התרסקות 6 - רוסאריו רוסי

מאירועי החלקים הקודמים

יואל קופר, אברך ישר ועדין נפש, בעל משפחה נחמדה ומנהל גמ"ח כספי צדקה; בעת חזרה מביקור אצל אחותו הסובלת מאלצהיימר, הוא ואשתו חווים תאונת דרכים נוראה. אשתו יוצאת מהעניין בקלות יחסית, ואילו הוא הופך לשבר כלי.

אחרי שהייה ממושכת בבית-החולים, יוצא יואל אל העולם, ולאט-לאט אנו נחשפים אל מציאות אומללה. האיש הולך ומאבד את זהותו, ותחתיה מתפשטת ומתגברת זהות חדשה, של פושע חמקמק ומסתורי הידוע בכינוי מר ווֹרְם.

יואל חושף לפתע כישורים חדשים וצדדים אפלים באישיותו. הוא מסוגל לנהוג, לפרוץ כספות וליצור אמנות מאולתרת בסְפְּרֵי. הוא מעשן, שותה קפה מר ממוות. בעיניו נראה העולם עתה צבעוני ומפורט יותר. ומעל הכול, הוא גנב מומחה.

כולם היו מניחים מיד שמדובר במחלת נפש, לולא היתה המציאות מגיבה ליואל ולפעולותיו. השמדת כנופיות, ניהול מזימות שוד גאוניות, והתחמקות מתמדת מידי החוק.

בתור דמותו של מר ווֹרְם, הוא גם חותר לגלות מה באמת קרה לו, איך זה קרה, ומי עשה לו את זה. במהלך החיפושים, הוא חוזר אל דוקטור ג'וליוס אנטון, שהסתכסך עם הארגון עבורו ביצע ניסויים רפואיים.

מר ווֹרְם בדמות השוטר וָואלְדרוֹן אֵש נפגש עם המפקח רוֹסַארְיוֹ רוֹסי, ולומד ממנו עד כמה הוא מודע לפרטי תרמית הגֵיינוֹרים, וכן את היתקלותו עם שף מתסובך, דִיוֹן הוֹלמֶן, המנסה בכל מחיר להשיג שיתוף פעולה ללכידת מר ווֹרְם במטבחיו.

אַדוֹלְפיוּס הֶמילְטוֹן, טיפוס חשוד ומסתורי מציג עצמו כסוכן של 'המחלקה הפדרָלית לצדק ומשטרה', ובפועל הוא משמש כרוצח שכיר. אדם זה נשכר על-ידי איל הון לבקני בשם ג'ראלד וִיינְבְּורֶן, כדי לאתר ולחסל את מר ווֹרְם, אשר לטענתו, העטה עליו חרפה באחד ממזימות השוד המתוחכמות שלו.

ג'ראלד מפתה את אַדוֹלְפיוּס אל הרכבת שלו, ואז כולא אותו שם בתוך קרון עם דפנות פלדה. גז מוזרם לתוך הקרון, ואַדוֹלְפיוּס מאבד את הכרתו ומתעורר על אחד מהרי האַלְפִּים, ג'ראלד השאיר לו הוראת חיסול דמות לא ידועה, של מתנקש מקצועי.

תוך שהוא מפגין יכולת הישרדות שטח, הוא מגיע אל גופתו של מטפס שנקבר בשלג, לוקח ממנו את הביגוד והציוד וממשיך לגשש את דרכו על גבי ההר. שמוליק קופר, מוצנח אליו לפתע, והוא נאלץ לקחת אותו עמו.

הם מגיעים אל בית הארחה על צלע ההר, ואינם מורשים להיכנס פנימה. בעל המקום משאיר אותם לחסדי הסופה הגוברת.

מזווית אחרת, אנחנו לְמֵדִים שאַדוֹלְפיוּס, ומתנקשים נוספים, משמשים כמתמודדים ב'אתגר הַבְּרִירָה הטבעית', בניצוחו של ג'ראלד, ובגיבוי מלא מכיוונו של מר ווֹרְם.

