מה אני באמת רוצה

מבוא

איך נולד ספר זה ומי קהל היעד שלו

כאשר החלטתי לעסוק בהוראה דמיינתי את מערכי השיעור שאכין, את הכישורים שאנסה לעזור לתלמידותיי לפתח, התכנים שאעסוק בהם ואורח החיים שאייצג בפניהן. כבר אז צפיתי שמערכות היחסים העמוקות והמשמעותיות שיירקמו ביני ובין התלמידות יהיו עבורי חלק משמעותי ומספק מהתפקיד — משהו שיתפתח, יש לקוות, עם הזמן, בטבעיות. עשרים ושתיים שנה לאחר מכן אני יכולה לקבוע בסיפוק שמערכות היחסים שזכיתי לטפח עם תלמידות כה רבות הן אכן החלק המתגמל ביותר בקריירה שלי. רבים מהקשרים הללו נמשכים כבר שנים, הרבה לאחר תום הלימודים, והבשילו לחברויות של ממש כאשר הנערות הצעירות הפכו לנשים בוגרות בפני עצמן.

יש להודות: באותו שלב עדיין לא הבנתי במה יהיו כרוכות מערכות יחסים אלה, ולא שיערתי את משך הזמן שיושקע בשיחות אישיות. שיחות אלה עסקו במגוון רחב של נושאים, אך דפוס מסוים בלט כמעט תמיד — התחלתי להבחין בכך שרובן התנהלו סביב קבלת החלטות גדולות, ושהתלמידה (או בשלבים מאוחרים יותר האישה) שמולי חשה מבולבלת והייתה זקוקה להכוונה ועצה בתהליך.

בשלבים הראשונים של הקריירה שלי הייתי מבועתת משיחות כאלה: לא הייתי בטוחה מה התפקיד שציפו ממני למלא בהן. מובן שלא רציתי לקבל החלטות במקום מישהו אחר; מדוע שארצה לקחת אחריות עליהן? ויותר מכך, אני גם מאמינה באמת ובתמים באוטונומיה אישית ובעיקרון שעל כל אדם להתוות בעצמו את מסלול חייו. עקרונות אלה גרמו לי להירתע באופן טבעי מניסיון להשפיע במישרין על החלטותיהם של אחרים. במקום זאת השתדלתי תמיד לכוון אותם להבין בעצמם מה הם באמת רוצים.

בה בעת מצאתי את עצמי מהרהרת בשאלה מה מייצר החלטות טובות, וגם חשבתי על החלטות שבעלי ואני קיבלנו יחד במשך השנים. בדיעבד זיהיתי כמה מרכיבים חשובים שסייעו לנו, בצמתים שונים שחייבו קבלת החלטות משמעותיות, להבין לאן אנו חותרים. לעיתים קרובות מרכיבים אלה סיפקו לנו תובנות וסייעו לנו להתקדם, ועם הזמן מצאתי שאני משתפת אותן בשיחות עם תלמידות וחברות. בספר זה אנסה כמיטב יכולתי לנסח ולתאר את מרכיבי ההחלטות שניתן, כך גילינו, להפיק מהם תועלת בחיינו ובחיי הזולת.

רבות מההחלטות הגדולות בחיינו אנו מקבלים בגיל צעיר — היכן ללמוד, באיזו קריירה לבחור ועם מי לבנות קן משפחתי. הן גם כוללות שאלות כמו היכן נגור, מתי להקים משפחה וכמה ילדים להביא לעולם. במובן זה הספר מתמקד באנשים מגיל שמונה־עשרה עד ארבעים וחמש, שלעיתים קרובות מתייסרים תחת כובד משקלן של החלטות הרות גורל בצמתים רבים בחייהם. רבות מהדוגמאות המובאות בספר מתייחסות בעיקר למחצית הראשונה של שכבת הגיל הזו, מפני שדווקא בתקופה זו של בגרות מוקדמת יש צורך חיוני בבניית אמון ביכולתנו לקבל החלטות טובות.

