צונאמי במראה

צונמי במראה
מאת אוריאל זוהר

ברוך הוא ילד צעיר ומאוד רגיש בכל מסגרת שבה הוא נמצא, בכל קהילה אנושית. בפעם הראשונה הוא קרא בעיתון גדול ומוכר על צלחות מעופפות. הרעיון הזה שבה את ליבו מיד. הדמיון שלו נשא אותו על כנפי הצלחות המעופפות אל עבר תרבויות אחרות, רחוקות מאוד ביקום האינסופי. הדמיון לקח אותו אל מרחקי מיליוני או מיליארדי שנות אור, אל גלקסיות רחוקות, ענקיות ושונות מגלקסיית שביל החלב. אשר גם בהן האירו טריליוני מיליארדי שמשות. כמות השמשות סנוורה אותו, כאשר בדק וגילה כי רק בגלקסיה הקטנה שלנו קיימות 300 מיליארד שמשות. 'הכמות הזו של האור האדיר הזה, פשוט לא יאומן', הוא חשב. וניסה לדמיין מה זה 300 מיליארד שמשות. לכן, לא היה בליבו ספק קטן, באשר לקיומן של צלחות מעופפות המגיעות מאי-שם בחלל האינסופי.
ברוך קרא בעיתון הזה, בעניין רב. ומיד הוא היה בארצות הברית, הוא עף אל החוף המערבי ובעת מעופו הוא התבונן על עשרות, הוא לא ספר אותן. אולי מאות צלחות מעופפות שנחתו בחוף המערבי של קליפורניה. הדמויות שהגיחו מתוכן, נראו כמו כל האנשים שהכיר. ממש כמונו, היה להם ראש, ידיים, רגליים, עיניים, אפים, אוזניים. אך הם נראו לו גבוהים מעט מאיתנו. ענקים.
באותו רגע ממש, כמה מהם התמקדו יחדיו במבטם לעבר הבתים של תושבי המקום. ובאמצעות קרן לייזר אשר יצאה מעשרות ראשים, הוא ראה כיצד בכל הבתים הוקרנו תמונות על הקיר המערבי של ביתם. התמונות דיווחו לתושבים המקומיים על נוכחות האורחים על חוף הים. ברוך ראה עד כמה התושבים האמריקאים היו מופתעים מאוד. לראות לפתע, על קירות בתיהם הפנימיים, כמו על מסך טלוויזיה גדול מאוד, שעליו הופיעו תמונות של צלחות מעופפות שנחתו על חוף האוקיינוס השקט. הענקים שעמדו שם ליד כלי הטיס, הסבירו ברגיעה ושלווה מלאה, בשפה המקומית:
״אל תפחדו, אנחנו אנשי שלום ואחווה, אנחנו לגמרי שלווים, ונחתנו אצלכם במשימה מדויקת. אל תדאגו, כי נצא לדרכנו בקרוב. אבל אתם המקומיים, בבקשה אל תתקרבו אלינו, תנו לנו לסיים את העבודה שלנו, כדי שנוכל לטוס לדרכנו. תודה רבה וליל מנוחה״.
ברוך, המשיך לעוף מעל לראשי האורחים הגבוהים, שנראו כה בטוחים בעצמם. הוא היה קרוב מאוד לישויות אלה, שהגיעו, רק אלוהים יודע מהיכן. האם אכן מכוכב אחר, אי-שם במרומי היקום? כפי שהיה רשום בעיתון הידוע.
אך במיוחד הוא הופתע כשלפתע אחת הדמויות הללו פנתה אליו ואמרה: ״נראה שלא הבנת את המסר שלנו, חביבי המעופף מעל ראשינו״. בגוון קולו נשמע שהוא גבר, אם כי הוא כלל לא דיבר, כפי שתושבי כדור הארץ מדברים. הוא העביר את מחשבתו לברוך בנימה אסרטיבית, באמצעות הטלפתיה. מחשבות שעוברות מראש לראש ללא קול.