אַדוֹלְפיוּס משאיר את שמוליק מוגן במחסה שלג אותו יצרו בעצמם, והוא מסתנן אל בית הארחה מכיוון עליית הגג. מהר מאוד הוא נתקל בלוּציוּס רֶבֶל, מתנקש מקצוען וראוותן, שייתכן והוא מהווה המטרה הלא ברורה שלו. הם נאבקים, נפצעים, משוחחים, ולוּציוּס אומר שמר ווֹרְם הוא אחיו.

ווילְבֶּר סְטְרוֹד, איש ביון שווייצרי וידיד לשעבר של ג'ראלד וִיינְבְּורֶן, מבין שהוא 'בן ערובה' בידי ג'ראלד, ומנסה לקעקע את האתגר מבפנים. הוא חובר אל טיפוס סלאבי עוצמתי עם אצבע קלה על ההדק, בשם ג'וֹרִי יִיבוֹ.

הם מכליאים גָאדְגֵ'טִים ומצלמים את תמונות המתמודדים באתגר מעל גבי המסכים, במטרה לשלוח אותם לגורם שלישי שנמצא בין המתמודדים.

אשתו של יואל, בלומה קופר, עושה הכול כדי לתמוך בו. עד לרגע שהוא הופך את עורו, ולבסוף נעלם אל עיסוקיו המפוקפקים; היא ממשיכה לרוץ בין רופאים כדי לנסות להבין מה עובר על בעלה, ומה יכולים להיות הגורמים שהביאו אותו למצבו.

רופא בשם דוקטור אנטון, שליווה אותם מאז התאונה, מבשר לה שיואל סובל מ'הפרעת זהות דִיסוֹצְיָאטִיבִית', כלומר פיצול אישיות, ובמהלך השנים הדחיק יואל במודע את הצד השני והחשוך של אישיותו.

היא מתקשרת למפקח רוֹסַארְיוֹ רוֹסי, בניסיון להסגיר את בעלה, ובדרך לפגישה עם המפקח, היא חווה תאונת דרכים, כמעט זהה לתאונה הקודמת. כאשר היא מתעוררת, מתברר לה שהיא כלואה במוסד רפואי, והיא כבר נמצאת שם חודשים.

הזיכרון שלה מעורער והיא חיה בין מציאות להזיה, מנסה לפלס את דרכה אל ההיגיון והאמת של הקורה סביבה. היא מקבלת מידע מאדם בשם קִינֶרְד, חוקר פרטי, שמדווח לה על התקדמות החקירה ועל רמזים לדברים שהיא עשתה.

אחרי שינויים קלים באורח החיים שלה, הזיכרון וההיגיון מתחילים לשוב אל בלומה. קִינֶרְד שוטח בפניה שרשרת של ראיות ועובדות שמבהירה לה שהיא, בלומה, היא המפלצת אותה ראתה בבעלה, והיא כלואה כאן מסיבות מוצדקות.

היא נעזרת ברמז המוסתר בכל המסמכים שמציג לה קִינֶרְד, וכן בהתייעצות עם דִימֶן, החוסה הזקן ביותר ב'לוּצ'יוֹ הֵיילִי'י, כדי להגיע למסקנה שקִינֶרְד אינו אלה רוח רפאים תוצר הדמיון השבור שלה.

אחד מלומדי הכולל, שמחה הולצמן, שנודע בשל העצבות הקיצונית שלו והעיסוק בתורת הסוד, מאסף לו מניין של אברכים, כדי לקיים טקס סודי ונשגב, במהלכו יגורשו השדים והרוחות, ואולי הדיבוק, שהתנחלו ברוחו ונפשו של יואל קופר. האברכים המצטרפים חושבים שזו חגיגה של הומור וקומדיה, עד ששמחה מצעיד אותם באפֵלת מצרַים, אל תוך האַלְפִּים לשַ"י טבילות במעיין מכוסה קרח...

אחרי שחוזרים האברכים אל הכולל, הולך ומתברר שכל המשתתפים בטקס ההזוי איבדו את שפיותם ברמה כלשהי.

