מעולם לא הייתי בארון

האישה הראשונה שלי

במארס 1982 התגייסתי לצבא.

בקו"ם, שרשרת חיול, עמדתי בתור המשתרך, והבחנתי בה מרחוק. היא עמדה לה, בהופעה קשוחה, חבושה בכובע רחב שוליים. רק העיניים בצבצו החוצה. עמדה ודיברה עם חבורת בנות, שני פסים על הכתף ושרוך על השרוול. פניתי לגלית, חברת ילדות שהתגייסה אתי, והפניתי את תשומת לבה אליה. היא כלל לא התייחסה, אך אותי היא סקרנה ממבט ראשון.

כך התקדמנו בתור, וכשחלפנו לידה, הפניתי מבט מהיר לעברה ונכנסנו לבניין.

בחוץ כבר עמדנו ומדדנו סוודרים צבאיים.

מיד לאחר מכן העלו אותנו לאוטובוס, שהסיע אותנו לבה"ד 12 — בסיס טירונות נשים. פקדו עלינו להסתדר בשלשות ברחבה. עמדתי וסקרתי את המחנה. הבחנתי בה שוב. עקבתי אחריה במבט.

מישהי עם שרוך ופסים פנתה לקבוצה שבה עמדנו, גלית ואני, וביקשה חמש מתנדבות מהקבוצה. דחקתי בגלית שתסכים וצעדנו קדימה.

לקחו אותנו לקבוצה אחרת שעמדה בצד והצעידו אותנו לבניין מרוחק. שמנו את החפצים בצד וזומנו לשיחת היכרות עם צוות הפיקוד. סודרנו שוב בשלשות מתחת לבניין המגורים. אז נודע לי ששמה מיכל ושהיא הייתה במקרה המ"כית בפלוגה שלי. לא יכולתי להסיר את מבטי ממנה. תמיד מרחוק, בחשש, בהיחבא, עקבתי אחריה. הייתי מציצה מתחת לכובע ולהופעה הנוקשה ומנסה לגלות זוג עיניים, מדמיינת לעצמי כיצד אני מסירה את כובעה מעליה עם ההופעה הנוקשה שעטתה על עצמה, ומגלה בן אדם. לא הבנתי את עצמי ואת פשר העניין ההולך וגובר שגיליתי בה, אולם לא טרחתי להסביר. הייתה לי מטרה. רציתי להכיר אותה והתמקדתי בכך.

*

שגרת הטירונות עברה לה, מיכל לא הייתה המ"כית האישית שלי בפלוגה, וכך לא הכרנו. יכולתי רק להתבונן בה מרחוק, בזמן המסדרים וכאשר הייתה חולפת לידי במקרה.

לילה אחד, כשכבר שכבתי מכורבלת עמוק בין השמיכות, שמעתי שיעול של אחת הבנות בקצה החדר. ניסיתי להתעלם ולהירדם, אך השיעול הלך וגבר ולא נפסק. הסרתי את השמיכה וניגשתי אליה. הבנתי ממנה שהיא אמורה לצאת לשמירה בשער המחנה. התנדבתי להחליף אותה.

