ליצור כדי להיות : היצירה כדרך חיים

שום דבר בספר הזה

אינו אמת ידועה.

אלה הרהורים על דברים שהבחנתי בהם —

לא עוּבדות, אלא מחשבות.

כמה מהרעיונות עשויים לדבר אליכם,

אחרים אולי לא.

מעטים עשויים לעורר ידיעה פנימית

ששכחתם שיש לכם.

השתמשו במה שמועיל לכם.

עזבו את השאר.

כל אחד מהרגעים האלה

הוא הזמנה

לבירור נוסף:

הצעה להתבוננות עמוקה יותר,

מרחוק, או מקרוב.

פתיחת אפשרויות

להוויה חדשה.

כל אחד הוא יוצר

מי שאינם עוסקים באמנות במובן המסורתי של המילה עלולים להירתע מלכנות את עצמם אמנים. הם עשויים לראות ביצירתיות דבר שהוא יוצא מגדר הרגיל או מעבר ליכולותיהם. ייעוד של אנשים מעטים ומיוחדים שנולדו עם הכישרונות הללו.

למרבה המזל, אין זה כך.

יצירתיות אינה יכולת נדירה. היא אינה בלתי נגישה. יצירתיות היא היבט בסיסי של היותנו אנושיים. זו זכות מלידה. והיא ניתנת לכולנו.

יצירתיות אין פירושה יצירת אמנות ותו לא. כולנו עוסקים במעשה היצירה מדי יום ביומו.

ליצור פירושו לממש דבר מה שלא היה כאן קודם. זו יכולה להיות שיחה או פתרון לבעיה, פתק לחבר, ארגון מחדש של הרהיטים בחדר, נסיעה במסלול חדש בדרך הביתה כדי להימנע מפקקים.

לְמה שאתם יוצרים לא מוכרחים להיות עדים. הוא לא מוכרח להיות מוקלט, להימכר או להיות ממוסגר בזכוכית כדי שייחשב יצירת אמנות. עצם המצב הקיומי היום־יומי שלנו, הופך אותנו מלכתחילה ליוצרים במובן העמוק ביותר. אנחנו יוצרים את חוויית המציאות שלנו ומרכיבים את העולם כפי שאנו תופסים אותו.

בכל רגע, אנחנו שקועים בשדה של חומר בלתי מוגדר שחושינו מלקטים ממנו פתיתי מידע. העולם שמחוץ לנו, כפי שאנו תופסים אותו, אינו מתקיים ככזה. באמצעות סדרת תגובות חשמליות וכימיות, אנחנו מייצרים מציאות פנימית. אנחנו יוצרים יערות ואוקיינוסים, חום וקור. אנחנו קוראים מילים, שומעים צלילים ומגבשים פרשנויות. ואז, בבת אחת, אנחנו מפיקים תגובה. וכל זה בעולם שהוא פרי יצירתנו.

בין אם אנחנו יוצרים אמנות באופן רשמי ובין אם לא, כולנו חיים כאמנים. אנחנו קולטים, מסננים ואוספים נתונים, ואז אוצרים חוויה עבור עצמנו ועבור אחרים, בהתבסס על מערך המידע הזה. במודע או שלא במודע, עצם עוּבדת היותנו חיים, הופכת אותנו למשתתפים פעילים בתהליך המתמשך של הבריאה.

לחיות כאמן זו דרך להיות בעולם. דרך של קליטה. תרגול של תשומת לב. חידוד הרגישות שלנו כדי שתהיה קשובה ותקלוט את המעודנים שבתווים. חיפוש אחר מה שמושך אותנו ומה שמרחיק אותנו. הבחנה ברגשות המתעוררים בנו והבנה לאן הם מובילים.

בכל בחירותיכם המוּדעוֹת, אתם משווים לחייכם צורה של ביטוי עצמי. אתם מתקיימים כישות יצירתיות ביקום יצירתי. יצירת אמנות ייחודית שאין שנייה לה.

התכווננות

חשבו על היקום כעל התפתחות יצירתית נצחית.

עצים פורחים.

תאים משתכפלים.

