סיוטים צלולים
בהיתי בראי. הדמות שהסתכלה בי כמעט ולא היתה מוכרת לי. העיניים שלה היו נפוחות, מלאות נימי דם, הפנים עייפות, מרוטות.
הרגשתי סחוט, מותש. בחילה מילאה אותי.
הרגע קמתי מהשינה, אבל נדמה שלא ישנתי בכלל. אני מרגיש כאילו עבדתי כל הלילה בחומר ובלבֵנים וקמתי עייף ותשוש יותר.
וזה כך כבר שלושה לילות ברציפות. השינה טרודה ומייסרת. מה קורה לי? אולי עלי שוב לפנות לגבריאל פרח ממעבדת השינה, הוא ביצע בי ניסויים לפני כמה שנים כדי לבדוק את תהליך השינה ופעילות המוח שלי בזמן הזה, והוא גם היה זה שחשף אותי לחלומות צלולים.
ברגליים רועדות מעייפות ניגשתי אל השידה והרמתי את הפנקס שלי. פנקס עב כרס ומעוות מעט, בו אני כותב תקצירי חלומות, ושרבוטים מתוך חלומות.
לחלומות יש ערך ספרותי רב, אוצר שלא יסולא בפז עבור האדם היצירתי. סצנות רבות כתבתי על פי חלומות, תפניות בעלילות, דמויות מוזרות, ואפילו סיפורים שלמים שמבוססים כך או אחרת על חלומות לילה.
עברתי על השרבוטים האחרונים. בראש כל עמוד נכתב תאריך. עלעלתי אחורנית. שלושת העמודים האחרונים לא הכילו שום מידע עָקִיב, או הגיוני.
שרבוטים של מילים אקראיות, בכתב שבור ורועד, רובן אף לא היו שלמות. נכתבו תוך כדי נים ולא נים וברגעי הערוּת בין מחזורי שינה וחלומות.
בהיתי במילה אחת שריקדה מכל עבר, והופיעה בכל שלושת העמודים האחרונים.
כופיה. כופייה. גנופייה.
הרמתי את מבטי. "כנופייה!"
רגע, מה? מה כנופייה. מאיפה זה בא?
מה קורה לי. הרגשתי לחץ עמוק מערבל אותי. תחושת מחנק. מה קורה פה. מה זה. כנופייה?
עצמתי את עיני ונשמתי בעוצמה רבה למלוא יכולת ריאותַי. החזקתי את האוויר עד לרגע שכבר לא יכולתי יותר. כל תא בגוף משווע לחמצן. הוספתי להחזיק עוד רגע אחד.
תמונות ריצדו בתוך הכרתי, בעת ששחררתי את האוויר. דמויות של גברים קשוחים, חמושים. צעקות. מרחבי מדבר. קירות לבֵנים מכוסים פיח ואבק.
פקחתי את עינַי, מתנשם ומתנשף. ידעתי מה קורה. הכל היה ברור לי כעת. אני בעיצומה של תסבוכת שמתרחשת במרחב החלומות. וכעת, כאשר אני ער, אני מותש ומוטרד.
עשיתי במהלך השנתיים האחרונות ניסויים מעמיקים ב'חלימה מודעת', או בשם העממי 'חלומות צלולים'. מצב של אחיזת מודעות קיומית בתוך החלום, ותודעה זו מאפשרת לי לשלוט על פעולות ותהליכים בתוך עולם החלום, כאילו היה זה במציאות ממש. למעשה, עבורי, החלום מציאותי יותר מן המציאות.
הפכתי ל'אַנירוֹנָאוּט', חולם צלול. בתוך עולמות החלום יכולתי לחקור את כל מה שלא התאפשר לי במציאות. לראות מקומות ולתקשר עם אנשים ודמויות מכל משעולי ורבדי החיים. וגם לחוות את מותי בכמה דרכים, חוויה שלא ניתן לחוות במציאות ולשרוד כדי לספר על כך, שלא לדבר על לחוות אותה במגוון דרכים שונות, אך זה עניין לסיפור אחר.
