ראמה 4 - הסוד של ראמה

פרולוג

באחת הזרועות הספירליות החיצוניות של גלקסיית שביל החלב נמצא כוכב בודד, צהוב, החג לאטו סביב המרכז הגלקטי במרחק של שלושים אלף שנות אור. כוכב יציב זה, השמש, נזקק ל-225 מיליון שנה על מנת להשלים סיבוב אחד במסלול הגלקטי שלו. בפעם האחרונה שהשמש היתה בנקודה הנוכחית שלה, זוחלי ענק בעלי כוח עצום אך זה החלו להשתלט על כדור הארץ, כוכב כחול, קטן, אחד הלווינים של השמש.

מבין כוכבי-הלכת ויתר גרמי השמיים במשפחת השמש, רק על כדור הארץ התפתחו חיים מורכבים ויציבים. רק בעולם המיוחד הזה הכימיקלים הגיעו למודעות ואחר כך שאלו, ככל שהחלו להבין את הפלאים ואת הרב גוניות של היקום, אם ניסים הזהים לנס שפקד אותם, אכן התרחשו גם במקומות אחרים.

אחרי הכל, טענו יצורים תבוניים אלה, יש מאה מיליארד כוכבים בגלקסיה שלנו לבדה. אנחנו די בטוחים כי לפחות לעשרים אחוזים מכוכבים אלה יש כוכבי לכת, וכי מספר קטן אך משמעותי מקרב כוכבי הלכת האלה נהנו, בשלב זה או אחר בהיסטוריה שלהם, מתנאים אטמוספריים ותרמיים שיכלו להביא להיווצרות של חומצות אמיניות וכימיקלים אורגניים אחרים, שהם תנאי ראשון לכל ביולוגיה שעליה נוכל לשער השערה כלשהי. לפחות פעם אחת בהיסטוריה, כאן על כדור הארץ, חומצות אמיניות אלה גילו את הריבוי העצמי, וכך החל להתחולל הפלא האבולוציוני שהביא בסופו של דבר להופעתם של בני אדם. כיצד נוכל לטעון כי דבר זה התרחש רק פעם אחת בכל ההיסטוריה? האטומים הכבדים יותר, שנחוצים היו על מנת ליצור אותנו, נוצרו בתוך מפצים קיצוניים המתפוצצים ביקום זה כבר מיליארדי שנה. האם סביר להניח כי רק כאן, במקום זה בלבד, אטומים אלה התחברו בשרשרת ויצרו מולקולות מיוחדות שהתפתחו והיו לישות תבונית המסוגלת לשאול את השאלה, "האם אנחנו לבד?" בני האדם החיים על פני האדמה החלו את החיפוש שלהם אחרי בני לוויה קוסמיים, תחילה על ידי בניית טלסקופים שבעזרתם יכלו לראות את השכנים הפלנטריים הקרובים ביותר. מאוחר יותר, כאשר הטכנולוגיה שלהם התפתחה לרמה גבוהה יותר, נשלחו ספינות חלל רובוטיות מתוחכמות לבחון את הפלנטות הללו, ולבדוק אם יש או אין עליהן עדויות כלשהן לביולוגיה. מסעות אלה הוכיחו כי אין חיים תבוניים על אף לא גוף שמיימי אחר במערכת השמש שלנו. אם יש שם מישהו, פסקו המדענים האנושיים, גזע כלשהו שאיתו נוכל בסופו של דבר לתקשר, נראה שהוא מעבר לחלל הריק החוצץ בין מערכת השמש שלנו ובין הכוכבים האחרים.

בסוף המאה העשרים במערכת הזמן האנושית, האנטנות הגדולות של כוכב הלכת ארץ החלו לסרוק את השמיים בחיפוש אחר איתותים מקושרים, על מנת לקבוע אם יתכן שאינטליגנציה מנסה לשלוח לנו מסר רדיו. חיפוש זה נמשך למעלה ממאה שנה, גבר מאוד בתור הזהב של המדע הבינלאומי בתחילת המאה העשרים ואחת, והלך ונחלש בעשורים האחרונים של המאה, אחרי שארבע מערכות נפרדות של טכניקות שמע לא קלטו דבר וחצי דבר מזרים.

בשנת 2130, כאשר לראשונה זוהה חפץ גלילי מוזר, שנע במהירות לעבר מערכת השמש שלנו, ממרחבי החלל הבינכוכבי, רוב בני האדם התבוניים חשבו כי אכן תופעת החיים נדירה ביותר ביקום וכי אינטליגנציה, אם היא אכן קיימת במקום כלשהו מלבד בכוכב ארץ, היא כנראה נדירה ביותר. כי אחרת, טענו המדענים, כיצד נוכל להסביר את העדרן של תוצאות חיוביות בכל החיפושים החוץ יקומיים הקפדנים שלנו, בעקבות מאמצים שנמשכו במשך כל המאה שעברה?