צעדתי בבסיס. כבר הייתה שעה מאוחרת. הכלבים של הבסיס נבחו. צעדתי ודרכתי בשלוליות שנותרו מהגשם בעוצמה וברעש גדול. צעדתי בעליזות עד שהגעתי לשער. התקרבתי וזיהיתי את ענת, המ"כית האישית שלי. התיישבתי לידה על הרצפה. הסברתי לה שהחלפתי את החיילת שהייתה אמורה לשמור, מכיוון שזו לא חשה בטוב. לא חלפו כמה רגעים ומיכל הופיעה במפתיע. בסיבוב מרחוק כבר הבחנתי בה, מגפיה נקשו בנוקשות על כביש האספלט. אפופה קרירות היא החליפה מילים אחדות עם ענת. ענת קמה והלכה. סקרה אותי במבט והתיישבה על הכיסא שלידי. נותרנו לבד. רק שתינו. השתררה שתיקה. הקשבתי לטיפות הגשם שנפלו על הכביש ולנביחות הכלבים מרחוק. ישבנו שם שתינו ליד השער השומם. מסביב לא הייתה נפש חיה. הכלבים השתתקו, ושוב השתררה דממה מתוחה. הרגשתי צורך לנפץ את השקט ואת הריחוק שהפגינה. אזרתי אומץ ופניתי אליה, "המפקדת מיכל", אמרתי. "כן", ענתה בטון קצר וענייני. שתקתי. "כן", אמרה שוב. "תשמעי",עניתי קצת בגמגום, "בחדר שלנו יש מישהי שמרגישה לא טוב. היא הייתה אמורה לשמור ואני החלפתי אותה". "כן", חזרה ואמרה בטון קר ונוקשה. מיד השתתקתי והבטתי בה. "כן, אז...", המשיכה וסקרה אותי במבט. "אז כלום", עניתי מיד בהתרסה והמשכתי: "היא שוכבת שם בחדר ומרגישה רע". שתקתי והבטתי בה. "אז מה את רוצה שאעשה, שאני אצעיד אותה, שאעשה לה מסדר?", ענתה לי באירוניה מלגלגת. "לא", עניתי כבר בכעס ועם זאת בטון רך וסבלני, "אולי כדאי שתלכי לראות מה אתה, אולי היא לא בסדר וצריכה רופא. היא שוכבת שם בקור, למעלה, בחדר", אמרתי והשתתקתי. היא התבוננה בי ארוכות. הפעם נראתה מוטרדת, התנדנדה על הכיסא מצד לצד כמה פעמים ואז קמה באי-שביעות רצון מופגנת והלכה לעבר בניין המגורים.

היא הלכה ואני נותרתי לבדי. אחרי כמה דקות יכולתי להבחין בה מחדש. שוב שמעתי את צעדיה מתקרבים. היא התיישבה על הכיסא. שוב השתררה שתיקה, הפעם קצת מתוחה יותר. התכנסתי בתוך עצמי, נשענתי ואחזתי בקיר שמאחורי גבי, ואז היא פנתה אליי ושאלה: "למה את לא יושבת על הכיסא? לא כדאי לך לשבת על הרצפה הקרה". עניתי: "טוב לי בפינה". הרגשתי בטוחה לשבת על הרצפה צמודה לקיר. פחדתי לזוז, שילבתי ידיים, נשענתי וחשתי בקיר שמאחוריי. המתח התפוגג מעט. שוב השתררה שתיקה. היא הציעה לי עוד פעם לשבת על הכיסא. שוב סירבתי, ואז היא הפנתה מבט, הדליקה סיגריה, שתקה ובהתה לעבר המחנה. חלפו כמה דקות ופניתי אליה שוב. ניסיתי לגשש והחלטתי לנסות לברר באיזה חודש נולדה ומה הפרש הגילים בינינו. היא סירבה לענות. הפנתה מבטה ממני והלאה לעבר המחנה ושתקה.

זרקתי לעברה בטון מאוכזב שאין בעיה, שאני יכולה לברר דרך דגנית, חברתי מהתיכון ששירתה בבסיס כמ"כית. היא לא הגיבה והמשיכה לשתוק ולעשן את הסיגריה.

הדקות חלפו והבנתי שאין לי סיכוי ליצור אתה קשר כלשהו, לפתח שיחה. קמתי מתוסכלת, אפילו קצת כועסת, חציתי את הכביש לעבר הבודקה שעמד שם. נכנסתי פנימה, התיישבתי והתכרבלתי בדובון הצבאי. כעבור כמה זמן היא נעמדה לידי.

"תמר", קראה, "כן", עניתי מופתעת. "אם הבחורה לא תרגיש טוב בבוקר, אז תיקחי אותה למרפאה", אמרה והלכה. התאוששתי שנייה ואז הוצאתי את הראש דרך חלון הבודקה וקראתי לעברה, "המפקדת מיכל,המפקדת מיכל", מהר לפני שתתרחק. "כן", ענתה, הסתובבה, נעמדה והביטה בי. מיד איבדתי את הביטחון. "היה נעים מאוד", אמרתי בקול שקט ומגומגם והשתהיתי שנייה. היא התבוננה בי ואני בה ואז המשכתי: "בעיקר השיחה". הגברתי את טון הדיבור וחייכתי חיוך גדול. היא הביטה בי חזרה, חייכה ופרצה בצחוק.

הכנסתי את הראש, מאושרת, חזרה לבודקה. שמעתי את קול צחוקה המתרחק ואמרתי לעצמי פעם אחר פעם, "היה נעים מאוד, בעיקר השיחה, בעיקר השיחה", עד שנרגעתי.

