קרמבל תפוחים

פתח דבר: תפוח של בוקר בנפאל 

"אין סוכר", שמעה איילה את איתן אומר בשקט מחוץ לזוג האוהלים שניטעו כמה מטרים מתחת לאוכף שבין הפסגות המשוננות, ביום החמישי של הטרק בהימלאיה. אוהל אחד היה כתום, זכר למחאות הכתומים בשנת 2005, אוהל שני צהוב – אתם יודעים למה.

"אז תביא תפוח ליד הקפה", היא החזירה לו מתוך העננה הוורודה שלה.

הרגעים המתוקים של אחרי השיא עוד ליוו אותה והשתהו בה זמן מה עד שהתפוגגו.

איתן לא היה מהסוג שנרדם אחרי. הוא דווקא נטען מסקס. זה היה ממלא לו איזה מנוע בעירה פנימי בדלק רגשי והוא היה מתחיל לפנק ולפרפר.

הוא יצא מהאוהל כמה דקות קודם לכן, תִּקְתֵּק את פק"ל הקפה ולא מצא סוכר. איילה ידעה שגברים אף פעם לא מוצאים כלום, אבל באותו רגע לא היה לה אכפת מהסוכר. מתוק יותר מזה כבר יעשה לה סוכרת בנשמה. לא צריך להיות חזירים. גם תפוח גרני חמוץ־מתוק ליד הקפה המר זה יופי. לגמרי. מושלם בדיוק.

כעבור עשר דקות נוספות יצא גם אסטרו מהאוהל השכן. איילה הבינה שגם לו היה בוקר מוצלח, כי אסטרו היה תמיד שקוף ואמיתי. ככה היא האמינה, ואיילה תמיד הייתה מאמינה אדוקה במה שהחליטה שהיא צריכה להאמין. היו לאסטרו חיוך וסומק לחיים של אחרי, והעיניים שלו זגזגו בין עצים שהוא קושש למדורה של בוקר קריר ובין מבט חטוף לפתח האוהל הצהוב שלהם. אסטרו חיכה לראות מתי כליל תקום. כנראה הרדים אותה טוב, לפי הגניחות החרישיות שאיילה שמעה חצי שעה קודם לכן.

הם ישבו שלושתם – אסטרו, איתן ואיילה – על קפה ותפוחים, מול המדורה שאסטרו הדליק. הם חיכו לנסיכה כליל שתקיץ מבין היריעות הצהובות של אוהל המותג North Face.

לקח לכליל עוד כמה דקות ולבסוף היא יצאה, התמתחה ואמרה:

