ונהרות לא ישטפוה

חלק א'

"כישלון הוא רק הזדמנות להתחיל מחדש בדרך נבונה יותר".
הלן קלר

כמעט סוף סיפור – יולי 2001

היא קמה מהספה שבחדר האורחים, לעבר חדר השינה שבו נמו שלושת ילדיה את שנת הלילה הקייצי והמהביל. קרירות נעימה התפשטה בדירה זו, שחלונותיה הרחבים פונים מערבה, משקיפים על הים הכחול-כסוף בלילה בהיר זה.

דירה זו היוותה מעין תחנת מעבר למקום לא נודע. היא הייתה מרוהטת בפשטות וללא יומרות רבות. חדר אורחים מרווח למדי, ספה וכורסה תואמות, רפרודוקציות של אומנים נשכחים ממוסגרות ותלויות על הקירות ושני חדרי שינה פשוטים וחשופים, ללא אישיות או גוון מיוחד. חדרי שינה - כשמם כן הם.

חשה היא את גופה מתוח ודרוך לכל צליל ורחש. שרירי כתפיה דאבו במין כאב מעומעם. מהיום הראשון לבואם, ייעדה חדר שינה אחד לילדיה וחדר אחד לה אך הניכור והבדידות שחשה בחדר השינה הדומם הזה, גררו את רגליה מהמיטה העייפה מתלאות סיפוריהם ואנחותיהם של הקודמים לפניה, והובילו אותה אל הספה הצמודה אל הקיר הדרומי של חדר האורחים. היא השתרעה עליה בלאות. אחר הושיטה ידה אל שלט הטלוויזיה שעמד על השידה הקטנה הצמודה לספה ולחצה.

מייד הנמיכה את הקול, שלא להפריע את שנתם של גוזליה הרכים הישנים בקן ארעי וחסר אופי זה. המקום היה לכאורה מוגן אך גם מלא בשלווה מפחידה. אולי בכל זאת תקום ותבדוק בחדרם, להשקיט את חששותיה.

חרדותיה, שזה שנים מצאו מגורים בתוכה, ברובן רדומות וחרישיות ומדי פעם עולות, גועשות, שוצפות ומטלטלות את נפשה כפיסת עץ בליבו של נהר סוער, גרמו לפרפורים מוזרים בשרירי גופה – חרדה היא. בצעדים חרישיים קמה מהספה, עברה במסדרון הקטן לעבר חדר השינה. נשימותיהם הקטנות והקצובות, הראו כי ישנים הם שנת ישרים. היא כיסתה את אביר הקטן בן השנתיים בסדין הדק שנפל בצד מיטתו. נישקה את לחיו העסיסית שהספיקה לספוג עקיצת יתוש טורדני. והודתה לאל ולעצמה שבכל זאת לא ויתרה על החלטתה להביאו לאוויר העולם.

דקות ארוכות הביטה בדניאלה, בתה הבכורה בת התשע, ובתמיר, בנה האמצעי שממש בימים אלה מלאו לו שבע שנים, משתהה על תווי פניהם היפים והעדינים. נראה היה לה כי יד צלם-אומן יכולה הייתה, ממש ברגעים אלה, להוציא מידיה בקלות רבה צילומים איכותיים לקטלוג הבא העומד לצאת בקרוב. כמה יפים הם, חשבה בליבה, וכמה פגיעים הם יכולים להיות.

לאחר שנשקה כל אחד מהם על מצחו, חזרה בשקט אל הספה שבחדר האורחים. ספה שהייתה באופן פרוביזורי מיטת השינה הזמנית שלה מעתה ועד זמן שאינה יודעת מהו.

שאלות רבות הציפו את מחשבותיה. מה היא עושה בדירה הזאת בכלל? מה הוביל אותה לשצוף כגל סוער, בים זועף וגועש הרחק אל הלא נודע? והיא, כל שביקשה וייחלה הוא להגיע אל חוף מבטחים.