נהרות יוצרים יובלים חדשים.

העולם פועם באנרגיה יצרנית, וכל מה שקיים על פני כדור הארץ מוּנע מכוחה של האנרגיה הזו.

כל ביטוי של התפתחות זו מְבצע עבודה משלו למען היקום, כל אחד בדרכו, נאמן לדחף היצירתי שלו.

בדיוק כשם שעצים מצמיחים פרחים ופירות, כך האנושות יוצרת יצירות אמנות. גשר שער הזהב, האלבום הלבן, גרניקה, איה סופיה, הספינקס, מעבורת החלל, האוטובאן, "אור הירח", הקולוסיאום ברומא, מברג פיליפס, האייפד, פילדלפיה צ'יז סטייק.

התבוננו סביבכם: יש כל כך הרבה הישגים מדהימים הראויים להערכה. כל אחד מהם הוא ביטוי של אנושות הנאמנה לעצמה, כשם שיונק הדבש נאמן לעצמו כשהוא בונה קן, ועץ אפרסקים נאמן לעצמו כשהוא נושא את פירותיו, וענן נימבוס — כשהוא ממטיר גשם.

כל קן, כל אפרסק, כל טיפת גשם וכל יצירה גדולה שונים זה מזה. יש עצים שנראה שהם יוצרים פירות יפים יותר מעצים אחרים, ואנשים מסוימים עשויים להיראות כמלחינים יצירות גדולות יותר מאחרים. הטעם והיופי הם בעיני המתבונן.

איך הענן יודע מתי להמטיר גשם? איך העץ יודע מתי מתחיל האביב? איך הציפור יודעת מתי הזמן לבנות קן חדש?

היקום מתפקד כמו שעון:

לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם:

עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת עֵת לָטַעַת וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ:

עֵת לַהֲרוֹג וְעֵת לִרְפּוֹא עֵת לִפְרוֹץ וְעֵת לִבְנוֹת:

עֵת לִבְכּוֹת וְעֵת לִשְׂחוֹק עֵת סְפוֹד וְעֵת רְקוֹד:

עֵת לְהַשְׁלִיךְ אֲבָנִים וְעֵת כְּנוֹס אֲבָנִים (קהלת, ג')

המקצבים הללו לא נקבעים על ידינו. כולנו נוטלים חלק במעשה יצירה גדול יותר שלא אנחנו מנהלים. אנחנו מנוהלים. האמן פועל בלוח זמנים קוסמי, בדיוק כמו הטבע כולו.

אם יש לכם רעיון שאתם מתלהבים ממנו ואינכם מעניקים לו חיים, אין זה נדיר שאותו רעיון ימצא דרך לבוא לידי ביטוי דרך יוצר אחר. זה לא משום שהאמן האחר גנב את הרעיון שלכם, אלא מכיוון שהגיע זמנו של הרעיון הזה.

בהתגלגלות הגדולה הזו, רעיונות ומחשבות, תימות, שירים ויצירות אמנות אחרות קיימים באֶתֶר ומבשילים לפי לוח הזמנים, מוכנים למצוא ביטוי בעולם הפיזי.

כאמנים, תפקידנו לשאוב את המידע הזה, להתמיר אותו ולחלוק אותו. כולנו משמשים מתרגמים של המסרים שהיקום משדר. האמנים הטובים ביותר נוטים להיות אלה שמצוידים באנטנה הרגישה ביותר לקליטת האנרגיה המהדהדת ברגע מסוים. אמנים גדולים רבים מפַתחים בהתחלה אנטנה רגישה, לא כדי ליצור אמנות אלא כדי להגן על עצמם. הם צריכים להגן על עצמם משום שהכול מכאיב יותר. הם מרגישים הכול בצורה עמוקה יותר.

אמנות מגיעה לעתים קרובות בצורת תנועות. אדריכלות הבאוהאוס, האקספרסיוניזם המופשט, קולנוע הגל החדש הצרפתי, שירת דור הביט, פּאנק רוק — אלו כמה דוגמאות מההיסטוריה הקרובה. תנועות אלו מופיעות כמו גל; יש אמנים שמסוגלים לקרוא את התרבות ולמקם את עצמם כך שיוכלו לרכוב על הגל הזה. אחרים עשויים לראות את הגל ולבחור לשחות נגד הזרם.

