תורת אחווה

הקדמה
 

ה"שפת אמת" (האדמו"ר השני מגור) מלמדנו שבכל איש טמונים דברי תורה מיוחדים שהוא יכול להוציא מהכוח אל הפועל, וזוהי מתנת הבורא יתברך לכל אחד לפי חלקו:

[...] אבל על ידי התורה יכולין למצוא כל אחד מקום שורשו. [...] כן יש לכל אחד מבני ישראל חלק מיוחד בתורה [...] על ידי התשוקה והרצון בחילא סגי, כמו בעל תשובה, יכולין לקפוץ למעלה ממדרגתן (במדבר ט תרל"ט).

אינני תלמיד חכם מובהק, אולם אני יהודי שומר מצוות (מה שמכונה "בעל בית") שעוסק שנים רבות בלימוד סדור של פרשיות השבוע ובכתיבת דברי תורה עליהן - בהוצאה מהכוח אל הפועל של דברי תורה לפי חלקי. הגעתי לכך בעקבות שנים רבות מאוד שבהן שימשתי בעל קריאה בבית הכנסת כמעט מדי שבת בשבתו, ולכן עסקתי תדיר בתוכן פרשיות השבוע. לעתים גם כתבתי דברים לאירועים שונים על פי רעיונות ופרשנויות על פרשת השבוע המתאימה.

אולם דברי תורה סדורים על כל פרשה ופרשה מפרשיות השבוע, כפי שהם מובאים בספר זה, נוצרו ונולדו רק בתקופת היותי גבאי בבית הכנסת של קהילתנו, "משכן אחווה". במסגרת תפקידי נהגתי להעביר לחברי הקהילה בכל שבוע עדכונים והודעות על מועדי התפילה, מועדי שיעורים, שמחות, ולהבדיל - אירועים מעציבים. ניסיתי לגוון ולהוסיף עניין להודעות השגרתיות והחדגוניות בשזירת דברי תורה קצרים ("ווארטים") מענייני פרשת השבוע. להפתעתי ולשמחתי, "ווארטים" אלו זכו להתעניינות ולתמיכה מצד מקבלי ההודעות. לכן, מדי שנה בשנה הרחבתי אותם בדברי תורה נוספים.

במקצועי העיקרי - רופא וחוקר - התמחיתי בחיפוש מקורות רלוונטיים בספרות הרפואית והמדעית לצורך גיבוש רעיונות אבחנתיים וטיפוליים חדשים בחולים, וכן לצורכי בניית תזה למחקר. יישמתי גישה זו גם בכתיבת דברי התורה על פרשיות השבוע. בכל פרשה גיבשתי מראש את דעתי על תוכן כלשהו מהפרשה, שעליו ביקשתי לכתוב ולהרחיב בעקבות רעיון מסוים, והבאתי ציטוטי פרשנים התומכים באותו הרעיון. השתדלתי להביא מגוון של דברי פרשנים - מסורתיים ומודרניים. הרעיונות שעסקתי בהם הביעו בעיקר היבטים שונים של מושג ה"אחווה": שוויון, מידות טובות, אהבת האחר, יחסי חברה תקינים ועוד.

גם לאחר שסיימתי את תקופת הגבאות המשכתי מדי שבוע בשבוע בכתיבה, בהרחבה ובהעמקה בדברי התורה על פרשיות השבוע - ובהעלאתם על הכתב. כך נוצרו במשך השנים דברי תורה הכוללים רעיון מרכזי אחד או שניים על כל פרשה ופרשה, בליווי ציטוטים פרשניים. דברי התורה הללו קובצו בספר זה.

שמו של הספר, "תורת אחווה", ניתן לו הן משום שהורתם ולידתם של דברי התורה בקהילת "משכן אחווה", הן בשל תכניו הסובבים סביב מושג האחווה.

בכתיבה על פרשות השבוע נעזרתי רבות ברעייתי הנאמנה מירי, שהגיהה באהבה ובקפדנות את דברי התורה ואף תרמה רבות בליטוש הרעיונות. אני מודה לה על כך מעומקי לבבי ונפשי. בני נעם־יועץ תרם גם הוא בעצה טובה ובנועם לכתיבה ולהבהרת הדברים בחלק מן הפרשיות.

הספר מוקדש למשפחתי האהובה - לבנַי ולבתי, לכלותַי ולחתני ולנכדַי החמודים והמתוקים שמכניסים אושר רב לחיי.