הייתכן הדבר שבמו ידיו הרס האיש אשר אהבה, את גן העדן הפרטי שניתן לו והופקד בידיו למשמרת? וכיצד ייתכן שבשרה צורב ומתייסר בתאוותו לחוש את מגע קסמו של האיש הרחוק והמרחיק אותה מזרועותיו? כיצד תוכל לצאת ולהוציא ממחבואה את אותה אהבה שייסרה את נימיה ועורקיה בגעגועי כאב? אותה אהבה שזרמה כחשמל בגופה, כשראתה אותו לראשונה במטוס, ומייד ידעה כי נועד הוא לה?

האם תוכל להחזיר את גלגל חייה לאחור? האם תוכל לשבת בחדר עריכה חשוך, כבאולפן סרטים וירטואלי ולנסות לערוך את סרט חייה מחדש?

“לא הדברים כשלעצמם מחרידים את האדם,
אלא כפי שדמיונו מתאר אותם".
אפיקטטוס

תחילת המסע – אביב 1989

השעון המעורר צלצל צלצולים עדינים וארוכים. בו-זמנית צלצל גם הטלפון. להבה עברה למצב ישיבה והביטה במחוגי השעון שהורו על השעה 3:20 לפנות בוקר. היא הרימה את השפופרת.

"הלו..." לחשה בלאות ופתאום ליבה החל לפעום במהירות. היא נזכרה מדוע הייתה אמורה להתעורר בשעה שכזאת. מעברו השני של הקו היה קולה המוקלט של ראומה אלדר, המכריזה הלאומית: "השעה שלוש ועשרים דקות... השעה שלוש ועשרים דקות..."

כמה זמן לקח לאישה הזאת להקליט באולפן את כל השעות והדקות האלה? תהתה להבה. מזלה שלא הייתה צריכה להקליט גם את השניות. היא הניחה את השפופרת על כנה והסירה את השמיכה מעליה. הטלפון צלצל בשנית. על הקו נשמע קולה של חברתה מיכל.

"את כבר ערה?" שאלה ומבלי לחכות לתשובה אמרה: "חשבתי מן הסתם לבדוק אם הצלחת לנמנם, או שאת כבר מוכנה עם המזוודות ליד הדלת מרוב התרגשות."

"אין לך מושג כמה אני מתרגשת, מיכלי," אמרה להבה בקול רועד ויצאה מהמיטה. צינה קלה אחזה בה.

"את מחכה ליום הזה כבר הרבה זמן, הא?" אמרה מיכל והמשיכה: "תשמעי, חלמתי חלום כזה מוזר הלילה, שאת ואני נמצאות בתחנה המרכזית בתל אביב, מטיילות להנאתנו כשלפתע דוהרים לעברנו כמה סוסים! אל תשאלי אותי מאיפה הם באו. "תיזהרי" את אומרת לי ומנסה למשוך אותי הצידה, אך אני לא מספיקה לברוח וסוס אחד כבר היה קרוב ממש לידי ופתאום הוא נושך לי את כף היד וזה כואב! ואני צועקת ולא מצליחה להשתחרר מהנשיכה! את לא מתארת לעצמך איזה כאב זה היה. מה זה החלום הזה... תנסי לפענח לי אותו, להבה."

"בואי ננתח את זה במטוס," אמרה למיכל. "אני חייבת להתחיל להתארגן אחרת עוד אשכח את עצמי בבית מרוב התרגשות."

"אל תדאגי," אמרה מיכל, "יש מספיק זמן. הטיסה רק בעוד ארבע שעות. מה פתאום אני חולמת על סוסים? הא?"

"נבדוק את זה כשניפגש בשדה. ועכשיו תני לי להתארגן ולהזמין מונית, לא רוצה שום פספוסים," ענתה להבה.

צינה נוספת עברה בגופה. תריסי החלונות נשארו פתוחים כל הלילה.