כולנו אנטנות למחשבה יצירתית. יש שְדרים חזקים, אחרים יכולים להיות חלשים. אם האנטנה שלכם אינה מכווננת ברגישות, סביר שתאבדו את הנתונים בתוך כל הרעש. במיוחד מאחר שהאותות המשודרים הם לעתים קרובות עדינים יותר מהתוכן שאנו אוספים באמצעות מודעות חושית. הם אנרגטיים יותר משהם ניתנים למישוש, ונתפסים באופן אינטואיטיבי יותר משהם מתועדים באופן מודע.

רוב הזמן, אנחנו אוספים נתונים מהעולם באמצעות חמשת החושים. עם המידע שמועבר בתדרים גבוהים יותר, אנחנו מְתעלים חומר אנרגטי שלא ניתן לתפוס באופן פיזי. זה נוגד את ההיגיון, באותו אופן שאלקטרון יכול להיות בשני מקומות בו־זמנית. האנרגיה החמקמקה הזאת היא רבת ערך, אף שמעט אנשים פתוחים דיים כדי לאחוז בה.

כיצד אנחנו קולטים אות שלא ניתן לשמוע או להגדיר? התשובה היא לא לחפש אותו. אנחנו גם לא מנסים לחזות או לנתח את דרכנו אליו. במקום זאת, אנחנו יוצרים מרחב פתוח המאפשר זאת. חלל שהוא כה משוחרר מהמצב התודעתי הרגיל העמוס־מדי שלנו, שהוא מתפקד כוואקום. שואב אליו את הרעיונות שהיקום מעמיד לרשותו.

חירות כזאת אינה קשה כל כך להשגה כפי שאפשר לחשוב. לכולנו יש אותה בהתחלה. כילדים, אנחנו חווים הרבה פחות הפרעות בין קבלת רעיונות לבין ההפנמה שלהם. אנחנו מקבלים מידע חדש בהנאה, במקום ליצור השוואות בינו לבין מה שאנחנו כבר מאמינים בו; אנחנו חיים את הרגע במקום לדאוג לגבי ההשלכות העתידיות; אנחנו ספונטניים יותר משאנחנו אנליטיים; אנחנו סקרנים, ולא שחוקים. אנחנו חשים התפעמות אפילו כלפי החוויות הרגילות ביותר בחיים. עצב עמוק והתרגשות עזה יכולים להתחלף תוך רגעים ספורים. אין העמדת פנים ואין היקשרות לְסיפור.

אמנים שמסוגלים ליצור ללא הרף יצירות גדולות לאורך חייהם מצליחים לעתים קרובות לשמר את התכונות הילדותיות הללו. תרגול של הוויה המאפשרת לכם לראות את העולם דרך עיניים תמימות שלא הושחתו, יכול להעניק לכם את החירות לפעול תוך התאמה ללוח הזמנים של היקום.

כל הרעיונות מגיעים בזמנם,
והם מוצאים דרך
לבטא את עצמם דרכנו.

מקור היצירתיות

אנחנו מתחילים בהכול:

כל מה שנראה,

כל מה שנעשה,

כל מה שחשבו עליו,

כל מה שהורגש,

כל מה שדומיין,

כל מה שנשכח,

וכל מה שטרם נאמר או היה למחשבה

בתוכנו.

זהו חומר המקור שלנו, וממנו אנחנו בונים כל רגע יצירתי.

התוכן הזה לא מגיע מתוכֵנו. המקור נמצא שם, בחוץ. זו חוכמה שמקיפה אותנו, מתנה בלתי־נדלית וזמינה תמיד.

אנחנו חשים בו, זוכרים אותו או קשובים אליו, לא רק באמצעות החוויות שלנו. אלה יכולים להיות חלומות, אינטואיציות, שברי תת־הכרה או דרכים אחרות, שעדיין אינן ידועות, שבאמצעותן החוץ מוצא את דרכו פנימה.