הוא היה גבוה, נאה מאוד, אולי אפילו גבוה יותר מאביו של ברוך, אולי אפילו במטר שלם, או 80 ס״מ. לשניהם יש עיניים כחולות, לאביו של ברוך כמו לגבר הענק. ושערו הבלונדיני הזהוב כיסה את כתפיו של הגבר העצום. הגבר יפה התואר המשיך ואמר לברוך במחשבה תקיפה אך לא אלימה: ״עכשיו זה תלוי רק בך לעזוב אותנו בשקט ולא לעוף מעלינו כמו ציפור בלשית. איננו זקוקים לבלשים כאן. אז בבקשה לעוף בחזרה לביתך. ואם תתנהג יפה, יום אחד אולי נבוא לראות אותך בארצך״.
באותה שניה, או אפילו חלקיק של שנייה, ברוך מוצא את עצמו שוב, בחזרה, בבית אימו עם העיתון שתיאר פחות או יותר את אותו סיפור. סיפור אמיתי, שהרי ברוך בדק וראה במו עיניו. כמובן שהעיתונאי לא ציין דבר על דמותו של ברוך, שהתעופפה לה בהנאה רבה מעל ראשיהם של היצורים הענקיים, הבלונדיניים עם העיניים הכחולות. וגם אף מילה על הדיאלוג שהיה לו עם גבר גבוה ויפה תואר. בעיתון הופיעו צילומים של עשרות, אולי מאות צלחות מעופפות שנחתו על חוף האוקיאנוס השקט. מוזר בעיניו, איך העיתונאים הצליחו להשיג צילומים של הקרנות האורחים על הקירות, באחת הווילות המקומיות. 'איך הם עשו זאת?' ברוך משתומם. 'אבל היום עם התקדמות הטכנולוגיות, הכל אפשרי', חשב לעצמו.
על המסר האישי, הפנימי, של ברוך, המחשבות שנשמעו כמו אזהרה חמורה, איש לא יכול היה לדעת. ולכן לא צוין דבר בעיתון. ברוך לקח את העיתון מתחת לזרועו ויצא לפגוש את חבריו בכפר. הוא הלך לכל מקום, מבית אחד למשנהו, כדי לפגוש חברים בני גילו ולשתף אותם בתגליתו המוזרה. ולהפתעתו הרבה חבריו החלו ללעוג לו, ובעיקר הוריהם. הם החלו לכנותו בכל מיני מילים גבוהות מאוד ו'נעימות להפליא': ״טיפש״, ״תמים״ ואפילו ״אידיוט עם קבלות״. ״זה לא אפשרי״, כולם אמרו, ״זו בדיחה, הלצה, זו אגדה עבור ילדים תמימים כמוך, המצאה של עיתונאים, אל תאמין בדברים כאלה, חייזרים לא קיימים! המדע עדיין לא הוכיח שהם אכן קיימים״.
למחרת בבוקר ברוך לא הלך לבית הספר. שלא כמנהגו, הוא התלבש מהר, שתה כוס מים חמים עם לימון ועלה על האוטובוס הראשון. האוטובוס שאמור לקחת אותו אל העיר הגדולה. הוא רצה למצוא את מערכת העיתון שפרסם את המאמר הזה. כדי לדבר עם העיתונאי שכתב אותו. ולנסות לדובב אותו, כדי לראות אם אכן העיתונאי עשה את עבודתו כראוי. 'אולי זו אגדה? בדיחה? הלצה? אבל איך ייתכן שזו אגדה? הרי הגבר הענק הבלונדיני דיבר איתי, אל תוך המחשבות שבתוך ראשי. ראיתי במו עיניי את הצלחות המעופפות'. ברוך מנסה לשכנע את עצמו שהסיפור בעיתון הוא אמת. שהרי בוודאות הוא לא חלם, אלא באמת היה נוכח במקום האירוע.
