על הארץ ועל המזון

סדרת הספרים “פרשנות ותרבות“

האדם הוא יש מפרש. בני אדם, יחידים וחברות, מנהלים את חייהם תוך פירוש מתמיד של מעשיהם, ערכיהם, עולמם ומכלול פעילותם. מעשה הפרשנות אינו רק נחלתם של חוקרי תרבות, אלא הוא בראש ובראשונה נחלתו של האדם הפועל בעולם והמנסה באופן מתמיד לתת פשר למרחבים השונים שבהם הוא פעיל. הפעילות הפרשנית היא אחד ממאפייניו הבולטים של הקיום האנושי. האדם הוא יש מפרש: כיצור חושב הוא אינו מסתפק בעשייה; אדרבה עשייתו מלווה בהסבר או בהבנה של מעשיו. אמנות הפרשנות משוקעת בדרך כלל בפעילות הפרקטית עצמה, היא אינה מתבלטת, ואינה מוארת באורה של התודעה וההכרה השיטתית.

ואולם לעתים קרובות נעשית הפרשנות למושא עצמאי; או אז מוסטת תשומת הלב ממרחב הפעילות המעשית אל המרחב התאורטי. מעבר זה מסמן את ראשיתה של העבודה השיטתית המושקעת בפענוח, בניתוח ובתיאור של מרחבי הפעילות האנושיים, שבהם מגולמת באופן מובלע פרשנות. העבודה השיטתית הזאת היא עבודתו של התאורטיקן, ההרמנויטיקן, והיא מציינת את הפיכת הפרשנות המובלעת בפרקטיקה למומנט עצמאי.

סדרת הספרים “פרשנות ותרבות“ עוסקת במומנטים פרשניים. הספרים הכלולים בה עוסקים במרחב הפרשנות על מכלול היבטיו: פרשנות של טקסטים ספרותיים, פילוסופיים, דתיים ואחרים, פרשנות של תרבויות וחברות, פרשנות של מוסדות חברתיים ושל מיתוסים, אתוסים, פרקטיקות וריטואלים. סדרת הספרים כולה מתייחדת באופייה הבין־תחומי, המתגבר על פרדיגמות הלקוחות מתחומי ידע תחומיים, ובניסיון להציע קריאה חדשנית ומאתגרת, המעוררת מחדש את השיח גם ביחס למה שנתפס כמובן ומוכר זה מכבר.

* * *

תת הסדרה “פָּנִים“ הכלולה בסדרת הספרים פרשנות ותרבות היא בעלת אפיונים ייחודים. המונח “פנים“ הוא הרמז לביטוי המדרשי “שבעים פנים לתורה“, וסדרה זו מציעה פנים רב־תרבותיים ופלורליסטיים המנכיחים את אופני הקיום היהודיים המגוונים. “פנים“ מתמקדת במחשבה יהודית עכשווית המתמודדת עם אתגרי הקיום היהודי בהווה. היא מבקשת להציע לפני הקוראים מחשבה יהודית חדשה, ששורשיה נטועים במורשת היהודית אבל נופה וענפיה ניזונים מההווה. “פנים“ מניחה כי ההווה מציב מכלול של ערכים, נורמות ודפוסי תודעה, המציבים אתגר מרכזי לתרבות היהודית כמסורת חיה. “פנים“ מבקשת ליצור ולעודד שיחה פתוחה, דינמית בין ההווה לבין העבר ובין העבר לבין ההווה. ספרי תת הסדרה יציגו עמדות מורכבות, ביקורתיות ומאתגרות. עניינה של “פנים“ הוא בהעצמת השיח על אודות היהדות והקיום היהודי בעת הזאת. לפיכך היא אינה מחויבת לעמדה או אמונה מסוימת אחת. מחויבותה הבלעדית היא פיתוח שיח פתוח ומאתגר על אודות היהדות במובנה הרחב.

“פנים“ מוקדשת לזכרו המבורך של דוד הרטמן, פילוסוף ומחנך, שעמל שנות דור על עיצובה של שפה יהודית מכבדת, רבת פנים שעניינה המרכזי ניסיון מתמשך לחשוב על הקיום היהודי ולעצבו בעת הזאת.

* * *

תרבות ישראל הקלאסית נוצרה בעידן קדם־מודרני ובהיעדר ריבונות ועצמאות יהודית. לפיכך, המפגש ההיסטורי שנוצר בין התרבות היהודית הקלאסית, הספרות הרבנית, המדרש, ההלכה וסידור התפילה, לבין העת הזאת יצר מצב קשה מנשוא: אדם הרואה עצמו מחויב לתרבות הקלאסית ולעברהּ ההיסטורי עומד נבוך מול אוזלת ידה של תרבות זו לתת מענה למציאות החדשה; מציאות השונה כליל מהעידן שבו היא עוצבה. התחום היחיד שנוצר, לכאורה, במסורת זו הוא מרחב החיים האישי, וגם בתחום זה מימוש המסורת הוא בעייתי. הוא מחייב את האדם לבחור בין הקשר החיים הקלאסי, החד־ממדי, לבין מכלול ההקשרים שבהם בני־אדם נוטלים חלק בעת הזאת. גם יהודי המחייב את תורת ישראל מוצא עצמו לא אחת בַּסתירה שבין מערך הנורמות והערכים של תורת ישראל לבין מערכות הערכים שלהן הוא מחויב כאדם, כיהודי וכפועל מוסרי.