תודעתית, נראה שהחומר הזה מגיע מבפנים. אבל זאת אשליה. ישנם שברים זעירים של אותו מקור רחב ידיים, המאוחסן בתוכנו. פתיתים יקרי ערך אלה עולים מתוך תת המודע כמו אדים, ומתעבּים לכדי היווצרות של מחשבה. רעיון.

אפשר לחשוב על מקור כעל ענן.

עננים לעולם לא באמת נעלמים. הם משנים צורה. הם הופכים לגשם ונעשים חלק מהאוקיינוס, ואז מתאדים וחוזרים להיות עננים.

אותו הדבר נכון לגבי אמנות.

אמנות היא מחזוריות של רעיונות אנרגטיים. מה שגורם להם להיראות חדשים הוא ההשתלבות השונה שלהם בכל פעם שהם חוזרים. אין שני עננים זהים.

זו הסיבה שכאשר אנחנו נפעמים מיצירת אמנות חדשה, היא יכולה לגעת בנו ברמה עמוקה יותר. אולי זהו המוּכּר, שחוזר אלינו בצורה לא מוּכּרת. ואולי זה אכן משהו לא ידוע שלא הבנו שאנחנו מחפשים. חלק חסר בפאזל שאין לו סוף.

להפוך משהו מרעיון
למציאות
יכול לגרום לו להיראות קטן יותר.
הוא משתנה והופך ממשהו שאינו מהעולם הזה למשהו גשמי.

לדמיון אין גבולות.
לעולם הפיזי — יש.
העבודה מתקיימת בשניהם.

מוּדעוּת

ברוב הפעילויות היום־יומיות שלנו אנחנו בוחרים מה שעל סדר היום ומפַתחים אסטרטגיה להשגת המטרה שלפנינו. אנחנו יוצרים את התוכנית.

מודעוּת נעה בצורה אחרת. התוכנית מתרחשת סביבנו. העולם הוא העושׂה, ואנחנו העֵדים. יש לנו מעט שליטה, אם בכלל, על התוכן.

מתנת המוּדעוּת מאפשרת לנו להבחין במה שמתרחש סביבנו ובתוכנו ברגע הזה. ולעשות זאת ללא היקשרות או מעורבות. אנחנו עשויים לזהות תחושות גופניות, מחשבות ורגשות חולפים, צלילים או רמזים חזותיים, ריחות וטעמים.

באמצעות התבוננות מנותקת, המודעוּת מאפשרת לפרח שנצפַּה לחשוף עוד מעצמו, ללא התערבותנו. זה נכון לגבי כל הדברים.

מודעוּת היא לא מצב שאפשר לכפות. מושקע בה מעט מאוד מאמץ, אם כי התמדה היא המפתח. זהו דבר שמאפשרים לו באופן אקטיבי לקרות. זו נוכחות עם מה שמתרחש בהווה הנצחי, וקבלה שלו.

ברגע שאתם מתייגים היבט כלשהו של מקור, אתם כבר לא שמים לב אליו, אלא חוקרים. זה נכון לגבי כל מחשבה ששולפת אתכם מהנוכחות בעזרת מושא המודעוּת שלכם, בין אם מדובר בניתוח שלו או פשוט בהיותכם מודעים לכך שאתם מודעים. ניתוח אנליטי הוא פונקציה משנית. המודעות מתרחשת תחילה כחיבור טהור עם מושא תשומת הלב שלכם. אם משהו נראה לי מעניין או יפה, אני קודם כל חי את החוויה הזו. רק אחר כך אוכל לנסות להבין אותה.

למרות שאיננו יכולים לשנות את מה שאנחנו שמים לב אליו, אנחנו יכולים לשנות את היכולת שלנו לשים לב.

אנחנו יכולים להרחיב את המודעות שלנו ולצמצם אותה, לחוות אותה בעיניים פקוחות או עצומות. אנחנו יכולים להשקיט את הפְּנים שלנו כדי שנוכל לתפוס יותר מהחוץ, או להשקיט את החוץ כדי שנוכל לשים לב יותר למה שמתרחש בפנים.