חלומות צלולים נותרים חקוקים בזיכרון באופן צלול יותר מאשר חלומות רגילים, בשל המצב הרגיש תודעתית, ומעבר למצב קרוב יותר לערות, מספר רב של פעמים במהלך השינה. נקודות אלה משאירות את החלום בזיכרון, כפי שקורה עם חלום בלהות, או כאשר מתעוררים בבת אחת במהלך שנת רע"מ, ריצוד עיניים מהיר, מחזור השינה בו מתרחשת החלימה.
באותו לילה נשכבתי על מיטתי מותש מיום ארוך של חוסר מיקוד. החזקתי את הפנקס בחיקי והנחתי לגוף להיכנס לתהליך ההירדמות. החזקתי מודעות רגישה לכל שלבי התהליך. הגוף נרגע. שרירים נרפים. משקל נוסף על העיניים. משהו מחשיך בתוך שדה הראייה הפנימי. תחושת ערפול הולכת ומתחזקת.
כאן, רגע לפני שמתרחש סיום התהליך של מעבר בין ערות לבין שינה, כאן מתקיים עולם נוסף, רובד סמוי מן העין, שמתרגלי חלומות צלולים, אנשי מדיטציה, ולוחמים שנותרים בהכרה מתוך שינה, יודעים על קיומו, ועושים את דרכם אל תוכו וממנו במיומנות, ומתוך קצירת קשת רחבה של תועלות מרתקות.
הרגשתי את הערפול. את החשכה. השרירים בידַי רפו, אך הן היו מראש בתנוחה כזו שהעט והפנקס לא יישמטו ממני.
חושך. רחש, כאילו שמעתי את הגוף שלי מבפנים.
פקחתי את עינַי בבת אחת.
"הוא התעורר, הוא התעורר!" שמעתי קולות סביבי. גברים קשוחים, חמושים, זקָנים וקעקועים בכל מקום. "הוא חזר! חוֹסֶה! בוא תראה מה קורה איתו..."
חוֹסֶה התקרב אלַי. הייתי על הרצפה, שעון כנגד קיר לבנים מכוסה פיח ואבק. הידיים שלי קשורות מאחורי הגב, והן נמחצות כנגד הקיר המטונף.
גבר עם זקן לחיים עצום התכופף לעברי. הוא הניח יד אדירה על הראש שלי ופקח את עינַי בחוזקה בעזרת אגודלו.
אני מחזיק מודעות על כך שזהו חלום. אך המודעות הזה תיעלם בעוד דקות אחדות, ואני אשקע לחלוטין, עם כל כוח ההכרה והמודעות שלי לתוך החלום.
עלי לוודא שזהו חלום, לפני שדברים ייצאו משליטה, ולפני שאשקע עמוק יותר, מוטמע בסופו של דבר לתוך המציאות הזו.
חוֹסֶה בחן את האישונים שלי. מצמצתי. חשתי את הבל פיו, נקניקיות וחרדל. "הוא בסדר!" אמר חוֹסֶה והתרומם.
יש כמה דרכים לוודא שזהו חלום, ולצבוט את עצמך אינו אחד מהם. משום שאם תצבוט את עצמך בחלום, תרגיש שאתה צובט את עצמך, ואין בקלישאה הזו שום דבר שייתן לך להבדיל בין צביטה במציאות לבין צביטה בחלום.
אחת הדרכים הטובות לוודא שזהו חלום, במיוחד לפני ביצוע תרגיל שבמציאות יכול לעלות במוות או בתסבוכת מסוכנת יותר, היא ניסיון קריאה. בתוך החלום לא ניתן לקרוא טקסט באופן תקין. אך עבור כך היה לי צורך במסמך או שלט כלשהו שאוכל לנסות לקרוא ממנו.