את מיכל הכירה לפני כחמש שנים במסיבה בעיר ופשוט חיזרה אחריה כגבר המחזר אחר אישה. לא שהיו לה כל כוונות לסטות ממנהגה זה שנים, לאהוב את המין החזק, אך מיכל פשוט מצאה חן בעיניה. היא הייתה זעופה וקיטרה כל אותו ערב, כמו מנסה לבדוק את סבלנותו של בן זוגה, ובהחלט לא נראתה מאושרת. אך עם כל זאת ראתה בה להבה משהו טהור ומיוסר. מיכל ביופייה המיוחד והשברירי, שערה המתולתל וגופה הדקיק, שבתה את ליבה.

להבה רצתה בה לחברה ולא היססה לבקש ממנה את מספר הטלפון שלה. היא לא ויתרה כשצלצלה אליה לאחר שבוע ושמעה את קולה של מיכל מאופק ומרוחק. היא הבטיחה לצלצל מתישהו, ולא צלצלה אליה בחזרה. אך בכל זאת להבה יצרה איתה שוב קשר ומשם התפתחה חברות אמיצה וארוכת שנים.

מיכל עבדה כסוכנת נסיעות בחברת תיירות גדולה ומצליחה אך מקור זה של פרנסתה, היה גורם מלחיץ בחייה. מדי פעם קיבלה בונוסים שבעקבותיהם נסעה לכל מיני מקומות מרוחקים על פני הגלובוס. יום אחד, בגילוי לב, סיפרה להבה למיכל שחלום חייה עוד כשהייתה בת עשר הוא לטוס לאמריקה. והינה היום, בזכות מיכל, משאלת חייה עומדת להתגשם. בחורף הקרוב תהיה בת עשרים ושמונה, והיא טסה סוף-סוף לאמריקה.

חרדות הטיסה שהיו ללהבה היו ידועות לכל בני משפחתה ומכריה. לפני טיסה, היא רועדת כמוכת חום וצמרמורות, אחוזת תזזית, חסרת מנוחה ומאבדת ריכוז. חיוך לא ייראה על פניה וחולשה תעטוף את כל שרירי גופה ותאבנם עד כאב. ולמרות חרדותיה, טסה פעמים רבות לאירופה הן במסגרת העבודה הן במסגרת טיולים, אך אמריקה? לא ולא. רק לא זה. טיסה ארוכה שכזאת! אין מצב. בוודאי תמסור את נפשה לבורא עולם כבר בתחילת ההמראה.

וכך עברו השנים כשהיא תוחמת את החלום שלה לבקר באמריקה לגבולות הפנטזיה בלבד. אך באחד מערבי פברואר הקרירים, הודיעה לה מיכל שבאפריל הן טסות לארצות הברית. יש כרטיסים! יש תאריך! הכול מסודר!

"השתגעת?" צעקה למיכל בטלפון, "אני? לארצות הברית? את חושבת שאני אצא בחיים מטיסה בת שתים עשרה שעות? תשכחי מזה."

"אני אפחיד אותך עוד קצת, אנחנו גם טסות לקנדה לבקר זוג חברים שלי," צחקה מיכל ולא נתנה ללהבה שהות להגיב: "תראי, זה היה חלום חייך! אני טסה איתך, את לא לבד, כל העולם טס! תחשבי יותר חיובי. את כל הזמן מלמדת אותי לחשוב חיובי ולהיות אופטימית. מה קורה לך? איפה האומץ שלך? תשברי את הפחד! את חייבת את זה לעצמך." אמרה בתקיפות.

"אהבה היא הרבה דברים, ואף אחד מהם אינו הגיוני".
ויליאם גולדמן

זרעי אהבה

היא התעוררה לצלצולו של השעון המעורר הטורדני. נזכרה שרק אתמול חזרה מטיול בן חודש בארצות הברית. יום חדש החל וצריכה הייתה לקום לעבודה. אומנם הייתה עייפה משיבושי שעות הטיסה, אך קמה במרץ משתי סיבות: האחת – שמחתה הרבה לחזור למשרד הפרסום שבו עבדה כבר כמה שנים טובות.