אל שמחה מצטרף אברך נוסף, שלא השתתף בטקס, ירמיהו פיליפס, שגורר אותו לתוך חקירה מסועפת אחר גורלו של ראש-הכולל הרב ירוחם-פנחס רוזנברגר, שנעלם מבלי להשאיר עקבות, ולמעשה נחטף על ידי אַדוֹלְפיוּס.

תוך כדי בדיקת כיוון אפשרי בחקירה, שמחה מגיש לירמיהו טלפון. ירמיהו מקשיב לרגע, ומתמוטט תחתיו. נאסף על-ידי אמבולנס, אך מיד חוזר לביתו של שמחה, ומדגים לו יכולת לחימה אזוטרית הפועלת בעזרת קולו העוצמתי של ירמיהו.

ירמיהו פונה אל ידיד ותיק שלו, אֶריק אֶקְסְטרוֹם, פַּצְחָן המתחזה לפַּסָּל, שמצליח להשיג עבורו את הזנת הווידיאו ממצלמת המעקב של מכונת כרטיסים, בסביבה הסבירה להרחשות עם ראש הכולל.

מר ווֹרְם נעזר בחבורה של נוכלים כדי להערים על מנהל בית הימורים, מר פֶּלֶגְרינוֹ, כדי לקבל גישה אל מדורים נסתרים שאחד מהם מחזיק איור של גֵיינוֹר.

אַדוֹלְפיוּס ולוּציוּס מתמודדים עם לולאות לוגיות ובאגים מנטליים במהלך אתגר הַבְּרִירָה הטבעית, ומבינים שהחינוך הברוטלי שקיבלו מנהל את חייהם.

בלומה מקבלת אפשרות להיפגש עם משפחתה, אך לאחר המפגש המיוחל, היא מבינה שככל הנראה רימו אותה, ואינה מסוגלת להסביר עד הסוף איך ייתכן שהאנשים שפגשה אינם יקיריה.

מר ווֹרְם, בדמותו של השוטר אֵש מגיע לפגישה עם המפקח רוֹסי. שני הגברים מתעלפים לאחר חשיפה לחומר שהתיז מר ווֹרְם.

 206

טרטור קצוב, קרקוש מתכתי מפציע לתוך חשכת הכרתו. ממרחק רב. הרעש הולך וגובר, באִטיות, נעים כמעט. אל הקרקוש מתלווה צליל של שכשוך רטוב, עבה, עמום.

עיניו כבדות, כמו תריסים עצומים מסוככים עליהן. הניע אותן מעט, כה וכה, בעודן עצומות. הזיז מעט את ראשו. חש את עורפו נגרר בתנועותיו על גבי משטח קשיח. בהדרגה החל לחוש שוב את איברי גופו. ניסה להזיז את ידיו, ללא הצלחה. גם רגליו, כבדות, כמו מתחת לשמיכה כבדה מדי.

הוא חש בזיעה שוטפת את כל גופו, חום פנימי עולה לכיוון פניו. קולות לחישה של פלסטיק נמתח, נשמע כאשר זז.

המפקח רוֹסַארְיוֹ רוֹסי פקח את עיניו באחת, ואור מסמא גרם להן להיסגר באותו רגע. הוא הסיט את ראשו הצִדה, ופתח את עיניו באִטיות. במנח זה של ראשו, הוא אינו בוהה ישירות לתוך התאורה.

מבטו נדד באִטיות מטה, כלפי גופו. ולִבו החל להאיץ. כל כולו, מכפות רגליו ועד כתפיו, עטוף במהודק בשכבות על גבי שכבות של יריעת פלסטיק נצמד.

הוא פתח את פיו ושאב נשימה ארוכה. ניסה שוב להסתכל הצִדה. ראייתו הולכת ומתבהרת. הבחין במקררים תעשייתיים מתנשאים לימינו, מתכת כסופה ממורקת. מצד ימין נמתחו מדפים ארוכים עם חומרי גלם באריזות שקופות. ניחוח בזיליקום טרי עמד באוויר. הוא השפיל את מבטו עוד. רואה את גופו הארוז שרוע על גבי דלפק מתכתי גבוה.