ישעיהו ליבוביץ, שהכיר היטב את הסתירות שבין תורת לישראל לערכי ההווה, תבע מהמאמין לאמץ את הסתירות כיסוד המכונן את חיי האדם המאמין. אכן, רבים מאיתנו חווים בתוך סתירות. אבל סתירות אלה אינן נעשות לאידאל מעצב חיים. המחיר שבאימוץ אידאל זה הוא קשה מנשוא: חיי האדם נחלקים למדורים נפרדים, ותודעת הזהות האנושית הספציפית נהפכת לתודעה קרועה ומשוסעת. האני האנושי נעשה למסמן שמסומניו אינם מנהלים ביניהם שיג ושיח. איש מאיתנו אינו חי בפנומנליזם תודעתי. המונח “אני“ אינו שם של יחידות נפרדות שאין ביניהן קשר. אכן, הפילוסוף האנגלי דיוויד יום פירק את תודעת האני הרציף, וטען כי תודעה זו היא עיצוב של דמיוננו וכי אין לה מסומן כלשהו במציאות. ואולם, מאז יום ועד ימינו חזרה ונבחנה תזה זו. אף על פי שהוגים, בעיקר מהזרם הצרפתי הפוסט־מודרני, כמהים אליה ומהדהדים אותה בכתביהם, היא אינה משקפת כראוי את ניסיון חיינו הממשי. כבר ויטגנשטיין טען, בצדק, כי במצב שבו תאוריה נוגדת את המציאות, יש לדחות אותה ולאמץ את המציאות.

יהודים בני זמננו חיים במרחב חיים קיומי רב־תרבותי. הם חיים בקהילות תרבותיות שונות, המַפרות ומעצבות את עולמם. נקל להבין כי הגישה המסורתית למקורות אינה מצליחה לתת מענה מספק לשאלות הגדולות של עולמנו, וכי יש צורך בגישה חדשה, המשקפת הן מחויבות והן פתיחות. אריאל פיקאר מציע דרך חדשה. הוא טוען כי עלינו לדרוש את התורה ולדרוש מן התורה. עלינו ליצור מתוך המסורת מענה לצרכים שלנו כיחידים, כקהילות, כחברה וכמדינה. במובן עמוק, אריאל פיקאר, האמון על המסורת היהודית הקלאסית, מציע לקוראי הספר לשוב אל תרבות חז“ל, שהעמידו במרכז את דרשת הפסוקים שבמקרא, כמקור לחידוש ולשינוי. הפרשנות הדרשנית של חז“ל ביטאה הן מחויבות לתורה, והן את פתיחתה לאופקים חדשים. העוז לדרוש של חכמינו ז“ל מרשים באומץ האנושי. הם ראו עצמם כנושאי התורה, ובלשון הרמב“ן: “על הדעת שלהם [=של חכמים] הוא [=האל], נותן את התורה“.

מעשה הפרשנות הקלאסי הוא מעשה יצירה. בעולם הרבני הוא דעך זה מכבר. אבל בעולמה של היהדות הישראלית שלנו מעשה זה קם לתחייה בשנות ה־60 של המאה הקודמת, בין חברי חוג “שדמות“; חבורה של חברי קיבוץ שביקשו למצוא בתורת ישראל מקור והשראה לפתיחת אופקי מחשבה חדשים. חבורה זו התכנסה לימים ל“בית המדרש היהודי “ שבמכללת אורנים, ומאז ועד עתה היא מאירה את העבר הקלאסי באור חדש. לא אמנה כאן כרוכל את כל חברי הקבוצה שחוללו את המהפך, ואף לא את אלה שפעלו בעצמם מחוץ לחברה זו כמחוללי התהליך. אציין רק כמה שמות: חבריי יריב בן אהרון, מיכאל בהט ומאיר איילי ז“ל, וייבדלו לחיים ארוכים ומבורכים מוקי צור ואברהם שפירא, ובין הצעירים שי זרחי. סביבם וסביב חבריהם וחברותיהם, שפעלו באופן דומה, התחדש לימוד התורה כמקום של התחדשות ושל כינון זיקה.