איתן פלד, המעביד שלה, היה טייקון מחשבים שמיום ליום הערכתה אליו גברה והתעצמה. מלבד זאת הוא נתן לה יד חופשית בכל הקשור לעבודת הגרפיקה והעיצוב בחברה. לשמחתה הוא אהב את כל מה שעיצבה, כאילו קלעה לטעמו כל הזמן. במשרד הזה היא פרחה. היא אהבה את האחווה שהייתה בין העובדים, ואיך שכולם עבדו בשיתוף פעולה מרשים. לדעתה הסיבה לכך הייתה פשוטה מאוד, כולם העריצו את איתן פלד, הבוס הגדול. הוא היה אגדה מהלכת! איש חכם, פיקח, נדיב וטוב לב.

הסיבה השנייה למרץ שלה באותו יום הייתה פגישתה עם עדן, הבחור שהכירה במטוס.

אחרי יום מרגש במשרד, יום של חיבוקים ונישוקים וחלוקת מתנות ושוקולדים, חזרה הביתה בחמש וחצי אפופה בג'ט לג. היא נזרקה לספה ונרדמה לשלוש שעות. השעון המעורר צלצל והקפיץ אותה למקלחת. בערב חיכה לה עדן במכונית ששכר לצורך חופשתו בארץ. השעה הייתה תשע ואיחורים היו שנואים עליה.

היא לקחה את התיק הכסוף הקטן, דחפה בו את הסיגריות והמצית, את הראי הקטן והליפסטיק. וידאה שיש בארנקה כמה שטרות של כסף, לכל מקרה שלא יקרה. לפני צאתה את דלת דירתה, הביטה מבט אחרון במראה. השתקפה שם מישהי שמוצאת חן בעיניה. לבושה הייתה בשמלה דקיקה בצבע שחור ועליה ג'קט קצר, שעל אמרתו נרקמו חוטי כסף עדינים. האיפור שעל פניה היה עדין והתמזג עם הצבעים וניחוחות האביב שהיו באוויר. את תכשיטיה בחרה בקפידה כדי שיתאימו ללבוש. לרגליה נעלה סנדלי עקב דקיקות בצבע כסף. משהו בתוכה הבין את האובססיביות של אימלדה מרקוס לנעליים. גם היא אהבה אוצרות של נעליים. מדי פעם כששרתה עליה המוזה, הייתה משרטטת מבנה של נעל שהייתה רוצה והולכת ליעקב הסנדלר, שגר בעיר מגוריהם של הוריה. הוא היה אומן אמיתי! כל אשר ציירה לו מדמיונה על הדף, הוא השכיל להכין לה בצורה מושלמת ביותר. הנעל הכסופה הייתה אחת מהיצירות האלה.

נקישותיהם של עקבי סנדליה ברדתה במדרגות גררו אחריהן צעדים זהירים מכמה דירות לעבר העינית שבדלתם. השכנים שלה היו מציצנים! חשבה לעצמה. הם רצו להביט ברווקה המסתורית שגרה בבניין.

הינה, זו השעה שבה היא יוצאת בדרך כלל לבילוי. מעניין מה בחרה ללבוש היום. מה יהיה ריח הבושם שתשאיר אחריה כשובל פרחים במדרגות.

בעודה יורדת במדרגות, מחייכת ומשתדלת להפחית את עוצמת הנקישות, נזכרה שרק שני לילות קודם, בהיותה במטוס, היו על רגליה נעליים מסוג אחר. בידיעה שהיא הולכת להיות סגורה במטוס, נעלה קבקבים נוחים לחליצה מהירה. חסרת סבלנות הביטה על השעון שעל ידה, האומר שרק בעוד אחת עשרה שעות בערך ינחתו בנמל התעופה בן גוריון אם לא יחולו שיבושים של הרגע האחרון.

