים הלבנים היו בהירים מאוד על רקע הצללים שמילאו את היער והמילים שהם הציעו העניקו מקלט ונחמה. האותיות היו כמו טביעות רגליים בשלג, נוף לבן רחב־ידיים שהכאב לא נגע בו, שלא חוּלל בזיכרונות אפלים מכדי שיישמרו, שהיה מתוק מכדי שתרפה ממנו.

"לָמה הבאתְ את כל הספרים האלה, אופליה? אנחנו נהיה בכפר!" הנסיעה במכונית גרמה לפני אִמהּ להחוויר אף יותר. הנסיעה במכונית והתינוק שבבטנה. היא חטפה את הספר מידיה של אופליה וכל המילים המנחמות נדמו.

"את גדולה מדי בשביל סיפורי אגדות, אופליה! את צריכה להתחיל להסתכל על העולם!"

הקול של אִמהּ נשמע כמו פעמון סדוק. אופליה לא זכרה את אִמהּ נשמעת כך אי־פעם כשאביה היה בחיים.

"אוי, אנחנו נאחר!" אִמהּ נאנחה ולחצה את הממחטה שלה אל שפתיה. "הוא לא יהיה מרוצה מזה."

הוא...

היא נאנקה ואופליה רכנה לפנים ולפתה את כתפו של הנהג.

"עצור!" היא קראה. "תעצור את המכונית. אתה לא רואה? אימא שלי לא מרגישה טוב."

הנהג כיבה את המנוע בגניחה. זאבים - זה מה שהם היו, החיילים האלה שליוו אותם. זאבים אוכלי־אדם. אִמהּ אמרה שלאגדות אין שום קשר לעולם, אבל אופליה ידעה שהיא טועה. אגדות לימדו אותה הכול על העולם.

היא יצאה מהמכונית שעה שאִמהּ כשלה אל צד הדרך והקיאה אל תוך השרכים. הם צמחו צפופים בין העצים כמו אוקיינוס של עלים נוצתיים שסועים, שממנו הגיחו גזעים אפורי גזע כמו יצורים המבצבצים מתוך עולם ששקע מתחת.

שתי המכוניות האחרות נעצרו גם הן, והיער רחש מדים אפורים. הם לא מצאו חן בעיני העצים. אופליה חשה בזה. סֶרַאנוֹ, המפקד, בא לבדוק מה שלום אִמהּ. הוא היה גבר גבוה ומגושם שדיבר בקול רם מדי ולבש את המדים שלו כמו תלבושת בתיאטרון. אִמהּ ביקשה ממנו מים בקול הפעמון־הסדוק שלה, ואופליה התקדמה מעט בדרך הלא־סלולה.

מים, לחשו העצים. אדמה. שמש.

עלי השרכים ליטפו את שמלתה של אופליה כמו אצבעות ירוקות, והיא השפילה את מבטה כשדרכה על אבן. האבן הייתה אפורה כמדי החיילים, מונחת באמצע הדרך כאילו מישהו איבד אותה שם. אִמהּ הקיאה שוב מאחוריה. לָמה נשים נעשות חולות כשהן מביאות ילדים לעולם?

אופליה התכופפה וחפנה את האבן בכף ידה. הזמן כיסה אותה בטחב, אבל כשאופליה הסירה אותו, ראתה שהיא שטוחה וחלקה ושמישהו חרת עליה עין.

עין אנושית.

אופליה הביטה סביבה.

כל שראתה היו שלושה עמודי אבן בלויים, כמעט בלתי נראים בין השרכים הגבוהים. האבן האפורה שממנה גולפו הייתה מכוסה בדגמים קונצנטריים מוזרים, ועל העמוד האמצעי נחרתו פני אבן עתיקים ושחוקים שמבטן נעוץ בעִמקי היער. אופליה לא עמדה בפיתוי. היא ירדה מהדרך והלכה לעברו, אף שנעליה נרטבו מטל אחרי צעדים ספורים וקוצים דבקו בשמלתה.

בפנים הייתה חסרה עין. ממש כמו פאזל שחסרה בו חתיכה, הממתין שמישהו ישלים אותו.

אופליה לפתה את אבן־העין והתקרבה עוד קצת.

מתחת לאף, שסוּתת בקווים ישרים על המשטח האפור, נפער פה שחשף שיניים שחוקות. אופליה כשלה לאחור, ואז נע בין השיניים גוף מכונף דק כזרד, שמחושיו הארוכים והרוטטים הצביעו עליה. רגלי־חרק הגיחו מתוך הפה והיצור, שהיה גדול מכף ידה של אופליה נמלט במהירות במעלה העמוד. כשהגיע אל ראש העמוד הרים את רגליו הקדמיות הדקיקות והתחיל להחוות תנועות כלפיה. הוא עורר באופליה חיוך. נדמה היה שחלף זמן רב כל־כך מאז שחייכה לאחרונה. שפתיה כבר לא היו רגילות לזה.