הוא נמצא במטבח!

המפקח רוֹסי הניע את גופו לצדדים, הלוך ושוב, מתפתל כתולעת. מצליח לנוע טיפין טיפין לעבר שפת הדלפק. כאשר חש בכתפו את קצה הדלפק הקריר, הוא נעצר. זה לא טוב. הוא עלול ליפול כך ולצנוח על הפנים או על הגב ולהינזק אנושות.

נותר לשכב פרקדן. מתנשף. מרגיש תבערה פנימית בתוך אריזת הפלסטיק. האירועים האחרונים חוזרים לתוך הכרתו. הוא הרים מעט את ראשו, נדרך. נזכר במפגש בקפה גְרַאוּס-קְרַאוּס. השף דִיוֹן הוֹלמֶן. והשוטר וָואלְדרוֹן אֵש. נשימתו נעצרה לרגע. הוא היה כל-כך קרוב! כל-כך קרוב ללכוד את מר ווֹרְם. הוא שמע את קולו זורם כעשן בסמוך לעור התוף. "תעצור אותי! אני מר ווֹרְם... תעצור אותי..."

ואז הנחש הארור הזה, שחרר גז כלשהו לאוויר.

דלת נפתחה ברעש צורמני. המפקח רוֹסי הניח את ראשו באִטיות ובלם את נשימתו.

קולות צעדים כבדים והמהום מתנגן בחלל החדר. המפקח רוֹסי פתח עין אחת כדי סדק צר, מציץ. השף הוֹלמֶן ניגש אל אחד המקררים, פתח דלת והניח את ידיו על שפת מגש מתכת. המפקח רוֹסי בחן במאמץ את גבו וראשו של האיש הגוץ שנשא את קומתו כרב-טווסים. צווארו עבה ומלופף בחבלי שומן.

השף הוֹלמֶן סובב את ראשו לפתע, ישירות אל השבוי שלו. המפקח רוֹסי עצם את עיניו כמו בפקודה, קפוא. חסר נשימה.

השף הוֹלמֶן שלף את המגש וסגר את דלת המקרר בבעיטה. הוא פנה להתרחק לכיוון פתח החדר. נעצר. חוזר ופונה לכיוון דלפק ההכנה עליו שרוע המפקח רוֹסי. הוא התקרב מן הצד, מחזיק את המגש. ניחוח של מִשְרֶה מְתַקְתַּק אופף את המגש.

המפקח רוֹסי יכול היה לחוש את נשימתו של השף הוֹלמֶן, ריח של גופרית. כעס מילא אותו על השף היהיר והפושע. אם לא היה עטוף עתה בפלסטיק, היה מתנפל עליו וללא ספק מכניע אותו במהירות. אילץ את עצמו להישאר חסר תנועה, ולנשום באִטיות, בטבעיות.

השף הוֹלמֶן המהם לעצמו, לבסוף הסתובב עם המגש שלו והתרחק. הדלת נסגרה בטריקה. המפקח רוֹסי פלט נשיפה ארוכה. סובב את ראשו, לא מבחין שהוא קרוב מדי לשפת דלפק ההכנה. המגע הקשיח נשמט מתחתיו. החניק צווחה. מתרסק ארצה, צונח על הצד, ידו נחבלת ונושאת את כל משקל הגוף.

כאב חד הציף את עיניו בניצוצות אדומים. הוא גנח בקול. החדר הסגור החזיר לו הד. שרוע עתה על אריחי שחמט בשחור לבן. במאמץ דחף את עצמו הצִדה ונפל על הגב. הרצפה קרירה, מעבירה נעימות ברחבי גופו המתבשל בתוך הפלסטיק.

חושק את שיניו רגע ארוך, מנסה להתגבר על הכאב. בסמוך לראשו הבחין ברגל הדלפק, המתנשאת מעל גלגל מטונף הנתון במעצור. דוושה בעלת קצוות חדים נשלחת מראש הגלגל. בעיני רוחו ראה את עצמו משתמש בדוושה הזו כדי לחתוך באריזה שלו.