אריאל פיקאר מצטרף לבניין מפואר זה, והוא — כתלמיד חכם מובהק וכבן־בית בתורת ישראל — מביא עמו לא רק את עולם הערכים המודרניים, אלא גם את עולמה של תורת ישראל מאז ומעולם. המשותף לפרקי הספר הוא העיסוק באתגרים הקיומיים של האדם, החברה והמדינה, בחינת המצאי במסורת היהודית לדורותיה, בדיקת משמעותו לצורכי ההווה, ודרישה מחדש של מקורות המסורת, בסיוע תובנות ממדעי החברה והרוח, על מנת שיוכלו להתמודד עם צורכי ההווה ולתת מענה לאתגריו.

לדבריו, המסורת היהודית לדורותיה ולגווניה היא מקור ההשראה. אך מקור הסמכות הוא האדם, הקהילה, הציבור והעם. בני־אדם הם שמעצבים את ההלכה לאור המסורת ולנוכח המציאות. בלא נורמות מקובלות על ציבור רחב, לא תתקיים — ובוודאי לא תתפתח — התרבות. יתר על כן, ללא הלכה הבנויה על לימוד המקורות והמסורות ועל דיאלוג והסכמה ציבורית, לא יישמר הרצף בין היהדות שלנו ליהדות של אבותינו ואִמותינו, והקשר בין יהודים בעלי תפיסות יהודיות שונות בארץ ובעולם עלול להיסדק. ההלכה התרבותית הישראלית לא באה לפגוע בתפיסות הלכתיות או במנהגים של קהילות ועדות שונות, אלא מציעה היבטים חדשים, לעתים נוסף על הנוהג הקיים ולעתים כאלטרנטיבה לו.

הספר שלפנינו נע בין שאלות אתיות של ייצור מזון וצריכתו ליחס הראוי לעבודה, בין שאלות של כלכלה וחברה ברמת המדינה לאתגר קליטת פליטים ומהגרים במדינת ישראל, בין שאלות של יחסי דת ומדינה, היחס בין רשויות לשלטון לאתגרים הכרוכים בפיקוח נפש במרחב הציבורי בשבת, ועוד.

אריאל פיקאר מציג בספרו את המסורת היהודית כמקור להשראה ולחידוש, ומזמין את הקורא להתמודד עם האתגרים של העולם המודרני באמצעות דיאלוג עם המסורת.

אבי שגיא
עורך

מבוא

התמורות העמוקות שעברו על העולם במהלך מאתיים השנים האחרונות השפיעו על כל תחומי החיים הפרטיים והציבוריים. בתוך שלל השינויים אני רואה בהקמתה של מדינת ישראל, מדינת הלאום הריבונית של העם היהודי ומדינה דמוקרטית לכל אזרחיה, את התמורה החשובה והמשמעותית ביותר לקיום היהודי.

זה כמה דורות אנו נדרשים לחשיבה מחודשת על אודות מקורות מסורת ישראל שנוצרו ברובם בעולם קדם־מודרני ובהיעדר ריבונות ועצמאות יהודית. הגישה המסורתית למקורות אינה מצליחה לתת מענה מספק לשאלות הגדולות של עולמנו, ויש צורך בגישה חדשה. בשורות הבאות אני מבקש לתאר את המשבר ולהציע דרך להתמודדות.

ההלכה במשבר

היהדות היא תרבות הלכתית, היא מתרגמת רעיונות לאורחות חיים לפרט ולכלל ומבקשת לממש בעולם המעשה את הערכים הגדולים שלה, המעצבים אדם וחברה. ערכים אלו מביאים לעולם חיים וברכה: “הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ“ (דברים ל, יט). כך ניסח זאת הרמב“ם: “מטרתה של התורה בכללותה היא שני דברים: תיקון הנפש ותיקון הגוף. תיקון הנפש הוא שהמון העם ישיגו דעות נכונות כפי יכולתם. [...] תיקון הגוף מתקיים בתיקון מצבי מחייתם אלה עם אלה“ (מורה נבוכים [מהדורת מקבילי], חלק שלישי, פרק כז). תיקון הגוף הוא הסדרת החיים החברתיים של בני האדם, שהם הבסיס למטרה העליונה יותר שהיא תיקון הנפש, היינו האמונות, הדעות והמידות הנכונות לקיום האנושי. במהלך ארוך של עשרות פרקים בחלק השלישי של מורה נבוכים מסביר הרמב“ם את טעמי המצוות ומראה כיצד כל מצוה וכל איסור באים אכן לתקן את הגוף, את החברה או את האמונה והמידות הטובות והראויות.