המטוס המריא סוף-סוף ולאחר כעשרים דקות ייצב את גופו בכנפיו המתכתיות העצומות. כשכבר מותר היה, קמה ברגליים רועדות ממושבה שבקדמת המטוס, לקחה את תיקה הקטן בחופזה ויצאה במעבר הצר, לעברו האחורי של המטוס. כחיה המשחרת לטרף, כמכורה אמיתית, חיפשה מקום פנוי שבו תוכל לשבת ולעשן את הסיגריה המיוחלת. טיסות ומטוסים הפכו אותה לעצבנית.

רמת חרדותיה בזמן ההמראות והנחיתות הייתה תמיד מן הגבוהות ביותר. דופק מהיר וברכיים רועדות, אחיזה עד כאב במאחזי המושב, היו אופייניים להתנהגותה ברגעים אלה. ואולי ירשה את הפחד מסיפורי העבר של סבה וסבתה, שמיאנו לעלות ארצה כי לא יכלו לשאת את המחשבה על הישיבה בכלי המתכת המפלצתי, שראו בשדה התעופה המיושן והמאובק ההוא בארץ מוצאם. כלי שיעלה אותם גבוה לשמיים ואולי לעולם לא יוריד.

וכמו תמיד, בעוד המטוס ממריא או נוחת, בלחש ובשקט, כשאיש לא שומע, תפילה ארוכה וממוקדת הייתה יוצאת מפיה של להבה ליושב במרומים, שיחוס עליה גם הפעם.

אלוהים שלי, יש לי הרבה דברים לעשות ולא הספקתי עדיין. שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד. שמע ישראל, שמע ישראל, שמע ישראל.

בחרדותיה הרבות, כל מטוס שבו ישבה היה מבחינתה המטוס הבא שיתרסק ויצלול למטה אל התהום, או אל צלעי ההרים, משאיר מתחתיו אדמה חרוכה בִּבְעִירָתוֹ. בים הכי טוב! חשבה, לפחות תוכל לשחות אל חוף מבטחים. ואם לא ייפול המטוס לים, אזי תוך זמן קצר כלי התקשורת בארץ ובעולם ידווחו על האסון האווירי הנורא והטראגי ויצלמו שרידי מטוס חרוך. בני משפחתה יבכו מרה על האבדה הנוראה של יקירתם, בעוד שהיא כבר תהיה בר מינן, מן הסתם, "מטיילת" בעולמות נסתרים ורחוקים.

עוצמתה של החרדה הייתה גוברת עוד יותר באותם רגעים שבהם הייתה צריכה להשתמש בתא השירותים הקטן שבמטוס.

שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד! שמע ישראל! רק לא עכשיו! מה יהיה? המטוס יתרסק דווקא עכשיו! זהו! אוףףף! הרוכסן המעצבן הזה, והכפתור הזה! מה יש לו? דווקא עכשיו הוא לא רוצה להיסגר לי?

הינה! כך יראו אותי האנשים שיבואו לאסוף את גופותינו! אוי לאותה בושה! אוי, בבקשה חכו. אל תתרסקו עד שאצא מתא השירותים.

איזו טיפשה אני! אז מה אם קצת קר במטוס? מה הייתי צריכה את הג'ינס הזה? למה לא לבשתי שמלה ודי? לא הייתי צריכה להתעסק עם רוכסן וכפתורים. ואם הייתי לובשת שמלה היה טוב יותר? הג'ינס יכול לפחות להוות הגנה על הרגליים שלא תשתפשפנה בהתרסקות. תשתפשפנה? חה חה חה חה.

לפתע יצא מתוכה צחוק של פחד ואפילו לעג על עצמה.

איזו אופטימיות מטומטמת, מה אני חושבת לעצמי, שאחרי נפילה מגובה ארבעים אלף רגל יישארו לי עוד ברכיים?