עם זאת אני סבורה שהספר ידבר לא רק אל צעירים. מטבע הדברים ההכרח לקבל החלטות גדולות קורא אותנו לסדר ומוסיף לאתגר אותנו גם בגיל העמידה ולאחריו: האם ומתי להחליף קריירה, איך להתמודד עם נישואים בעייתיים ועם פרישה לגמלאות; זאת לצד לבטים הנוגעים למערכות יחסים עם ילדים בוגרים ועם נכדים. ישנן גם החלטות מתמשכות שכולנו עומדים בפניהן במרוצת החיים — באילו אפיקים להשקיע את כספנו, איך לנהל את הזמן ביעילות, מתי לפנות לקבלת עזרה מקצועית, איך להתנהל מול בני משפחה ואיזו השקפה דתית לאמץ לעצמנו.

תקוותי היא שספר זה יהיה לעזר בדרכים שונות בעבור אנשים בכל שלב בחייהם. צעירים המצויים על סף החלטות מכריעות וחשים תקועים מבלי יכולת להחליט על הצעד הבא ימצאו בו כלים ממשיים שיסייעו להם להשתחרר מהסבך. אחרים, שמאחוריהם כבר שנים של החלטות מכריעות, ייעזרו בו כדי לנסח — בראש ובראשונה לעצמם — אינסטינקטים ותחושות בטן, חיוביים ושליליים, שעל־פי רוב קשה לבטאם במפורש. השפה שנקטתי בספר זה תסייע לחלק מהקוראים להבין טוב יותר מדוע הם מתחרטים או מתמרמרים על החלטות מסוימות שקיבלו בעבר, בעוד החלטות אחרות דווקא העצימו אותם והטעינו אותם באנרגיות חיוביות. הבהירות, שהיא פועל יוצא של תובנות אלה, תסייע לנו לא רק לפענח טוב יותר את תמונת העבר: היא גם תאפשר לנו להבין את עצמנו טוב יותר בהמשך, מתוך מודעות עצמית נכונה.

בסיכומו של דבר, ספר זה מיועד לשמש כחלק מארגז כלים בעבור כל מי שמוצאים את עצמם בעמדת ייעוץ לאחרים, שההכרעה מוטלת עליהם. מורים, מנהלים, מטפלים, מדריכים, חברים ובני זוג — שלא לומר הורים, סבים וסבתות — משמשים לעיתים קרובות כתובת לפניות לצורך התייעצות, ומתבקשים להביע את דעתם ולשתף את מחשבותיהם בהכוונה של תלמידים, לקוחות, חניכים, ילדים ונכדים, המתייצבים מול לבטים חשובים התובעים את הכרעתם. לצד פרקים על הורות וחינוך מתוך ביטחון ואמונה, הובאו בספר גם תרחישים (פיקטיביים וגם אותנטיים — שפרסומם הותנה בשינוי שמות הנפשות הפועלות) המכסים מִנעד רחב של מצבי חיים והחלטות. ראיתי לנכון לכלול תרחישים אלה בספר משום שיש בהם כדי להאיר גורמים וחששות המקשים ומבלבלים לעיתים קרובות אדם המנסה לברר מה, בעצם, הוא רוצה.

הבנה מעמיקה של גורמים אלה וחשיבה עליהם בהקשר העצמי — איך הם משפיעים עליי — יכולות לאפשר לכל אחד ואחת מאיתנו להנחות ולהדריך את הזולת לקראת החלטה מיטבית עבורו.

הספר שלפניכם איננו חיבור אקדמי או למדני, אלא הצגה של רעיונות המבטאים את מחשבותיי וניסיוני שלי בכל הקשור לאלמנטים שעל־פי ניסיוני מסייעים בקבלת החלטות. מכיוון שהמוטיב המרכזי בספר הוא השאיפה לעורר אצל הזולת ביטחון באינטואיציות שלו, אני מעודדת את הקוראים שאינם בהכרח מזדהים עם רעיונותיי ללכת בעקבות תחושות הבטן שלהם, למצוא גישות חלופיות הקרובות לליבם ולהסתמך עליהן.

כמו כן, תקוותי היא שקוראים רבים ימצאו בספר מקור למידע רב ומעצים שבעזרתו יקבלו החלטות מתוך ביטחון ושלווה, ולא חששות ופחדים; וכן כלים שיסייעו גם להם להדריך אחרים בכיוון זה.