אלא שבחלוף הזמן, בעקבות תמורות רבות ומשמעותיות בקיום האנושי, הן ברמת הפרט הן ברמת החברה והמדינה, תחומים הלכתיים משמעותיים חדלו מלתקן את העולם, את הגוף ואת הנפש. זאת, לא מפני שאיננו מקיימים אותם בפועל, אלא בעיקר משום שהביצוע שלהם אינו רלוונטי לקיום האנושי. הנה דוגמה שאדון בה בהרחבה בספר זה: התורה מארגנת את המבנה הכלכלי־חברתי דרך מערכת מסועפת של מצוות הכרוכות בחקלאות הקדומה, הזעירה, המקומית. גם אם אנו ממשיכים לבצע את הלכות שמיטה, תרומות ומעשרות, לקט שכחה ופאה, אין להן כמעט השפעה על המבנה החברתי־כלכלי שלנו, שהחקלאות היא חלק זעיר ממנו, ואף היא השתנתה לחלוטין מאז ימי התורה וחז“ל. לפיכך, אף אם נקיים מצוות אלו בשלמותן הן לא ישפיעו על תיקון החברה, הגוף או הנפש. הצד השני של המשבר הוא שאין לנו מערכת יהודית־הלכתית הנותנת מענה לאתגרים הכלכליים והחברתיים של העידן המודרני. המשבר הוא, אפוא, כפול — ההלכה שאנו מקיימים אינה מממשת הרבה ממטרותיה בעולם החיים המודרני, ורבים מאתגרי החיים הממשיים אינם מקבלים מענה מהתורה אלא לעיתים ממערכות אחרות, מדינתיות, אזרחיות, וולונטריות וכדומה.

לתחושת המשבר יש שותפים מעטים. שהרי יהודים שאינם מתעניינים במסורת היהודית לא מוטרדים משאלות אלו. אין הם מאמינים שלתורה ולהלכה יש מה לתרום לחיים שלהם. לתפיסתם, חיי הציבור צריכים להתנהל לאור מערכות החוק והמשפט, ואת ענייני הפרט קובע האדם עצמו ולעצמו. מהצד האחר, יהודים שומרי הלכה עסוקים בעיקר באתגר ביצוע ההלכה כפי שהיא, בקיום המצוות ללא תלות, ואולי אף ללא ציפייה שההלכה תתקן את העולם. אבל יש יהודים, ואני ביניהם, הנמצאים בתווך. מחד גיסא יש לנו ציפיות גבוהות מתורת ישראל, מאידך גיסא אנו מודעים לכך שהרבה מהציפיות אינן מתממשות מההלכה כפי שהיא לפנינו.

זאת ועוד, המסורת היהודית כשלעצמה אינה מספיקה לבניית עולם של הגות ופתרונות מעשיים. המסורת היהודית בתקופות ובמרחבים שונים ורבים שאבה ידע ותובנות מתרבויות וחוכמות שהיו חיצוניות לה, והפכו בתהליכי פרשנות לחלק ממנה. בעת החדשה אנו חשים את הצורך בשילוב בין מקורות יהודיים לעולמות החוכמה של מדעי הטבע, הרוח והחברה. התמורה ההיסטורית אינה רק בשינוי פניה של המציאות, אלא גם בהבנה שרבות מן השאלות המטרידות אותנו קיימות בחברות אנושיות רבות, וכי לחוכמה האנושית פנים רבות, כפי שכבר לימדונו חז“ל: “חכמה בגויים — תאמין!“ (איכה רבה, ב).

כדי להתמודד עם האתגרים שהוצבו כאן עלינו לדרוש את התורה ולדרוש מן התורה. עלינו ליצור מתוך המסורת מענה לצרכים שלנו כיחידים, כקהילות, כחברה וכמדינה. המשותף לפרקי הספר הוא העיסוק באתגרים הקיומיים של האדם, החברה והמדינה, בחינת המצאי במסורת היהודית לדורותיה, בדיקת משמעותו לצורכי ההווה, ודרישה מחדש של מקורות המסורת בסיוע תובנות ממדעי החברה והרוח כדי שיוכלו להתמודד עם צורכי ההווה ולתת מענה לאתגריו.

אולם, להערכתי, תפיסת ההלכה הרווחת היום אינה יכולה להתמודד עם האתגרים הללו מפני שהיא כבולה למסורת פסיקה נוקשה וסגורה. היכולת לעדכן ולהתאים את ההלכה כך שאכן תבצע את תפקידה כמתקנת עולם, ושתוכל לתת מענה לצורכי הזמן כך שתהיה מקובלת על רוב הציבור, דורשת מהלך רעיוני נועז יותר, שאותו אסביר בשורות הבאות.