למחרת חלפנו אחת על פני השנייה באחד משבילי הבסיס, ולהפתעתי היא בירכה אותי לשלום. בירכתי אותה בחזרה.

*

הפלוגה שלי הורכבה ברובה מבנות יוצאות עדות המזרח. היינו רק ארבע אשכנזיות בפלוגה. אבל מבין כולן בלטו שלוש מבנות עדות המזרח שהטילו אימה וטרור על כל השאר: "השפיטו" אותן שינקו להן את הנשק, שיצחצחו להן את הנעליים, שיעשו במקומן תורנות ניקוי שירותים, וכולן חששו מפניהן. בלילות היו יוצאות דרך הגדר "לבילוי לילי" עם בנים מהשכונה, שחיכו להן במכוניות מעבר לגדר, והיו חוזרות לפנות בוקר, מסירות איפור ומתייצבות למסדר.

המפגש עם בנות הפלוגה ועם "המפקדות" היה לי חדש ושונה כיוצאת בועת רמת אביב. מעולם לא הזדמן לי להכיר בנות כאלה ואת העולם שממנו באו. הייתי היחידה בפלוגה שלא פחדה מהן. לא נשמעתי לאיומים שלהן ולא שיתפתי פעולה. להפך, עודדתי את שאר הבנות למרוד.

אף אחת מהמ"כיות לא ידעה על המתרחש בחדרים ועל המשטר המדכא שהטילו על שאר הבנות.

נוסף על כך היה לי קשה עם המסגרת ועם המשמעת הצבאית שנכפתה עליי. הייתי רגילה לחופש ולעצמאות, שמרתי על נפרדות, התרשלתי בהופעתי ואיחרתי למפקדים בבוקר. לכן הייתי מוקד להערות מצד המ"כיות, שניסו להכניס אותי לתלם.

יום אחד התנפלו עליי שלוש "המפקדות" של הפלוגה ודרשו לדעת היכן המעילים שלהן. אמרתי שאינני יודעת. עמדתי די מבוהלת מולן והסברתי להן שהן ודאי במקום שהשארנו אותם לאחר שיעור התעמלות. הן לא הבינו את ההסבר שלי וחשבו שאני צוחקת מהן. אחת מהן ניגשה אליי, העבירה ידה על פניי וסימנה באצבעה שני פסים על שתי הלחיים. "ככה ייראו הכּוּסוֹת על הפרצוף שלך", זרקה לעברי. "את רוצה לפגוע לי בפנים?", אמרתי בהשתהות (זה היה בעיניי בלתי נתפס), "במקום הכי עדין בגוף?" (עוד חשתי באצבעה על לחיי).

"תיזהרי מאתנו", איימה, "עוד נסגור איתך חשבון". מסביב הצטופפו שאר הבנות והקיפו אותנו לצפות במתרחש. הן הסתובבו והלכו.

הייתי די בשוק מכל העניין. נכנסתי לחדר והתיישבתי על המיטה. הבנות ניסו לעודד אותי, אך אני לא הגבתי. דיברו אתי ולא עניתי חזרה. רק ישבתי ובהיתי. לא הלכתי לארוחת הערב. באותו ערב במקרה קיימו המ"כיות שיחות אישיות עם חיילות הפלוגה ואחת מארבע האשכנזיות פרצה בבכי וסיפרה על המתחולל בחדר ועל הטרור שמפעילות שלוש הבנות "המפקדות". בעודה בוכה ביקשה שייגשו אליי ויבדקו מה שלומי. היא הייתה כולה נסערת ודאגה לשלומי. המ"כית ביקשה שייגשו אליי ויבררו מה שלומי. עד אז הייתי היחידה שעמדה מולן בלי פחד והבנות העריכו את זה.

כבר נרגעתי ונרדמתי כשאחת המ"כיות העירה אותי. היא קראה לי בעדינות לצאת החוצה לשיחה. ישבתי על ספסל מחוץ לחדר וחיכיתי שיקראו לי לשיחה. מיכל עברה, סימנה לי בראש אם אני מחכה להיכנס. הנהנתי בראשי לחיוב. אחר כך נכנסתי פנימה. המ"כיות תחקרו אותי והיו מעוניינות בשמות שלוש הבנות. פחדתי לגלות להן. פחדתי, כי ידעתי שהן מסוגלות לפגוע בי פיזית אם ייוודע להן. אישרתי רק את שהתרחש.