ברוך עומד בפני שער ההוצאה לאור של העיתון. בכניסה עומד שומר, ויש לו אקדח אמיתי. זה מפחיד. ובנוסף לכל, השומר מתייחס אליו כמו אל קטנצ'יק. כמו אל עבד, כמו אל מישהו שהקיום שלו לא קיים. שקוף. כמו עלה נידף שחייב להתנדף. כמו אל זבל. ברוך התקבל בסבר פנים רע מאוד:
״ילד קטן ומסכן״, אמר השומר בזלזול רב. ״מה אתה מחפש כאן? בשעות האלה אתה צריך ללכת לבית הספר״. וכאשר ברוך לא הגיב, מתוך רצון לא להרגיז. השומר המשיך לזלזל בו: ״אתה כבר שמעת על חוק חינוך חובה? כל ילד בגילך חייב ללכת ללימודים! אתה מבין?״ ברוך ענה לו בחביבות רבה: ״באתי לפגוש את האדון שכתב את המאמר הזה״. השומר הביט בו בבוז, ואפילו לא הביט במאמר המדובר:
״אתה ילד קטנצ'יק, אתה בן כמה אתה, תינוק?״ שאג השומר.
״אני בן אחת עשרה״, ענה ברוך לשומר המעצבן ברוגע, בקול שליו מאוד.
ברוך נהג לחשוב בתוכו פנימה: 'אין טעם לדבר עימו ב״רבעים״, כלומר לומר לשומר הזה, שמדבר בשגיאות דקדוקיות, שאני בן אחת עשרה בעוד חודש. מה ייצא לי מזה? אני עדיין לא בן אחת עשרה. קיוויתי שהוא לא יבקש ממני את תעודת הזהות שלי'. ברוך דיבר מבלי לחשוף את גילו המדויק.
״אתה קטנצ'יק חושב אתה מישהו לבזבז הולך את זמן היקר מאוד שלו, עם תינוק קטנצ'יק בן אחת עשרה? לך מכאן, לך כבר! אין לנו זמן לטפל בתינוקות אתה!״
ברוך יצא, קצת מבויש, קצת פגוע. הוא המתין בפינה, ליד הכניסה, מעבר לחלונות הזכוכית, כך שהשומר לא יוכל להבחין בו. כעת ברוך מתמקד בעוברים ושבים. באנשים שהתכוונו להיכנס לבניין הגדול, הגבוה, המפואר של ההוצאה לאור. הם היו גדולים ממנו, זריזים, עסוקים מאוד, הרבה פחות סימפטיים מאשר התושבים שהכיר בכפר שלו. נראה שהוא הפריע להם מאוד. כי הוא לא היסס לפנות אליהם. הוא לא ויתר. הוא פנה אל כולם. ברוך המציא משפטים כדי לנסות להכריח אותם לענות לו:
״אתה עיתונאי? אתה עובד בבית ההוצאה הזה במקרה? את עיתונאית? אולי את מכירה את העיתונאי שכתב את המאמר הזה?״ כולם השיבו לו בזלזול ובפנים קשוחות ותקיפות, עד שגברת צעירה יותר, יפה ומהודרת עצרה לידו ושאלה:
״ילד שלי, למה לא הלכת לבית הספר הבוקר? מה קרה?״ היא דיברה בעדינות וברכות רבה, וברוך מצא בה סוף-סוף אוזן קשבת. ״באתי לכאן כדי לדעת את האמת על המאמר הזה״, הוא הושיט לה את המאמר. היא חייכה אליו חיוך גדול ונעים מאוד:
״העיתונאי שכתב את המאמר הזה לא עובד כאן, בהוצאה הזו״ אמרה ברכות רבה. היא דפדפה מעט, העבירה את הדפים של העיתון עד שהגיעה אל סוף המאמר. ״בוא תראה, תביט כאן, אתה רואה?״ ״לא״ ענה ברוך, כי באמת לא ראה כלום. ״הנה כאן, אתה רואה את האותיות באנגלית? כאן כתוב שחור על גבי לבן, כנהוג. הבט בבקשה בסוף המאמר בשורה האחרונה כתוב: 'תורגם מאנגלית וכדומה'. אתה יודע, מאמרים רבים מתורגמים מעיתונים אחרים שנמצאים במדינות אחרות. אנחנו לא לוקחים אחריות על האותנטיות של מאמרים שנכתבים בידי עיתונאים ממדינות אחרות. אם אתה רוצה לדעת יותר, תצטרך לנסוע לחו״ל״.