הוא מתנשם ונאבק בכאב. מנסה נואשות לזוז, אבל כל תנועה מלווה בכאב עז שלא מאפשר לו לעשות כלום. לברוח. הרצון היחיד שמילא אותו, לברוח מהמקום הזה. להזעיק כוח משימה ולחזור לכאן, להביא את השף המגלומן הזה על עונשו. האם ייתכן שגם מר ווֹרְם כלוא כאן בחדר אחר? למעשה, השף הוֹלמֶן חיבל במשימה שלו, רגע לפני שהשלים אותה!

המפקח רוֹסי נשף בזעם, ודחק את עצמו אחורנית, מתפתל כנחש. כאשר היה צמוד אל דוושת המעצור, הוא התהפך והצמיד את גבו אל קצוות הדוושה. הוא החל להתנודד קדימה ואחורה. בתחילה באִטיות. בהססנות. הקצב גובר. והוא מתנגש שוב ושוב בגבו כנגד הדוושה. הדלפק כבד ומגושם, נותר לעמוד יציב.

שכבות על גבי שכבות של פלסטיק. נקרעות, בזו אחר זו. הוא חש בפתח קטן שנפער באזור הגב, בעקבות זרם אוויר שליטף אותו.

מוסיף להתנגש אחורנית בדוושה, מתנשם, נאבק בכאב שהתפתח מזרועו שאולי נשברה. מרגיש סחרחורת ובחילה. הפלסטיק מתקמט ומתעוות עם כל תנועה שלו, דוחס את בית החזה, מקשה על הנשימה.

קצב ההתנגשויות שלו בדוושת הדלפק הולך ויורד. ראייתו מתערפלת. המאמץ הזה גדול מדי, והכאב לא מניח לו. הוא שקע שוב לתוך עילפון.

כאשר התעורר, מצא את עצמו שוב על הדלפק הממורק. נותר רגעים ארוכים ללא ניע. מגיע למסקנה שהשף הוֹלמֶן לא נמצא כאן לבד. מישהו נוסף מלווה אותו, ברנש חסון אחד או יותר, והם אלה שהרימו אותו אל הדלפק הגבוה.

חש גירוי בפניו ועיוות את אפו הלוך ושוב, מודע לכך שאינו יכול להתגרד. הוא זז לצדדים. כאב עז מתעורר מזרועו. לברוח. לברוח. חייב לברוח. תוך כדי תזוזות, הבחין שמעטפת הפלסטיק רופפת עתה. ייתכן שעשה עבודה מספיק טובה עם דוושת המעצור, ואולי כאשר הרימו אותו בחזרה אל הדלפק, נחלש הידוק שכבות הפלסטיק.

בתנועות אִטיות ומחושבות, התיישב על הדלפק. בוחן את הסביבה. מקררים רועמים. במרחק ממנו, ווֹקים וסירי נחושת כבדים למראה תלויים על מתלים מעל דלפק מתכת רחב. הכל נקי ומצוחצח.

הדלת נפתחה באבחה אחת, המפקח רוֹסי לא הספיק להשתרע, ונותר בתנוחה כפופה כמו מומיה שנחנטה כמהתלה.

"הו! תראו מי חזר אלינו. יורד קצת אל העם!" השף הוֹלמֶן נכנס פנימה, מחזיק בסכין קצבים בעל להב אדיר ברוחבו. הוא הצביע קדימה. "המפקח רוֹסַארְיוֹ רוֹסי... סמכות הווֹרְם העליונה..."

המפקח רוֹסי ניסה לומר משהו, חש את פיו קשה וטעם של דם על שיניו. "לקחת את זה רחוק מדי."

"את מה? את זה שלעגת לי? לעגת למכתבי ווֹרְם שהצגתי בפניך? לעגת לאבטיח הנדיר שלי? זלזלת בעזרה שהגשת לך בעת מצוקה?" הוא התנתק מהדלת. מתקרב אל הדלפק עם כל שאלה. טיפוס נמוך ושמנמן דמוי אגס. גרונו מיטלטל. הוא הצביע בסכין האחוזה ביד קצרה.