למחרת קיימו המ"כיות שיחת פלוגה ואיימו שאם תתפוסנה בנות שמתעללות באחרות, הן יישלחו לכלא הסמוך. האיום עשה את שלו והאווירה בפלוגה השתפרה.

*

בלילה ניגשתי לאחת "המפקדות". שאלתי לשמה. פיתחתי אתה שיחה, מאין היא והיא נפתחה בפניי וסיפרה לי על עצמה. דיברנו קצת על המוזיקה שהיא אוהבת, על הרקע המשפחתי שלה, ואז היא אמרה לי: "את מההיי סוסייטי באה לדבר אתי, כפרה, את העיניים שלי אתן לך", ונשקה לי במצח. התחבקנו ונעשינו חברות או בלשונן, אחוקיות.

כרגיל בלילות התנגנה בחדר מוזיקה של זוהר ארגוב מטייפ קסטות, וכל הבנות שרו וידעו את המילים בעל פה. אחר כך עברו לשיר במרוקאית. אט אט למדנו להכיר את המוזיקה ואת המילים, וארבעתנו, האשכנזיות היחידות, הצטרפנו לשירה. למדתי להכיר אותן: את התפרצויות הזעם ואת הבעות החיבה והרוך שלהן, שלוו בחיבוקים רבים. האווירה בפלוגה התחממה והמתח התפוגג.

אחרי כמה ימים, באחת הצעדות, גערה בי אחת המ"כיות על אופן צעידתי המרושל ואיימה שתעניש אותי. אני, שלא קיבלתי מרות, המשכתי בשלי. המ"כית פקדה עליי להתייצב בערב לפני בניין המפקדות.

בשש בערב התייצבתי וחיכיתי לעונש. ואז, מכולן, הופיעה מיכל, קרירה ונוקשה. לא ציפיתי לה. היא פקדה עליי לעמוד ישר והתחילה להצעיד אותי בחצר. לפתע שמעתי קריאות: "תמר! תמר!". הבטתי למעלה. בנות המחלקה נעמדו בקומה הראשונה וליוו אותי בקריאות עידוד. מיכל המשיכה להצעיד אותי קדימה ואחורה. זרקתי לעברה שהייתי בצופים ושאני יודעת עוד פקודות, כגון: השלם, סובב וכיוצא באלה. היא לא הגיבה והמשיכה לפקד עליי לבצע תרגילי צעידה, עמידה, קדימה ואחורה. כך כרבע שעה. הבנות הלכו. הלילה ירד. היא פקדה עליי לעצור והזמינה אותי לשבת על ספסל ליד המפקדה.

"הרגשת כמו מטומטמת לצעוד כך", התריסה לעברי. "האמת", עניתי, "חשבתי עלייך, איך את מרגישה לעמוד כך על הרמפה ולפקוד עליי לצעוד". היא שתקה ולא הגיבה. ישובה לצדה הרגשתי חוסר ביטחון מוחלט. אני, שתמיד הייתי בעלת ביטחון עצמי, חשתי שרגליי רועדות. לא הבנתי מה עובר עליי. כל המעמד הזה היה לי מוזר. לא ידעתי איך להתייחס להשפעה של הנוכחות שלה עליי. למרות זאת אמרתי לה שעדיף לי לקבל פקודות מרס"ר המחנה או מהמטבח, כזה שמאמין בצבא ובמשמעת הצבאית, ולא ממנה, שאינני מאמינה שאכפת לה בכלל מכל "הצבאיות" הזאת. שבעיניי מסגרת, משמעת, לא נראים חשובים לה באמת, היא אינה שייכת לעולם הזה או שהערכים האלה אינם נוגעים בה באמת. היא שתקה, לא הגיבה, וגם אני שתקתי. ישבנו לבד על הספסל ליד המפקדה ולא דיברנו. ככה ישבנו בשקט כמה דקות, ואז היא שאלה: "את עייפה?". עניתי שלא. היא אמרה באירוניה: "מה היית עושה עכשיו, יוצאת למסיבה? הולכת לבלות? לרקוד?". אמרתי שלא. סיפרתי לה כמה חסרים לי החדר שלי, השקט והפרטיות שלי, המוזיקה והעיתון. אפילו עיתון אין לי פה ואין לי מושג מה מתרחש מחוץ למחנה.