הכוכב ארץ נדהם אפוא כאשר, בבדיקה מקרוב, התברר כי החפץ שנכנס למערכת השמש שלנו, בשנת 2130, היה ללא ספק כלי תחבורה ממקור חוצני. היתה זו הוכחה שאין לערער עליה כי אינטליגנציה מתקדמת אכן קיימת ביקום, או שלפחות היתה קיימת בתקופה קודמת, כלשהי, בחלק אחר של היקום. ספינת חלל הוסבה מיעדה והוטל עליה ליצור מגע עם המפלצת הגלילית, שהתברר כי גודלה עולה על זה של הערים הגדולות ביותר על פני כדור הארץ, הקוסמונאוטים שנשלחו למשימה מצאו חידה על גבי חידה. הם לא היו מסוגלים להשיב אף לא על השאלות הפשוטות ביותר באשר לספינת החלל החידתית. הפולשת מהכוכבים לא סיפקה שום רמז באשר למוצאה ולתכלית בואה.

קבוצת החוקרים האנושיים הראשונה קטלגה את פלאי ראמה (זה השם שניתן לחפץ הגלילי הענק לפני שנודע כי היא ספינת חלל חוץ כוכבית), וכן חקרה וערכה מפות של החלקים הפנימיים. לאחר שצוות הבדיקה עזב את ראמה, ספינת החלל החוצנית חגה סביב השמש, ויצאה ממערכת השמש במהירות היפרבולית. מדענים ניתחו את כל המידע שנאגר במשימת החקר. כולם הסכימו שהאורחים האנושיים שהגיעו לראמה לא פגשו את היוצרים של ספינת החלל המסתורית. עם זאת, בדיקות הפוסט-טיסה הקפדניות שנערכו לאחר מכן חשפו עקרון ברור אחד בכל הקשור להנדסה המשוכללת של ראמה. לכל מערכת ותת-מערכת קריטית בספינת החלל היו שתי מערכות גיבוי. בני ראמה בנו כל דבר בשלשות. המדענים הניחו כי סביר להניח ששתי ספינות חלל דומות תגענה בקרוב.

השנים שאחרי ביקורה הראשון של ראמה, בשנת 2130, היו מלאות ציפיה על כדור הארץ. מדענים ופוליטיקאים גם יחד טענו כי החל עידן חדש בתולדות האנושות. סוכנות החלל הבינלאומית (סח"ב) עבדה יחד עם מועצת הממשלות (ממ"מ) ונקבעו כללים קפדניים ביותר באשר לביקורים הבאים של בני הראמה. כל הטלסקופים הופנו אל השמיים, והתחרו זה בזה, על השבחים בהם יזכה האדם או המצפה שיאתר ראשון את ספינת החלל הבאה של ראמה. אבל לא התגלה דבר.

באמצע שנות השלושים של המאה העשרים ואחת, חל פתאום מיתון בשגשוג הכלכלי, שנבע בחלקו מהציפיות ברחבי העולם לבואם של בני ראמה. העולם נכנס למשבר הכלכלי הקשה ביותר בהיסטוריה, הידוע בשם התוהו הגדול, שגרם לאנרכיה ולפריקת עול. כל המחקר המדעי הופסק בתקופה מצערת זאת, ואחרי מספר עשרות שנים שבהן היו עסוקים רק בעניינים שלהם, בני כדור הארץ כמעט שכחו כליל את האורחת הבלתי מוסברת מהכוכבים.

בשנת 2200 הגיעה עוד פולש גלילי אל מערכת השמש. תושבי כדור הארץ ניערו את ההליכים הישנים, שנקבעו אחרי עזיבתה של ראמה I, והתכוננו לפגישה עם ראמה II. צוות של תריסר איש נבחר למשימה. זמן קצר אחרי הפגישה, התריסר דיווחו כי ספינת ראמה II דומה כמעט בכל לקודמתה. בני האדם נתקלו בפלאים חדשים ובחידות חדשות, כולל מספר חוצנים, אבל עדיין לא הצליחו להשיב על השאלה באשר למקורה ולתכליתה של ראמה.