"נו, לא מטיילים היום?"

~~~

זה היה בתחילת מאי 2024. איילה ואיתן הזמינו את כליל ואת אסטרו לטייל איתם בהודו, ולעשות את הטרק של Everest Base Camp. היו שני תירוצים לטיול הזה – יום ההולדת הארבעים ושישה של אסטרו ב־11 במאי, ויום ההולדת של איילה, שנולדה בדיוק יום אחד אחרי אסטרו, במאי 1978, כשישראל חגגה שלושים. בדיוק. היה משהו בתאריכים הסמליים האלו שישב כבד על שניהם. איזה עומס בערפל, אולי הר לכבוש ושניהם ידעו את זה.

הבנות של כליל ואסטרו כבר היו מספיק גדולות כדי להישאר לבד בארץ, והם הרשו לעצמם את הפינוק הזה, את המסע אחורה בזמן להרים, לאווירה של אחרי צבא, כשהם אוטוטו כבר בני חמישים.

לאיתן ואיילה לא היו ילדים אף שרצו בכך מאוד. כמעט עשר שנים ניסו להביא ילדים לעולם עד שוויתרו סופית. אחר כך עוד חשבו לאמץ, אבל בסופו של דבר ירדו מזה לגמרי. כליל הקפידה לא לדבר יותר מדי על הבנות ליד איילה.

חמש עשרה שנים קודם לכן, לפני הטיול של ארבעתם בנפאל, הם גרו בפרדס חנה כרכור, בשני בתים דומים מבחוץ על קו השדות של היישוב. מבפנים הם היו שונים מאוד.

לאסטרו וכליל כבר היו שתי בנות ראשונות, והיה זה התור של איילה ושל איתן לנסות לסגור את הפער. באותו לילה רצו איתן ואיילה בהתרגשות לפיאסטה הקטנה והשחורה של איילה. היא הייתה תמיד משתנקת בהילוך שני, אבל איתן הכיר זאת ודילג מראשון לשלישי בקלילות. הטריק היה ללחוץ חזק על הדוושה בהילוך ראשון עד שהטורים של המנוע צעקו הצילו ב־4,500 סל"ד, ואז ישר קלאץ' אגרסיבי ושילוב להילוך שלישי.

זה הצליח לו גם כאשר שעטו לבית החולים הלל יפה. איילה ישבה לידו באוטו שנדמה לה כמו F16 באותה נסיעה, ורק חייכה אל הטייס שלה למרות הכאבים שתקפו אותה תדיר יותר ויותר. היא ידעה שיש לה על מי לסמוך.

כל הרמזורים בכביש המוביל לחדרה היו ירוקים כמו תפוח גרני סמיט. השניים הגיעו למיון עם הבטן הגדולה שלה. העובדים, רובם מוואדי ערה, הבינו מייד והסבירו לאן צריך ללכת. איתן היה מנומס והקשיב להסברים, אף שכבר ידע בדיוק לאן. הוא הרי עשה לעצמו חזרה גנרלית שבועיים קודם לכן. הוא תמיד היה מתכנן ומבצע בהתאם. תמיד.

נטליה, הרופאה במחלקת יולדות, בדקה את איילה. משהו לא היה בסדר. איתן הבין זאת מייד מהבעת הפנים שלה.

הם הוציאו את העובר חסר הדופק בניתוח קיסרי, אחרי שעות של מאבק כושל.

"לא תוכלי להביא ילדים לעולם", אמרה נטליה ודמעה חרכה את הלחי השמאלי שלה, כשכולם שתקו דקה ארוכה עד אין סוף.

בנפאל אפשר היה לראות בקמטי הצחוק של איילה את הכאב, את החסר, אף שהצחוק שלה היה מושלם למרות הכול. כאילו השלימה לחלוטין עם גורל העקרות. היא הבינה בסופו של דבר שאין שלמות בעולם הזה, וגם אם יש – היא זמנית, כמו ירח שמלא לכמה ימים בלבד מדי חודש, כמו שקדייה שפורחת קצר ולבן מול זוהר החרמון בהרים של מלכיה של אסטרו.

איילה ואיתן גרו בהודו כבר חמש שנים, לפני כל הסיבוך.

איתן עבד בשליחות מטעם חברת מקורות במומביי. הוא הקים שם מתקנים לטיפול בשפכים. איילה לא עבדה ברציפות, והייתה נעלמת מדי פעם אל ההרים. אף אחד לא שאל אותה יותר מדי שאלות. כזאת הייתה. גם איתן למד עם השנים שעדיף לתת לה את המרחב שהיא צריכה.

היא הדריכה מדי פעם ריצות שטח, כמו שעשתה בעבר בישראל בכרבולת חרירים במכתש רמון שלה, או בהר שלמה מעל הים האדום, והפעם עשתה זאת בהרים אחרים, גבוהים בהרבה. היא לא השתנתה עם השנים. הזמן כאילו פסח עליה. הייתה לה הליכה זקופה ויפה.

~~~

שנים פִנטז אסטרו לעשות את הטרק שלמרגלות ההר הגבוה בעולם. לא רק על הטרק הזה הוא חלם, האיש החולמני הזה, אלא בכלל על המזרח הרחוק. הוא היה מאלה שטיילו אחרי הצבא דווקא לדרום אמריקה, ומאז נותר עבורו המזרח תעלומה בלתי פתורה.