"מי אתה?" היא לחשה.

היצור נופף שוב ברגליו הקדמיות והשמיע אי־אלו צלילי נקישה מלודיים. אולי זה צרצר. צרצרים נראים ככה? או שזאת שפירית? אופליה לא הייתה בטוחה. היא גדלה בעיר, בין קירות שנבנו מאבנים אבל לא היו להם עיניים או פנים. וגם לא פיות פעורים.

"אופליה!"

היצור פרשׂ את כנפיו. אופליה עקבה אחריו במבטה כשעף לדרכו. אִמהּ עמדה על הדרך במרחק צעדים ספורים, והמפקד סֶרַאנוֹ עמד לידה.

"תראי את הנעליים שלך!" נזפה אִמהּ בנימת ההשלמה השקטה שעכשיו נשמעה לעתים כה קרובות בקולה.

אופליה השפילה מבט. נעליה הלחות היו מכוסות בבוץ, אבל היא עדיין חשה בחיוך על שפתיה.

"אני חושבת שראיתי פיה!" היא אמרה. כן. זה מה שהיצור הזה היה. אופליה הייתה בטוחה.

אבל אִמהּ לא הקשיבה. שמה היה כַּרְמֶן קַרְדוֹסוֹ, היא הייתה בת שלושים ושתיים וכבר אלמנה ולא זכרה מה זה להביט במשהו בלי לתעב אותו, בלי לפחד מפניו. כל שראתה היה עולם שלקח ממנה את מה שאהבה ושׁחק אותו לאבק בין שיניו. ולכן מכיוון שכַּרְמֶן קַרְדוֹסוֹ אהבה את בִּתהּ, אהבה אותה מאוד, היא נישאה מחדש. בעולם הזה שולטים גברים - הבת שלה לא מבינה את זה עדיין - ורק גבר יוכל להגן על שתיהן. אִמהּ של אופליה לא ידעה זאת, אבל גם היא האמינה בסיפור אגדה. כַּרְמֶן קַרְדוֹסוֹ האמינה באגדה המסוכנת מכולן: האגדה על הנסיך שיציל אותה.

היצורה המכונפת שחיכתה לאופליה בפה הפעור שבעמוד ידעה את כל זה. היא ידעה הרבה דברים, אבל היא לא הייתה פֵיה - לפחות לא במובן שבו אנחנו היינו רוצים לחשוב על פיות. רק אדונהּ ידע את שמה האמיתי, שכן בממלכת הכישוף מי שיודע שֵׁם הוא בעליה של הברייה הנושאת את השם הזה.

מענף של עץ אשוח, היא צפתה באופליה ובאִמהּ כשנכנסו בחזרה למכונית והמשיכו במסען. היא חיכתה לילדה הזאת זמן רב: לילדה הזאת שאיבדה כל־כך הרבה ותצטרך לאבד עוד כל־כך הרבה כדי למצוא את מה ששייך לה בצדק. לא יהיה קל לעזור לה, אבל זאת המשימה שהטיל עליה אדונה, והוא לא מחל בקלות למי שלא ציית לפקודות שלו. הו לא.

עוד ועוד העמיקו המכוניות אל תוך היער, ובהן הילדה והאם והילד שטרם נולד. והיצורה שאופליה קראה לה פֵיה פרשׂה את כנפי החרק שלה, כינסה את שש רגליה הדקיקות ועפה בעקבות השיירה.

2
צורות רבות לרֶשַׁע

רק לעתים רחוקות לובש הרֶשַׁע מייד את צורתו. לרוב הוא מתחיל כלא יותר מאשר לחישה. מבט. רמיזה מסגירה. אבל אז הוא צומח ומכה שורש, עדיין בלתי נראֶה, בלתי מורגש. רק סיפורי אגדה מעניקים לרֶשַׁע צורה הולמת. הזאבים הגדולים והרעים, המלכים המרושעים, השדים והמזיקים...

אופליה ידעה שהאיש שבקרוב תצטרך לקרוא לו "אבא" הוא רשע. היה לו חיוך כחיוכו של הציקלופ אוֹחַנְקָנוּ ואכזריותן של המפלצות קְווֶגְלֶה ונוּבֶּרוּ קיננה בעיניו הכהות - יצורים שפגשה בספרי האגדות שלה. אבל אִמהּ לא ראתה את צורתו האמיתית. פעמים רבות אנשים מפתחים עיוורון כשהם מתבגרים, ואולי כַּרְמֶן קַרְדוֹסוֹ לא הבחינה בחיוך הזאבי כי קפיטן וִידַאל היה גבר נאה ותמיד היה לבוש בקפידה במדי השרד שלו, במגפיים ובכפפות. מאחר שרצתה כל־כך להיות מוגנת, אולי טעתה אִמהּ וחשבה שהצמא שלו לדם מעיד על כוח ושהאכזריות שלו מעידה על חוזק.