שלושה מקרי מוות מוזרים בקרב אנשי הצוות עוררו דאגה רבה על פני כדור הארץ, שם הכל עקבו בטלוויזיה אחרי השליחות ההיסטורית. כאשר הגליל הענק עשה תמרון של אמצע נתיב, שהעמיד אותו במסלול התנגשות עם כדור הארץ, הדאגה הזאת הפכה לאימה כללית. מנהיגי העולם הגיעו באי רצון למסקנה, כי בהעדר מידע אחר, אין להם ברירה אלא להניח כי ראמה II היא עויינת. הם לא יכלו להרשות שספינת החלל החוצנית תפגע בכדור הארץ, או תתקרב כדי מרחק שיאפשר לה להפעיל כלי נשק שאולי נמצאים עליה. התקבלה החלטה להשמיד את ראמה II כל עוד היא במרחק בטוח מכדור הארץ.

צוות הסיור קיבל פקודה לחזור הביתה, אבל שלושה מחבריו, שני גברים ואישה אחת, היו עדיין על סיפונה של ראמה II כאשר הספינה החוצנית חמקה מהתקפה גרעינית מכדור הארץ. ראמה II תמרנה והתרחקה מכדור הארץ העויין, ויצאה במהירות גדולה ממערכת השמש, נושאת הן את סודותיה השלמים והן את שלושת בני האדם שהיו עליה.

היה צורך בפרק זמן של שלוש עשרה שנה, במהירויות העל של ראמה II, עד שהגיעה מסביבות כדור הארץ ליעדה, קומפלקס הנדסי ענק בשם המוקד, שהיה במסלול מרוחק סביב הכוכב סיריוס. שלושת בני האדם שעל הגליל המתכתי הוסיפו חמישה ילדים והיו למשפחה. בעוד הם משתאים על פלאי ביתם בחלל, בני המשפחה פגשו בגזעים החוצנים שפגשו קודם. אבל כאשר הגיעו למוקד, בני האדם היו כבר משוכנעים כי חוצנים אלה היו, כמותם עצמם, רק נוסעים על סיפונה של ראמה.

המשפחה האנושית נשארה במוקד במשך קצת פחות משנה. בפרק זמן זה ספינת החלל ראמה תוחזקה והותאמה למסע השלישי והאחרון שלה למערכת השמש. המשפחה למדה מהנשר, יצור לא- ביולוגי של אינטליגנציית המוקד, כי תכליתה של סדרת ספינות החלל ראמה היתה לצבור ולקטלג מידע רב ככל האפשר אודות דרי החלל בגלקסיה. הנשר, שהיו לו ראש, מקור, עיניים של נשר, וגוף של אדם, הודיע להם כי ספינת החלל ראמה האחרונה, ראמה III, תכיל סביבת חיים זהה לחלוטין לתנאים של כדור הארץ ותאפשר קיום לאלפיים בני אדם.

בשידור וידאו מהמוקד לכדור הארץ נמסר על שובה הבלתי נמנע של ספינת החלל ראמה. סרט וידאו זה הסביר כי גזעים חוצניים מתקדמים ביותר, מבקשים ללמוד ולהתבונן בפעילות האנושית במשך תקופה ממושכת, וביקשו שאלפיים בני אדם יישלחו לפגישה עם ראמה III במסלול סביב מאדים.

ראמה III עשתה את המסע מסיריוס למערכת השמש במהירות של קצת יותר ממחצית מהירות האור. בתוך ספינת החלל, בדרגשים מיוחדים, ישנו רוב בני המשפחה האנושית שהיו במוקד. במסלול מאדים, בני משפחה אלה קיבלו את פניהם של בני האדם הנוספים שהגיעו מכדור הארץ. ומרחב המחיה האנושי שהוכן בתוך ראמה אוכלס עד מהרה. המושבה שנוצרה, ואשר זכתה לשם ניו-עדן, היתה מבודדת על ידי קירות עבים מיתר ספינת החלל.

כמעט מייד ראמה III האיצה שוב למהירויות-על וזינקה ממערכת השמש לכיוון הכוכב הצהוב טאו צ'טי. כעבור שלוש שנים בלא שום התערבות חיצונית בעניינים של האנושיים, תושבי ניו-עדן היו שקועים כדי כך בחיי היום יום שלהם, שלא הקדישו אלא תשומת לב מועטה ביותר ליקום שמחוץ למושבתם.

שורה של משברים איימה על הדמוקרטיה הרכה שבניו-עדן אשר נוצרה למען בני האדם על ידי בני ראמה. אופורטוניסט חסר רחמים השתלט על המושבה, והתחיל לחסל כל התנגדות. אחד החוקרים המקוריים של ראמה II ברח מניו-עדן, והצליח ליצור קשר עם צמד של גזעים חוצניים סימביוטיים שחיו בסביבת המגורים הקרובה. אישתו נשארה במושבתם של האנושיים, וניסתה ללא הצלחה לשמש כמצפון של הקהילה. אחרי מספר חודשים היא הושמה בכלא, הורשעה בבגידה, ונגזר עליה עונש מוות.