כמו כן הספר מיועד לחברי קהילתי, שבהשראתם נכתבו לראשונה דברי התורה הללו, ולחברי הרבים. ציפיותי הן שיעיינו בספר לקראת שבת, ואז ייזכרו בי ויזכרו אותי.

נוסף על כך הספר פונה לרוב רובו ורוב מניינו של עם ישראל, ואנוכי בתוכו, המכונה בפי (בהשאלה מתורתו של בעל התניא) "בינוני" - אנשים ונשים שיש להם רקע ביהדות, אך הם אינם בהכרח בני תורה מובהקים.

אני מקווה שמי שיקרא וילמד בספר ייהנה ואף יחכים ממנו משהו, ולקורא ינעם.

 חומש בראשית

פרשת בראשית
הבריאה, האדם ועבודת ה'
 

וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד
הפרשה פותחת בתיאור מעשה הבריאה. ביום השישי, לאחר שהושלמו כל מרכיבי העולם (חי, צומח ודומם) בחמשת ימי הבריאה הראשונים, נברא האדם, ולאחר בריאתו נאמר: "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד" (בראשית א, לא).

אומר על כך בעל ה"כלי יקר" בפירושו על הפסוק:

אף על פי שכבר הזכיר "כי טוב" ביצירת כל יום ויום, מכל מקום חזר כאן ואמר "והנה טוב מאוד" אחר יצירת האדם, להורות שכל הנבראים הקודמים לא נבראו כי אם בעבור האדם, ואף על פי שנאמר בהם "כי טוב" נאמר על שם העתיד, אבל לא היו עדיין במלואם וטובם עד שנברא האדם, אשר בעבורו נתהוו כולם, אז ראה ויספר "והנה טוב מאד".

לדברי ה"כלי יקר" העולם כולו נברא לצורך האדם, ולכן רק עם בריאת האדם ביום השישי הפך העולם למושלם. רק אז נאמר בלשון ייחודית "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד" (בראשית א, לא), בעוד שבשאר ימי הבריאה נאמר רק "כִּי טוֹב".

ואולם אפשר גם לפרש שהציון "טוֹב מְאֹד" הוא ציון המסכם את כל מרכיבי הבריאה ולא רק את בריאת האדם, כפי שכתב הרמב"ם: "ועל הכל אמר 'וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד' [...] והוא אמרו 'מאד', כי פעמים יהיה הדבר טוב ונאות לכוונתנו לעתו ואחר כן תכזב בו הכוונה. והוא הגיד שכל מה שנעשה בא נאות לכוונתו, ולא סר מהמשך כפי מה שכיוון בהם" ("מורה נבוכים" ג, יג). לדברי הרמב"ם כל מה שנברא תאם לתפקידו בשלמות ("מְאֹד") - לא רק לאותה השעה אלא עד עולם.

הגר"א ("אדרת אליהו" דף ז) מרחיב ומחזק את המשמעות האמונית של דברי הרמב"ם, ומלמד שישנם דברים שיכולים להיות טובים בפני עצמם - אך אינם טובים בהתחברותם לדברים אחרים. שונים הם מעשי הקב"ה, שטובים הם הן בפני עצמם הן בהתחברותם לזולתם, ועל כן, על כל פרט שנברא נאמר במקומו "כִּי טוֹב", וכשנשלמה הבריאה נאמר על כללותה "טוֹב מְאֹד". מכאן שלא רק בזכות בריאת האדם הפכה הבריאה ל"טובה מאוד" אלא גם בזכות השלמת כל חלקי הבריאה האחרים.

המלבי"ם מוסיף נופך שמתרכז דווקא במשמעות בריאת האדם:

"אולם מבואר כי אמר זה אחר בריאת האדם שהוא תכלית הבריאה, שאם נחשב כל נברא ונברא [= חי, צומח ודומם] בששת ימי הבריאה כעומד בפני עצמו, נמצא בכל אחד [גם] רע וחיסרון [...] אולם אחר שנברא האדם, שהוא תכלית הבריאה שכולם נבראו רק בעבורו, שבו כולם להיות טוב מאוד".

הרמב"ן מסכם ואומר: "ויש מפרשים כי מפני מעלת האדם הוסיף בשבח היצירה בו כי הוא טוב מאד".