הקדמה

"והעיקר — לא לפחד כלל"

בילדותי המוקדמת למדתי את השיר הידוע "כל העולם כולו גשר צר מאוד". מילים אלו של רבי נחמן מברסלב ממחישות את החוויה הקשה שאנו חווים לעיתים כאשר "כל העולם כולו" נדמה כמקום שמסוכן לחיות בו — סביבה מעיקה ובלתי יציבה. השיר מכיר בקיומו של פחד ואינו מתכחש לו, ובכל זאת מסתיים במסקנה — "והעיקר לא לפחד כלל". למרות שמדובר בתופעה טבעית ונורמלית, הפחד עלול בדרך כלל להקשות עלינו בהשגת מטרותינו ולמנוע מאיתנו לעשות את שאנו רוצים ויודעים שהוא נכון והכרחי.

בתחילת דרכנו, כשהיינו זוג צעיר ועמדו בפנינו החלטות רבות שהיינו צריכים להכריע בהן, בעלי יהודה נזכר במאמר פרי עטו של ההיסטוריון פרופ' מרדכי בְּרוֹיֶאר שהתפרסם בקיץ 1989 במגזין ג'ואיש אקשן (Jewish Action). ברויאר דן שם בפילוסופיה החינוכית של סבא־רבא שלו, הרב שמשון רפאל הירש (רש"ר). משפט אחד תפס את תשומת ליבו של יהודה, ושימש נושא לדיונים ארוכים בינינו על סוג המורים וההורים שקיווינו להיות: "בתחום החינוך, הבה נאפשר לאמון ולאמת — ולא לפַַּּחד — להנחות אותנו" (עמ' 8).

הרב הירש סבר כי אמון הוא הפכו של הפחד. אלא שלמרבה הצער, בניגוד לפחד, אמון איננו דבר־מה שמרגישים תמיד באינסטינקט. בטבענו הפחד הוא רגש חזק ודומיננטי יותר. כנראה משום שהוא ממלא בדרך כלל תפקיד חשוב בהגנה עלינו, רגשית או גופנית. אם נשקפת לנו סכנה, ולו גם מעטה, הפחד מתגנב אל הלב ובאופן פיזיולוגי מחייב אותנו להגיב מייד. אך לפעמים אנו רגישים מדי לפחדינו, נסחפים לתגובת יתר, וכך מאפשרים להם לשלוט בנו בקלות רבה. כשזה קורה, אנו עלולים למצוא את עצמנו מוצפים, מדוכאים וחסרי יכולת להתקדם. לעומת זאת כאשר הכוח המניע אותנו הוא אמון, קורה ההפך הגמור: אנו מתמלאים עוצמה ומתעוררת בנו מוטיבציה גדולה.

כשאני מלמדת אני משתדלת להדגיש רעיונות אלה, וכך גם מתברר לי שאנשים רבים מתקשים להאמין בעצמם. קושי זה משפיע במיוחד על צעירים בתקופתנו, ואולי ישנן סיבות ספציפיות לכך.

בעשורים האחרונים נערכו מחקרים רבים על שינויים במגמות חברתיות המשפיעות על יכולתנו לבטוח בעצמנו ובהחלטותינו. המחקר מצביע על כך שצעירים מתקשים יותר לבטוח באינסטינקטים שלהם ונתקעים לעיתים קרובות בהתלבטות איך להתקדם. אחד הגורמים לכך הוא העובדה שאנו חיים בעולם המציף אותנו באין־סוף אפשרויות, והמשימה לדלל אותן במטרה לברר מה רצוננו האמיתי עלולה להכביד. זאת ועוד, ככל שעומדות בפנינו אפשרויות רבות יותר, כך אנו מרוצים פחות מהחלטותינו. בספרו "פרדוקס הבחירה: למה יותר הוא פחות" (שראה אור ב־2004) מסביר הפסיכולוג האמריקני ד"ר בֶּארי שוורץ כיצד לא הצלחנו, מבחינה פסיכולוגית, לצאת נשכרים מהחירות והאוטונומיה הזמינים לנו היום יותר מבעבר. הטיעון הוא שכאשר ישנן אפשרויות בחירה כה מרובות, קשה מאוד להגיע לבד להחלטות, לקחת עליהן אחריות ולשמוח בהן.