תנאי החיים של התושבים ושל הסביבה בניו-עדן המשיכו להדרדר. כוחות צבא של האנושיים פלשו למרחב החיים הסמוך להם, בהמיספרה הצפונית של גליל ראמה, ופתחו במלחמת שמד נגד הצמד הסימביוטי של הגזעים החוצניים. בינתיים, בני ראמה המסתוריים, שנודעו אך ורק ביצירות ההנדסיות הגאוניות שלהם, המשיכו בתצפית המפורטת שלהם מרחוק, מודעים לכך שזה רק עניין של זמן עד שבני האדם יצרו קשר עם הגזעים המתקדמים החיים באזור שמדרום לים הגלילי.

בריחה

1

"ניקול."

בתחילה נדמה היה שהקול החרישי, המכאני, הוא חלק מחלומה. אבל כאשר שמעה שוב את שמה, קצת יותר חזק הפעם, ניקול התעוררה בבהלה.

גל של אימה נוראה עבר בה. באו לקחת אותי, חשבה ניקול מייד. כבר בוקר. אני אמות תוך שעות אחדות.

היא נשמה נשימה ארוכה, עמוקה, וניסתה להרגיע את הפחד הגואה. כעבור מספר שניות פקחה ניקול את עיניה. בתא שלה היה חשוך לגמרי. ניקול, מבולבלת, הסתכלה סביבה, לראות מי קרא לה.

"אנחנו כאן, על הדרגש שלך, ליד האוזן הימנית שלך," אמר הקול בשקט רב. "ריצ'רד שלח אותנו לעזור לך לברוח... אבל עלינו לפעול במהירות."

ניקול חשבה לרגע שהיא עדיין חולמת, ואז שמעה קול שני, דומה לראשון, אבל עם זאת ייחודי. "התהפכי על צד ימין שלך ונאיר את עצמנו."

ניקול התהפכה. על הדרגש, ליד ראשה, היא ראתה שתי דמויות זעירות, גובהן לא עולה על שמונה או עשרה סנטימטר, כל אחת בדמות אישה. הן זהרו באור שבא ממקור פנימי כלשהו. לאחת היה שיער קצר, והיתה לבושה בשיריון אבירים של אירופה מהמאה החמש עשרה. הדמות השנייה לבשה שמלת קפלים ארוכה של מלכה מימי הביניים ועל ראשה היה כתר.

"אני ז'אן ד'ארק," אמרה הדמות הראשונה.

"ואני אלינור מאקוויטן."

ניקול צחקה בעצבנות והסתכלה בפליאה בשתי הדמויות. כעבור מספר שניות, כאשר האורות הפנימיים של הרובוטיות כבו, ניקול התעשתה די הצורך. "ריצ'רד שלח אתכן לעזור לי לברוח?" אמרה בלחש. "ואיך אתן חושבות לעשות את זה?"

"כבר חיבלנו במערכת הפיקוח," אמרה ז'אן הזעירה בגאווה. "ותיכנתנו מחדש את ביוט הגארסייה. הוא צריך להגיע לכאן כל רגע כדי לשחרר אותך."

"יש לנו תוכנית בריחה נומינלית, עם מספר משתנים," אמרה אלינור. "ריצ'רד עבד על זה חודשים – מאז שהשלים את היצירה שלנו."

ניקול צחקה שוב. היא היתה עדיין המומה לגמרי. "באמת?" אמרה. "ומותר לי לשאול איפה הבעל הגאון שלי נמצא עכשיו?"

"ריצ'רד עדיין במאורה הישנה שלכם מתחת לניו-יורק," אמרה ז'אן. "הוא ביקש לומר לך שדבר לא השתנה שם. הוא עוקב אחרי ההתקדמות שלנו באמצעות מכשיר ניווט. ואגב, ריצ'רד מסר לך את אהבתו. הוא לא שכח..."

"שקט רגע, בבקשה," קטעה אותה אלינור, וניקול התגרדה בתנועה אוטומטית בגלל תחושת הדגדוג שחשה מאחורי אוזנה הימנית. "אני מציבה עכשיו את המכשיר שלך, וזה די כבד בשבילי."

כעבור מספר רגעים, ניקול נגעה בחבילה זעירה שליד אוזנה. היא הנידה את ראשה. "והוא יכול גם לשמוע אותנו?"