בלי להתבלבל ובהתלהבות אמר: ״אבל במו עיני, אני נשבע לך באמא שלי! בעיניים שלי, ראיתי אותם, כל הצלחות המעופפות האלה, שם בקצה האוקיינוס השקט!״ הוסיף ברוך בהתלהבות משכנעת מאוד.
אלא שהגברת הזו, הייתה קצת יותר מבוגרת עם קצת יותר ניסיון בחיים שלה. היא לא האמינה בסיפורי בדים. העיתונאית פשוט פרצה בצחוק גדול ונורא. כן נורא, כי היא לא יכלה להתאפק. היא לא הוסיפה חצי מילה ועזבה אותו עם העיתון בידיו. היא הבינה שאין טעם לשכנע את הצעיר. אשר דמיונו הרב נראה היטב, וככל הנראה השתלט עליו לגמרי, מרוב התלהבותו.
בדרך חזרה, ברוך יושב באוטובוס על אחד מספסליו. הוא מביט מבעד לחלון. כמובן שהוא מאוכזב מהתגובה של העיתונאית הצעירה. הוא מאוכזב מהמבוגרים שלא מקשיבים לו. הוא יושב לו בצד החלונות המביטים אל הים. היופי ניכר בהשתקפות השמיים התכולים בצבעי הים. וכאשר הזיז את ראשו מטה, ראה כיצד השמיים משתקפים במים. תכלת המים עוררה בליבו שקט ושלווה. אחרי האכזבה מבני האדם. והוא נרגע מעט.
להפתעתו, מעולם לא ראה את התופעה הזו. לנגד עיניו התרחש אירוע יוצא דופן. היה נראה לו שהים נסוג לאחור בצורה מאוד מוזרה. וקצב הנסיגה של המים היה די מהיר. כאילו כוח עליון משך את המים לאחור. ברוך ביקש מהנהג לאפשר לו לרדת, במקום שבו אין תחנת אוטובוס. הנהג ניסה להתנגד לבקשתו של הילד ואמר:
״תיזהר ילד קטן, כשהים נעלם בצורה כזו יש חשש לצונאמי גדול. אם המים החזקים של סערת הצונאמי יתפסו אותך, גם גדולים וחזקים ממך לא יוכלו להינצל. ואף אחד לא יוכל להציל אותך, ילד. אולי תחשוב שוב בהיגיון ילד קטן. לפני שאתה יורד מהאוטובוס״.
הנהג הפחיד אותו ממש, אבל סקרנותו של ברוך הייתה חזקה פי כמה וכמה יותר מכל ההפחדות שיש בעולם. ולבסוף הנהג עצר את האוטובוס, במיוחד עבורו. ואפילו לא בתחנת אוטובוסים. ברוך החל להתהלך על החוף. התופעה משכה את ליבו. הוא חלץ את נעליו ואחז בהם בידו. רגליו ליטפו את חול הים בהנאה רבה. השמש שלחה את קרני אורה אל ראשו ואל אצבעות רגליו בחמימות. אידיליה של ממש. הכל מושלם. אך הים המשיך לנוע לאחור.
ברוך שמע צפצוף של משרוקית. הוא סובב את ראשו לעבר קולות השריקה וראה פקח אחד, שנמצא הרחק ממנו. הפקח החל לנוע לקראתו וביצע כל מיני תנועות די מוזרות. הפקח קרא, צעק לעברו כל מיני קריאות לא ברורות. פקח החוף הזה, ביחד עם משרוקיתו, המשיך לנופף בידיו וזרועותיו לעבר ברוך. אך ברוך לא הבין מילה וחצי מילה.