היהדות כתרבות

על־פי המסורת, ההלכה — ולכל הפחות יסודותיה — היא פרי ההתגלות האלוהית לעם ישראל במעמד הר סיני, והיא נתפרשׁה ועוצבה במהלך הדורות על־ידי חכמי ישראל. זוהי אמונה דתית המקובלת על חלק משמעותי של העם היהודי, אך לא על רובו. החילוניות המודרנית ואף גישות דתיות לא־אורתודוקסיות אינן מקבלות אמונה זו. בדברים הבאים אני מבקש לצעוד בעקבות תפיסה אחרת, והיא הגדרת ההלכה כמרכיב מרכזי בתרבותו של העם היהודי, שאותה יצר ויוצר העם בעצמו. כדי שתרבות לאומית תתקיים ותשגשג היא זקוקה לרעיונות, לסמלים, לטקסים ולנורמות מוסכמות. מחיים נחמן ביאליק למדנו שתרבות זקוקה לאגדה, אך לא פחות מכך היא זקוקה להלכה. תפיסה זו של היהדות ושל ההלכה כרוכה וקשורה בציונות ובהקמתה של מדינת ישראל, מדינת הלאום הריבונית של העם היהודי, שבה חיה הקבוצה היהודית הגדולה בעולם.

מקהילה למדינה

הקמת המדינה היא התמורה החיובית המשמעותית ביותר לעם היהודי זה דורות רבים. הגדרתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית היא שלב חדש ומלא אתגרים בקיום היהודי לדורותיו, מרחביו ועדותיו. למצב חדש זה שתי משמעויות עיקריות ביחס לתפיסה התרבותית של ההלכה. האחת, לראשונה זה דורות רבים יכולים יהודים לחוקק חוקים מחייבים ומערכות משפט ואכיפה שיבטאו את תרבותם ואת מורשתם. המשמעות האחרת קשורה להיבטי החיים התרבותיים שמעבר לחוק: השפה והסמלים, החגים והמועדים, האומנויות והרוח. עם ריבוני בארצו יכול לפתח את תרבותו ללא הפרעה וללא פחד, ולבטא את תרבותו בכל המרחבים הציבוריים, הקהילתיים והפרטיים.

אני מבקש אפוא לראות את ההלכה הישראלית כמורכבת משני רבדים עיקריים: האחד הוא ההלכה המשפטית — חוק המדינה המחייב את הכול, ואשר גורר אחריו גם אכיפה וענישה. האחר הוא ההלכה התרבותית, שהיא במהותה מקור השראה רב־גוונים הנתון לבחירתם של האדם ושל הקהילה שבה הוא חי.

ההלכה וחוקי המדינה

מדינת לאום ריבונית מחוקקת חוקים המבטאים את זהותה הלאומית. במדינת ישראל קיימים כמה חוקים חשובים שזה תפקידם. ראש וראשון להם הוא חוק השבות, המבטא את האחריות של מדינת ישראל לכלל העם היהודי. חוקים חשובים אחרים הם חוק שעות עבודה ומנוחה, המעגן את השבת ואת מועדי ישראל כימי חופשה מעבודה, וכך גם החוק הקובע כי השפה העברית היא שפה רשמית של מדינת ישראל.1 חוקים אלו הם הלכה יהודית במיטבה, מפני שהם מעצבים לדורות את הזהות היהודית, את קיומה ואת שגשוגה.

אך ההלכה המסורתית, ובעקבותיה גם ההלכה המודרנית, אינן עוסקות רק בהיבטים ייחודיים לעם היהודי. מאז ומעולם עסקה ההלכה בעיצוב מכלול החיים, ובתוך כך גם הסדרת חיי הציבור, זכויותיו וחובותיו של הפרט, והיחסים בין בני אדם. ההלכה הסדירה את דיני החוזים, הנזיקין, השכנים, הפועלים. ההלכה הסדירה את דיני המלך והסנהדרין, הנביא והכהונה, המלחמה והשלום.

תפיסת ההלכה הישראלית המוצעת כאן מבקשת לייצר קרבה גדולה יותר מזו הקיימת היום בין חקיקת הכנסת לבין המורשת היהודית. אין הכוונה להשלטת “דין תורה“, אלא לשימוש במסורת היהודית כמקור השראה תרבותי, לְשוני וערכי לחקיקה הישראלית. זאת ועוד, ההצעה היא ליצור רצף משמעותי יותר בין החקיקה לבין היבטים אחרים של התרבות, בין ההלכה המשפטית להלכה התרבותית שבה נדון כעת.

הלכה תרבותית

החוק המודרני מתערב רק לעיתים נדירות בחיים הפרטיים של האדם, של המשפחה ושל הקהילה. כך למשל, החוק הישראלי הנוגע לשבת עוסק אך ורק באיסור העסקת עובדים בשבת, אך בצדק אינו קובע דבר על אודות חייו הפרטיים של האזרח בשבת. חוק המדינה כמעט ואינו מתערב באופיין של התרבות והאומנות, אינו מתערב בערכים ובמנהגים שהורים מעניקים לילדיהם, וכדומה. תחומים אלו אינם שייכים לתקנת הציבור, וכל אדם בן־חורין לנהוג בהם כרצונו. אסור שהחוק יתערב ויכפה תרבות או דת. כל אלו שייכים לרובד האחר, הוולונטרי, הנתון לבחירה — זוהי ההלכה התרבותית.