"ריצ'רד החליט שלא נוכל להסתכן בשידורי קול," ענתה אלינור. "נאקאמורה יכול לעלות על זה בקלות... אבל הוא יעקוב אחרי המיקום הפיזי שלנו."

"את יכולה לקום עכשיו," אמרה ז'אן, "ולהתלבש. אנחנו רוצות להיות מוכנות כאשר ביוט הגארסייה יגיע."

אין קץ לפלאות, חשבה ניקול, בזמן שרחצה פניה בחשיכה, בקערה הפרימיטיבית. לשניות אחדות חשבה ניקול כי אולי שתי הרובוטיות הקטנות הן חלק ממזימה של נאקאמורה, ושיהרגו אותה כאשר תנסה לברוח. בלתי אפשרי, אמרה לעצמה, כעבור מספר רגעים. גם אם אחד ממרעיו של נאקאמורה היה מסוגל לבנות רובוטים כאלה, רק ריצ'רד מכיר אותי על מנת לדעת ליצור ז'אן ד'ארק ואלינור מאקוויטן... ובכל אופן, מה זה משנה, אם יהרגו אותי כאשר אנסה לברוח? ההוצאה שלי להורג באמצעות מכת חשמל נקבעה להבוקר בשעה שמונה.

היה רחש של רובוט מחוץ לדלת התא. ניקול נדרכה, עדיין לא בטוחה לגמרי, ששתי החברות הזעירות שלה אכן אומרות את האמת. "שבי על הדרגש," שמעה את ז'אן אומרת מאחוריה, "כך שאלינור ואני נוכל להיכנס לכיסים שלך." ניקול חשה איך שתי הרובוטיות עולות על החלק הקדמי של החצאית שלה. היא חייכה. אתה ממש מדהים, ריצ'רד, היא חשבה. ואני לא יודעת את נפשי מרוב שמחה על כך שאתה עדיין חי.

ביוט הגארסייה נכנס פנימה, מחזיק פנס בידו. "בואי איתי, גברת וויקפילד," אמר בקול רם. "קיבלתי פקודה להעביר אותך לחדרי ההכנה."

ניקול נבהלה שוב. ביוט הגארסייה לא היה ידידותי כלל. ואולי בכל זאת...

אבל היה לה מעט מאוד זמן לחשוב. ביוט הגארסייה הוציא את ניקול למסדרון שמחוץ לתאה והלאה משם בקצב מהיר. כעבור עשרים מטר עברו על פני השומרים הרובוטים ומפקדם האנושי, גבר צעיר שניקול לא ראתה קודם.

"המתן!" צרח הגבר מאחוריהם, בדיוק כשניקול וביוט הגארסייה עמדו לעלות במדרגות. ניקול קפאה במקומה.

"שכחת לחתום בטופס ההעברה," אמר האיש והושיט לגארסייה את המסמך.

"כמובן," אמר ביוט הגארסייה, ורשם את מספר הזיהוי שלו.

כעבור פחות מדקה, ניקול היתה מחוץ לבית הגדול שבו היתה כלואה במשך חודשים.

היא נשמה נשימה עמוקה של אויר צח והלכה בעקבות הגארסייה בדרך שהובילה לסנטראל-סיטי.

"לא," שמעה ניקול את אלינור מכיסה. "אנחנו לא הולכות עם ביוט הגארסייה. פני מערבה, לעבר הטחנה עם האור מעל. ואת צריכה לרוץ. עלינו להגיע למקס פאקט לפני עלות השחר."

הכלא שבו הוחזקה היה במרחק של כחמישה קילומטר מהחווה של מקס. ניקול רצה בדרך הצרה בצעד יציב, שומעת את אחת הרובוטיות מאיצה בה שתזדרז, מזכירה שאין זמן. השחר היה קרוב. בניגוד לכדור הארץ, שם המעבר מיום ללילה הוא הדרגתי, בניו-עדן השחר היה ארוע פתאומי, חד. רגע אחד חשוך וברגע הבא, השמש המלאכותית היתה נדלקת ומתחילה במסלול הקשתי שלה על תקרת סביבת המגורים של המושבה.

"עוד שתים-עשרה דקות עד האור," אמרה ז'אן, כאשר ניקול הגיעה לשביל האופניים של מאתיים המטרים האחרונים עד בית החווה של פאקט. ניקול היתה מותשת, אבל המשיכה לרוץ. פעמיים בעת הריצה לאורך השביל היא חשה כאב עז בחזה. אני בהחלט לא בכושר, אמרה לעצמה, נוזפת בעצמה על שלא התאמנה דרך קבע בתא. וגם כבר כבת שישים.