הפקח צעק לעברו: ״ילד תחזור הביתה מיד! יש סכנה גדולה מאוד. אתה לא רואה שהתחיל כאן צונאמי!״ מאחר והפקח התקרב, ברוך החל לשמוע את צעקותיו. אך ברוך לא ויתר. הוא השיב לו: ״בדיוק ירדתי מהאוטובוס כדי לראות את תופעת הצונאמי, זה מרתק אותי״. ברוך הדגיש שהוא מאוד סקרן לדעת איך זה יתחולל. 'זה בטח מעניין גם את הפקח'. חשב לעצמו בטעות רבה. אך דברי ברוך לא שכנעו כלל את הפקח. והפעם הוא היה עוד יותר תקיף אפילו מהאורח הענק הבלונדיני, שעמד ליד כלי הטיס שלו. הוא דרש מברוך:
״במקרה הזה אני אחייב אותך לשלם קנס למדינה בסך של 250 יורו, כי אסור לאנשים ללכת על החול יחפים, וגם לך אסור להסתובב עם הנעליים שלך ביד״. הפקח לא חייך.
ברוך התיישב, נעל את נעליו, וחשב שהעולם משתגע עם החוקים שלו. הוא קם והתרחק מהמקום הזה אבל אם לומר את האמת, ברוך לא ויתר. הוא המשיך להתבונן בכל המתרחש בחוף. היה ברור לו שחוף הים נטוש לגמרי. נותרו רק הוא והפקח המטרידן הזה. מה שהדהים אותו מאוד, הוא לא ראה אף נפש חיה אחת, ובמיוחד אפילו לא בעלי-חיים, לא חתולים, לא כלבים, אפילו לא בעלי כנף, כלום. המקום התרוקן מהחיים.
כאשר שב הביתה, הוא פתח את המחשב שלו וניסה למצוא את העיתונאי שכתב את המאמר הזה על הצלחות המעופפות בשפה האמריקאית. והוא הבטיח לעצמו: 'הדבר הראשון שאעשה כאשר אגיע לארצות הברית, זה לשאול אותו מהם המסמכים שעליהם הוא הסתמך במאמרו זה באמת? שיראה לי אותם. ואני כבר אדע מהי האמת בכל הסיפור הזה. האם הוא מאמין במה שהוא מספר? כי אני כן מאמין לו. האם הוא מאמין לעצמו?'.
ברוך ביקש מאמו לא להפריע לו. יש לו איזו עבודה לימודית עבור מורה בבית הספר. הוא חייב להגיש במהירות ורק עכשיו יש לו זמן לעשות זאת. לכן הוא ביקש שקט מוחלט. ואז נכנס לתוך חדרו וסגר את הדלת עם המפתח, מבפנים. הוא התכנס בתוך עצמו. ניסה להתרכז בעיתונאי האמריקאי שכתב את המאמר. הוא ניסה לדמיין אותו. הוא לקח שוב ושוב את המאמר וניסה ללמוד את שמו של האיש. הוא ניסה לדמיין את האיש. לדמיין את מקום העבודה שלו. הוא רצה כל כך לעוף לארצות הברית של אמריקה. אבל הפעם זה לא הלך לו. הוא לא ידע איך לעשות זאת בפעם השנייה. וכך במהלך כל הלילה, היה מתעורר מדי פעם בפעם. ומנסה להתרכז בעיתונאי הזה, מנסה לעוף כמו אתמול. מנסה להגיע למערכת האמריקאית שממנה יצא המאמר. ללא כל הצלחה. אמנם פעם אחת ויחידה הוא אכן הרגיש שהוא מצליח לעוף. שהוא מצליח לראות את כל הצלחות המעופפות. שהגבר הגבוה אכן מדבר אליו מבפנים, באמצעות המחשבה. אבל עכשיו כלום.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*