זעופה ונרגזת, נוירוטית וחיוורת, לבושה במכנסי ג'ינס וחולצת טריקו שחורה ופשוטה, כך הגיעה לטיסה, פניה חיוורות ונקיות מאיפור, שערה אסוף סתם כך לאחור וקבקבי העץ לרגליה.

עיניה הכחולות, המוחבאות מאחורי משקפי שמש כהים, מתרוצצות ימינה ושמאלה קדימה ולצדדים, תרות אחר מושב פנוי.

איי מיכלי, למה לא נסעתי איתך לקנדה? חבל שלא לחצת עליי להישאר איתך. איזו טיפשה אני. חשבתי שהתגברתי על הטיסה הארוכה הזאת. פתאום התנהגתי כמו ילדה קטנה שמתגעגעת לאימא ורוצה הביתה. אני לא מבינה מה קרה לי, כל כך רציתי לחזור הביתה, אפילו התגברתי על הפחד הנוראי הזה, ומה עוד שאני בהחלט יודעת שבטיסה הזאת אני אהיה לבד! ואת לא תהיי שם להחזיק לי את היד ולהרגיע אותי. איך הצלחתי לשכנע אותך שאני אהיה בסדר ובוודאי אמצא שם מישהו שיחזיק לי את היד.

"את כל כך חברותית שאני בטוחה שלא תהיה לך בעיה בכלל!" אמרת לי וחיזקת אותי. איזה כיף לך שאת לא פוחדת מיכלי ובעוד כמה שעות תִּנחַתי בקנדה. ואני? אני אפילו לא מצליחה לנחות על מושב אחד כדי לעשן סיגריה.

הינה! יש! מצאתי מקום פנוי אחד!

בהתקרבה למקום ראתה שעל המושב הפנוי לכאורה מונחים עיתונים בשפה האנגלית ותיק צד שחור מונח לצידם ברוב כבוד. ידו של הגבר במושב הקרוב למעבר, נחה בבעלות מה על התיק כאומרת: "נא לא לגעת! זה שלי!" רגליים ארוכות היו לו לבחור, ונראה היה כי ישיבתו במקום הצפוף הזה אינה נוחה לו כלל וכלל. רגליו הארוכות הזכירו לה את גיבור הספר ההוא שקראה בילדותה: "אבא ארך רגליים" של ג'יין ובסטר.

את פניו לא יכולה הייתה לראות. כובע בוקרים בצבע זית כיסה אותן וסנטרו היה שמוט אל חזהו. אצבעות ידיו היו יפות וארוכות. ציפורניו היו נקיות. היא נגעה קלות בכתפו ואמרה: "תסלח לי שאני מפריעה את מנוחתך, אולי תוכל להסיר את החפצים שלך מהמושב הריק? אני צריכה מקום לשבת."

היא התאפקה מלהרים את היד האחרת, האוחזת כבר בסיגריה ולתחוב אותה אל בין שפתיה. לבינתיים שאפה עמוקות אל ריאותיה את החמצן המלאכותי שמילא את חלל המטוס.

באיטיות מרגיזה לשמה, הרים הבחור את ראשו, כנותן לה שהות לסקור את תווי פניו או הבעתו ואז נעץ בה מבט קר ורווי זכוכיות.

מול עיניה המשתאות נגלה לה אחד הגברים היפים ביותר שפגשה בימי חֶלדה.

בעודו מרים את ראשו, התקשח גופו והוא המשיך לנעוץ בה מבט רושף. אש ירוקה-כחולה ניבטה מעיניו והותירה אותה נטועה ומהופנטת לשנייה ארוכה. אך הבהילות האובססיבית של התמכרותה לסיגריה שבידה, גרמה לה להתעשת מהר מאוד.

"אני מצטערת שהערתי אותך, אך אני רוצה לשבת כאן ולעשן סיגריה בבקשה!"