"טוב", אמרה, "אבל כבר מאוחר ואת חייבת ללכת לישון". הצטערתי שהישיבה בחברתה נגמרה. סוף סוף ניהלנו איזו שיחה אישית. קמתי בחוסר רצון ועליתי למעלה. לחדר לא נכנסתי. התיישבתי בחוץ על הרצפה ועיכלתי את כל מה שעבר עליי במפגש. מיכל הופיעה שוב במפתיע ונתנה לי עיתון "הארץ". הודיתי לה. היא אמרה "לילה טוב", והלכה. שמחתי על המחווה. ראיתי בכך סימן שאכפת לה ממני ושאולי התקרבנו קצת. ישבתי והרהרתי בעניין הרב שהיא מעוררת בי ובאובדן הביטחון שחשתי לידה.

*

בבוקר נסענו לימית. מיכל לא הצטרפה ונשארה בבסיס. הגענו בלילה לשטח פתוח והקמנו מאהל. היה זה ערב יום השואה. הוצאתי נר זיכרון מהתיק שהבאתי מהבית וארגנתי טקס מאולתר עם הבנות של הפלוגה במאהל. התפללנו לזכר הנרצחים והדלקנו את הנר. הנר דלק ואני נשאתי תפילת קדיש בלב לזכר בני משפחתי שנספו.

למחרת כבר הועלינו על האוטובוסים והורידו אותנו בעיר. את פנינו קיבלו נשים, גברים, ילדים וטף שישבו במעגלים בקבוצות ושרו "אל נא תעקור נטוע" ושירי ארץ ישראל אחרים. רובם היו דתיים. חיכינו להוראת התחלת הפינוי. היינו אמורים לפנותם בכוח ולהעלותם על האוטובוסים. עמדנו בצד, חיילות בנות 18 במדים, מול האנשים, והסתכלנו עליהם. האווירה הייתה מתוחה ולא קלה. ואז ניתן האות לפינוי. התחלנו להתקרב לעברם. אני עוד שמרתי מרחק. ההיסטריה התחילה. מראות של ילדים מופרדים מאמותיהם בכוח, צווחות וצרחות. התנהל מאבק. כאב לי והיה לי קשה מול הילדים הבוכים, הצועקים את שמות הוריהם, ומנסים להיאחז בהם בכל כוח. מכל עבר ירקו עלינו וקיללו אותנו: "נאצים, עוכרי ישראל", קריאות לקדוש ברוך הוא שיעזור. בקומה הראשונה התבצרה אישה בהיריון שלא הייתה מוכנה להתפנות, צווחה וקיללה. היא תקפה את כל מי שניסה להתקרב. שלחו את קבוצת הבנות שלי למעלה. קפאתי על מקומי. בסופו של דבר הייתה זו בחורה צעירה בהיריון מתקדם. נעמדתי ולא זזתי. התבוננתי במתרחש. מישהו מאחורי גבי דחף אותי לעברה. ניסיתי לאחוז ברגלה, ואז היא בעטה בי בעצמה בפנים עם הרגל השנייה. ראשי החל להסתובב. ניסיתי להתאושש מעוצמת המכה וירדתי בקושי למטה. מצאתי מימייה מלאה מים ושפכתי אותה על הראש והפנים. התיישבתי על הרצפה בצד והתבוננתי בפינוי שהתרחש מסביב. ראיתי ילדים, נשים, גברים ותינוקות על הידיים מובלים אחד אחד ומועלים בכוח על האוטובוסים. הבנות והמפקדות היו מזועזעות כולן, החליפו ביניהן רשמים על החוויות הקשות. כעבור שעה או שעתיים פונתה העיר לגמרי.

הערב ירד והעלו אותנו לאוטובוס ונסענו לבסיס. מהחלון עוד הספקתי לראות את הדחפורים הורסים את הבניינים והכול הפך לעיי חורבות.

*

באחד הימים הייתי בחצר המפקדה וראיתי לוח תלוי על הקיר ועליו הפרטים האישיים של המ"כיות. העתקתי בהיחבא את פרטיה האישיים של מיכל - שם, שם משפחה, כתובת וטלפון ­- והכנסתי לכיס.

המ"כיות ניסו להשאיר אותי בבה"ד 12 והציעו אותי כמועמדת לתפקיד כמ"כית. כשעמדתי מחוץ לחדרה של מפקדת הבסיס, מיכל בדיוק עברה וביררה אם אני מחכה לראיון. עניתי בחיוב והיא סימנה לי בהצלחה. בראיון הבעתי דעות פוליטיות שהיו כנראה שמאלניות מדי ולא התקבלתי.