הסתכלתי סביב. לא מצאתי שום דבר. עיתון התגלגל במרחק מה ממני, אך מהזווית הזו לא יכולתי לראות אותו טוב מספיק כדי לקרוא בו.
חיפשתי שעון. גם בקריאת שעון, במיוחד דיגיטלי, הספרות נוטות להסתחרר ולהתבלבל ולמנוע מהחולם קריאה תקינה. שעון מחוגים נתלה על הקיר, אך המחוגים לא זזו.
שני גברים תפסו בחוזקה בזרועותַי והעמידו אותי על רגלַי. חשתי סחרור. התרוממות מהירה מדי. שינוי פתאומי בלחץ הדם. הכל השחיר סביבי לרגע. גחנתי קדימה ונשמתי.
מולי נעמד גבר צר גוף, וארוך כקנה. הוא בחן אותי מבין עיני סהרונים, שחורים וקשים כפלדה. אפו היה דק וארוך כגופו. זרועותיו החשופות הציגו שרירים דקים וארוכים, ומערכת מסועפת של ורידים וגידים שלא ניתן היה לראות על שום שרירן אחר.
"היי." הוא אמר, וחייך. "מיגֶל אָנְגֶ'ל," נקב בשמו והניח יד על חזהו. "נעים להכיר, שוב."
נשפתי. "מה אתם רוצים ממני? מה אני עושה כאן? איך הגעתי לכאן?" קרני שמש חדרו מבעד לחלונות אדירים שנפערו במרומי קירות המבנה, שהיה ענק כמחסן, והכיל כמה אופנועים וטרקטורונים אלימים למראה.
מיגֶל אָנְגֶ'ל חפן את סנטרו המגולח. "אתה סופר מותחנים לא מוצלח במיוחד, שהגיע לכאן לעשות מחקר שטח לגבי התנהלות החיים במדבר."
זה הגיוני, חשבתי, מלבד העובדה, כמובן, שאני 'לא מוצלח במיוחד'. אני יוצא למחקרי שטח כאלה עבור הספרים שלי. אבל על איזה ספר מדובר. כנראה ספר מסדרת 'סוכן עולמי', בו חוצה הסוכן את המדבר כדי להציל את העולם.
"איך אתם יכולים להיות בטוחים בזה?" אמרתי.
מיגֶל אָנְגֶ'ל הניד בראשו. אחד הגברים זרק אל השולחן פנקס, צרור מפות ודפי מידע מקופלים, כמה עטים, וטַבְּלֵט. זיהיתי את הרכוש שלי. התכופפתי, ניסיתי ליצור קשר עין עם הפנקס, אולי אצליח לקרוא משהו.
"מה כתוב בפנקס הזה?" אמרתי.
מיגֶל אָנְגֶ'ל פתח אותו לרגע. ועיין בו רגעים ארוכים. "אני לא מצליח לקרוא את זה," הוא אמר. "זה נראה כמו רוסית."
"זה עברית," אמרתי.
"זה נראה כמו רוסית."
"זה לא רוסית!"
מיגֶל אָנְגֶ'ל סובב את הפנקס ותקע אותו לתוך פנַי. ראיתי כוכבים מתנוצצים סביב עינַי. הפנקס התרחק כעבור רגע, ולא היה במרחק נכון כדי שאקרא בו משהו.
טוב, עלי לבצע סוג אחר של בדיקה, ומהר. ההכרה המציאותית שלי הולכת ומיטשטשת, אני שוקע לתוך החלום הזה. ספירה. עלי לבצע ספירה של עצמים או אנשים או כל דבר אחר, ולבדוק את היכולת הזו. אם לא אדע שזהו חלום, לא תהיה לי שליטה עליו, ולא אוכל לפעול בו באופן רצוני.
מאחורי גבי, התחלתי לספור את אצבעותי. החל מהאגודל של היד השמאלית, הדומיננטית, שלי. אחת, אצבע. שתיים, אמה. שלוש, קמיצה. שבע, טרודה. שלוש-עשרה...