הוא הביט בה כבוחן את המטרד שעומד מולו ובקול זועף לא פחות השיב: "את לא יכולה למצוא לך מקום אחר? דווקא פה? לכי תמצאי לך מקום אחר!" ובאיטיות מרגיזה החזיר את הכובע וכיסה את פניו. כך בקלות בלתי נסבלת התעלם הבחור מרצונה וציפה שתֵּעָלֵם גם היא.

"אתה חוצפן! אתה יודע? מה זאת אומרת לחפש מקום אחר? זה המקום הפנוי היחיד כרגע בכל המטוס! תזיז את הדברים שלך ותן לי לשבת!" שמעה את קולה רועם.

הבעת הפתעה הייתה על פניו. הוא לא ציפה לראותה עומדת שם בכלל. הוא שוב לקח נשימה ארוכה להרגיז ואחר כך אמר: "תדעי לך שהדיילות מכירות אותי! אני צריך תמיד שני מקומות בגלל הרגליים שלי, הן יודעות מראש שאני צריך מקום פנוי לידי." מילותיו אלה גרמו לקולה לרעום עוד יותר.

"איך אתה מעז? שילמת רק כרטיס אחד! ופתאום קיבלת שני מושבים? תעיף את הדברים שלך תיכף ומייד! אחרת אני אעיף אותם בעצמי! לא מעניין אותי שום דיילות ושום שמאיילות! אני רוצה לעשן סיגריה ואני אעשן אותה פה!"

באי רצון בולט הוריד הבחור את תיקו אל מתחת למושב הכיסא ואת העיתונים הניח על ברכיו הארוכות בעודו מסובב אותן לכיוון המעבר, כדי שתוכל להידחק פנימה אל המושב הפנוי.

נכון, אין מה להגיד, הוא גבר יפה תואר! אז מה? מה הוא חושב לעצמו? מי הוא בכלל? ושלא יעז להכניס לעצמו רעיונות לראש! לא באתי להתחיל איתו, מה ביקשתי בסך הכול? רק לעשן את הסיגריה ולעוף מפה.

המתח הרב ששרר בינה לבין הבחור היושב לידה גרם לה דווקא לעטות על פניה חזות שלווה. בהפגנתיות מה ביטאה את הנאתה מעישון הסיגריה על ידי נשיפת העשן למעלה בסילון דקיק. היא הוציאה מהתיק ספרון תשחצים ועט והחלה למלא את החסר. בזווית עינה ראתה שהוא סוקר את כל כולה. עיניו עברו על פניה, צווארה, קימורי שדיה ואצבעות ידיה. פתאום סובבה את פניה אליו. הוא חש כילד שנתפס בקלקלתו.

"ואוו! את, את זריזה בטירוף!" ניסה הבחור להתעשת במהרה.

"את יודעת כמה לא זמן לא פתרתי תשחץ? רק עכשיו אני מבין עד כמה התגעגעתי לזה," אמר בערגה וברוך. מילותיו הפליאו אותה.

"אתה יכול למלא אחד אם אתה רוצה," הפתיעה את עצמה באומרה זאת והעבירה את הספרון הקטן ביחד עם העט לידיו.

השעות הארוכות הללו עזרו לה לחקור את אישיותו וליהנות מיופיו. היא השתדלה לספק כמה שפחות אינפורמציה על עצמה, אך סחטה כל פיסת מידע שיכולה הייתה להוציא מפיו.

עדן היה שמו של העלם יפה התואר. הוא גר שנים רבות בארצות הברית. מייד עם סיום שירותו הצבאי בחיל האוויר, העמיס את תרמילו בבגדיו ובחפציו האישיים ונחת שם. לאחר טיול בן חודשיים הוא התאהב בניו יורק, נִשְׁבָּה בקסמה ונשאר בה עד עצם היום הזה. לימים קיבל אזרחות אמריקאית וגאוותו על כך הייתה רבה.

עדן היה רווק בשנות השלושים המאוחרות של חייו.