הבית היה חשוך. ניקול עצרה במרפסת, מרגיעה את נשימתה, והדלת נפתחה כעבור מספר שניות. "חיכיתי לך," אמר מקס, בהבעת פנים רצינית שהעידה על חומרת המצב. הוא חיבק את ניקול בחום. "בואי אחרי," אמר ופנה לעבר האסם.

"לא היו ניידות משטרה בדרך," אמר מקס כשהיו באסם. "כנראה שעוד לא גילו שנעלמת. אבל זה רק עניין של דקות עכשיו."

התרנגולות היו כולן בצד הרחוק של האסם. לתרנגולות עצמן היתה מכלאה נפרדת, בנפרד מהתרנגולים. כשמקס וניקול נכנסו ללול שלהן, היתה התרגשות עצומה. התרנגולות התעופפו לכל הכיוונים, צווחו ונופפו בכנפיהן. הסירחון בלול כמעט גרם לכך שניקול תתעלף.

מקס חייך. "אני מתאר לי כי שכחתי שכולם חושבים שצואת תרנגולות נורא מסריחה," אמר. "אני עצמי כבר התרגלתי לזה." הוא טפח קלות על גבה של ניקול. "בכל אופן, זו עוד שיכבת הגנה בשבילך, ואני לא חושב שהסירחון מגיע עד המחבוא שלך."

מקס ניגש לפינה של הלול, גירש כמה עופות מהדרך, וכרע על ברכיו. "כאשר הרובוטיות הקטנות והמשונות האלה של ריצ'רד הופיעו בפעם הראשונה," אמר, וסילק הצידה קש ומזון תרנגולות, "חשבתי הרבה איפה לבנות לך מחבוא. ואז נזכרתי במקום הזה." מקס סילק כמה קרשים וחשף חור מרובע בריצפת האסם. "אני מקווה מאוד שצדקתי."

הוא רמז לניקול לבוא אחריו ונכנס פנימה. הם היו על ידיהם וברכיהם באבק. המעבר, שהיה מקביל לריצפה ונמשך ככה מספר מטרים, פנה פתאום מטה בזווית חדה. המקום היה צר מאוד. ניקול נתקלה שוב ושוב במקס שהלך לפניה, וכן בקירות העפר ובתקרה שסביבה. האור היחיד בא מהפנס הקטן שמקס נשא בידו. אחרי חמישה עשר מטר, המסדרון הקטן הגיע לחדר אפל. מקס ירד בסולם חבלים ועזר לניקול לרדת. כעבור מספר שניות עמדו במרכז החדר. מקס הדליק נורה בודדה.

"זה לא ארמון," אמר לה, בעוד ניקול מסתכלת סביבה. "אבל אין לי ספק שזה פי אלף יותר טוב מהכלא שלך."

בחדר היו מיטה, כיסא, שני מדפים מלאי מזון, עוד מדף עם תקליטוני-ספרים, כמה בגדים בארון פתוח, כלי רחצה בסיסיים, חבית מים גדולה, שכנראה בקושי עברה דרך המסדרון, ובית שימוש עמוק, מרובע, בפינה הרחוקה.

"בנית את זה לבד?" שאלה ניקול.

"כן," ענה מקס. "בלילה... במשך השבועות האחרונים. לא העזתי לבקש עזרה מאיש."

זה נגע לליבה של ניקול. "איך אוכל להודות לך?" אמרה.

"אל תתפסי," אמר וחייך. "אני לא רוצה למות, בדיוק כפי שאת לא רוצה למות. ואגב," אמר, נותן לניקול קריין אלקטרוני לתקליטוני-ספרים, "אני מקווה שחומר הקריאה יתאים לך. ספרי הדרכה על גידול חזירים ותרנגולות לא יכולים להשתוות לרומנים של אבא שלך, אבל לא רציתי למשוך תשומת לב בכך שאלך לחנות הספרים."

ניקול ניגשה אליו ונשקה לו על הלחי. "מקס," אמרה, "אתה כזה חבר טוב. אני לא מבינה איך אתה..."

"בוקר בחוץ עכשיו," אמרה ז'אן ד'ארק מכיסה של ניקול. "לפי לוח הזמנים שלנו, אנחנו בפיגור. מר פאקט, עלינו לבדוק את דרך היציאה שלנו לפני שתעזוב אותנו."