קפיטן וִידַאל הציץ בשעון הכיס שלו. סדק פגם בזגוגית, אבל המחוגים שמתחתיה עדיין הורו את השעה והם העידו שהשיירה מאחרת.

"חמש־עשרה דקות," מלמל וִידַאל, שכמו כל המפלצות - כמו המוות - תמיד הגיע בדיוק בזמן.

כן, בדיוק כפי שחששה כרמן, הן הגיעו באיחור לטחנת הקמח הישנה שבה בחר וידאל למקם את המפקדה שלו. וידאל שנא את היער. הוא שנא כל דבר שלא היו בו סדר וארגון, והעצים גילו נכונות רבה מדי להסתיר את הגברים שאותם בא ללכוד כאן. הם נלחמו נגד אותו אופל עצמו שווידאל שירת והעריץ, והוא בא ליער העתיק כדי לשבור אותם. הו כן, אביה החדש של אופליה אהב לשבור את העצמות של כל מי שהיה בעיניו חלש, לשפוך את דמו ולהשליט סדר חדש בעולמו המבולגן והעלוב.

הוא בירך לשלום את השיירה. בחיוך.

אבל אופליה ראתה את הבוז בעיניו כשקיבל את פניהן בחצר המאובקת שבה נהגו פעם איכרים מהכפרים הסובבים להביא את התבואה שלהם אל הטוחן. אִמהּ, לעומת זאת, חייכה אל הזאב והרשתה לו לגעת בבטנה, שתפחה מילדו. היא אפילו נכנעה כשאמר לה לשבת בכיסא גלגלים כמו בובה שבורה. אופליה השקיפה על כל זה מן המושב האחורי של המכונית, ותיעוב עלה בה למחשבה שתצטרך להושיט לזאב את ידה כפי שהורתה לה אִמהּ. אבל לבסוף היא יצאה מהמכונית כדי לא להשאיר את אִמהּ לבד אִתו, והידקה את ספריה אל חזהּ כמגן עשוי נייר ומילים.

"אופליה." הזאב גרס את שמה בין שפתיו הדקות עד שהיה לדבר שבור כמו אִמהּ, והביט בידה השמאלית המושטת.

"זאת היד השנייה, אופליה," אמר בשקט. "תזכרי."

הוא עטה כפפות עור שחורות, שחרקו כשסגר אותן על כף ידה של אופליה בלפיתה אכזרית כמלכודת־ציד. ואז הפנה אליה את גבו, כאילו כבר שכח אותה.

"מרסדס!" קרא לאישה שעזרה לחיילים לפרוק מטען מהמכוניות. "תביאי את המזוודות שלהן!"

מרסדס הייתה צנומה וחיוורת. שׂערה היה שחור כעורב ועיניה כהות וצלולות. אופליה חשבה שהיא נראית כמו נסיכה שמחופשת לבת איכרים. או שמא כמו קוסמת, אם כי אופליה לא הייתה בטוחה מאיזה סוג - טובה או רעה.

מרסדס והגברים נשאו את המזוודות של אִמהּ אל בית הטחנה. אופליה חשבה שהבית נראֶה אבוד ועצוב, כאילו הוא מתגעגע לימים שבהם היה טחנה הטוחנת תבואה שאך זה נקצרה. עכשיו גדשו אותו חיילים, שרחשו בין קירות האבן הבלויים שלו כמו ארבה. האוהלים והמשאיות שלהם היו בכל מקום, מילאו את החצר הרחבה שסביבה ניצבו אורוות, אסם, והטחנה עצמה.

מדים אפורים, בית ישן ועצוב, ויער מלא צללים... אופליה נכספה כל־כך לחזור הביתה שבקושי יכלה לנשום. אבל ללא אביה, לא היה בית. היא הרגישה איך דמעות נקוות בעיניה, ואז הבחינה לפתע, בין שקים שנערמו במרחק מטרים אחדים ממנה, בזוג כנפיים שלכדו את אור השמש כאילו היו עשויות זכוכית דקה כנייר.

זאת הייתה הפיה.

אופליה שכחה מעצבותה ורצה אחריה, וזו טסה בקו ישר אל העצים שמאחורי הטחנה. היצורה הקטנה הייתה כה מהירה שבמהרה כשלה אופליה ונפלה בעת שרדפה אחריה, וכל הספרים נפלו מידיה. אבל כשאספה אותם ומחתה את העפר מן הכריכות, ראתה שהפֵיה נצמדת לקליפה של עץ סמוך ומחכה לה.

היא אכן חיכתה. הו כן. היא הייתה צריכה לוודא שהילדה באה אחריה.

אבל רגע. לא! היא שוב נעצרה מלכת.

 המשך הפרק בספר המלא