"לא. מה פתאום! מעולם לא הייתי נשוי," ענה לשאלתה הפתאומית, "ולמזלי, עד כמה שידוע לי, אין לי ילדים עזובים בשום מקום על הגלובוס. שלא תביני לא נכון. אני אוהב מאוד ילדים! אך אני רוצה אותם מאישה שבאמת אוהב, ואחליט לחיות איתה לכל החיים," הביט בעיניה ברכות.

היא חייכה אליו גם בְּרַכּוּת ושתקה.

"אני אוהב נשים! אני מעריץ אותן," אמר ולגם מכוס הוויסקי שהזמין מהדיילת שלא הסירה מבטה ממנו בהולכה במעבר.

"ובמה אתה עוסק? אם מותר לשאול?"

"אני דוגמן לעת מצוא, נהג מונית בלילות ומפתח מוצרים כתחביב. לפעמים אני מצליח להבריק עם איזשהו פטנט ומנסה לעניין משקיעים. פטנט אופנתי אחד בימים אלה, ממש מצליח לי והוא כבר עבר לפס ייצור באיזה מפעל של לבנוני אחד בברוקלין. עשיתי תצוגות בהמון מקומות בארצות הברית וקיבלתי הזמנות גדולות, ואפילו נתנו לי כמה דקות באן-בי-סי בזכות הקשרים של סוכנות הדוגמנות שבה אני מדגמן."

להבה הסתקרנה ורצתה לשמוע ממנו עוד.

"כל שנה אני קופץ לביקור בארץ. אני מגיע לארץ לשבועיים בלבד. אני מבקר את ההורים שלי, את אחותי וכמה חברים," והוסיף, "אני אוהב את הים! ומבלה שם את רוב החופשה שלי."

"גם אני אוהבת את הים ומים בכלל. אבל לבוא לשבועיים זה לא בזבוז של כרטיס טיסה יקר?" שאלה. אך הוא לא ענה.

בעיני רוחה דמיינה את חופשתו של עדן בארץ הקודש. חופשה שבוודאי תכלול ביקור חטוף אצל בני משפחתו ומייד לאחר מכן, שיזוף גופו החטוב והשרירי על שפת הים התל אביבי עם חברי ילדות או חברים מהצבא ומה שבטוח, לרוב עם חתיכות המורחות את גופו בשמן שיזוף ונמרחות על יופיו היוצא דופן.

לאחר שאכלו את ארוחת הלילה, שהדיילת שעברה לְמוֹד של מבטי קנאה הגישה להם, עדן ביקש לנמנם קמעה. הוא משך את כובעו עד לקו שבו הצל על עיניו ותוך שניות ספורות נרדם.

היא ריחפה בתוך חלום, מסרבת להאמין שהבחור המדהים הזה יושב לידה, ואף סלח לה על חוצפתה הראשונית.

נינוחה יותר, כבר לא חששה מלשבת במטוס ודמיונה הפרוע לא הרחיק לכת על התרסקות המטוס, הוא הרחיק לכת על סצנות רומנטיות וחושניות שבהן היה מעורב יפה התואר היושב לידה.

היא עצמה את עיניה והרשתה לעצמה לשחזר את עלייתה למטוס בחרדות רבות, עד הרגע שבו הרים עדן את כובעו ונעץ את עיניו בעיניה. איזו עונה מדהימה להתאהבות, חשבה. והחודש הוא חודש מאי ישראלי, שבו האביב עומד במלוא תפארתו ומקשט את כל הסובב אותו בשמיים כחולים, לבלוב פרחים, עצי שקד ואפרסק שמפיצים ניחוח מבשם ואוורירי.

הלילות החלו מקבלים גוון וארומה רומנטיים, מלאים בחושניות. אין ספק שהטבע לטובתה, חשבה בליבה, או אולי לטובתו של עדן.

המשך הפרק זמין לקריאה בספר המלא