הלכה תרבותית היא עולם שלם של אפשרויות, רבדים וגוונים, בדרגות שונות של מחויבות, הנוהגת, כבר עתה, הן במרחב הציבורי הן במרחבים הפרטיים והקהילתיים. כך למשל, ביום הכיפורים יש נוהג מקובל בישראל, שאינו מעוגן בחוק, שאין נוסעים בכלי רכב. זוהי הלכה תרבותית. כך גם מקובל, למשל, שאין עורכים מסיבות פרטיות ביום הזיכרון לשואה או לחיילי צה“ל, אף שאין בכך כל עבירה על החוק. באירועים ציבוריים במשך ימי החנוכה מקיימים טקסי הדלקת נרות חנוכה, בגנים ובבתי הספר מקובל שמתחפשים וחוגגים (יומיים לפני) את חג הפורים, וברוב טקסי הזיכרון בישראל נושאים תפילה ואומרים קדיש אף שאין כל חוק המחייב זאת. כל אלו הם התנהגות תרבותית של יהודים, איש אינו כופה אותה ויש דרכים רבות לממש ולחוות אותה. כך גם במישור הפרטי: ישראלים רבים עורכים, מרצונם החופשי ובדרכם, ליל סדר פסח, מקדשים על היין ומדליקים נרות שבת, אבלים יושבים שבעה, תינוקים נימולים ביום השמיני, ועוד כהנה וכהנה.

אך לדעתי אין די בכך. רובד זה של ההלכה התרבותית הישראלית זקוק לפיתוח מתמיד, לחשיבה ולניסוח. הצורך בחשיבה “הלכתית“ מחייב הבחנה בין ההיבטים המשפטיים וההיבטים התרבותיים והבנת הקשר ביניהם. נדרשת מחשבה על אודות ההבדלים בין מרחבי הקיום השונים: המרחב הציבורי, כיכר העיר ורחובותיה, המרחב השכונתי־קהילתי, הנושא במקרים רבים אופי ייחודי, והמרחב המשפחתי־ביתי. כדי לעצב תרבות לכל אחד ממרחבים אלו דרושים שותפות עמוקה ודיאלוג מתמיד בין בני ובנות המקום. לשם כך נדרשים לימוד מעמיק של המקורות, חשיבה יצירתית, ניסוח בהיר המציג את המסורות השונות ואת אפשרות הפרשנות והפיתוח שלהן, ובעיקר — הסברה וחינוך שיובילו להסכמות ציבוריות רחבות.

עקרונות ההלכה התרבותית הישראלית

המסורת היהודית לדורותיה ולגווניה היא מקור ההשראה להלכה הישראלית. אך מקור הסמכות הוא האדם, הקהילה, הציבור והעם. בני אדם הם שמעצבים את ההלכה לאור המסורת ונוכח המציאות. ללא נורמות מקובלות על ציבור רחב לא תתקיים, וודאי לא תתפתח, התרבות. ויש להוסיף, שללא הלכה הבנויה על לימוד המקורות והמסורות ועל דיאלוג והסכמה ציבורית לא יישמר הרצף בין היהדות שלנו לזו של אבותינו ואימותינו, והקשר בין יהודים בעלי תפיסות יהודיות שונות בארץ ובעולם עלול להיסדק. ההלכה התרבותית הישראלית לא באה לפגוע בתפיסות הלכתיות או במנהגים של קהילות ועדות שונות, אלא מציעה היבטים חדשים, לעיתים נוסף על הנוהג הקיים ולעיתים כאלטרנטיבה לו.

ההלכה התרבותית היא מודולרית. במשך הדורות התגבשו רבדים רבים ופרשנויות מגוונות למסורת היהודית. המגוון הגדול והיכולת לחדש ולפרש מאפשרים קיום מודולרי של ההלכה. אדם, משפחה או קהילה יכולים לעצב עבור עצמם את אורחות חייהם, ולעשות שימוש בחלקים שונים של האוצר הגדול של היהדות. בהקשר זה יש להבחין בין מרחבי הקיום השונים של האדם: אינה דומה ההלכה הנוהגת בביתו הפרטי של האדם לזו הנוהגת במרחבים ציבוריים והדורשת הסכמה של אנשים רבים ושונים. היא דורשת הסכמה ולא כפייה, מחייבת לימוד ושכנוע ולא סמכותנות.

ההלכה התרבותית אינה רשימה של “עשה“ ו“אל תעשה“, אלא בנויה על עקרונות וכללים שיכולים להתממש בדרכים שונות לפי יכולותיהם, צורכיהם ורצונותיהם של האדם והחברה. תפיסה זו מחייבת דינמיות, גמישות, והבנה שלאנשים שונים יש צרכים שונים ויכולות שונות.