יתר על כן, הסביבה הפלורליסטית שאנו חיים בה מעודדת אותנו לקבל ולאמץ מגוון רחב של רעיונות וגישות. האתיקה הכוללת סובלנות וכבוד (שהיא דומיננטית במיוחד באקדמיה, ואכן ראויה לשבח במובנים רבים) עלולה לגרום לנו להסס בקבלה, ולו גם של החלטות בסיסיות ביותר, מחשש שתתפרש מהן אמירה שיפוטית באשר לאפשרויות אחרות שנדחה. מה תעיד עליי ועל דעותיי בחירה באפשרות אחת ולא באחרת? האם אפשר ללמוד ממנה על דעתי על אנשים אחרים שבחרו באפשרות האחרת? אם אני בוחרת להאזין למוזיקה קלאסית, האם פירושו של דבר שאני מתנשאת על מי שמעדיפים ראפּּ? במאמר שהתפרסם ב־2014 בעיתון "ניו־יורק טיימס" תחת הכותרת "הדעות שלי כביכול", העלה נושא זה לדיון צעיר מאוניברסיטת ניו־יורק בשם זכרי פיין. הוא שאל: "כיצד האתוס של פלורליזם באוניברסיטאות מחבל ביכולתם של הסטודנטים לקבל החלטות מושכלות מחוץ לאולם ההרצאות — בעבודה, בפוליטיקה ואפילו באהבה?"

מחקרים אחרים מתעדים שינויים בדפוסי ההורות ואת ההשפעה שיש להם על יכולתם של ילדים לקבל החלטות. עם הזמן עברנו מדפוס של הורות סמכותנית, שבה "אבא יודע הכי טוב" (ולעיתים אף מנהיג משמעת קשה כדי להנחיל לילדיו ערכים, סטנדרטים ברורים וצייתנות), לדפוס של הוֹרוּת נינוחה ומתירנית בהרבה — לפעמים עד כדי כך שהורים מתקשים להפעיל סמכות וילדיהם מבולבלים ואינם מבינים את רצונותיהם ודרישותיהם.

נוסף על כך, גוברת התופעה של הורים המכרכרים סביב ילדיהם ומגוננים עליהם יתר על המידה מפני מכשולים ואתגרים כשהם מתבגרים. בשנת 1990 טבעו פוסטר קליין וג'ים פיי — רופאים המתמחים בפסיכיאטריית ילדים — את המונח "הורי הליקופטר" (helicopter parents) כדי לתאר הורים המפקחים על כל היבט בחיי ילדיהם בכל דרך אפשרית כדי להבטיח את הצלחתם בבית הספר, בקייטנה, בסיטואציות חברתיות ואפילו בעבודה. נכון שסגנון הורות זה עשוי להניב תוצאות קונקרטיות מיידיות, אך הוא עלול גם לגרום לכך שבטווח הארוך ילדים לא יצליחו לפתח אינסטינקטים שיסייעו להם לקבל החלטות טובות משלהם ולרכוש עצמאות.

בשנת 2019 טבעו העיתונאים קלייר קיין מילר ויונה אנגל ברומיץ' (במאמר ב"ניו־יורק טיימס") את המונח '"הורה מפלֵס־שלג" (snowplow parent) כדי לתאר הורה מגונן יתר על המידה, המנסה להבטיח שילדיו לעולם לא ייתקלו בכאב, קושי או כישלון. שורשה של גישה זו, כך נראה, מצוי בפחד מפני השלכות שליליות אפשריות על ילדים הנחשפים לקשיים. האירוניה היא שבדרך כלל דווקא ילדים להורים מגוננים מתבררים כעמידים פחות, והם מתקשים להתמודד עם תסכול ולפתור בעיות בעצמם. ילדים יכולים להיחשף להתמודדות משמעותית, ומתוכה להתבגר ולצבור ביטחון — תכונות נחוצות כדי שיוכלו לסמוך על עצמם ולקבל החלטות טובות בעצמם. יתרה מזאת, כאשר האדם חסר אמון בעצמו, הפחד בהכרח ימלא תפקיד גדול יותר בתהליך קבלת ההחלטות שלו.

נסכם: בנייה של ביטחון עצמי מעולם לא הייתה משימה פשוטה, ובתקופתנו היא אף קשה שבעתיים לנוכח גודש האפשרויות, הדגש על פלורליזם ודפוסי ההורות המשתנים. על כן מעולם לא היה צורך גדול יותר מבתקופתנו לחנך ולעודד לאמון.