הטירונות הסתיימה. נשלחתי לקורס מד"ניות. ממיכל לא הספקתי להיפרד.

*

בקורס מד"ניות פגשתי בחורה שהייתה אתי בטירונות, ששמה היה טל. במהלך הקורס נפטר אביה והיא הייתה מדוכדכת. ידעתי שהיא העריצה את מיכל בזמן הטירונות. כתבתי למיכל מכתב וביקשתי ממנה לכתוב לטל ולעודדה. יום אחד הגיע דואר וטל קיבלה מכתב ממיכל. כל אותו היום היא הייתה מאושרת. שמחתי על כך ושמחתי שמיכל נענתה לבקשתי.

בקורס הייתה בחורה לסבית, וממנה נודע לי שמיכל לסבית. לא ידעתי מה זה אומר לגביי: האם גם אני לסבית? האם גם אני נמשכת לנשים? האם בשל כך מצאתי בה עניין רב כל כך?

ניצה הייתה הלסבית המוצהרת הראשונה שפגשתי. היא הפכה לחברתי הטובה. במהלך הקורס היא לא עוררה בי את אותן תחושות שמיכל עוררה, ולא חשתי חוסר ביטחון בקרבתה. גילויי חיבה היה לי קל להפגין כלפיה. חיבוק, אחיזת ידיים, תמיכה, אולם משיכה מינית לא חשתי.

באחת החופשות התקשרתי למיכל והזמנתי אותה אליי. היא נענתה בחיוב. אספתי אותה במכונית של הוריי. הפעם היה המפגש שוויוני, ללא הבדלי מעמדות בין מפקדת לחיילת. המתח שליווה את ההיכרות בינינו התפוגג. התקשורת זרמה. הייתי חסרת ניסיון לגמרי בענייני נשים והיא מצדה לא יזמה שום דבר. דיברנו קצת, נעשה מאוחר, החזרתי אותה הביתה ונפרדנו.

*

במשך הזמן נשים הלכו ותפשו עוד ועוד את מחשבותיי ואת חברתי. התחלתי לחלום חלומות על נשים, על כאלו שריגשו אותי ועל כאלו שנוצר בם מגע ארוטי. הכרתי באותה תקופה זוג לסביות שחלקו דירה. שם אחת מהן היה כרמן, והיא הייתה זמרת ג'אז ממוצא שבדי. אמהּ הייתה לבנה ואביה שחור. היא עצמה הייתה כהת עור ויפה בעיניי. הבחורה השנייה, ג'ודי, הייתה ציירת. התיידדנו. שירתי בסביבות רמלה כמדריכת חבורות רחוב מטעם הגדנ"ע וביקרתי אותן לעתים קרובות.

לילה אחד באתי אליהן מאוחר בלילה. הן הזמינו אותי להישאר ללון אצלן בסלון. באמצע הלילה, כשישנתי, כרמן נכנסה למיטתי והחלה ללטף אותי בעדינות, בפניי ובגופי. פקחתי עיניים. היא שאלה בשקט "is it o.k.?‎". הנהנתי בחיוב וזרמתי בטבעיות. הסקס אתה היה רך כל כך, נעים, יצרי; מחוברת לתשוקתי המתפרצת גמעתי ממנה עוד ועוד. כרמן הייתה לחברתי הראשונה. הכול היה כה פשוט, כאילו מאז ומעולם מיניות וזוגיות עם אישה הייתה חלק ממני.

את מיכל פגשתי לאורך השנים פעמים רבות ברחובות תל אביב, בבתי קפה ובמסיבות נשים. תמיד בירכנו זו את זו בחום ובחיוך רחב. ואף שמעולם לא מימשנו את ההיכרות שלנו, בשבילי היא תמיד תהיה האישה הראשונה בחיי. מה שנהפך מאוחר יותר לחלק מזהותי, למובן מאליו, היה כל כך ראשוני, מוזר וחדש אז.

אף שהייתי עם נשים רבות אחרי שהכרתי את מיכל, לעניין הרב שגיליתי בה ממבט ראשון, לקרבה שחשתי כלפיה שמורה לי פינה חמה בלב.

המפגש אתה שינה את חיי. היא פתחה בפניי עולם שלם שלא ידעתי כלל שקיים בתוכי.