"לכל הרוחות," אמר מקס. "הנה שוב, אני מקבל פקודות מרובוט בגודל של סיגריה." הוא הוציא את ז'אן ואת אלינור מכיסה של ניקול והציב אותן על המדף הגבוה, מאחורי קופסת אפונה. "רואות את הדלת הקטנה שם?" אמר. "יש צינור בצד השני. הוא נמשך ויוצא דרך צינור ההשקייה של החזירים... מדוע לא תבדקו את זה?"

בדקה או שתיים שהרובוטיות יצאו, מקס הסביר לניקול את המצב. "המשטרה תחפש אחרייך בכל מקום," אמר. "במיוחד כאן, כיוון שהם יודעים שאני ידיד המשפחה. אז אני אאטום את הכניסה למחבוא שלך. יש לך כל מה שאת צריכה וזה יספיק למספר שבועות לפחות.

"הרובוטים יכולים לצאת ולהיכנס בחופשיות, אם החזירים לא יאכלו אותם," המשיך מקס וציחקק. "הם יהיו הקשר שלך עם העולם החיצוני. הם יודיעו לך מתי יגיע הזמן לעבור לשלב השני של תוכנית הבריחה שלך."

"אז אני לא אראה אותך שוב?" אמרה ניקול.

"לא, לפחות למספר שבועות," ענה מקס. "זה מסוכן מדי. עוד דבר. כאשר המשטרה תהיה כאן, אנתק את החשמל. זה יהיה האות שלך, להיות במיוחד בשקט."

אלינור חזרה ועמדה על המדף ליד פחית האפונה. "דרך המוצא שלנו מעולה," הודיעה. "ז'אן יצאה לכמה ימים. היא מתכוונת לעזוב את המקום וליצור קשר עם ריצ'רד."

"עכשיו גם אני צריך ללכת," אמר מקס לניקול. הוא שתק כמה רגעים. "אבל לא לפני שאני אגיד לך משהו, ידידה יקרה שלי... כידוע לך, אולי, כל חיי הייתי ציניקן ארור. אין הרבה אנשים שיכולים להרשים אותי. אבל את שיכנעת אותי שאולי יש בינינו כאלה שהם טובים יותר מחזירים ועופות." מקס חייך. "לא רבים מאיתנו, אבל לפחות כמה."

"תודה, מקס," אמרה ניקול.

מקס ניגש לסולם. הוא פנה אליה ונופף עוד פעם אחת לפני שהתחיל לעלות.

ניקול ישבה בכיסא ונשמה כמה נשימות עמוקות. מהצלילים שבאו מכיוון המנהרה, הבינה כי מקס סותם את הכניסה למחבוא שלה, בכך שהוא מציב שקים של תערובת לעופות מעל הפתח.

אז מה קורה עכשיו? חשבה ניקול. היא הבינה כי בחמשת הימים שעברו מאז סיום משפטה, היא לא חשבה על הרבה דברים מלבד על מותה. בלא הפחד של המוות המתקרב שיעצב את תבניות חשיבתה, ניקול יכלה לתת למחשבותיה לנדוד בחופשיות.

היא חשבה תחילה על ריצ'רד, בעלה ושותפה, שהיתה מנותקת ממנו קרוב לשנתיים. ניקול זכרה היטב את הערב האחרון שלהם ביחד, לילה מחריד של רצח והרס, שהתחיל בנימה מלאת תקווה עם נשואיה של בתם אלי לד"ר רוברט טרנר. ריצ'רד היה בטוח שגם אנחנו נמות, חשבה. והוא כנראה צדק... כיוון שהוא נמלט, הפכו אותו לאוייב והניחו לי זמן מה.

חשבתי שאתה מת, ריצ'רד, חשבה ניקול. הייתי צריכה לגלות אמונה רבה יותר... אבל איך הצלחת להגיע שוב לניו-יורק?

היא ישבה בכיסא היחיד בחדר התת קרקעי, ולא ידעה את נפשה מרוב כיסופים אל בעלה. ניקול חייכה, כאשר דמעות אחדות ליוו את הזיכרונות שעברו במוחה. היא ראתה עצמה תחילה במרבץ בראמה II, זמן רב קודם לכן, כשהיתה שבויה זמן מה בידי היצורים המוזרים, הציפוריים, ששפתם היתה מורכבת מצרחות ומקריאות. ריצ'רד הוא שמצא אותה שם. הוא סיכן את חייו על מנת לשוב לניו- יורק, לקבוע אם ניקול עדיין בחיים. אם ריצ'רד לא היה בא, ניקול היתה נשארת לעד על האי של ניו-יורק.