יותר מכול רצה המעופף הזה לראות פעם אחת בחייו המתקצרים את ההר הגבוה בעולם. הוא לא התיימר לחשוב שיצליח לטפס על הר אמיתי בהימלאיה, כמו אז בבוליביה בשנות העשרים לחייו, כשטיפס לפסגה המושלגת של ה־Huayna Potosí. אסטרו הבין לגמרי שהפרק הזה בחיים שלו נגמר. טיפוס אמיתי על הר גבוה כבר לא יקרה בגיל ארבעים ושש, כזה שמעגלים כבר לחמישים. אבל בכל זאת רצה לראות במו עיניו את פסגות ההימלאיה, ובעיקר את הפסגה של האוורסט מתנשאת מעליו ממש מעל הראש הקטן שלו, זה שחושב לפעמים בטעות שהוא גדול יותר ממה שהוא באמת. בעיני רוחו דמיין את עצמו עומד – גבר מזדקן, משמין ומתנוון – מול המראה הנשגב של ההר הגבוה בעולם. חשב שתמונה כזו טוב שתיחקק לו במוח, תיצרב לו בתודעה ותאפס אותו כמו שצריך, כי צריך.

אסטרו הרגיש שהגיע הזמן לאיפוס, לפרספקטיבה אובייקטיבית של אדם קטן מול איתני הטבע, מול הר גדול. הכי גדול.

ארבעתם יצאו לטרק הזה יחד, במלוא מובן היחד. הם לא הפסיקו לפטפט, גם בעליות הכי מתנשפות ותלולות.

היו ביניהם לא מעט דיבורים עכורים על הדאגה הכנה לעתיד ישראל, אחרי שאף אחד לא הצליח להדיח את השלטון המסואב, גם לא אחרי מה שקרה עם חמאס בשמחת תורה 2023. אפילו בעיניים האופטימיות של אסטרו היה המצב עגום. מלחמה בלי סוף, בלי קרן אור.

לעומת זאת איילה הייתה אחרת היא ראתה את הדברים באור שונה. היא הייתה מדריכה של ריצות שטח בגרסת האקסטרים בהרים נידחים ונשגבים, ודמתה לאסטרו בכך שהייתה רציונלית פחות ואמוציונלית יותר. איילה הייתה אשת הרים, אשת רגש עז של זריחות בוערות.

היא גדלה במצפה רמון בהרי הנגב, וידוע שאנשי ההרים הם אחרים קצת. כשהייתה קטנה טיפסו רגליה על כל שפיץ בנגב, למדו את התצורות הגיאולוגיות דרך הרכות של הקִרטון, דרך הקשיחות של הדולומיט, ואפילו דרך העוקצנות של אבני הצור המחודדות, השחורות־חומות. הרגליים האלה כמו לעגו לתושבי מישור החוף הנהנתנים שברחו באותם ימים למקומות שפויים יותר ביוון ובפורטוגל. רגליים רכות ומפונקות עם דרכון זר, רגליים פחדניות בנהירת עדר כבשים אחרי מקלט בטוח ושפוי מהמלחמה שהחלה בישראל בשמחת תורה 2023, וסופה לא נראה באופק.

אומנם איילה ואיתן חיו בהודו בשליחות מטעם חברת מקורות, אבל היה להם ברור שלא יישארו שם לנצח. ישראל היא ה־בית, בה"א הידיעה. לא היה צל צילו של ספק בכך בלב של איילה. גם לאסטרו לא היה ספק בכך למרות הכול.

הטרק נמשך שבועיים שלמים ודרש מכולם כושר שלא היה מובן מאליו, מלבד לאיילה כמובן. אסטרו הזניח את עצמו כבר שנים וטיפח כרס בירה. כל עוד טייל טיולי יום קטנים במדבר יהודה ובכרמל, לא באמת הרגיש את המשקל המיותר של הבטן הכבדה שצמחה לו מקדימה. אבל כשצעד יום אחרי יום בעליות התלולות של ההימלאיה הבין שהוא כבר לא מה שהיה פעם, כבר לא לוחם משוחרר וקליל. בסוף כל עלייה פגש את איילה, כבר יושבת ברוגע, עיניה אל האופק, בחידוד מבט אל המִצְלָעוֹת של הר נוסף, מרוחק וזוהר בלבן בשיאו הבלתי נתפס. היא תמיד הגיעה לשם זמן רב לפני כולם, וזה רק גרם לאסטרו להרגיש עוד יותר שמנדריק.

מעבר לדיבורים הטפלים על הפוליטיקה הישראלית הרקובה ועל המנהיגים המאכזבים שלה היו גם רגעים יפים רבים של שתיקה והוד, דממה וחיוך, שקט וחיבוק. אוכל פשוט, כמה תפוחים ירוקים כמו שהם מהעץ ולא יותר.