כידוע, החיים בישראל נוטים לפעמים להיות מלחיצים ומפחידים. שגרה תחת איום תמידי של מלחמה וטרור, בצל ההכרה בשבריריות הקיום שלנו כאן, יכולה להיות סוחטת מבחינה רגשית ולהשפיע על יכולתנו להישען על אמון בעת קבלת החלטות. נוסף על כך, ישראלים רבים נחשפו, במידה זו או אחרת, לאירועים טראומטיים בשלבים מוקדמים ומכוננים בחייהם, והדבר יכול להשפיע על קבלת ההחלטות שלהם גם שנים רבות לאחר מכן.

יתרה מכך, חלק מהעלייה לישראל היה כרוך, לפחות מבחינתי, בצורך לנהוג בזהירות ולעמוד על המשמר במובן שהיה חדש עבורי, ולפעמים התחושה היא שהמנטליות הזו עלולה לזלוג להיבטים אחרים בחיים — ולהשפיע על הכול, החל בסגנון שבו מדברים על דברים כמו פוליטיקה ודת במרחב הציבורי וכלה בדרך של משא ומתן עסקי. שפה של אמון עשויה אפוא להיראות צורמת או נאיבית, או סתם לא במקום בארצנו הקטנטונת, שהחיים במזרח התיכון הפכו אותה לקשוחה בעל כורחה; אלא שבדיוק משום כך תחושתי היא ששפה כזאת עשויה להיות מאירת עיניים ואפילו מרעננת. לפעמים עצם המודעות לכוחות הפועלים בסביבתנו, עצם העובדה שמבטאים אותם במילים, יכולות לפקוח את עינינו לתהליכי החשיבה שלנו ולאפשר לנו לקבל החלטות שקולות יותר המבוססות על אמון.

ספר זה בוחן קשת של מצבים שבהם נתקלתי ביתרונותיה של הגישה הנשענת על אמון בקבלת החלטות. בין מועד פרסום ספר זה באנגלית (בחודש מאי 2021) ועד להוצאתו בגרסה עברית, חיי כולנו הושפעו באופן משמעותי ובדרכים שונות מאירועי 7 באוקטובר והשלכותיהם. התנסות זו עודדה אותי להוסיף פרק במהדורה העברית (פרק 17), המתייחס ישירות לאתגרים הייחודיים של קבלת החלטות בזמן מלחמה ובנסיבות חריגות אחרות.

מניסיוני, כאשר מלמדים אנשים לסמוך על עצמם, על האינסטינקטים העמוקים והאמיתיים ביותר שלהם ועל העולם הסובב, הם כמעט תמיד מקבלים החלטות טובות יותר, וכתוצאה מכך בסופו של דבר הם מאושרים יותר ומרוצים יותר. הניגוד בין "אמון" ל"פחד" מהדהד בכל תחומי החיים. מניסיוני האישי, גם כהורה וכמחנכת, ראיתי את ההשפעות שיכולות להיות כאשר נשענים בקבלת החלטות על אמון במקום על פחד, ואני מקווה שגם הקוראים יוכלו להפיק תועלת דומה מתובנה זו.

חלק א

תפקידו של אמון
בקבלת החלטות אישיות

פרק 1

פחדים נפוצים בעת קבלת החלטות

החיים מציבים בפנינו אין־ספור החלטות שיש לקבל. המכריעות שבהן — היכן ללמוד, עם מי להתחתן, באיזו קריירה לבחור והיכן לגור — ישפיעו על מסלול חיינו. אבל ישנן גם החלטות שהן פחות ברומו של עולם — איך לנצל את שעות הפנאי שלנו, מה ללבוש לראיון עבודה, את מי להזמין לסעודת שבת ומה להכין לארוחת ערב. כל החלטה עלולה להפוך לחוויה לא נעימה אם נטיל ספק בדרך שעשינו עד למסקנות. כמה טוב היה אילו יכולנו לסמוך על עצמנו שנקבל החלטות טובות, הלא כן?