ריצ'רד וניקול היו לאוהבים במשך התקופה שבה ניסו להבין איך לחצות את הים הגלילי ולחזור לחבריהם הקוסמונאוטים מספינת החלל ניוטון. ניקול היתה משועשעת ומופתעת נוכח הרגשות העזים שנעורו בקרבה עם הזיכרונות האלה של ימי האהבה הראשונים שלהם. ניצלנו יחד מהתקפת הטילים הגרעיניים. וניצלנו אפילו מהניסיון העקשן שלי לחולל שינוי גנטי בצאצאים שלנו.

ניקול מצמצה לזיכרון הזה. כל כך תמימה היתה אז, לפני שנים כה רבות. אתה סלחת לי, ריצ'רד, וזה ודאי לא היה קל לך. ואז התקרבנו עוד יותר במוקד, במשך הפגישות שלנו עם הנשר.

ומה היה הנשר באמת? חשבה ניקול, פונה במחשבותיה לכיוון אחר. מי או מה יצר אותו? היא זכרה תמונה חדה של היצור המוזר, שהיה הקשר היחיד שלהם במוקד, בעת השיפוץ של ספינת החלל ראמה. היצור החוצני, שהיו לו פנים של נשר וגוף כשל גבר, הודיע להם שהוא פריצת דרך של אינטליגנציה מלאכותית, שנועדה במיוחד להיות לעזר לבני אדם. עיניו היו מדהימות, כמעט מכשפות, נזכרה ניקול. והן היו מרוכזות כמו אלה של אומה.

סב סבה, אומה, לבש את הגלימה הירוקה של שאמאן בשבט סנופו, כשהוא בא לראות את ניקול ברומא, שבועיים לפני שיגור ספינת החלל ניוטון.

ניקול פגשה את אומה פעמיים קודם לכן, בשני המקרים בכפר הולדתה של אמה בחוף השנהב, ופעם בטקס פורו, כשניקול היתה בת שבע, ושוב, שלוש שנים לאחר מכן, בלוויה של אמה. בכל הפגישות הקצרות האלה, אומה החל להכין את ניקול לקראת מה שהשאמאן הזקן אמר לה כי יהיו חיים מדהימים. אומה היה זה שעמד על כך כי ניקול היא אכן האישה שכתבי סנופו ניבאו כי היא תפיץ את הידע של השבט שלה "גם אל הכוכבים".

אומה, הנשר, אפילו ריצ'רד, חשבה ניקול, איזו חבורה, בלשון המעטה. פניו של הנרי, נסיך ויילס, הצטרפו לשלושת הגברים האחרים וניקול זכרה לרגע את התשוקה העזה של רומן האהבה הקצר שלהם, מייד אחרי שזכתה במדליית הזהב באולימפיאדה. היא מצמצה, נזכרת בכאב הדחייה. אבל ללא הנרי, הזכירה לעצמה, לא היתה ג'נבייב. בעוד ניקול נזכרה באהבה שחלקה עם בתה על כדור הארץ, היא הציצה בחדר, על המדף ועליו תקליטוני-ספרים. היא ניגשה לראות את הכותרים. אכן, מקס השאיר לה כמה ספרים על גידול חזירים ועופות. אבל זה לא היה הכל. נדמה היה שהוא נתן לניקול את כל הספריה שלו.

ניקול חייכה והוציאה ספר אגדות, והכניסה אותו לקריין. היא עברה בין הדפים ועצרה בסיפור על היפהפייה הנרדמת. כשקראה בקול, "והם חיו באושר ועושר", עלה בדעתה של ניקול עוד זיכרון חד, הפעם של עצמה כילדה קטנה, כבת שש או שבע, יושבת על ברכי אביה בביתם שבפרבר הפריזאי שילי-מאזארן.

כילדה קטנה השתוקקתי להיות נסיכה ולחיות באושר ועושר, חשבה. אבל לא היתה שום דרך שיכולתי לדעת אז כי חיי יגרמו לכך שאפילו סיפורי הפיות יראו רגילים לעומתם.

ניקול החזירה את התקליטון-ספר למקומו, וחזרה לכיסאה. ועכשיו, חשבה, בוחנת את החדר, כאשר חשבתי שהחיים הבל-יאמנו האלה הגיעו לקצם, נראה שקיבלתי לפחות עוד כמה ימים.

היא חשבה שוב על ריצ'רד, ועל כיסופיה העזים אליו. חלקנו הרבה, ריצ'רד שלי. אני מקווה שאוכל שוב לחוש במגע שלך, לשמוע את הצחוק שלך, לראות את פניך. אבל אם לא, אנסה לא להתלונן. בחיי ראיתי לא מעט ניסים ונפלאות.