ההלכה התרבותית הישראלית אינה בנויה על חרדה מפני הזר והאחר. היא מבוססת על ביטחון זהותי וקיומי כתוצאה משגשוגה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. ההלכה הישראלית היא הלכה של עם הריבון בארצו, ולכן אינה נזקקת להצבת גבולות ובניית חומות כפי שנדרשה לעשות בעת שעם ישראל לא היה ריבון ולא היה בארצו.

כדי לפתח הלכה ישראלית הן ביחס לחקיקה הן בהיבטים התרבותיים נדרש בית מדרש מתמיד, שבו ילמדו את המסורות היהודיות לדורותיהן ולגוניהן. התורה תידרש שוב ושוב כבימי חז“ל, יעוצבו וינוסחו הצעות חדשות להלכה הישראלית, ויתקיים שיח מתמיד של ליבון ובירור כדי לייצר הסכמה חברתית רחבה ככל האפשר. קיומה של הלכה זו דורש מערכת חינוכית של הנחלה והוראה לציבור הרחב ולדורות הבאים, והמשך הטיפוח של תלמידות ותלמידי חכמים שיובילו אותה בעתיד.

פיתוחה של ההלכה הישראלית, המשפטית והתרבותית, הוא אתגר ארוך טווח, שמטרתו להביא אותנו, העם היושב בציון, לשלבים הבאים של הציונות, שהיא תנועת ההתחדשות היהודית הגדולה והמצליחה ביותר זה דורות רבים. ספר זה מבקש לתרום למהלך זה.2 הספר ממשיך ברוחו וברעיונותיו את העבודה המשותפת של דב אלבוים ושלי בספרנו: שבת של חירות, ידיעות ספרים, תשפ“ה.

ולסיום כמה מילים אישיות. אני יהודי החי בעולם ומתבונן בו. אני חלק מהמעשה הציוני שהביא את הוריי ארצה כדי להקים בית במדינת ישראל. אני תוצר המהפכה המודרנית שהחלה באירופה בשלהי המאה ה־18. למדתי בישיבה וגם באוניברסיטה. אני מורה. מקור ההשראה המרכזי שלי הוא המסורות היהודיות לגוניהן ועולמות הידע במדעי הרוח והחברה שאותם למדתי. אני מנסה להבין את העולם ואת התורה, ומחפש את הדרך לתיקון עצמי ולתיקון החברה שבה אני חי. הספר שלפניכם אינו מחקר הממוקד בניתוח ובהבנת המציאות או המקורות בלבד. זוהי יצירה אישית הקוראת לפעולה ולשינוי.

מבנה הספר

בספר זה קיבצתי מאמרים ומחקרים שעבדתי עליהם בשנים האחרונות. הקורא הקפדן ימצא אי אלו חזרות ודמיון בין הפרקים, משום שרציתי לשמור על האפשרות לקרוא כל פרק בפני עצמו, כפי שנכתב במקור. בספר אני מתבונן במציאות חיינו, הפרטית והציבורית, מבקש לזהות את האתגרים העומדים בפנינו, ולגבש עמדה ערכית ומעשית כדי להתמודד עם הדרוש תיקון בעולמנו ולתקנו.

פרקיו השונים של הספר נעים במעגלי הקיום השונים. שמו של הספר והכותרת של פרקו הראשון מבטאים את חשיבות העיסוק במרכיבים הבסיסיים ביותר של הקיום האנושי. שני הפרקים הראשונים של הספר עוסקים במעשה התרבותי ובזיקתו לטבע ולארץ בכל הקשור בייצור המזון, בעיבודו ובאכילתו. בפרק זה אני מחפש השראה ממקורות היהדות לאתיקה של מזון ואכילה בימינו. המסורת עוסקת רבות בנושאים אלו, אך בתחומים רבים המציאות שעליה מדברת ההלכה אינה קיימת עוד, ולמציאות שאנו חיים אין מענה ישיר במסורת. פער זה הוא המרחב ליצירה ולחידוש. השמיטה, שלה מוקדש הפרק השני, היא דוגמה לפער הרחב בין הרעיון לבין המציאות הטכנולוגית המודרנית. בפרק זה אני מבקש להציע רעיונות חדשים למימוש ערכי השמיטה בימינו.

הפרק השלישי, שחותָם מגפת הקורונה עליו, עוסק בעולם העבודה המלווה את רוב חיינו הבוגרים. העבודה מעניקה לנו פרנסה, זהות, שייכות וכבוד, אך גם צער וכאב. משימת תיקון העבודה והפיכתה מקללה לברכה מוטלת על כל אחד ואחת מאיתנו. ההשראה לכך באה מן המסורת היהודית ומן הפילוסופיה והסוציולוגיה של העבודה בעידן המודרני.

הפרק הרביעי מניח את יסודות המחשבה על אודות רעיון החירות האנושית כמבוא לכל תפיסה מדינית וכלכלית. שמו של הפרק — פירמידת החירות — קובע את היחס בין החירויות השונות ואת ההיררכיה ביניהן. מדינת הלאום היהודית והדמוקרטית שעליה נדון בפרקים הבאים בנויה על רעיון החירות, המהווה את הבסיס שלה וגם את אבן הבוחן לצדקת דרכה.