אנחנו יכולים להתבונן כל כך מקרוב במשהו, עד שהוא מאבד את המאפיינים שהופכים אותו למה שהוא, או להתרחק עד כדי כך שהוא ייראה כמו משהו חדש לגמרי.

גודלו של היקום הוא כגודל תפיסתנו אותו. כשאנחנו מטפחים את המודעות שלנו, אנחנו מרחיבים את היקום.

זה מרחיב את ההיקף, לא רק של החומר העומד לרשותנו כדי שניצור ממנו, אלא גם של החיים שאנחנו זוכים לחיות.

היכולת להתבונן לעומק
היא שורש היצירתיות,
לראות מעבר לרגיל ולארצי
ולהגיע למה שבלעדיה היה בלתי נראה.

כלי הקיבול והמסנן

לכל אחד מאיתנו יש מְכָל פנימי. הוא מתמלא בנתונים ללא הרף.

הוא מכיל את סך המחשבות, הרגשות, החלומות והחוויות שלנו בעולם. בואו נקרא לו "כלי הקיבול".

מידע לא נכנס ישירות לתוך כלי הקיבול, כמו גשם הממלא חבית. תחילה הוא מסונן בדרך שהיא ייחודית לכל אחד מאיתנו.

לא הכול עובר דרך המסנן הזה. ומה שכן עובר דרכו, לא תמיד עושה זאת בצורה נאמנה.

לכל אחד מאיתנו יש שיטה משלו לצמצם את המקור. שטח הזיכרון שלנו מוגבל. החושים שלנו לא פעם טועים בקליטת נתונים. ולמוח שלנו אין די כוח עיבוד כדי לקלוט את כל המידע הסובב אותנו. החושים שלנו יהיו מוצפים באור, צבע, צליל וריח. לא נוכל להבחין בין אובייקט אחד לאחר.

כדי לנווט את דרכנו בעולם הנתונים העצום הזה, אנחנו לומדים בשלב מוקדם בחיינו להתמקד במידע שנראה חיוני או מעניין במיוחד. ולהתעלם מכל השאר.

כאמנים, אנחנו מבקשים לשחזר את התפיסה הילדותית שלנו: מצב תמים יותר של פליאה והערכה שאינו קשור לתועלת או להישרדות.

המסנן שלנו מפחית בהכרח אינטליגנציית מקור על ידי מתן פרשנות לנתונים שמגיעים, במקום לתת להם לעבור בחופשיות. כאשר הכלי מתמלא ברסיסים המחודשים הללו, נוצרות מערכות יחסים עם החומר שכבר נאסף.

מערכות יחסים אלו מניבות אמונות וסיפורים. הם יכולים לעסוק במי שאנחנו, באנשים שסביבנו ובטבעו של העולם שאנחנו חיים בו. לבסוף, הסיפורים הללו מתלכדים לכדי תפיסת העולם שלנו.

כאמנים, אנחנו רוצים לאחוז בעדינות בסיפורים הללו ולמצוא מקום לכמות המידע העצומה שלא נכנסת בקלות לתחומי מערכת האמונות שלנו. ככל שנוכל לקלוט יותר נתונים גולמיים, וככל שנמעט לעצב אותם, כך נתקרב יותר לטבע.

אפשר לחשוב על מעשה היצירה כעל היכולת לקחת את כל התוכן שבכלי הקיבול כחומר פוטנציאלי, לבחור באלמנטים שנראים שימושיים או משמעותיים ברגע נתון, ולתת להם ייצוג.

זהו מקור שעובר דרכנו והופך לספרים, סרטים, מבנים, ציורים, ארוחות, עסקים — כל פרויקט שאנחנו עוסקים בו.

אם נבחר לחלוק את מה שאנחנו יוצרים העבודה שלנו תוכל לחזור ולהפוך לחומר מקור עבור אחרים.

מקור נעשה זמין.

המסנן מסנן.

כלי הקיבול מקבל.