"לקחת את זה רחוק מדי. שלחת אנשים לתקוף אותי, ואז הופעת כמלאך שומר, השומרוני הטוב, להציל אותי מידיהם." המפקח רוֹסי טלטל את ראשו. רוח עברה בשיער הקצר והעבה שלו. "וכאשר הייתי ככה קרוב מלכידת המנוול הזה, הרסת הכל!"

השף הוֹלמֶן צחקק קלות, מתבונן בסכין שלו. "אתה לא מבין? רק בגללי היית ככה קרוב ללכוד את המנוול. אם לא אני, כל זה לא היה קורה."

"ברור!" המפקח רוֹסי נאנח בכאב. "עכשיו שחרר אותי. אני זקוק לטיפול רפואי. אני חושב ששברתי את היד."

"מה? ללכת? אתה רוצה ללכת? זהו?" השף הוֹלמֶן כבר היה קרוב. נראה נלהב, כמעט מרחף באוויר. "לא תמתין למפגש הפסגה? כאשר המדינה כולה תצפה בשידור חי בשף שהביא ללכידתו של ווֹרְם?"

"אתה לא יודע מה אתה עושה... זה לא עובד ככה..."

השף הוֹלמֶן הניף את הסכין והניח את הלהב בקצה מעטפת הפלסטיק סביב רגליו של השבוי שלו. "חבל. עשיתי לך טובה. אתה יודע, אתה לא יכול לעזור למישהו שלא רוצה עזרה." הוא הניף את הסכין הלוך ושוב וביתק את יריעות הפלסטיק. הן הלכו והתרופפו עוד.

"איפה מר ווֹרְם?"

השף הוֹלמֶן הצביע בסכין שלו אל הקיר. "הוא כאן, בחדר התנורים. גם עטוף בפלסטיק." הוא הרים פיסה של פלסטיק נצמד וקמץ את אגרופו. "אתה מבין, כאמן מזון, אני מאוד רגיש לטריות החומרים בבישולים שלי..."

"מטורף! תן לי ללכת!"

השף הוֹלמֶן פרץ בצחוק פרוע, מתגלגל. קיר הבשר שהתפתל מגרונו אל תוך צווארונו נרעד יחד עמו כמו אוּנוֹת של תרנגול. "אתה לא יכול! אתה לא יכול ללכת... מצטער... אתה חייב להישאר. הבטחת, הבטחת לכולם!"

"מה? למען השם, על מה אתה מדבר, השף הוֹלמֶן!" המפקח רוֹסי דיבר בחישוק שיניים. הוא החל לקרוע מעליו בכעס את פיסות הפלסטיק.

"השתמשתי בקוד האישי שלך כדי לתקשר עם המִפְקָדָה, המסר נקלט, והם בדרך לכאן." השף הוֹלמֶן ליטף את גב להב הסכין שלו. "אתה מבין? אתה לכדת את מר ווֹרְם, כאן, במטבחים של השף הנודע, שהכין מראש את המלכודת, אחרי שקיבל את מכתב האיום ממר ווֹרְם! מדהים! ירימו אותך על כפיים. ואותי, כמובן, כמובן... אני אקבל את התגמול שלי..."

"מה עשית? מה עשית! אתה לא מבין מה עשית!"

חיוכו של השף הוֹלמֶן נמחק ועיניו נעשו כהות וזוממות. הוא חיבק את הסכין שלו. "אני יודע בדיוק מה עשיתי."

"הודעת למִפְקָדָה שמר ווֹרְם נלכד? השתמשת בקוד שלי? מניין לך?" אצבעותיו ירדו אל הדִסקית התלויה בצווארו. כן. זה ברור עתה. שפתיו של המפקח רוֹסי רעדו באימה. גבותיו הדקיקות התכווצו. הוא החליק באִטיות מעל הדלפק, גופו רועד. הוא חיבק את ידו הפצועה ופסע קדימה אל הפתח, צעדיו אִטיים, כושלים.

השף הוֹלמֶן הצטדד והניח לו לעבור, בוחן אותו במבט מרושע ומהנהן להנאתו.