גם ה"משך חכמה", המסתמך אולי על הרמב"ן, מבהיר כי לא בכדי הוגדר מעשה הבריאה "טוֹב מְאֹד" לאחר בריאת האדם, שכן בכוחו של האדם לרומם את הבריאה במעשיו לכדי "דרגת הצטיינות" כוללת - "וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד".¹

ואכן בתחילה היה הקב"ה מלא שמחה על בריאת האדם, אך עד מהרה הפכה השמחה לעצב, והתקווה לאכזבה: "וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם... וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ" (בראשית ו, ה-ו). אותו האדם שנועד להצטיינות יתרה מאכזב את הקב"ה במעשיו, עד כדי מחשבה לכלותו: "וַיֹּאמֶר ה' אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (שם פסוק ז). מכאן אנו למדים שקיום האדם בעולם תלוי במעשיו - ואלו נועדו לתיקונו של עולם.

תכלית תפקידו של האדם מתבהרת ביום השביעי, בסיום מעשה הבריאה ובשביתה מכל המלאכה "אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת". הרמח"ל ("אדיר במרום" עמ' ג) מפרש כי עם סיום הבריאה הותיר הקב"ה בידי האדם תפקיד חשוב - "לַעֲשׂוֹת", כלומר לדאוג לתיקון העולם ולהביא את הבריאה לתכליתה ולשלמותה הרוחנית על ידי מעשיו הטובים. זוהי זכות גדולה לאדם, אך היא מטילה עליו גם אחריות כבדה, שכן גורל העולם תלוי בפעולותיו.

עץ הדעת טוב ורע
כדי שמעשי האדם יביאו לתיקון העולם הם חייבים להיעשות בדעת ובתבונה. בפסוקים הבאים מפגישה אותנו הפרשה עם עץ הדעת טוב ורע הצומח בגן העדן, אך למרבה התמיהה האכילה מפריו נאסרת על ידי הקב"ה. מדוע נחשבת האכילה מן העץ - האמורה להקנות לאדם דעת ולהבדילו משאר בעלי החיים - לחטא?

רבנו בחיי מציין שבאכילת פרי עץ הדעת רכש האדם יכולת רצון ובחירה (שהיא מידה אלוהית), שפתחה לפניו אפשרות לבחור גם בדרך רעה:

אבל אחר שחטא ואכל מעץ הדעת היה לו רצון ובחירה לדעת טוב ורע [...] והיתה הבחירה בידם להרע או להטיב. זו מידת אלוהים ומידה טובה מצד אחד ורעה מצד אחר, כי היה לו לאדם הראשון בה יצר ותאווה ("רבנו בחיי על התורה", בראשית ב, ט).

לדעת הרמב"ם,² לפני חטא עץ הדעת היה האדם ברמה שכלית־אלוקית כזו שידע להבחין גם בין טוב לרע וגם בין אמת לשקר, ולכן לא היתה לו שום סיבה להפר את איסור הקב"ה ולטעום מפרי עץ הדעת. ואולם, משאכל מן הפרי ירד האדם לרמה שאפשרה לו להבחין רק בין טוב לרע. הרמב"ם מביע עמדה שלא ייתכן שחוסר ציות לה' יקנה לאדם יתרון כלשהו.

הנצי"ב מוסיף לטיעון זה של הרמב"ם נופך נוסף:

[...] שחוכמת אדם הנפלאה שהיה עד כה לא היה שכל אנושי וטבעי, אלא בשביל שהיה דבוק באלוהיו השיג הכול ברוח הקודש, אבל לא היה לו חוכמה אנושית ("העמק דבר" בראשית ג, ו).

הנצי"ב טוען שלפני חטא עץ הדעת היה האדם יכול להשיג הכול ולהבחין גם בין טוב לרע וגם בין אמת לשקר באמצעות עבודת ה' מאהבה ("בשביל שהיה דבוק באלוהיו השיג הכול ברוח הקודש"), אף שלא היתה לו דעת ("שכל אנושי וטבעי"). לאחר החטא נוספה לאהבה גם היראה, שהיא הממד השכלי. זה היה למעשה עונשו של האדם על חטא עץ הדעת - הוצאת עבודת ה' מכלל אהבה, המתבטאת בעבודת לב תמימה בלבד, והוספת היראה, המתבטאת בעבודת השכל.³ ואף על פי כן, היות שאהבת ה' ויראת ה' שלובות זו בזו ומזינות זו את זו, הרי שעבודת ה' מתוך יראה מביאה בסופו של דבר גם לעבודה מתוך אהבה.

כנראה שלא במקרה שזורות המילים "יראה" ו"אהבה" בתוך המילה "בריאה" - המגיעה לשלמותה ביצירת האדם. רק השילוב של יראה ואהבה מביא את האדם לעבודת ה' השלמה, תכלית בריאתו, ועל כן אנו מבקשים יומיום: "ויחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך".⁴