ולעתים קרובות זה קורה מחוץ לשליטתנו.

מועיל לדעת שניתן לעקוף את מערכת ברירת המחדל הזאת. אם נתאמן, נוכל לשפר את הממשק שלנו עם המקור ולהרחיב באופן קיצוני את יכולת הקליטה של כלי הקיבול. החלפת כלי הנגינה היא לא תמיד הדרך הקלה ביותר לשנות את המוזיקה, אבל היא יכולה להיות העוצמתית מכולן.

זה לא משנה באילו כלים אתם משתמשים כדי ליצור,
הכלי האמיתי הוא אתם.
ודרככם,
היקום המקיף אותנו
מתבהר ומתמקד כולו.

הבלתי נראה

לפי ההגדרה המקובלת, מטרתה של האמנות היא ליצור חפצים פיזיים ודיגיטליים. למלא מדפים בכלי חרס, בספרים ובתקליטים.

אף שאמנים בדרך כלל לא מודעים לכך, היצירה שהם מפיקים היא תוצר לוואי של תשוקה גדולה יותר. אנחנו לא יוצרים כדי לייצר או למכור מוצרים חומריים. מעשה היצירה הוא ניסיון להיכנס למרחב מסתורי. כמיהה להתעלות. מה שאנו יוצרים מאפשר לנו לחלוק הצצות לנוף פנימי, כזה שהוא מעבר להבנתנו. אמנות היא השער שלנו לעולם הבלתי נראה.

ללא המרכיב הרוחני, יש לאמן חיסרון מכריע. העולם הרוחני מספק תחושת פליאה ומידה של פתיחוּת מחשבתית שלא תמיד
ניתן למצוא בגבולות המדע. עולם ההיגיון יכול להיות צר ומלא בדרכים ללא מוצא, בעוד שנקודת מבט רוחנית היא בלתי מוגבלת ומזמינה אפשרויות פנטסטיות. העולם הבלתי נראה הוא חסר גבולות.

המילה רוחניות אולי לא תדבר אל מי שחיים בעיקר בתחומי האינטלקט או אל מי שרואים בה מילה נרדפת לדת מאורגנת. אם אתם מעדיפים לראות ברוחניות פשוט אמונה בחיבור, זה בסדר. אם אתם בוחרים לחשוב עליה כעל אמונה בקסם, גם זה בסדר. הדברים שאנחנו מאמינים בהם נושאים מטען, ללא קשר לשאלה אם ניתן להוכיח אותם או לא.

תרגול רוחניות הוא דרך להתבונן בעולם שאינכם נמצאים בו לבד. יש משמעויות עמוקות יותר מעבר לפני השטח. אפשר לרתום את האנרגיה שסביבכם כדי לרומם את יצירתכם. אתם חלק ממשהו גדול הרבה יותר משניתן להסביר — עולם של אפשרויות עצומות.

האנרגיה הזאת יכולה להיות שימושית להפליא בעיסוקיכם היצירתיים. העיקרון המנחה הוא אמונה. להאמין ולהתנהג כאילו זו אמת. אין צורך בכל הוכחה.

כשאתם עובדים על פרויקט, אתם עשויים להבחין בצירופי מקרים לכאורה המופיעים לעתים קרובות יותר משהאקראיות מאפשרת — כמעט כאילו יש יד אחרת שמובילה את ידכם לכיוון מסוים. כאילו יש ידיעה פנימית שמנחה בעדינות את תנועותיכם. אמונה מאפשרת לכם לבטוח בכיוון, מבלי שתצטרכו להבין אותו.

שימו לב במיוחד לרגעים שעוצרים את נשימתכם — שקיעה יפהפייה, צבע עיניים יוצא דופן, יצירה מוזיקלית מרגשת, עיצוב אלגנטי של מכונה מורכבת.

אם יצירה כלשהי, שבר של תודעה או אלמנט של הטבע מאפשרים לנו בדרך כלשהי גישה למשהו גדול יותר, זהו המרכיב הרוחני שלהם שבא לידי ביטוי. הוא מזכּה אותנו בהצצה אל הבלתי נראה.