לפני שנברר איך להגיע למצב בו נסמוך על עצמנו בזיהוי הגורמים התורמים לקבלת החלטות טובות באופן מושכל, נבחן כמה מהפחדים הנפוצים ביותר העלולים לצוץ במהלך ההכרעה. נבדוק כיצד לעיתים קרובות בכוחם של פחדים אלה להסיט אותנו מקבלת ההחלטות הטובות ביותר עבורנו. כאשר החלטותינו מתקבלות מתוך פחד, קשה הרבה יותר לקחת עליהן אחריות — במיוחד אם התוצאה אינה זו שקיווינו לה. אנו עלולים לחוות טינה, תסכול ואפילו כעס לנוכח מצב שמעולם לא רצינו בו באמת והגענו אליו רק משום שהפחד הניע אותנו, במקום ללכת בעקבות תחושה אינטואיטיבית המשקפת את רצוננו האמיתי. כתוצאה מכך, הכעס שמתגלה בנו — כלפינו או כלפי אחרים — פוגע ביכולתנו להתחבר ממקום פנימי להחלטות שקיבלנו ולהתקדם מהן הלאה בתחושה חיובית ובריאה.

כאשר ניצבות מולנו אפשרויות שונות, מתווספים להן פחדים עמוקים וכלליים יותר, העלולים על־פי רוב להפריע לנו לקבל החלטות טובות. פחדים אלה יכולים לבוא לידי ביטוי בדרכים רבות בצמתים שונים בחיים. בפרק זה נסקור אחדים מהנפוצים שבהם.

פחדים הנוגעים לדימוי העצמי שלנו 
לכל אחד מאיתנו יש נרטיב עצמי — הדרך שבה אנו תופסים את עצמנו ומבינים את הסיפור האישי שלנו. על בסיס נרטיב זה אנו יכולים להגדיר מרחב אפשרויות, שבגבולותיו החלטותינו מתקבלות. 

» צופיה: הישגיות־יתר
צופיה, סטודנטית לרפואה, הייתה הישגית מאוד. היא תמיד דחפה את עצמה עד לקצה יכולותיה, וכתוצאה מכך אורח החיים האינטנסיבי שניהלה היה עמוס ולחוץ. כשהחלה לצאת לדייטים, הבחורים שפגשה היו ברובם בעלי אופי דומה. כאשר חברה טובה הציעה לה את הלל, היא נדהמה ואף נעלבה: אומנם הוא היה ידוע כבחור מקסים, אך עבד כמחנך כיתה ה'. צופיה אפילו לא יכלה לדמיין מערכת יחסים עם אדם שהיא מיהרה להניח שאינו בעל שאיפות מקצועיות רבות ורצון להתקדם בחיים. "ברור לי שאני מתכוונת להתחתן עם אינטלקטואל רציני. התכונה הזאת פשוט מגדירה מי אני", היא חשבה לעצמה. "הזוי בכלל להעלות על הדעת שהלל יכול להתאים לי".

התפיסות המוקדמות שלנו על עצמנו ממלאות תפקיד בקביעת גבולות הגִזרה של האפשרויות שאנו מוכנים לשקול.

"ברור שאדם כמוני, ציוני נלהב, חייב להתגייס לפרויקט לאומי ולהתיישב בנגב כדי לבסס את האחיזה והמשילות שלנו שם..."

"נועדתי למלא תפקיד בכיר..."

"אני תמיד יודע מה אני רוצה. אם אני עדיין לא בטוח לגביה, למרות שאנחנו יוצאים כבר כמה חודשים, כנראה היא לא האחת..."

"אני אדם חזק ועצמאי. אין מצב שטיפול יכול לעזור לי".

אבל האם טרחנו לעצור רגע ולחשוב —

האם אני בכלל רוצה לגור בנגב?

האם אני רוצה לעסוק במקצוע הזה?

האם אני רוצה באמת לסיים את הקשר?

האם אני אכן רוצה להתמודד עם הקשיים האלה לגמרי לבדי?

מי קובע מה ראוי או אינו ראוי עבורנו? האם לא הגיוני יותר לקבל החלטה בעצמנו, לפי מה שנכון עבורנו כרגע, במקום להיות כבולים להגדרה שנתנו לעצמנו לפני שנה שנתיים, או אפילו בשבוע שעבר? האם לא מוטב להשאיר מקום למה שעמוק בלב אנו מרגישים שתואם את צרכינו ורצונותינו כאן ועכשיו, גם אם זה אינו משתלב במאה אחוז עם הדימוי העצמי שבנינו לעצמנו?

*המשך הפרק זמין בספר המלא*