הפרקים החמישי והשישי עוסקים ביצירה היהודית החשובה ביותר זה דורות רבים, והיא מדינת ישראל. בפרקים אלו כמעט ואין דיון במקורות יהודיים עתיקים מפני שהמוקד בהם הוא השאלות והאתגרים המאפיינים את מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי וכמדינה דמוקרטית לכל אזרחיה. הפרק החמישי מבקש להניח את היסודות הרעיוניים וההיסטוריים למדינת ישראל וללמוד מתוך עקרונות אלו כיצד על מדינת ישראל לפעול בתחומים פוליטיים שונים. הפרק השישי מתמקד באתגר היחסים בין הממסד הדתי למוסדות המדינה ולאזרחיה של ישראל.

הפרק השביעי מבקש לחשוב על כלכלה במדינה מודרנית. המעבר של העם היהודי מחיי קהילה לחיים במסגרת מדינה ריבונית מחייב מחשבה חדשה על שאלות של צדק חברתי וכלכלי. אין די במסורת היהודית על אודות הצדקה והמתנות לעניים, הכנסת האורחים וחובת החינוך כדי לכונן חברה הנוהגת על־פי כללי הצדק במסגרת מדינתית. המסורת היהודית תורמת רבות לעקרונות היסוד, אך מכאן ואילך יש לפתח השקפת עולם המבוססת הן על הפילוסופיה הפוליטית המערבית הן על ערכי היסוד של המסורת היהודית.

הפרק השמיני עוסק בשאלה שהעסיקה רבות את החברה הישראלית בשנת תשפ“ג, והיא שאלת האיזון והבקרה בין רשויות השלטון, ובמיוחד ביחס למעמדו של בית המשפט העליון בישראל. גם כאן משמשת המסורת היהודית לדורותיה מקור השראה מרכזי לחשיבה פילוסופית־פוליטית הרואה ערך רב בשותפות ובביזור בין הסמכויות השונות.

הפרק התשיעי עוסק בשאלת קליטתם של פליטים ומהגרי עבודה כאזרחים בישראל. הוויכוח הציבורי בעניין מוצג לא פעם כאילו אזרוח פליטים פוגע ביסוד היהודי של מדינת ישראל. פרק זה מבקש לטעון ההפך — דווקא המסורת היהודית והיחס שפיתחה למעמדו של גר תושב מחייבים קליטה, מוגבלת מספרית, במדינת ישראל.

הפרק העשירי עוסק בתמורה המשמעותית ביחס לשאלות של פיקוח נפש בשבת בהקשר מדינתי. המסורת היהודית בעיקרה עוסקת בדאגה לחייו של הפרט במצבי סכנה בשבת. הרחבת המבט למרחב המדינתי מחייבת שינוי בהגדרת מצב הסכנה והפעולות הנדרשות בעקבותיו.

* * *

העבודה על הספר הסתיימה בשלהי שנת תשפ“ג, לפני הטבח הנורא בשמחת תורה והמלחמה שפרצה בעקבותיו. דומני שגם לאחר סיומה של המלחמה נידרֵש לשוב לשאלות היסוד של הקיום היהודי והישראלי שספר זה מבקש להתמודד איתן. הספר מוקדש לזכרם של מאות רבות של ישראלים, נשים וגברים, יהודים וערבים, זקנים וילדים, אזרחים, חיילים ואנשי כוחות הביטחון השונים, אלה שהיו קורבן לטבח ואלה שנלחמו ומסרו נפשם לשמירה על ביטחונה ושגשוגה של מדינת ישראל.

אני תפילה לנחמתם של האבלים, לרפואתם של הפצועים, ולהשבתם במהרה של השבויים והחטופים.

תודות

אני מבקש להודות למכון שלום הרטמן, ביתי המקצועי זה שנים רבות, ולעומד בראשו — הרב ד“ר דניאל הרטמן, על התמיכה רבת־השנים בכלל, ועל התרומה להוצאתו של ספר זה, בפרט.

1 איני מתייחס כאן לחוק הלאום (חוק יסוד: ישראל — מדינת הלאום של העם היהודי), מפני שבנוסחו העכשווי הוא מתעלם במכוון מהיותה של ישראל מדינה דמוקרטית לכל אזרחיה. לדעתי, חוק היסוד היה צריך להיקרא: “ישראל — מדינה יהודית ודמוקרטית“, והיה צריך לקבוע שמדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי ומדינה דמוקרטית לכל אזרחיה ללא הבדל דת גזע ומין.

2 גרסה ראשונה של רעיון זה הופיעה במאמרי “צועדים לקראת הלכה ישראלית“, מוסף שבת של מקור ראשון, יט חשון תשפ“א, 6.11.2020.