רגע, מה?
איזה אצבע זו, 'טרודה'?
בוודאי טעיתי בשמות. בלי שמות.
אחת, אחת. שתיים, שתיים. שלוש... שבע, מה? מה אני עושה?
נשפתי במורת רוח. "מה אתם רוצים ממני?"
מיגֶל אָנְגֶ'ל סימן לגבר לידו, הוא אסף את הרכוש שלי ובמקומו הניח תמונה של איש זקן עם שיער אפור ומרהיב, ככל הנראה פאה נוכרית.
"אנחנו רוצים שתעזור לנו לבצע את השוד הזה."
"השוד?" מלמלתי. "איזה שוד?"
"השוד! לכל הרוחות, אתה לא זוכר מה מדברים איתך? אנחנו כבר שלושה ימים מנסים לשכנע אותך לעזור לנו, כדי לזכות בחייך ובחירותך לשלל." מיגֶל אָנְגֶ'ל הפך קצר רוח.
"כן. כן..." אמרתי, "כמובן... השוד! הראש שלי קצת כואב. זה הכל."
"חמישים מיליון פֶּסוֹ, מהטיפוס החריג הזה, סֶנְיוֹר פְרַנְצֶ'סְקוֹ." אצבעותיו של מיגֶל אָנְגֶ'ל ליטפו את התמונה. "הסָגָה הזו חייבת להסתיים."
הגברים סביבי החלו להתקרב, סוגרים את החלל. חשתי מחנק. הנהנתי. "כן. כן. הבנתי. הבנתי. אני אעזור לכם. הכל בסדר."
שעה קלה לאחר מכן ישבתי איתם לאכול. סיר ענק על גבי מדורה קטנה. מרק עם עשרה מיני ירקות כמותם לא ראיתי מעודי. קערית עץ הועברה אלַי. החזקתי בה. אני לא יכול לאכול את זה.
"איך הגעתי לכאן?" השיחות שלי עם אנשי הכנופייה התקיימו באנגלית, למרות שרק מיגֶל אָנְגֶ'ל ידע אנגלית היטב, ושני ברנשים אחרים שלטו בה באופן לקוי.
חֶסוּס ישב לידי, אוכל את המרק שלו, ותוך כדי כך טובל בו פיסות לחם קשה כאבן, ובעל טעם של אבן. "מצאנו אותך ככה קילומטרים מכאן." הוא החווה 'חמש' בכף ידו. "מכת שמש. מכונית רחוקה. לא דלק."
"לא דלק... כן... לא דלק..." נזכרתי, שלושה ימים קודם לכן, גררתי את עצמי בחום לוהט של ארבעים ומשהו מעלות. גרון מיובש. מכל כיוון אופק אינסופי של מדבר. המכונית שלי נעלמה בערפילי השמש, ללא דלק, חסרת רוח חיים.
נפלתי, זחלתי עוד קצת עד שהצטנפתי על האדמה הלוהטת. עורבים הגיחו יש מאין, חגים סביב. כמו ממתינים לגווייה שלי. ארורים.
חֶסוּס עשה תנועה לא זהירה, וקערת המרק שביָדַי התהפכה עלי. המרק הרותח נשפך על המכנסיים שלי. צרחתי. אדים כעשן עלו מן הבד השחור והמוכתם. הרגשתי את בשרי מתבשל במי המרק הרותחים.
והתעוררתי.
שרבטתי על גבי הפנקס, מבלי להסתכל בו בכלל.
כנופייה. מדבר. שוד.
קמתי לשירותים ולשתות מעט מים. עינַי עצומות למחצה. ואני לא מאפשר להכרה לשוב לחלוטין למציאות. חזרתי למיטה.
נשכבתי. ערסלתי את הפנקס והעט. רפיון השרירים. התערבלות המחשבות. החשכה הפנימית. ערפול הולך וגובר.
המשך הפרק בספר המלא